|
דבר (עיתון)
_first_page,_first_issue.PNG)   דָּבָר היה עיתונה היומי של ההסתדרות הכללית, שיצא לאור מ-1 ביוני 1925 עד ל-21 במאי 1996. תולדות העיתוןבימי המנדט הבריטיהעיתון נוסד בידי ברל כצנלסון ומשה בילינסון, וגליונו הראשון ראה אור ב-1 ביוני 1925, בשם "דבר - עיתון פועלי ארץ ישראל". ההצעה לשם העיתון מיוחסת בדרך כלל לחיים נחמן ביאליק, אך יש המייחסים אותה לברל כצנלסון[1]. על כל פנים, ביאליק היה האיש שהכריע ובחר בשם "דבר"[2]. את הצורה הגרפית של כותרתו עצבה לילי צדק[3]. כצנלסון ראה את העיתון כמכשיר בידי תנועת העבודה, לקידום חזונה הסוציאליסטי והלאומי. העיתון יצא באמצעות הוצאת דבר שהוקמה במיוחד לשם כך והוציאה לאור גם ספרים. בין הכותבים הקבועים בתחילת ימי העיתון גם זלמן שזר, לימים נשיא מדינת ישראל, אשר התמנה לעורך העיתון לאחר מותו של כצנלסון בשנת 1944. טרם הוצאת העיתון נתחוללה שערורייה. באביב 1924 הוחלט במועצת ההסתדרות העשירית על בחירתו של כצנלסון לעורך, לצדם של שני חברי מערכת נוספים. הפועל הצעיר הציע את יצחק לופבן, אולם כצנלסון הודיע שלא יסכים לעבוד איתו. לופבן פרסם בתגובה מאמר בו האשים את כצנלסון בשימוש בבימת ההסתדרות להשמצת הפועל הצעיר. כצנלסון נעלב ושלח לוועד הפועל של ההסתדרות מכתב התפטרות מתפקיד עורך העיתון. בעקבות זאת, החליט הוועד הפועל לתבוע את לופבן למשפט ההסתדרות. במועצת ההסתדרות הי"א שנערכה בינואר 1925, הוכר כצנלסון כנציג כלל הציבור ונתמנה לעורך יחיד. כמו כן, התקבל רצונו שהעורך ייבחר אישית בוועידת ההסתדרות ולא על ידי הוועד הפועל שלה[4]. עוד בקיץ 1924 פנה כצנלסון אל משה שרתוק, וביקש שישוב לארץ ישראל כדי להיות חלק ממערכת העיתון. שרתוק היה היחיד במערכת שידע אנגלית ויכול היה לתרגם ידיעות ממרכז השלטון הבריטי, ולכן ערך את ה"טלגרמות" מחוץ לארץ[5]. ב-1931 עזב את העיתון לטובת פעילות פוליטית[6]. העיתון כלל בתחילה ארבעה עמודים בימי חול וששה עמודים בסופי שבוע ולא היה לו בית דפוס משלו, ותמונות לא הדפסו תחילה עקב חוסר יכולת טכנית[7]. מחיר העיתון היה חצי גרוש, אך ציבור הפועלים הדל התקשה לעמוד גם בהוצאה זו ו"דבר" הוצרך להישען על החתמה מרוכזת של מנויים כבר מתחילת קיומו. בין השאר על עשרות קיבוצים הוטלה מכסה של רכישת גיליון אחד או שניים. והוא צבר בסיס של 3,000 מנויים[7]. העיתון החל לצאת כעיתון צהריים, אולם מאחר שהיה צריך לשלוח אותו לנקודות יישוב מרוחקות, ולעיתים לאחר עיכוב בהדפסה הוא היה נשלח באיחור, הוחלט להוציא אותו כעיתון בוקר[7]. בימי מאורעות תרפ"ט עלתה התפוצה ל-15 עד 18 אלף עותקים. ב-1936 החל "דבר" להוציא גם עיתון ערב בשם "אֹמֶר", שפעל עד 1942[7]. בתקופת היישוב, כאשר תנועת העבודה על מפלגותיה ובראשן מפא"י, הנהיגה את היישוב, ולהסתדרות הכללית היה מעמד-על, נתפס "דבר" ככלי הביטוי של הנהגת היישוב. דבר היה העיתון הנפוץ ביותר בקרב היישוב היהודי בארץ ישראל ובמיוחד בקרב אנשי ההתיישבות העובדת שראו בו את ביטאונם. עוז אלמוג מציין כי העיתון "עוצב בעיקרו במתכונת העיתונות המודרנית, אך היה שונה ממנה בחד-צדדיות המובהקת שלו שהתבטאה בנאמנות כמעט עיוורת למפא"י ולתנועה הציונית, בתקיפת יריבים מבית ומחוץ, ובטשטוש גבולות שכיח ובלתי מוסתר בין דיווח להבעת דעה"[8]. העיתון ידע מאבקים רבים בין כותבים שביקשו חופש פעולה וסיקור לבין חברי התנועה שהכתיבו את הקו. היחסים עם הצנזורה הבריטיתמספר פעמים נסגר העיתון על ידי שלטונות המנדט, במיוחד על רקע מאמרים כנגד מדיניות שלטונות המנדט ביחס להעפלה. ב-22 באוקטובר 1937 פרסם העיתון מאמר מערכת שיצא בחריפות נגד כוונת השלטונות לצמצם את העלייה וטען שההצעה נגועה בגזענות[9]. בעקבות זאת סגרו השלטונות את העיתון לשבוע[10][11]. ביולי 1937 נסגר העיתון לשבועיים ובמקומו שלח עיתון דבר למנוייו את העיתון "אֹמֶר" ואת החלק החדשותי של העיתון "הצופה"[12], משום שלעיתון חד-פעמי לא היה צורך ברישיון. ב-13 באוגוסט 1939 כאשר נודע דבר העברתם ביום השבת של מעפילים שחולצו מסירות קטנות מחיפה למחנה המעצר בצריפין נכתבו במאמר המערכת של העיתון הדברים הבאים[13]:
בתגובה על מחאה זו הורו הבריטים על סגירת העיתון דבר למשך שבוע ימים והעיתון נסגר ולא ראה אור בין 17 באוגוסט ל-24 באוגוסט 1939. ביישוב שיערו שהעיתון נסגר בכוונה בעת קיום הקונגרס הציוני בז'נבה[14]. במשך אותו שבוע שודרג העיתון לעולים הגה שהופיע באופן רגיל בעברית קלה ובניקוד על ידי הוצאת דבר, למתכונת של עיתון יומי רגיל. "הגה" לא הסתיר את הקשר להופעתו באופן זה לבין סגירת העיתון "דבר" ובמאמר המערכת שלו ב-17 באוגוסט נכתב[15]:
 ב-25 בנובמבר 1945 נסגר העיתון לשבוע בהוראת הצנזורה, בעקבות קריקטורה מאת אריה נבון[16]. במלחמת העצמאותבמהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות הייתה העיר במצור חלקי במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה, ולא ניתן היה להעביר אליה את עיתונים שהודפסו בתל אביב. בתקופה זו התאגדו עיתונאי ירושלים השונים וייסדו עיתון משותף בשם 'דבר ירושלים', בראשו עמד יצחק בן דור, עורך העיתון דבר בירושלים, שנהרג במהלך המלחמה מהפגזה. לאחר קום המדינה בשנת 1961 הפך "דבר השבוע" משבועון עצמאי שסופק למנויים בלבד, למוסף השבת של "דבר", שסופק לכלל קוראי העיתון. "דבר השבוע" שינה את פניו בהופכו למוסף והיה למגזין תרבותי, יותר מאשר שבועון חדשות. כמו כן התרכז בסקירות פוליטיות על הנעשה בעולם, לרבות כתבות שתורגמו מעיתוני העולם וצילומים שהגיעו מסוכנויות הידיעות בעולם. בשנת 1964 מונה אהד זמורה לעורך המוסף והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויהונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את השבועון למוסף שבת איכותי בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות. במשך שנים רבות היה "דבר" עיתון רב השפעה, בשמשו במה עיקרית למאמריהם של חברי מפא"י, שהייתה מפלגת השלטון בשלושים שנותיה הראשונות של מדינת ישראל (והגוף הפוליטי המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית גם בשנים שקדמו להקמת המדינה). לעיתון הייתה מערכת מסועפת של סניפים שדאגו להפצתו, וכן שימשו שילוב של חנות ספרים וסוכנות ידיעות מקומית. בשנת 1950 העסיק העיתון כ-400 עובדים בכל רחבי הארץ. בשנים 1970–1990 הייתה חנה זמר עורכת העיתון. קודם לכן הייתה כתבת פרלמנטרית ומדינית בעיתון, ואחר־כך משנה לעורך הראשי[17].  באפריל 1970, שנתיים לאחר הקמת מפלגת העבודה הישראלית מאיחוד מפלגת השלטון – מפא"י, עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, החליטו ראשי המפלגה לאחד את עיתון "למרחב", שהיה עיתון מפלגת אחדות העבודה והשליטה בו עברה לידי הקיבוץ המאוחד, עם עיתון "דבר"[18]. "למרחב" פעל בגרעון והנהגת המפלגה ביקשה לאחד את העיתונים על רקע איחוד המפלגות. הקיבוץ המאוחד אישר את המיזוג בספטמבר 1970[19]. אולם חודשיים אחר כך נדחה המיזוג, עקב קשיים במשא ומתן על המיזוג והתנאים בהם ישולבו עובדי "למרחב" במערכת[20]. בנוסף חששו העובדים שהעיתון הממוזג ייכשל כפי שקרה לעיתון "היום" שהקימה מפלגת גח"ל (גוש חירות ליברלים) ב-1965, כאיחוד של העיתונים "הבקר" ו"חרות", שלא האריך ימים ונסגר ב-1969[21]. במאי 1971, לאחר כחצי שנה של דיונים הוסכמו תנאי המיזוג, במסגרתו נקלטו 18 עובדי מערכת "למרחב" ב"דבר" ו-12 עובדי מנהלה[22]. עורך "למרחב", דוד פדהצור, מונה לעורך המשנה של דבר"[23]. העיתון בתקופה זו הגיעה לשיא תפוצתו עם 43,500 מנויים[24]. אולם הוא סבל מתחרות קשה מול עיתוני הערב "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", שהיו פופולריים יותר בקרב הציבור הרחב, שהעדיף באותן השנים לקרוא עיתון עדכני בשעות הערב, לאחר שעות העבודה[25]. בדצמבר 1982 הושק שבועון החדשות "כותרת ראשית" כשותפות של "דבר", "ידיעות אחרונות" וקונצרן "כלל". עורכיו היו נחום ברנע ותום שגב והוא התאפיין בכתיבה פוליטית וחברתית מעמיקה ופרסם תחקירים בנושאים כלכליים, חברתיים וצבאיים, לצד עיסוק מעמיק בתרבות[26]. דעיכת העיתון וסגירתובשנות ה-80 נקלע העיתון לקשיים כספיים לאחר שצבר חובות, עקב גירעונות תפעוליים, בעיקר לבנק הפועלים. בנוסף ירד מספר המנויים לכ-15 אלף בלבד[27]. בשנת 1985 הסתכמו הפסדי העיתון בכ-2.5 מיליון שקל ובשנים שאחר כך עלו לכ-4 מיליון שקל בשנה[24]. בקיץ 1988 מונה חיים בר און, המוציא לאור של העיתון הכלכלי "גלובס" כמנכ"ל העיתון במטרה להוביל תוכנית הבראה[28]. אך הוא התפטר לאחר שלושה חודשים[29]. בסוף 1988, בוצעו קיצוצים בעיתון ו-65 עובדים פוטרו[30]. בנוסף גם נסגר השבועון "כותרת ראשית"[31]. למרות תוכנית הקיצוצים העיתון המשיך להפסיד במהלך 1989[32], והוחלט למכור את העיתון. תחילה נעשה ניסיון לשלב את העיתון בתוך קבוצת תקשורת שהקים קונצרן "כלל", אחר כך הוחלט שבנק הפועלים יקבל עליו את הבעלות בתמורה למחיקת חובות, שבמקביל יחפשו משקיע חדש שירכוש חלק מהבעלות, אך בפברואר 1990 הודיע מזכ"ל ההסתדרות ישראל קיסר שהעיתון יישאר בבעלות ההסתדרות ושאינו מוכן למכור אותו[27]. במאי 1990 הודיעה חנה זמר על פרישתה מעריכת העיתון והחלו דיונים על מציאת מחליף[33]. תחילה הייתה ניבה לניר מועמדת לתפקיד העורך, אך היא פרשה מהעיתון לאחר שהוחלט לא למכור אותו[27]. באוקטובר 1990 מונה יורם פרי כעורך ראשי ודניאל בלוך כעורך אחראי[34]. במאי 1991 הושק "דבר החדש" שכלל שינוי עיצוב ותוכן במטרה למשוך לעיתון קהל קוראים חדש. בין השאר מראש העמוד הראשון ליד הלוגו הושמטה הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל"[35]. את ההשקה מחדש ליווה קמפיין פרסומי בו אמורים היו להשתתף כמה מבכירי "הליכוד", אך הם ביטלו את הסכמתם להופיע בקמפיין ברגע האחרון[36]. בנוסף "דבר" היה העיתון היומי הראשון בישראל שפרסם מדור קבוע להומוסקסואלים ולסביות שהושק באותה עת. המדור "הומוגני" בעריכת צבי מרום, בן כפולת עמודים אחת, התפרסם במוסף "דבר השבוע" בשנים האחרונות לקיומו של העיתון[37]. עם זאת גזבר ההסתדרות, ארתור ישראלוביץ', התלונן על השמטת הסיסמה "עיתון פועלי ארץ ישראל" ואיים שיפסיק להזרים כספים לעיתון אם לא תוחזר לראש העמוד הראשון[38]. בניסיון ליצור לעיתון תדמית עדכנית וצעירה יותר, שונה שמו של העיתון בימיו האחרונים ל"דבר ראשון", ולעורכו נתמנה רון בן ישי, אך בן ישי לא הצליח להבריאו ולהצילו. חיים רמון ששימש יו"ר ההסתדרות החדשה החליט להפסיק את המימון לעיתון והוא נסגר בשנת 1996. לאחר הסגירהב-1999 הוצא למכירה בית דבר, שעמד ברחוב מלצ'ט פינת רחוב שינקין בתל אביב[39]. הבניין נהרס, ובמקומו נבנה בית דירות[40], הכולל שטח מסחרי בקומת הקרקע[41]. ב-24 בספטמבר 2004 (יום שישי) הודפס ונמכר גיליון מיוחד של העיתון, לציון 60 שנה לפטירתו של ברל כצנלסון, ביוזמת קרן ברל כצנלסון[42]. הקרן גם הודיעה כי בכוונתה לחדש את הוצאתו של העיתון, אך הדבר לא יצא לפועל[43]. בשנת 2005, במלאת שמונים שנה להופעת העיתון לראשונה, ערך בלוך מהדורת אינטרנט חד פעמית של העיתון. בשנת 2015 החליטה ההסתדרות לפתוח אתר חדשות שישתמש במותג "דבר"[44], וב-7 ביוני 2016 עלה לאוויר אתר "דבר ראשון"[45]. ביטאונים נלווים בימי היישוב ובראשית שנות המדינה, כש"דבר" היה רב תפוצה, הוא הוציא את הביטאונים הבאים:
מוספים אלו נתנו כיסוי מלא לתחומי המשפחה והחיים, בפרט בקרב אנשי ההתיישבות העובדת, שניהלו על דפי דבר את פולמוסיהם וליבנו מחלוקות בתחומים שונים מנושאי התיישבות וכלכלה ועד ספרות ותיאטרון. דבר אחר
לפופולריות רבה זכה המדור הסאטירי "דבר אחר", שהתפרסם ב"דבר" במשך 12 שנה, מיולי 1983. עם דעיכת העיתון החל המדור להתפרסם במקביל גם ב"ידיעות אחרונות", ולאחר סגירת "דבר" המשיך "דבר אחר" להתפרסם עד 2004 ב"ידיעות אחרונות". תחילה נכתב המדור על ידי דני קרמן, חיים באר, יצחק בן-נר ואהרן שמי. מאוחר יותר עזבו שלושת האחרונים ובמקומם הצטרפו שלמה ניצן ויאיר גרבוז. עורך ידיעות אחרונות משה ורדי החליט להפסיק את פרסום המדור, וב־20 באוגוסט 2004 הוא הופיע בפעם האחרונה. אולם כותביו העבירו אותו לאתר אינטרנט שנקרא "דבר אחר ברשת". מ-2010 גם האתר איננו פעיל. כותבים בדבר הטקסט: זאת לתעודה בידי לאה גולדברג מתל אביב כי הוא סופרו הקבוע של "דבר", העיתון היומי של פועלי ארץ ישראל, המופק בתל אביב. המערכת תכיר טובה לכל מי שיעזור לו במילוי תפקידו. חתום: מ. בילינסון, עורך, 1936. מעבר לכותבים שצוינו לעיל כתבו בעיתון כותבים נודעים נוספים בשלב כלשהו בקריירה העיתונאית שלהם:
הקריקטוריסט הקבוע של דבר היה הצייר אריה נבון. עורכי העיתון
גלריה
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
