הבריגדה היהודית

הבריגדה היהודית

סמל הבריגדה היהודית
פרטים
כינוי	חטיבה יהודית לוחמת, חַיִ"ל, הבריגדה העברית, הבריגדה
מדינה	הממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת
שיוך	הצבא הבריטי הצבא הבריטי
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1944–1945 (כשנה)
מלחמות	מלחמת העולם השנייה
נתוני היחידה
כוח אדם	כ-5,000 מתנדבים בני היישוב היהודי בארץ ישראל

הבריגדה היהודית (באנגלית בשמה הרשמי: Jewish Brigade Group, ובעברית ידועה גם בשמות "חטיבה יהודית לוחמת" או בראשי התיבות, "חַיִ"ל", וכן בשם "הבריגדה העברית", ובפי רבים, בקיצור "הבריגדה") הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מיהודים, בעיקר מקרב אנשי היישוב מארץ ישראל, כחלק מהתנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. בריטניה החליטה על הקמתה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה - ביולי 1944. אחד מיוזמי הקמתה היה משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. להקמת הבריגדה הייתה חשיבות לאומית רבה. זו הייתה החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה במלחמת העולם השנייה, אשר כל חייליה ומפקדיה היו יהודי ארץ ישראל בלבד, עם הווי עברי וסמלים ציוניים, אשר השתתפה במלחמה נגד גרמניה הנאצית.

הבריגדה היהודית נטלה חלק בקרבות שנערכו להבקעת קו ההגנה הגרמני האחרון בצפון איטליה, "קו ג'ינגיס חאן", במסגרת החזית האיטלקית של בעלות הברית. בשיאה מנתה הבריגדה כ-5,000 חיילים – מעל ל-13 אחוזים ממספרם הכולל של המתנדבים מהיישוב היהודי בארץ ישראל לצבא הבריטי, שמוערך ב-38,000 חיילים.^[1] הבריגדה, על כל יחידותיה, שהתה בחזית מ-3 במרץ 1945 עד 25 באפריל 1945, מהם שלושה שבועות בקרבות ממשיים.

בתום הלחימה באיטליה ועם כניעת מדינות הציר, המשיכו חיילי הבריגדה במשימות של ממשל צבאי באירופה. במסגרת זו הם הושיטו סיוע רב לניצולי השואה, ארגנו את הבריחה ואת עלייתם לארץ ישראל. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את ניסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

הנהגת היישוב, באמצעות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת המורכבת כולה מבני היישוב, עם סמל ודגל משלה, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. לאורך כל שנות המלחמה התחמקו הבריטים ממילוי משאלה זו. המתנדבים מבני היישוב נשלחו לשרת ברגימנט האנגלי של הבאפס, בחיל החפרים, ברגימנט הארץ ישראלי (שכלל גם מתנדבים ערבים), אך לא ביחידה משלהם, בשפתם ותחת דגלם. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את "הבריגדה היהודית".

החטיבה היהודית הלוחמת הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים שהוקמו על בסיס שלושת גדודי הרגימנט הארץ ישראלי, חיל תותחנים ויחידות עזר נוספות. ההחלטה על הקמת הבריגדה היהודית התקבלה בצבא הבריטי ביולי 1944, ומשרד המלחמה הבריטי הודיע על כך בפומבי ב-20 בספטמבר 1944. למפקד הבריגדה מונה בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה, בעל רקע כללי ביהדות ובדיעבד סייע לשארית הפליטה להתאושש מהשואה ולהכינם לקראת עלייה לארץ ישראל.

החטיבה כללה שלושה גדודים של חיל רגלים שחלקם הורכבו מיחידות עבריות שפעלו בשירות הצבא הבריטי כבר מתחילת המלחמה בתוך מסגרות קיימות של הצבא הבריטי. היחידות העיקריות היו:

• הגדוד הראשון
• הגדוד השני
• הגדוד השלישי
• גדוד תותחנים
• חיל הנדסה

החיילים היו רובם מארץ ישראל. מספרם היה בתחילה 2,500, אך הגיע בסופו של דבר ל-5,000 חיילים. הם רוכזו תחילה במחנה "בורג אל ערב" שליד אלכסנדריה במצרים, שם הם התארגנו במסגרת החדשה. ממצרים הם הפליגו בחודש נובמבר לאיטליה. החטיבה הייתה חלק מהדיוויזיה ההודית השמינית, שהייתה שייכת לקורפוס החמישי, שהיה חלק מהמחנה השמיני. המחנה השמיני היה חלק מקבוצות המחנות החמש עשרה, אשר פקד עליהם הגנרל מארק קלארק בזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה.

אחד מקציני היחידה היה אדמונד ליאופולד דה רוטשילד שהגיע לדרגת קפטן.

ערך מורחב – לוי בנימין

מפקד הבריגדה היה בריגדיר (תת-אלוף) לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. ידיעותיו ביהדות לא היו רבות, אבל הוא התגאה ביהדותו וראה כבוד רב במינויו למפקד הבריגדה.^[2] במרוצת שירותו הצבאי בעולם נהג לשהות ביום הכיפורים במקום בו יוכל לקחת חלק בתפילות. סוכם עמו על הדברים הבאים:

• בשר חזיר לא יוגש לחיילי הבריגדה.
• יום המנוחה הרשמי יהיה שבת.
• לרב הצבאי תינתן רשות לארגן מטבח כשר.

הרב משה דב קספר, הרב הראשי לבריגדה מסכם: "כל ההחלטות הללו בוצעו הלכה למעשה".^[2]

מתוקף אחריותו ותפקידו כקצין בכיר בצבא הבריטי, נאסר עליו להיות מעורב ואף לדעת על המתרחש בתחום העברת הפליטים היהודים מגרמניה ומאוסטריה לאיטליה. עם זאת, לא רק שהיה מודע למבצע, אלא גם אהד אותו ונתן יד חופשית לפעולה זו.

ההגנה ומוסדות היישוב היהודי מינו באוקטובר 1944 מפקד בריגדה מטעמם. היה זה שלמה רבינוביץ (לימים אלוף שלמה שמיר) בוגר קורס הקצינים הראשון שארגנו הבריטים למתנדבי היישוב. הפיקוד הפנימי שבראשו עמד רבינוביץ אמור היה לטפל בעניינים המיוחדים למתנדבי היישוב ששירתו בבריגדה היהודית.

ההכרזה הרשמית על הקמת הבריגדה היהודית השתהתה, כמו ההחלטה על הקמתה. התעמולה הנאצית ניסתה לטעון כי היהודים אשמים בפרוץ המלחמה. ממשלת בריטניה סברה כי הקמת הבריגדה וההודעה על כך עלולה לגרום לה נזק תעמולתי. בסופו של דבר השתכנעו הבריטים בנחיצות הקמת הבריגדה כיחידה יהודית עצמאית.

ראש ממשלת בריטניה בזמן המלחמה, וינסטון צ'רצ'יל, הכריז בפרלמנט ב-28 בספטמבר 1944:

הממשלה החליטה למלא את בקשת הסוכנות היהודית לארץ-ישראל ולהקים בריגדה יהודית עצמאית שתשתתף באופן פעיל בקרבות. ישנו מספר רב של יהודים המשרתים בתוך צבאנו ובצבא האמריקאי בכל השירותים השונים. אבל נראה לי כדבר נכון באמת, שיחידה מיוחדת של אותו עם שסבל עינויים שאין לתארם מידי הנאצים, תהיה מיוצגת כחטיבה נפרדת.

חמישה ימים לאחר ההכרזה, אישר את ההחלטה גם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.

המוסדות הלאומיים של התנועה הציונית ראו בהקמת הבריגדה, בראש וראשונה, בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי, שיוקם בעתיד. כמו כן, ראו בכך אמצעי להצלת יהודי הגולה על מנת להביאם לארץ ישראל. כאשר נוצרו התנאים הבסיסיים ללחימה תחת דגל לאומי ניתן העידוד לגיוס. וכך היה לבריגדה דגל שכלל מגן דוד על רקע צהוב, תג היחידה שכלל את שמה גם בעברית והותר באופן גורף השימוש בשפה העברית. בכך לא הסתיים תפקידם של המוסדות הלאומיים. הסוכנות מינתה מוסד שכונה "ועד בריגדה" שדאג ליצירת קשר עם המתנדבים בהכשרת החיילים לתקופה שלאחר שחרורם, בפעולות חינוך ותרבות ובעידוד העלייה של שארית הפליטה מאירופה.

הקשר בין החיילים היהודים ששירתו בצבא הבריטי לבין יהודי ארץ ישראל והמוסדות הלאומיים התקיים באמצעות רשת הרבנים הצבאיים בצבא הבריטי. כמחצית מהרבנים הצבאיים באו מארץ ישראל וכולם נדרשו לקבל את אישור הרבנות הראשית לארץ ישראל והסמכה לפעולותיהם מהרב הראשי לארץ ישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג. הרבנים דאגו לצורכי הדת של החיילים, אם כי רק חלק קטן מהחיילים היה שומר מצוות. עם זאת, רוב החיילים נטלו חלק בתפילות בציבור בימים הנוראים, שמעו את דברי הרבנים בכנסים יחידתיים ונעזרו ברבנים למשימות סוציאליות במסגרת תפקידם של קציני הדת בצבא הבריטי. חלק חשוב במיוחד היה להם, עם תום המלחמה, בעריכת נישואים למאות חיילים באירופה לבנות משארית הפליטה.^[3]

• 
  הגדוד הראשון של הבריגדה שיצא למצרים, בתחנת הרכבת ביפו, 23/09/1944
• 
  מסדר סיום קורס אתתים - במצרים ^[4]
• 
  בחדר האוכל ^[4]
• 
  בבית המלאכה ^[4]
• 
  חיים בן צבי, מקלען כבד, במדי הבריגדה היהודית.

ב-5 בנובמבר 1944 הגיעה הבריגדה היהודית לנמל טאראנטו בדרום איטליה על מנת להשתתף בכיבוש איטליה יחד עם כוחות בעלות הברית. מדרום איטליה עלו גדודי הבריגדה צפונה למחנה אימונים בעיירה האיטלקית פיוג'י, מקום הבראה ומרגוע, 70 ק"מ דרומית לרומא. החיילים נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו למחנה השמיני הבריטי להמשך כיבוש צפון איטליה.

לבריגדה היו 30 חללים וכ-150 פצועים.^[5]

במרץ 1945 הבריגדה נעה לצפון איטליה, כחלק ממתקפת האביב של בעלות הברית בצפון איטליה, שנועדה לכבוש את צפון איטליה ולגרום לצבא הגרמני להסכים לכניעה ללא תנאי. הצבא הגרמני פלש לאיטליה בספטמבר 1943, אחרי שממשלת איטליה חתמה על הסכם שביתת נשק (למעשה כניעה ללא תנאי) עם בעלות הברית. לראשונה הגדודים מארץ ישראל נלחמו תחת דגל יהודי.

בטרם נכנסה החטיבה לקרבות היא הייתה בעמדות ההגנה וריתקה כוחות גרמניים. וכך אפשרה לחטיבות הבריטיות והניוזילנדיות להיערך לקרבות בגזרת בולוניה. החזית עצמה הייתה במזרח עמק הפו, ליד העיר רוונה. בתחילה חיילי הבריגדה נלחמו בגזרת אלפונסינה (אנ'), המישורית הפתוחה, בה מרבית הלחימה התנהלה באזור ביצות שפלת קמצ'יו. לאחר מכן הבריגדה עברה לאזור הררי. מהצד הגרמני הייתה חטיבת צנחנים, המורכבת ממתנדבים צעירים בעלי ציוד משופר ונשק אוטומטי. בינה לבין המערך הגרמני עבר נהר הסניו, שהתפתל בעמק צר. באמצע אפריל 1945, כשלושה שבועות לפני כניעת הגרמנים באירופה הוצאה הבריגאדה מהלחימה והועברה למנוחה באזור בריזיגלה - פאנזה ובזה תמה השתתפותה של הבריגדה בלחימה.

ב-18 במאי 1945, כעשרה ימים אחרי כניעת הגרמנים באירופה, החלו שלושת גדודי הבריגדה לנוע מאזור בריזיגאלה-פאנזה אל העיירה האיטלקית טרוויזיו, במשולש הגבולות בין איטליה, יוגוסלביה ואוסטריה. תפקידם החדש היה לפעול כחיל-מצב באזור. ואכן לאחר הגעתם לאזור טרוויזיו ב-22 במאי, הפעילו הגדודים, בין השאר, שמירות על מעברי הגבולות. אזור טארווזיו לא נפגע במלחמה מאחר שהוכרז אזור בתי חולים צבאיים והיה מוגן על ידי אמנת ז'נבה. בימים הראשונים בטרוויזיו גילו חיילי הבריגדה מספר חיילים גרמנים שניסו לחמוק אל אוסטריה, ועצרו אותם.^[6] באזור זה פעלו פרטיזנים יוגוסלבים במטרה לספח ליוגוסלביה שטחים שהיו שייכים לסלובניה וסופחו לאיטליה בסוף מלחמת העולם השנייה. דבר זה הביא לוויכוחים קולניים וחילוקי דעות בין הפרטיזנים לבין המשטרה האיטלקית וקצינים בריטים. על מנת למנוע פיצוץ בין הכוחות השונים הציע מתתיהו דגן (קורנפלד) שהיה מפקד פלוגה בגדוד הראשון של הבריגדה פשרה שהתקבלה על ידי כל הצדדים. על יוזמת פשרה זו הוענק למתתיהו "צל"ש המלך".^[7]

עם תום המלחמה, התארגנה בקרב חיילי הבריגדה בטרוויזיו קבוצה שנודעה בשם "הנוקמים" או "חוליית המוציאים לפועל". היחידה הוקמה בידיעת מיעוטם של קציני הבריגדה היהודים, ותוך מידור שאר חיילי הבריגדה, ומפקדי ההגנה בה. היחידה פעלה בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה.

בנוסף, פעלו חיילי הבריגדה, לאחר המלחמה, בשיתוף עם תנועת הבריחה. העיר טרוויזיו שימשה כתחנת מעבר בלתי חוקית של יהודים משארית הפליטה, עקורים, ממזרח ומרכז אירופה למערבה ולדרומה, לכיוון הנמלים באגן הים התיכון. מנמלים אלה עלו לאחר מכן העקורים לארץ ישראל. העובדה שחיילי הבריגדה שלטו על מעבר הגבול הגיעה לידיעת רבים מהניצולים, שהגיעו בשיירות למקום בדרכם לארץ ישראל.^[8]

בפונטבה (אנ'), עיירה ליד טרוויזיו, היה מחנה צבאי נטוש. הבריגדה אימצה אותו והפכה אותו למקום קליטת פליטים יהודים, שהועלו לבסוף לישראל. בטרוויזיו הייתה תחנת רכבת, שדרכה הגיעו לעיר פליטים יהודיים רבים.

תקופת שהות הבריגדה היהודית בטרוויזיו סימלה את המפגש הראשון בין אנשי הבריגדה לבין ניצולי השואה. מסוף יוני ועד סוף יולי 1945 ביצעו אנשי הבריגדה בטרוויזיו מבצעי הברחה של יהודים דרך הגבול האוסטרי אל תוך איטליה. כמו למשל, בפרשת הברחתם של 350 יהודים מבודפשט, בהם כמה עשרות קרובי חיילים, שאותרו על פי רשימות מוכנות מראש. נהגי פלוגת ההובלה של הבריגדה הועסקו באותם ימים בהסעת חיילים בריטים לצרפת במסגרת תוכנית החופשות של המחנה השמיני. בדרכם חזרה לאיטליה נהגו לסטות מהמסלול ולעבור במחנות בגרמניה ובאוסטריה. הם העמיסו את המשאיות הריקות ביהודים, בהם קבוצות של יתומים יהודים ולהעבירם לאיטליה.^[9]

הצבא הבריטי אשר שלט צבאית באזור, גילה כי תחנת הגבול הפכה לתחנת מעבר לעלייה לארץ ישראל ממרכז אירופה ומזרחה ומיוגוסלביה, פעילות אשר נחשבה לבלתי חוקית בעיני השלטון הבריטי. בנוסף לכך, הצבא הבריטי אסר על חיילי הבריגדה את הכניסה לגרמניה, בשל חשש מפעולות נקם. לכן החליט הצבא הבריטי ביולי 1945 להעביר את הבריגדה לבלגיה והולנד.

ב-17 ביולי 1945 התקיים מפגש בין פעילי תנועת הבריחה, בהם שורדי הפרטיזנים ולוחמי הגטאות לבין חיילי הבריגדה בטרוויזיו. במפגש זה נשא הפרטיזן אבא קובנר נאום בשם "שליחותם של אחרונים", ובו סיפר קובנר לחיילי הבריגדה על התנגדות הפרטיזנים, הדגיש הקשר בין השואה לבין התקומה, ואת חשיבות העלאת העקורים לארץ ישראל במהרה:^[10][11]

..האמינו לי חברים, שלא ציפיתי לכך שלמחרת בואי הנה אצטרך לעמוד לפני התכנסות שכזאת, שבה התאספה האקטיביה של הבריגדאה היהודית בציפייה לשמוע מפינו מי אנו ולהבין מה מביאים אנו עימנו...לנגד עיני עדיין צפות אותן תמונות ואותם מראות - והן חזקות מדי וחיות מדי...מבקש אני שתאזינו לנו כאילו הייתה זו פגישתכם הראשונה איתנו, ללא משפטים קדומים. שכן יודע אני, כי ידועות קטועות ושמועות כבר הגיעו אליכם, ויודע אני כי לא שמועה אחת ולא שליח אחד שינו ועיוותו את התמונה האמיתית על מחננו....עוד לפני חודש לא תיארנו לעצמנו, כי נפגוש בדרכיה החרבות של אירופה בפיסת ארץ ישראל. לפני חמישה חודשים לא האמנתי, כי בדרכים השוממות עוד יתקבץ מחנה כה גדול של אחרוני הלוחמים מעשרות יערות וערים. לפני שנתיים לא האמין כמעט איש מאיתנו, שעוד ניפגש בכלל, רצינו אז כך למות. אך למות כדי להישאר חיים בזכרונכם...לחמנו עם האויב עם נשק ביד, וכשיצאנו מהיערות לחופש, חשב כל אחד מאיתנו, שהוא האחרון, שריד אחרון. ...ההם אינם עוד. נשארנו רק אנחנו. ובליבנו מפרפרת השאלה: האם תבוא מן החורבן יתר עוצמה, או שמא היה זה אסון אשר יפורר אותנו לאבק עד תום? ...כיצד יצילו את אחרוני ההמונים, את העקורים, מכל הארצות, הנמצאים היום בכל רחבי אירופה בנדידת סיוטים רבתי? המעט התלוי בנו הוא להפוך את הטרגדיה היהודית מים של דמעות ושל דם לכוח של עוצמה מהפכנית. מלדאוג שתנועת השחרור שלנו תקיף את כל חייו של העם ששרד ותאציל עליו במטרה אחת גדולה ודחופה: הצלה.

— קובנר, אבא, "שליחותם של האחרונים", עמ' 477–485, בתוך: גוטמן, ישראל, שואת יהודי אירופה: רקע קורות ומשמעות. 1973

"תרבות" הייתה נשמת חייה של כל יחידה בבריגדה. חיילי הבריגדה ביקשו לתת ביטוי למחשבותיהם, שאיפותיהם ולתגובותיהם לגבי העולם בו הם פעלו: בכתב - באמצעות עיתונים, בעל פה ובמשחק - באמצעות להקות ובמעשים - בסיוע לשארית הפליטה באירופה. שרובה שהתה במחנות העקורים, בחוסר מעש, ללא עתיד נראה לעין, תוך ציפייה לעלייה לארץ ישראל. פעולות התרבות בבריגדה אורגנו בצורה מסודרת בחסות "ועד הבריגדה" וה"רבנים הצבאיים".

במסגרת הבריגדה פעלה גם ה-ENSA (ראשי תיבות: Entertainments National Service Association) התאחדות שירות לאומי לבידור, הוא ארגון שהוקם על ידי הממשלה הבריטית בשנת 1939, במטרה לספק לכוחות הצבא הבריטיים (שהורכבו מחיילים ממדינות שונות) בידור במשך מלחמת העולם השנייה. מכל מדינה שכוחותיה הצבאיים עזרו במאמץ המלחמה לטובת הבריטים, הובאו זמרים כדי להנעים את זמנם של החיילים הלוחמים. וכך ה-ENSA פעלה גם לטובת החיילים היהודיים. ל-ENSA של הבריגדה היהודית קראו מעין זה. ההצגה הגדולה ביותר של המעין זה, נערך בפיוג'י שליד רומא. הזמרים שהובאו מישראל לאיטליה למעין זה, הופיעו גם במקומות בהם החיילים התאמנו ונלחמו, אך גם בבית החולים הצבאי בו שהו הפצועים היהודיים.

בתום המלחמה, הבריגדה הגיעה לבלגיה. שם הוקמה להקה, אשר ערכה סיבוב הופעות ביחידות. בין השאר, הלהקה הגיעה למחנה ברגן-בלזן ו"רכשה את לבבות אחינו". אירוע מוזיקלי מיוחד היה ביקורו של הכנר ברוניסלב הוברמן בבריסל ובאנטוורפן בנובמבר 1945. כמעט מחצית המושבים היו תפוסים בידי חיילי הבריגדה. החיילים רחשו אהדה מיוחדת להוברמן, משום שהוא פעל רבות להקמת "התזמורת הסימפונית הארץ ישראלית" (Palestine Symphony Orchestra) והבטחת הצלחתה, לימים התזמורת הפילהרמונית הישראלית אשר משכנה, היכל התרבות, נקרא על שם ברוניסלב הוברמן. בין השאר על ידי ביצוע 140 קונצרטים המיועדים לחיילי בעלות הברית בחזיתות השונות בשנות מלחמת העולם השנייה, לרבות הופעה בפני חיילי החטיבה היהודית הלוחמת באל עלמיין בנובמבר 1944.

בתחילה הופיעו ביטאונים בכל יחידה. בסופו של דבר ניתנה רשות להוציא ביטאון משותף לבריגדה כולה. הכספים גויסו מהחיילים, ומערכת אותיות דפוס עבריות נרכשו מבית חרושת בטורינו. כך החלה ההפקה של הירחון "המאבק" שיצא לאור בטרוויזיו. היה זה אחרי סיום הקרבות בצפון איטליה אז היה זמן לחיילים לעסוק בכתיבת העיתון. הורכבה מערכת והירחון יצא בהיקף של 60–70 עמודים. אך רק 5 גיליונות הופיעו מירחון זה. חלק ממנו היה כתוב בשפה האנגלית לנוחיות החיילים היהודים יוצאי בריטניה.

כאשר הבריגדה הגיעה לאיטליה היה קיים עיתון יומי עברי, אשר הופיע באורח לא רשמי, בשם "לחייל" ברומא. לאחר יום הניצחון - 8 במאי 1945 - התעורר הצורך להוציא עיתון אחד עבור כל החיילים היהודיים. בראש השנה חודשה הופעתו של העיתון "החייל". לאחר מכן, העיתון הופיע שישה ימים בשבוע, ללא הפסקה, עד לפירוק הבריגדה. הגיליון האחרון הופיע ביום 21 ביוני 1946^[12].

ההילה של הבריגדה הולידה גם את שיר החי"ל שנכתב על ידי המשורר יעקב אורלנד והולחן על ידי מרדכי זעירא (שכתבו שירים נוספים על יחידות לוחמות, כגון שיר הלגיונות, שיר הגדודנים, המנון הנח"ל ועוד). את השיר ביצע הזמר אילקה רווה. להלן הבית האחרון והפזמון של השיר:

ואור כי יבקע מליל

ובן כי יולד לדור,

יושר-נא, יושר-נא לו שיר החי"ל,

אשר לא נסוג אחור!

עלי נא, עלי,

שלהבת שלי,

בדם חלליך הדליקי-נא אור.

היי-נא, היי,

שלהבת שלי,

בפי חילייך מזמור.

בתום המלחמה רוכזה הבריגדה בטרוויזיו, ליד משולש הגבולות בין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה. ביולי 1945 הועברה הבריגדה לבלגיה והולנד. לאורך כל הדרך אספו חיילי הבריגדה פליטים יהודיים רבים, ריכזו אותם בהכשרות, חלקם במשקים חקלאיים, וסייעו לשארית הפליטה באירופה לעלות ארצה. עד העלייה ערכו פעולות חינוך ותרבות בקרב "העקורים" (כך נקראו הפליטים) וילדיהם. בסוף המלחמה יצרו חיילי הבריגדה קשר עם השרידים במחנות הריכוז וההשמדה (כדוגמת שחרור מחנה ברגן-בלזן).

פעילות מסוג נוסף הייתה לחיילי הבריגדה. חלקם עלו לארץ ישראל בשנות ה-30 וה-40 והם החליטו לבקר את משפחותיהם שנותרו בגולה. הביקורים החלו רק בתום המלחמה, כאשר חיילי הבריגדה הופיעו במקומות הולדתם עם מדי הצבא הבריטי הכובש. כותב יחזקאל שמשא, מחיילי הגדוד העברי השלישי (מתוך מכתב ארצה):

היום שבתי מביקורי בארצות הדמים - פולין וגרמניה - הייתי מהלך על קברי אבות, בקשתי למצוא את הורי ואת אחיותי, אך לא מצאתים.

— דב קנוהל, ביקור בפולין, עמוד 398

כאשר סבר כי גילה פרטים על אחותו הבכורה, נסע לעיר הקרובה ואחר כך המשיך למחנה עקורים בגרמניה, שנמסר לו ששם אולי ראו אותה. היות שהמסע כולו היה ללא רשות, הוא כותב מכתב זה מהכלא הצבאי.

כך הוא מסכם מה שהוא ראה בפולין: ילדים חיוורים גזוזי שער, גמדיים בבית הספר של "פועלי ציון שמאל", חיים נטולי חזון של חברת נוער שחזרו מהמחנות, עיניים עצובות וגעגועים בחברה יהודית אינטליגנטית. מסכם יחזקאל, אנו אנשי הבריגדה חוזרים ארצה, מי ימלא את מקומנו ויסייע לשארית הפליטה להתאושש ולעלות ארצה.

חיילי הבריגדה נטלו על עצמם תפקיד^[13] לשקם את הקהילות, לגבשם ולהגביר את זיקתם לארץ ישראל ולסייע בהבאתם לבית חדש במולדת. הם גיבשו מסקנה זו אחרי שעשו את דרכם באירופה הכבושה: באוסטריה, גרמניה, צרפת, הולנד ובלגיה. בדרך הם נפגשו עם רבבות פליטים^[14] שציפו להגיע למקומות בהם יוכלו לזכות בקורת גג ויושב להם כבודם העצמי. החיילים היהודים התארגנו לפעילות בקרב שארית הפליטה והמוסדות הלאומיים הקימו לשם כך מוסד חדש המרכז לאירופה.

בתחילה הוקם בבלגיה גוף בשם "המרכז לגולה" על ידי חיילים מהבריגדה. המרכז החל לטפל בפליטים היהודים באמצעות קרנות יהודיות מארץ ישראל ומארצות אמריקה. הוא דאג לאכסניה, למזון, להדרכה, לעידוד ולאמצעים להעלותם ארצה. פעולות אלה, בחלקם הגדול, היו מנוגדות לחוקי המנדט הבריטי ולחובות של החייל בצבא הבריטי. החיילים נעדרו מתפקידם, רוקנו ממחסני הצבא ציוד כמו בגדים, מיטות ושמיכות וזייפו מסמכים שאפשרו תחבורה למעבר לפליטים ברחבי אירופה. לדעת דוד בן דוד, מפקד הבריגדה, לוי בנימין, ידע על הפעולות והתעלם מהן.^[15] המרכז לאירופה היה מבוסס על שליחים ומדריכים, כמקובל אז, של תנועות ההתיישבות הציוניות. וכך, כאשר הפליטים הגיעו ארצה היה מי שקלט אותם בקיבוצים.

הבריגדה פורקה רשמית בקיץ שנת 1946. הניסיון הרב והמיומנויות שרכשו החיילים היהודיים שלחמו בבריגדה תרם רבות להקמת צה"ל בתקופת מלחמת העצמאות.^[16] ההיסטוריון מרדכי נאור אשר סקר את ה"מחברת השחורה" של דוד בן-גוריון כותב: "באביב 1947 חקר בן-גוריון את ראשי ההגנה על מצב הארגון - ולא אהב את מה ששמע. לרשות המדינה ש"בדרך" עמדה אז בסך הכול מיליציה, בטח לא צבא.. ל"חיילים" (יוצאי הבריגדה היהודית), בעלי הניסיון הקרבי באחד הצבאות המרכזיים במלחמת העולם השנייה, הייתה עדיפות בעיניו על מפקדי ה"הגנה"... וכך מסכם נאור: "בחודשים הבאים המשיך בן-גוריון, במרץ האופייני לו, לקדם את יוצאי הצבא הבריטי. אחרי שמפקדי הפלמ"ח פרשו מצה"ל ולמטכ"ל נכנסו יוצאי הצבא הבריטי, מכל היחידות ולא רק מהבריגדה היהודית, הרי כל ארגון הצבא, שיטות ההדרכה והאימונים וכן ההפעלה המקצועית היו לפי המורשת הבריטית.^[17]

פעילותה של הבריגדה היהודית באיטליה מונצחת במוזיאון שבעיר "אלפונסינה" מצפון לעיר רוונה. כמו כן הוכנה תערוכה בנושא הבריגדה שהוצגה בשנת 2003 ברומא ובשנת 2005 בבולוניה. בבית הקברות הצבאי ברוונה שבו מצוי ריכוז גדול של חללי הבריגדה, מתקיים טקס זיכרון שנתי, שבוע אחרי יום העצמאות, מטעם היחידה להנצחת החייל במשרד הביטחון.

יער החי"ל - הנצחת חללי הבריגדה היהודית החלה עוד כשחיילי הבריגדה היו בחו"ל הם החלו לשלוח כספים לקק"ל בתקווה שיוקם יער שינציח את זכרי החללים הקבורים בנכר. ואכן, בשנת 1946 הוקם היער ליד קיבוץ מעלה חמישה. בתחילה נקרא היער "יער החייל העברי" ולאחר חודשיים הוחלף השם ל-"יער החייל". היער הכיל תת-יערות (חורשות) על שם מתנדבי היישוב לגדודים הרגליים הראשון, השני והשלישי. כמו כן הוקמו ביער גנים להנצחה אישית של החללים ובהם ניטעו עצים על ידי קרוביהם ומוקירי זכרם. היער שימש כאתר כינוס והנצחה, אולם בשנת 1988 הוצת היער כתוצאה מפעילות עוינת ועד היום טרם שוקם.^[18]

בישראל, הוקמה אנדרטה להנצחת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון לא הרחק מצומת לטרון. אנדרטה נוספת הוקמה בזכרון יעקב.

בשנת 1973 הוקמה בהר הרצל אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה אתר הנצחה למתנדבי היישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי. חלקם לחמו במסדרת הבריגדה היהודית החי"ל נפלו בחו"ל ולא נקברו בארץ אנדרטת מתנדבי היישוב במלחמת העולם השנייה

בשנת 2009 הוקם אגף מיוחד להנצחת הבריגדה היהודית, במוזיאון בית הגדודים באביחיל.

על שם הבריגדה היהודית נקראו רחובות בערים ירושלים, תל אביב-יפו, חיפה, הרצליה, רעננה, רמת השרון, נתניה וערים נוספות.

הסופר חנוך ברטוב כתב על חוויותיו בבריגדה היהודית בספרו פצעי בגרות.

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

• מתנדבי היישוב בבאפס
• הנוקמים
• היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה

• ביבליוגרפיה נרחבת על הבריגדה היהודית
• ד"ר יעקב ליפשיץ (הרב הצבאי של הבריגדה) ספר הבריגדה היהודית, הוצאת יבנה, 1947.
• זאב שפר, ספר ההתנדבות - פרשת ההתנדבות הצבאית של יהודי ארץ-ישראל במלחמת-העולם השנייה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1949.
• חנוך ברטוב, פצעי בגרות, הוצאת עם עובד, 1965.
• יואב גלבר, תולדות ההתנדבות היהודית (ארבעה כרכים), יד יצחק בן-צבי ואיגוד החיילים המשוחררים בישראל, תשל"ט-תשמ"ד.
• דב קנוהל (עורך ראשי), בהתנדב עם - מתנדבים דתיים במלחמת העולם השנייה, איגוד החיילים המשוחררים בישראל והוצאת מורשת, תל אביב, תשמ"ט 1989. הספר כולל למעלה מ-200 מכתבים וכתבות של החיילים כפי שנכתבו במועד התרחשותם ומהווה מקור מידע מקיף על הפעולות של הבריגדה היהודית.
• יצחק נוי, 4 ימים על הנהר, הוצאת כתר, 1989.
• שאול דגן, הבריגדה היהודית הגדוד השלישי, בהוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל, תל אביב, 1996.
• רפאל רופין (עורך) הגדוד שאין שני לו: קורותיו של הגדוד השני של החי"ל במלחמת העולם השנייה 1940-46, הוצאת משרד הביטחון 2000, 332 עמ', מסת"ב 978-965-051-024-4
• ישראל בן דור הראשון לחי"ל: ספר הגדוד הראשון לחי"ל הוצאת אפי מלצר 2000, מסת"ב 965-7195-00-4.
• ישראל כרמי בדרך לוחמים, הוצאת מערכות, 1960
• דוד בן דוד, איש כפר עציון וניר עציון, גשר על פני התהומות, הוצאת המחבר, 1996.
• אלוף שלמה שמיר - מפקד החי"ל מטעם מוסדות היישוב, "שלושה נסים ודגל עברי" הוצאה פרטית 2014, 329 עמ', מסת"ב 978-965-555-748-0 - סיפורה של החי"ל במבט היסטורי.
• אהרון שמיר "היו זמנים בבריגדה היהודית" הוצאת איגוד החיילים המשוחררים בישראל 1997, 316 עמ', מסת"ב 965-7018-07-2 - מעללי החטיבה היהודית הלוחמת במילחמת העולם השנייה - ולאחריה.
• אהרון חטר ישי "הבריגדה ושארית הפליטה" 1999, 425 עמ', מסת"ב 965-7018-28-5 - דרך הבכא של פליטי השואה מהשחרור עד הגיעם למולדת.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הבריגדה היהודית

• הבריגדה היהודית, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
• איגוד החיילים המשוחררים בישראל אתר אודות התגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי
• Museo della Battaglia del Senio - המוזיאון לקרבות על הסניו
• מוזיאון בית הגדודים באתר משרד הביטחון
• דיווח עיתונאי על אזכרה לחללי הבריגדה, יחד עם זכרונות מהקרבות
• מרדכי נאור, המחברת השחורה של הזקן, באתר הארץ, 23 באפריל 2007
• אהרון שפק מתגייס לבריגדה תמונות, כרזות ותוכן מאתר משפחתי
• נדב מן, "ביתמונה", השואה והגבורה: החטיבה היהודית הלוחמת, באתר ynet, 21 באפריל 2006
• הבריגאדה היהודית בלוג מאוצרות ארכיון צה"ל ומעהב"ט
• תמונות מאוסף אורי שרפשטין - הבריגדה היהודית מתוך האוספים הדיגיטליים של ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
• הסרט "במו ידיהם" (אנגלית, במקור "In our own hands the hidden story of the Jewish Brigade in WW2"),הופק ב-1998 על ידי Chuck Olin Associates Chicago
• תוכנית על הבריגדה בסדרה של ערוץ דיסקברי (אנגלית)
• מצעד ותיקי הבריגדה היהודית, במעמד בן-גוריון. יומני כרמל, אפריל 1955 (התחלה 3:16)
• מצעד ומסדר של המתגייסים לבריגדה, במעמד חיים ויצמן ומשה שרת, יומני כרמל, 1940-45
• ספר תורה לבריגדה, יומני כרמל, 1940-45 (התחלה 1:41)
• הסרט סובינירים באתר yes דוקו
• מי לא רצה את הבריגדה היהודית?, היסטוריום: רגע היסטורי למורים ותלמידים, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
• מידב, יהודה, "ברכוש האויב אין אנו יכולים לנגוע", אתר אוצרות, 10 באוקטובר 1945
• נועה רייכמן, תיאור בקומיקס של חיי יום יום בבריגדה, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, פברואר 2022
• אנשי החי"ל, במסגרת הסכת עולמי עם יצחק נוי, תאגיד השידור הישראלי - כאן
• בריטניה הגדולה, צבא. הבריגדה היהודית, דף שער בספרייה הלאומית

הבריחה
פעילי הבריחה	שאול אביגור • יעקב אבידוב • יחיאל אדמוני • פנינה אורטרגר • יהודה ארזי • אשר בן נתן • איסר בן צבי • יהודה באואר • חסיה בורנשטיין בילצקי • משה גלילי • אבא גפן • סטפן גראייק • יחיאל דובדבני • אפרים דקל • זאב הדרי • זאב הרינג • ראומה ויצמן • אהרון חוטר ישי • יוחנן כהן • משה כרמיל• צביה לובטקין • אנדה עמיר-פינקרפלד • נתנאל לורך • חיים לזר • מזל מוצרי • צבי נצר • מרדכי סורקיס • מאיר ספיר • עדה סרני • עקיבא פיינשטיין • אנטון פרודקין • יצחק צוקרמן • אבא קובנר • ברוך קונפינו • רוז'קה קורצ'אק • לנה קיכלר-זילברמן • רות קליגר-עליאב • ניסן רזניק • נחום שדמי • אפרים שילה • שלמה תמיר
ארגונים	הגדעונים • המוסד לעלייה ב' • הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים יהודים • עליית הנוער • תנועת הבריחה • נשים בתנועת הבריחה • ההגנה • מחנות עקורים • הבריגדה היהודית • ילדים בתנועת הבריחה
אירועים	ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית • זיוף תעודות בפעילות תנועת הבריחה • פרשת ה-500 • פוגרום קיילצה • פרשת הבריחה אחרי פוגרום קיילצה • רכבת שמטרר • הרפטריאציה של שורדי השואה מברית המועצות לפולין • הממשלה הבריטית נגד תנועת הבריחה
אתרים	מחנות העקורים • שביל השלום האלפיני • מחנה העקורים ברגן-בלזן • מחנות העקורים בסלנטו • מחנה העקורים גרוליאסקו • מחנה העקורים פלדאפינג • מחנה העקורים לנדסברג • מחנה העקורים פרמו • מחנה פפנדורף • פרנוואלד • מחנה גרנד ארנס • מחנה אם שטאו • בית הילדים במארקין, בלגיה • אמדן • זנגווארדן • בית שיזופולי
מסמכים	הספר הלבן (1922) • הספר הלבן (1930) • הספר הלבן (1939) • מחברת לוזיה • סרטיפיקט
מורשת והנצחה	שירים אמא, כבר מותר לבכות? • בין גבולות אתרים מוזיאון ההעפלה וחיל הים • שביל השלום האלפיני

התנדבות היישוב לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה
כללי	התנדבות היישוב לצבא הבריטי • היישוב במלחמת העולם השנייה • הבריגדה היהודית • לוי בנימין - מפקד הבריגדה • הפלמ"ח • צנחני היישוב • מתנדבי היישוב לצי המלכותי הבריטי • שבויי היישוב במלחמת העולם השנייה • הרבנים הצבאיים • אות ההתנדבות
היחידות	פלוגת ההובלה 462 • פלוגת הנדסה 745 ("סולל בונה") • מתנדבי היישוב בחיל החפרים • מתנדבי היישוב בבאפס • הרגימנט הארץ-ישראלי • חיל העזר לנשים • פלוגת מובילי המים 148 • יחידת הקומנדו 51 • קבוצת החקירה המיוחדת
אתרים	פיוג'י • טרוויזיו • בריזיגלה • המערכה על נהר סניו • בית הקברות הצבאי ברוונה
אישים	משה שרת • יוסף אלמוגי • יצחק בן-אהרן • מרדכי מקלף • עזר ויצמן • חיים הרצוג • אהרן רמז • חיים לסקוב • מאיר זורע • שלמה שמיר
ראו גם פורטל היישוב

כוח המגן העברי – הארגונים הצבאיים הרשמיים של הנהגת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית בארץ ישראל
פלגות הלילה המיוחדות • פלוגות השדה • המשמר הנע • הנודדת • משמר העם • חיל המשמר • חי"ש • משטרת היישובים העבריים • משמר הרכבת • ההגנה • הבריגדה היהודית • פלמ"ח
ראו גם: פקודות המבנה הארצי • מחתרות עבריות בארץ ישראל