|
בני מוריס
בני מוריס (נולד ב-8 בדצמבר 1948) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המתמחה בכתיבה היסטורית בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ובסכסוך הישראלי-פלסטיני בפרט. מוריס נחשב בעבר להיסטוריון מרכזי בקבוצת "ההיסטוריונים החדשים" אך בפרסומים וראיונות מאוחרים יותר חזר בו מחלק מתפיסותיו הקודמות. עבודתו של מוריס זיכתה אותו בשבחים ובביקורת משני צדי הספקטרום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני[1]. הוא מחשיב את עצמו כציוני וכותב: "התחלתי במחקר לא מתוך מחויבות אידאולוגית או אינטרס פוליטי. אני פשוט מתעניין לדעת מה קרה".[2] ביוגרפיהמוריס נולד בקיבוץ עין החורש, ליעקב מוריס, עולה מבריטניה[3] שהיה דיפלומט (שגריר ישראל בניו זילנד), היסטוריון ומשורר[4]. לפי ה"ניו יורקר", מוריס "גדל בליבה של האטמוספירה החלוצית השמאלנית"[5]. כשמלאה לו שנה עזבו הוריו את הקיבוץ ועברו לירושלים[6]. מגיל תשע שהה מוריס ארבע שנים עם משפחתו בניו יורק עקב הקריירה הדיפלומטית של אביו. שנתיים לאחר שחזרו לישראל, נסעה המשפחה לשליחות של שנתיים נוספות. הוא גדל בבית דו-לשוני: הוריו פנו אליו באנגלית והוא ענה בעברית. מוריס התגייס לצה"ל במסגרת גרעין נח"ל, והתנדב לצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם וקורס מ"כים חי"ר. מוריס לחם כחייל נח"ל במלחמת ששת הימים ולאחריה במלחמת ההתשה. בשנת 1969 נפצע מפגז מצרי בשרתו על גדת תעלת סואץ[7]. מוריס שוחרר מהצבא ארבעה חודשים לאחר מכן. הוא עשה את התואר הראשון שלו בהיסטוריה כללית ופילוסופיה כללית באוניברסיטה העברית בירושלים ועשה דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג' בנושא יחסי בריטניה-גרמניה בשנות השלושים בראי העיתונות הבריטית[6]. מוריס נשוי ללאה לבית אפרתי, בתו של משה אפרתי שהיה עיתונאי ב"הבקר". בנם הוא מבקר הספרות והסופר אורין מוריס. קריירה עיתונאיתלאחר ששב לירושלים ב-1978, התקבל למערכת ה"ג'רוסלם פוסט" ככתב זוטר ובהמשך ככתב מדיני וכאיש דסק, עד 1991[6]. ב-1982 סיקר את מלחמת לבנון הראשונה וגם שירת כחייל מילואים ולקח חלק במצור על מערב ביירות ביחידת מרגמות[5]. כשנקרא לשירות מילואים במהלך האינתיפאדה הראשונה ב-1988, סירב לשרת בשטחים ונכלא לשלושה שבועות[8]. בעת שעבד ב"ג'רוסלם פוסט" בשנות השמונים החל מוריס לאסוף חומר מארכיונים בישראל, בריטניה וארצות הברית. בתחילה התכוון לכתוב את ההיסטוריה של הפלמ"ח ובתוך כך החל לגלות עניין בהתהוות בעיית הפליטים הפלסטינים. ההיסטוריוגרפיה הישראלית באותה תקופה הסבירה שיציאת הפלסטינים מהערים והכפרים ב-1948 הייתה בעיקרה תוצאה של הוראות או עצות של מנהיגי ערב ומנהיגיהם. מוריס, לעומת זאת, מצא ראיות לכך שלצד בריחה המונית שנבעה מפחד המלחמה, היו גם מעשי גירוש של פלסטינים על ידי יהודים, וכן הוראות לעזיבה של מנהיגים ערבים מקומיים במקומות שונים (כמו בקרב על חיפה). מוריס פרסם את תוצאות מחקרו בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1949-1947"[6]. מוריס טבע את המונח "היסטוריונים חדשים" כדי לתאר את עצמו, ואת ההיסטוריונים אבי שליים, שמחה פלפן ואילן פפה[9]. מספר אינטלקטואלים מזרם העבודה (כמו שבתי טבת) ומהימין הישראלי האשימו אותם שהם אנטי ציונים ומשרתים את אש"ף, והיו אף שהשוו אותם למכחישי שואה[8]. כאשר קונראד בלאק וחברת הולינג'ר רכשו את הג'רוסלם פוסט ב-1989–1990, היה מוריס אחד מ-30 העיתונאים הבכירים, רבים מהם שמאלנים, שפוטרו. הוא המשיך לכתוב כפרילנסר וכתב, במשותף עם ההיסטוריון וכתב הגארדיאן בארץ דאז, ד"ר איאן בלאק, את הספר Israel's Secret Wars על שרותי המודיעין של ישראל, ואת הספר "קורבנות" - היסטוריה של הסכסוך היהודי-ערבי. ב-1996, לאחר שנים ללא משרה, הוא אמר בריאיון עיתונאי שהוא חושב לעזוב לארצות הברית כדי למצוא עבודה; כשהדבר התפרסם במאמר ב"מעריב", הזמין אותו נשיא המדינה עזר ויצמן לשיחה. ויצמן חקר את מוריס במשך שעה על 1948 והתרשם שהוא היסטוריון טוב וגם לא אנטי-ציוני. ויצמן פעל וסידר לו משרה כפרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב[6]. מספריולידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949 (1988)
מוריס מפריך בספר הן את ההסבר המסורתי הישראלי והן את ההסבר המסורתי הפלסטיני לבעיית הפליטים. ההסבר הישראלי היה שמנהיגי ערב או מנהיגי הפלסטינים ציוו או יעצו לפלסטינים לנטוש את בתיהם ואילו ההסבר הערבי היה שהגירוש נבע כתוצאה ממדיניות מכוונת של ממשלת ישראל וההנהגה הציונית. מוריס טוען ששני ההסברים נכונים חלקית, אבל לא כהסבר עיקרי. ההסבר העיקרי הוא שהמלחמה, פחדי המלחמה והמחסורים שהמלחמה גרמה להם הם שהניעו את הפליטים לעזוב את בתיהם. מוריס טוען ש-700,000 פלסטינים שנסו מבתיהם ב-1947–1949 עזבו בעיקר בגלל ההתקפות הצבאיות הישראליות, החשש מפני ההתקפות שעמדו להתרחש, הגירושים והוראות של מנהיגים ערבים מקומיים. הוא טען שלא הייתה מדיניות מכוונת של גירוש, אולם הפיקוד הישראלי הבכיר נקט בגירוש לפי הצורך, במיוחד אחרי הפלישה הכלל-ערבית במאי 1948. הייתה זו עמדה שנויה במחלוקת כשמוריס כתב אותה לראשונה; העמדה הרשמית בישראל הייתה שהפלסטינים עזבו מרצונם, או תחת לחצם של מנהיגיהם או מנהיגי ארצות ערב. באותו הזמן, מוריס תיעד מעשים אכזריים שביצעו הישראלים, בכללם מקרי אונס. בספר מפה ובה מצוינים כ-370 כפרים וערים ערביים שננטשו ומתוארות הסיבות לנטישתם. הספר יצא באנגלית, בעברית, באיטלקית, ובהוצאה פיראטית בירדן בערבית. לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים: בחינה מחדש (2004)זוהי גרסה מעודכנת – פי שניים באורכה - לספר משנת 1988. מוריס עונה למבקריו ומוסיף חומרים מהארכיונים השונים, בעיקר בישראל, שנפתחו בשנות התשעים (ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון וארכיון ההגנה). הוא כותב שתוכנם של המסמכים החדשים מגדיל במידה משמעותית את האחריות הן של הישראלים והן של הפלסטינים לבעיית הפליטים, ומגלה עוד מקרי גירוש ומעשי אכזריות בצד הישראלי, ועוד פקודות מצד הרשויות הערביות שהורו לפלסטינים לנטוש את בתיהם, או לפחות לשלוח אל מחוץ לכפר או לעיר את הנשים והילדים. מוריס כותב שמסקנותיו בוודאי לא ירצו את התועמלנים הישראלים או את התועמלנים הפלסטינים, או את ה"היסטוריונים של שחור ולבן".[10]במהדורה זו הוא גם נתן משקל גדול יותר מבמהדורה הקודמת לרעיון הטרנספר כפי שהעלו אותו מנהיגים ציוניים לפני 1948. הספר עומד לצאת לאור בערבית בקהיר. המלחמות הסודיות של ישראל (1991)מוריס כתב את הספר ביחד עם איאן בלאק, שהיה אז כתב ה"גארדיאן" בישראל. הם כתבו היסטוריה עיתונאית של אמ"ן, השב"כ והמוסד עד סוף שנות השמונים. היות שהארכיונים הממשלתיים הרלוונטיים היו – ונשארו - סגורים כמעט לחלוטין (למעט מסמוך מסוים עד סוף שנות ה-50) התבססו המחברים בעיקר על עיתונות וראיונות. הספר ראה אור באנגלית ובגרמנית ועתיד לראות אור בקרוב בעברית בהוצאת רסלינג. שורשי הפייסנות, העיתונות הבריטית השבועית וגרמניה הנאצית בשנים 1933–1939 (1991)זוהי עבודת הדוקטור שפורסמה כספר ועוסקת ביחסי אנגליה-גרמניה 1933–1939. מוריס בחן את היחסים האלה מנקודת המבט של העיתונות השבועית הבריטית כמו: הניו סטייטסמן, האובזרוור והסנדיי טיימס. מסקנותיו של מוריס היו שמדיניות הפיוס הבריטית בהשתקפותה בעיתונות השבועית נבעה בעיקר מפחד מפני מלחמה בו-זמנית בשלוש חזיתות, נגד גרמניה, יפן ואיטליה, ומפני הפצצות גרמניות על ערי בריטניה. הם העדיפו לפייס את גרמניה (ואת איטליה ויפן) על פני מלחמה חדשה. ברקע מחשבתם היו מוראות מלחמת העולם הראשונה, בה איבדו הבריטים דור שלם בחפירות, וגם תחושת אשמה מסוימת עקב הפגיעה הקשה בגרמניה שנבעה מסעיפי חוזה ורסאי בסיום מלחמת העולם הראשונה. מלחמות הגבול של ישראל 1949–1956 (1993)הספר עוסק בבעיית ההסתננות ופעולות התגמול והספירה לאחור לקראת מלחמת סיני. לדעת מוריס, מעגל ההסתננות ופעולות התגמול (לצד אמצעים הגנתיים שנקטה ישראל) הוא שדרדר את האזור למלחמה והביא למבצע סיני ב-1956. הספר ראה אור בעברית ובאנגלית. 1948 ואחרי כן (1994)זוהי אסופת מאמרים המוקדשת להיבטים שונים ביחסי ישראל-ערב בשנים 1947–1952, כולל היציאה ההמונית של הפלסטינים ב-1948. חלק מהמאמרים התפרסמו קודם לכן מעל במות שונות (וחלקם הגדול ראה אור גם בעברית, ב"תיקון טעות" משנת 2000). בספר, מוריס מנתח את מדיניות מפא"י ומפ"ם במהלך 1948, את מעורבותו של יוסף ויץ, ראש מחלקת הקרקעות של הקרן הקיימת לישראל, ביצירת בעיית הפליטים, את דו"חות צה"ל על האירועים ומתאר כמה מקרי גירוש, כולל מהעיר אשקלון (מג'דל). מאמר אחד מספר על קיבוץ תושבי חיפה הערבים אחרי כיבוש העיר הערבית. מאמר אחר דן ביוסף נחמני, איש השומר ועיריית טבריה ובעיקר ראש משרד קק"ל בגליל, שעסק ברכישת אדמות, בהגנה על ערבים "ידידותיים", וגם בגירוש ערבים מהגליל. קורבנות: תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881–2001 (2001)הספר הוא היסטוריה כללית של הסכסוך הישראלי-ערבי מראשיתו בשנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ל-2001. הוא עוקב אחרי השלבים וההתפתחות של הסכסוך ואחרי כן המלחמות שנערכו בין מדינת ישראל לארצות ערב. הספר מבוסס בעיקר על מקורות משניים אך פרקים מסוימים מבוססים על מקורות ראשוניים. הספר נותן סינתזה של המחקר הקיים על הנושאים השונים והתקופות אותן הוא מכסה. מוריס כותב ש"כתיבת היסטוריה של נושא (רחב) זה, המבוססת בעיקר על מקורות ראשוניים, היא לדעתי מעבר ליכולתו של חוקר יחיד". הספר ראה אור באנגלית, עברית, איטלקית וצרפתית. לאחר שצה"ל חשף בפניו מסמכים שלא היו מוכרים לו הוציא מוריס בשנת 2004 מהדורה מעודכנת לספרו. הדרך לירושלים: גלאב פשה, ארץ ישראל והיהודים (2006)ביוגרפיה פוליטית של גלאב פשה האנגלי, שהיה מפקד צבא ירדן בשנים 1939–1956, ובה מוריס דן ביחסו של גלאב לציונות ובעיית ארץ-ישראל ובעיקר בפלישה הירדנית במלחמת העצמאות ב-1948. הספר סוקר קרבות שונים, כמו מערכות לטרון. הספר מסתיים בפיטוריו של פאשה ב-1956, עקב גל של לאומנות בהשפעת הנאצריזם במצרים, שגרם לתסיסה בירדן. יצא לאור בעברית ובאנגלית. Making Israel היווצרותה של ישראל (2008)זוהי אסופת מאמרים על סלעי המחלוקת העיקריים בהיסטוריוגרפיה הישראלית, אותה ערך מוריס. היא נכתבה הן בידי היסטוריונים מסורתיים והן בידי היסטוריונים חדשים. חלקם עוסקים בסכסוך הערבי-ציוני[11]. בספר מופיע מאמרו של מוריס מ-1988, בו טבע את המונח "היסטוריונים חדשים", מאמר שמאז פורסם במקומות רבים. במאמר הגדיר מוריס את ההיסטוריונים החדשים לעומת ההיסטוריונים הישנים וההיסטוריוגרפיה הישנה. מאז המאמר רבים משתמשים במונח הזה. ניתן להוריד את המאמרים מאתר הוצאת אוניברסיטת מישיגן. 1948 - תולדות המלחמה הערבית-ישראלית הראשונה (2010)מוריס סוקר בפירוט את מלחמת העצמאות 1947–1949, על כל מערכותיה, מבחינה צבאית ופוליטית. אחת המסקנות של הספר שעוררה ויכוחים, נוגעת לאופיה של המלחמה. נהוג היה לחשוב שהמלחמה נבעה ממאבק בין תנועות לאומיות על כברת ארץ, ושבמהותו המאבק היה פוליטי. מוריס מסכים, אך מוסיף שבתש"ח התרחשה גם התנגשות בין ציוויליזציות ושהערבים ראו במלחמה ג'יהאד, מלחמת קודש. הוא מתאר בסיכום הספר את שתי בעיות הפליטים שגרמה המלחמה: 1. של פלסטינים; 2. ושל יהודים מארצות ערב. הוא טוען שאחת עדיין עמנו בעוד השנייה נפתרה עקב קליטת הפליטים היהודים בישראל ובארצות המערב. יואב גלבר כתב על המהדורה האנגלית של הספר ש"תש"ח הוא הישג ראוי לשבח של מחקר וניתוח, עבודה של היסטוריון שממאן לנוח ולהסתפק בהישגים אליהם הגיע עד עתה". גלבר אינו מסכים עם כמה מניתוחיו של מוריס, במיוחד עם הרעיון שמלחמת תש"ח הייתה יותר "התנגשות ציוויליזציות" בין המערב לאסלאם ופחות מאבק לאומי. הוא גם טוען שמוריס מעריך יתר על המידה את כוחה הצבאי של ישראל, ואינו מסכים עם מוריס לגבי מטרותיו של עבדאללה מלך ירדן"[12]. הספר ראה אור בעברית בשנת 2010. מדינה אחת, שתי מדינות (2009)הספר עוסק במטרות השונות של היישוב ושל ערביי ארץ ישראל, ובפתרונות השונים שהוצעו במהלך ההיסטוריה לסכסוך הציוני-ערבי. הוא טוען שהתנועה הלאומית הפלסטינית מראשיתה בשנות העשרים, רצתה את כל ארץ ישראל והתנגדה בעקביות לפתרון של שתי מדינות. זו הגישה שמבוטאת כיום באופן פומבי על ידי חמאס ובצורה נסתרת בוטאה על ידי ערפאת ומבוטאת על ידי אש"ף, זאת אומרת הליכה בדרך תוכנית השלבים להשמדת ישראל. לעומת זאת, מהצד היהודי, התנועה הציונית עד שנות השלושים רצתה בכל הארץ. בעקבות רדיפות היהודים באירופה ומאורעות 1936–1939 בארץ ישראל, הבינו מנהיגי הציונות בשנות השלושים שלא ניתן להשתלט על כל הארץ ובהדרגה הסכימו לפשרה טריטוריאלית המבוססת על חלוקת הארץ לשתי מדינות. מאז דוגלת האידאולוגיה הציונית בפשרה טריטוריאלית עם הערבים ובחלוקת הארץ. מוריס סבור ששתי התנועות גם יחד אף פעם לא קיבלו את הרעיון של מדינה דו-לאומית, בה יהיה להן שיווי משקל פוליטי. מוריס טוען שהפתרון למשבר במזרח התיכון טמון בחלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בין שני העמים ושפתרון המדינה האחת אינו מסוגל להתקיים משום חוסר נכונותם של הערבים (אש"ף וחמאס) להשלים עם הנוכחות הלאומית היהודית במזרח התיכון, וכי זוהי אבן הנגף העיקרית בדרך לשלום. כמו כן, אין היהודים רוצים בפתרון דו-לאומי. הוא מציע את האפשרות של שתי מדינות כאשר בצד הערבי תקום מדינה פלסטינית-ירדנית מאוחדת.[13] הספר יצא לאור באנגלית ובאיטלקית. במאמרו "ההיסטוריוגרפיה של דיר יאסין" (Journal of Israeli History, 2005) עוסק מוריס בהיסטוריוגרפיה של דיר יאסין בעברית, ערבית ואנגלית, ומתאר מה קרה בכפר ב-9 באפריל 1948. משנתו כהיסטוריוןבשנת 2004 כתב מוריס:
באותו מאמר התייחס לשימוש בעדויות שבעל פה:
בשנת 2009 כתב:
שבחים, ביקורת ופרשנות פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לערוך אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: כפילויות וחוסר סדר כללי.אבי שליים, פרופסור ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת אוקספורד, והיסטוריון חדש בעצמו, כותב שמחקרו של מוריס על התהוות בעיית הפליטים הפלסטינים ב-1948 היה: "זהיר, קר-רוח ואובייקטיבי ככל שהיה יכול להיות", וש"לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינית" "מצטיין במקוריות, למדנות ותרומתו החשובה" למחקר הסוגיה[1]. רבים ממבקריו של מוריס נצמדים לעקרון של "היסטוריה ישנה", הרעיון שישראל נולדה טהורה, דוד שנלחם בגוליית הערבי, כותב שליים. הוא טוען שהרעיונות הללו הם מוטעים בתכלית, ולא נוצרו בידי היסטוריונים אלא בידי המשתתפים במלחמת העצמאות, שכותבים על האירועים בהם לקחו חלק בלי היתרון של גישה לארכיונים ישראלים, שנפתחו לראשונה בראשית שנות השמונים. קבוצה אחרת של מבקריו של מוריס, במיוחד מזרחנים כמו עמנואל סיוון ואברהם סלע, אולם גם היסטוריונים מהשמאל כמו אילן פפה, טוענים שהוא הסתמך יותר מדי על מקורות ישראליים ובקושי על מקורות ערביים. נורמן פינקלשטיין ונור מצאלחה טוענים שמוריס היה רך מדי עם הישראלים, לעיתים התעלם מהעוצמה של הראיות שעמדו בפניו. אפרים קארש טוען שמוריס עיוות את המקורות, האשמה אותה לא קיבלו היסטוריונים אחרים[16]. אפרים קארש, פרופסור ללימודי הים התיכון והמזרח התיכון בקינגס קולג', לונדון, כותב שמוריס עסק במה שהוא מכנה "חמישה סוגים של עיוותים". לפי קארש מוריס מתאר בצורה מסולפת מסמכים, משתמש בציטוטים חלקיים, נמנע מהצגת ראיות, מציג טענות שווא, ומשכתב מחדש מסמכים מקוריים... (הוא) מספר על התבטאויות שמעולם לא נאמרו, החלטות שמעולם לא ננקטו, אירועים שמעולם לא קרו.. לפעמים הוא לא טורח אפילו לספק הוכחות... הוא מצפה מקוראיו שיסמכו על טענותיו שקיימות סתירות מהותיות בין הדיווחים שפורסמו לבין מה שמשתמע מהמסמכים. הוא מסלף באופן שיטתי הוכחות. למעשה, אין כמעט מסמך שהוא לא מעוות. הדבר מעורר ספקות רציניים לגבי התוקף של כל עבודתו[17]. יזיד סאייג, פרופסור למזרח התיכון במחלקה ללימודי מלחמה בקינגס קולג' לונדון, כתב על ביקורתו של קארש: "זוהי אינה הפעם הראשונה שאפרים קארש כתב ביקורת מוגזמת שסותרת את ההיסטוריה הרוויזיוניסטית. הוא פשוט לא מה שהוא מתיימר להיות, היסטוריון מיומן (או מדען המדינה/החברה)." תגובתו של קארש הייתה שיש לו תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון בעת החדשה ובשפה וספרות ערבית ודוקטורט במדע המדינה וביחסים בינלאומיים. סאייג מאיץ באנשי אקדמיה לחבר "תגובות הולמות (לקארש) שיבטיחו שכל מלומד עם כבוד עצמי יהיה יותר מדי נבוך אפילו לנסות לכלול את ספריו של קארש בהוראה או במחקר שלו/ה מכיוון שהם אינם יכולים להעמיד פנים עד כמה היסודות שלהם רעועים[18]. איאן לסטיק, פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת פנסילבניה, כותב על התקפותיו של קארש על ההיסטוריונים החדשים ש"על כל פנים נראה שקוראים יתרשמו מעוצמת האמונה הטהורה של קארש בציונות, הם בוודאי יהיו מזועזעים מהרשעות של כתיבתו ויובכו מהטבע הלא-יציב והמרושל של הניתוח שלו. ייתכן שניתן למצוא אצל כמה מההיסטוריונים החדשים טעויות, חוסר עקביות ופרשנות יתר, אולם אף דבר אצלם אינו משתווה לטעויות המגוחכות, הסתירות והעיוותים שניתן למוצאם בקארש: המצאת ההיסטוריה הישראלית: ההיסטוריונים החדשים". תגובתו של מוריס למאמרו של קארש היא שאלה "ערבובייה של סילופים, חצאי-אמיתות, ושקרים שמדגימים בבירור את בורותו התהומית גם בנוגע למקורות (הספר שלו מכיל מעל חמישים הערות שוליים אולם הוא מבוסס כמעט בשלמותו על הפניות למקורות משניים ולציטוטים ממקורות משניים, רבים מהם בעלי ערך מפוקפק) וגם לגבי הקונפליקט הציוני-ערבי. הוא אינו ראוי לתשומת לב רצינית או לתשובה." [19] אניטה שפירא, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, טוענת ש"שלושים אחוז ממראי המקום (של קארש) מתייחסים למעשה לכתביהם של שליים ומוריס, וחמישה עשר אחוזים נוספים מצטטים מקורות ראשוניים, והיתר מסתמכים על מקורות של היסטוריונים מרכזיים..." [20] במקום אחר מוריס טוען שקארש "מותח ביקורת על נקודות פעוטות בעודו מתעלם לחלוטין ומסתיר מקוראיו, את העובדות העיקריות". מוריס טוען כי "קארש, בעודו טוען שכל היצירה פגומה, עוסק למעשה בארבעה עמודים מ'לידתה'. עמודים אלה מנסים להראות שההנהגה הציונית במהלך 38–1937 תמכה ב'פתרון הטרנספר' לבעיה הערבית של המדינה היהודית שעתידה לקום." [21] שפירא כותבת: "מי שמעז להתנגד או לבקר את הצהרותיהם של מנפצי המיתוסים הללו המחשיבים עצמם כמומחים (ההיסטוריונים החדשים) מושמץ באכזריות".[22] מהצד האחר מתחו על מוריס ביקורת נורמן פינקלשטיין [23] [24] ונור מסאלחה. [25] הם טוענים שמסקנותיו של מוריס הן פרו-ישראליות:
הן פינקלשטיין והן מצאלחה סבורים שהייתה מדיניות של טרנספר. בתגובה לפינקלשטיין ומצאלחה ענה מוריס[26] ש"ראיתי מספיק חומר, צבאי ואזרחי, על מנת שתהיה לי תמונה מדויקת של מה שקרה". פינקלשטיין ומצאלחה הגיעו למסקנותיהם בשל הטיה פרו-פלסטינית. ובאשר להבדל בין ההתקפה הצבאית לגירוש הם צריכים לקבל את מה שהוא מכנה כהגדרה "הצרה והמחמירה יותר" של גירושים. מוריס סבור שלא הייה מדיניות של טרנספר. בני מוריס ביקר בצורה קשה את ספרו של אילן פפה A History of Modern Palestine[27] במאמר שכתב בניו רפובליק[28] מוריס כינה את ספרו של פפה "ממש נוראי". הוא אומר שהוא משעבד את ההיסטוריה לאידאולוגיה פוליטית, ו"מכיל טעויות בכמות ובאיכות שאינן מצויות בהיסטוריוגרפיה רצינית". בתגובה מאשים פפה את מוריס בכך שהוא משתמש בעיקר במקורות ישראלים, ומתעלם ממקורות ערביים אותם הוא אינו יכול לקרוא. פפה כותב שמוריס מחזיק ב"דעות גזעניות לגבי הערבי באופן כללי ולגבי הפלסטינים באופן מיוחד". הוא גם סבור שהיסחפותו של מוריס ימינה מאז שנות השמונים היא בגלל אופורטוניזם פוליטי[29][30]. מיכאל פלומבו, מחבר הספר The Palestinian Catastrophe: The 1948 Expulsion of a People from Their Homeland,[31] סקר את המהדורה הראשונה של ספרו של מוריס על הפליטים הפלסטינים ומבקר את החלטתו של מוריס, שפלומבו חושב שהיא מאפיינת את ההיסטוריונים החדשים באופן כללי, להסתמך בעיקר על מקורות ישראלים רשמיים ש"נבחרו בקפידה", במיוחד תעתיקי רדיו של שידורים ערביים, בעודם מתעלמים ממקורות בלתי רשמיים כמו תעתיקי ה-BBC וה-CIA. רבים מאלה מצביעים על מדיניות של גירוש. הוא אומר שמוריס לא הצליח להוסיף לעבודתו שהתבססה על ארכיונים ישראלים, שרבים מהם עדיין מסווגים, בכך שנמנע מלהשתמש בארכיונים של האומות המאוחדות, של הבריטים של והאמריקאים, שאותם מחשיב פלומבו אובייקטיביים בסוגיות כמו מעשי האכזריות של צה"ל, כמו גם נמנע מלהשתמש בעדויות בעל פה של פלסטינים וישראלים, שניתן לסמוך עליהם אם ניתן לוודא אותם בדרכים אחרות.[32]. פלומבו כותב: "התייחסותו של מוריס לתיעוד הייתה בהחלט ראויה לשבח, אם לא היה נוטה לבחור מקורות שתומכים בדעותיו, בעודו נמנע ממקורות שמכילים מידע שאינו תומך בטיעון העיקרי שלו. החלטתו לא להשתמש בעדויות יוצאי הצבא הישראלים היא מצערת, מאחר שכמה מהם דיברו בכנות על מעשי הזוועה הישראלים וגרוש אזרחים בדיר יאסין, לוד-רמלה ויפו". מוריס משיב שרק עיוור, או אדם שלא טורח לעיין בהערות, לא ישים לב שספריו, כולל על הפליטים, נסמכים על חומר רב מהארכיונים של בריטניה, ארצות הברית והאו"ם. לפי אבי בקר, בשנים האחרונות חל שינוי בהשקפותיו של מוריס. לטענתו סותר מוריס בספריו האחרונים הוא את טיעוניו שעליהם ביסס את גישתו שבאה לידי ביטוי בספריו המוקדמים, ובפרסומים החדשים הוא משנה את גישתו הקודמת בה ניסה להציג את צה"ל כצבא החזק ביותר במזרח התיכון. על פי בקר גם ביחס לפליטים שינה מוריס את עמדתו ומעשה חלק גדול מהפליטים עזבו ביוזמתם, והאחרים לא גורשו כי אם "הוברחו" בסערת המלחמה ואיומי הג'יהאד כנגד מדינת ישראל. לדברי בקר בספריו האחרונים מגן מוריס על זכותו של דוד בן-גוריון לגרש עוד יותר נוכח הנסיבות הללו. השקפותיו הפוליטיותמבקרים מהימין הישראלי טענו שבספרו הראשון של מוריס טבועה סימפתיה לערבים וסברו שעבודתו מוטה בשל כך. מוריס הגיב שהם כשלו בכך שלא קראו את הספר כלל או לא קראו אותו בניתוק ערכי. הם שיערו שכשהוא תיאר את הפעולות הישראליות כאכזריות, הוא גינה אותן. למעשה, הוא כתב, לא רק שהוא נמנע מלגנות, אלא במקרים רבים הוא תומך בפעולות הישראליות ב-1948[3]. במאמר מ-2001 כתב כי הלוך מחשבתו "בעניין המשבר כעת במזרח התיכון וגיבוריו השתנה מהותית בשנתיים האחרונות" וכי שאלת הלגיטימיות של מדינת ישראל היא "הסיבה העיקרית ל'המרה'" שעבר[33]. כותבים ערבים שיבחו את עבודתו[34], אך תמיד חשו שאינו "לצדם". משנת 2000 ואילך גברו דעותיו הביקורתיות כלפי התנהלות הערבים לאחר שהפלסטינים דחו את יוזמת השלום של אהוד ברק וביל קלינטון והחלה האינתיפאדה השנייה:
מוריס עדיין מתאר את עצמו כשמאלני בשל תמיכתו ברעיון שתי מדינות לשני עמים, אולם הוא אומר שהדור שלו לא יזכה לראות את השלום: ”אני לא רואה בפיגועים מעשים מבודדים. הם מבטאים את רצונו העמוק של העם הפלסטיני. זה מה שמרבית הפלסטינים רוצים.” הוא התייחס בריאיון למעשי הטבח שביצעו לוחמי הצד היהודי במלחמת העצמאות:
בנושא האזרחים הערבים-ישראלים סבור מוריס:
במאמר מ-2001 כינה אותם "פצצת זמן פרו־פלסטינית אירידנטיסטית שקולה הולך וגובר"[36]. מוריס כינה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני כחלק מההתנגשות העולמית של הציוויליזציות בין הפונדמנטליזם האסלאמי והעולם המערבי ואומר: ”יש בעיית עומק באסלאם. יש כאן עולם שערכיו שונים. עולם שבו לחיי אדם אין את אותו ערך שיש להם במערב, שבו חופש, דמוקרטיה, פתיחות ויצירה הם דברים זרים.” הוא הוסיף ואמר: ”הנקמה תופשת מקום מרכזי בתרבות השבטית הערבית. לכן לאנשים העומדים מולנו ולחברה השולחת אותם אין עכבות מוסריות.” כשכתב "הארץ" כינה את יציאת הפלסטינים מארץ ישראל ב-1948 "טיהור אתני" השיב מוריס: ”יש נסיבות בהיסטוריה שבהן יש הצדקה לטיהור אתני. אני יודע שהמושג הזה שלילי לחלוטין בשיח של המאה ה-21 אבל כאשר הברירה היא בין טיהור אתני לבין רצח עם, רצח העם שלך, אני מעדיף טיהור אתני.” והמשיך ואמר: ”צריך לנסות לרפא את הפלסטינים. אולי במשך השנים הקמתה של מדינה פלסטינית כן תסייע בריפוי. אבל בינתיים, עד שתימצא תרופה, צריך להכיל אותם כדי שלא יצליחו לרצוח אותנו... צריך להקים להם משהו כמו כלוב. אני יודע שזה נשמע נורא. זה באמת אכזרי. אבל אין ברירה. יש שם חיית פרא שצריך לכלוא אותה בדרך זו או אחרת.” מוריס כתב ב-IrishTimes "לא הייתה שום 'תוכנית' ציונית או מדיניות לגרש את האוכלוסייה הערבית, או של 'טיהור אתני'" וכי ”הדמוניזציה של ישראל היא במידה רבה מבוססת על שקרים - בדומה לדמוניזציה של היהודים באלפיים השנים שחלפו, שהייתה מבוססת על שקרים. ויש קשר בין השתיים.” [37] מוריס מתח ביקורת על בן-גוריון שבמהלך 1948, כאשר היישוב הותקף וסכנת השמד ריחפה מעל ראשו, ופה ושם התרחשו גירושים, הוא לא דאג לכך שכל ערביי א"י יעברו את הירדן, שם היו מקימים את מדינתם, לצד המדינה היהודית ממערב לירדן: "זה היה מייצב את מדינת ישראל לדורות"[3]. במאמר פובליציסטי בניו יורק טיימס ביולי 2008, כתב מוריס: "מנהיגי איראן ייטיבו לעשות אם יחשבו שנית על ההימור שלהם וישעו את תוכנית הגרעין שלהם. פרט לכך, הטוב ביותר שהם יכולים לצפות לו הוא התקפת אוויר ישראלית קונבנציונלית שתהרוס את מתקני הגרעין שלהם. ללא ספק, הדבר יביא לאלפי נפגעים איראנים ולהשפלה בינלאומית. אבל האלטרנטיבה היא שאירן תיהפך למדבר גרעיני." [38] בריאיון לעיתון האוסטרי דר סטנדרט דיבר מוריס בעד מתקפת מנע על איראן כאלטרנטיבה היחידה שנותרה לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית." [39] חלק מספריו, שנכתבו ופורסמו במקור באנגלית, תורגמו לעברית, צרפתית, ערבית, איטלקית וצ'כית. על ספריו האחרונים כתב מוריס כי נפתחו בפניו עכשיו ארכיונים שהיו סגורים בפניו לפני כן כגון ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ולדבריו ”בספר הנוכחי מיקמתי את בעיית הפליטים במהלך העניינים הכולל של מלחמת העצמאות”. על מחקריו החדשים שבאו לידי ביטוי בספריו האחרונים הוא אומר: ”ניסיתי להציג תיאור חדש ומקיף של המלחמה, ובעיקר של הקשרים בין המהלכים הצבאיים למהלכים המדיניים”. לגבי בעיית הפליטים אומר מוריס שהמלחמה יצרה בעיית פליטים גם אצל היהודים וגם אצל הערבים. אבל: ”ההבדל הוא, כמובן, שישראל קלטה את הפליטים היהודים והבעיה נעלמה, ואילו מדינות ערב לא קלטו את הפליטים הפלסטינים והבעיה לא נפתרה עד היום”[40]. בריאיון לחיים יבין בספטמבר 2010 אמר: "עמים פועלים בצורה קשה בנסיבות קשות, והנסיבות של 48' שהיו קיומיות מבחינת היישוב הובילו גם במקומות שונים להתנהגות קשה ואפילו לא מוסרית, אבל זו טבעה של מלחמה, במיוחד מלחמת אזרחים שנכפתה עלינו". בנוסף חזר מוריס על עמדתו לפיה לא הייתה מדיניות כללית לגירוש ערביי הארץ, ולדבריו גם לא בוצע כזה באופן שיטתי, "ברוב המקומות אנשים ברחו, מקומות מועטים היו בהם גירושים ממש"[41]. במאמר מ-2011, כתב כי יאסר ערפאת ומחמוד עבאס ”דחו את הפשרות שהוצעו משום שהם אינם רוצים פתרון של שתי מדינות, הם רוצים את פלסטין כולה. לפיכך אין ולא היה להם עניין במשא ומתן על פשרה עם ישראל [...] ברגע שיקבלו הפלסטינים את מדינתם בגדה המערבית ובעזה הם ישתמשו בה כקרש קפיצה לשלב השני של המתקפה [...] הבסיס העיקרי למתקפה הפוליטית והמוסרית כנגד ישראל יהיה דרישת הפלסטינים לזכות השיבה [...] אם יקבל העולם את הדרישה הפלסטינית הזאת ואם היא תיושם, תחדל ישראל להתקיים... זהו היעד הסופי של הפלסטינים”[42]. בריאיון לעיתון הארץ בינואר 2019, אמר כי בתקופת האינתיפאדה השנייה לא היה חוזר על סרבנותו לשרת בשטחים כפי שעשה באינתיפאדה הראשונה: ”באינתיפאדה השנייה התנגדתי לסירובי פקודה, כי היא לא היתה רק מרד נגד הכיבוש הישראלי, אלא גם ניסיון למוטט את ישראל. הרבה מהפיגועים היו בצד שלנו של הגבול וכללו הרג המוני. זאת היתה לוחמה טרוריסטית נגד ישראל. לא נכון לסרב לשרת במצב כזה. עם זאת, אני מבין אנשים שלא רוצים לעמוד במחסומים, לפרוץ לבתים באמצע הלילה ולהפוך את הארונות בחיפוש אחר נשק. זו מלאכה מאוד לא נעימה ובעייתית מוסרית. אבל בעייתי מוסרית הוא גם הרצון הערבי להחריב את ישראל.”[43] ביוני 2024 כתב: "אם אין ביכולותיה הקונוונציונליות של ישראל למגר את מפעל הגרעין האיראני, אזי עליה להשתמש ביכולותיה הלא־קונוונציונליות למטרה זו."[44] ביולי 2024 כתב: "אין לי ספק שנתניהו יתואר בספרי ההיסטוריה שייכתבו בעשורים הבאים כגרוע בראשי ממשלות ישראל".[45] ספריו בעברית
ספריו באנגלית
קישורים חיצוניים
ביקורת על ספריו:
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
