|
סיני
       _in_the_Suez_canal_1981.jpg) בגדה השמאלית: החלק האפריקאי של מצרים חצי האי סִינַי (בערבית: شبه جزيرة سيناء) הוא חצי אי בצפון-מזרח מצרים. צורתו דמוית משולש, הנתחמת על ידי הים התיכון מצפון, הנגב מצפון מזרח, מפרץ אילת מדרום מזרח, מפרץ ותעלת סואץ ממערב. שטח חצי האי כ-61 אלף קמ"ר ואוכלוסייתו מוערכת בכ-602 אלף נפש (נכון לשנת 2015). חצי האי מחולק לשני מחוזות עיקריים: צפון סיני ודרום סיני (חלקו של חצי האי הסמוך לתעלת סואץ שוכן בתחומם של מחוזות סואץ, איסמעיליה ופורט סעיד). בסיני עובר הגבול המדיני בין מצרים לבין ישראל. במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה פנים-מצרי אל עבר חצי האי, שכולל אכלוס של ערים במערב סיני, ועובדים רבים מצרים וסודאנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה מערער את ההגמוניה הבדואית בסיני ששררה לפני כן. גאוגרפיהסיני ברובו מדברי, ומיושב בעיקר לאורך חופיו. בחוף המזרחי לאורך מפרץ אילת, השלוחה המזרחית של הים האדום, ממוקמים היישובים טאבה, נואיבה, דהב, ושארם א-שייח'. בחוף הצפוני, ליד רצועת עזה, נמצאת העיר אל עריש ובחוף המערבי שלאורכו של מפרץ סואץ נמצאת העיר א-טור. הטופוגרפיה של סיני מורכבת משלושה אזורים עיקריים:
מקור השםמקור השם סיני הוא בתנ"ך: ”בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי” (ספר שמות, פרק י"ט, פסוק א'). הפסוק מדבר על הגעתם של בני ישראל למדבר סיני לאחר שחצו את ים סוף. מניתוח פשוט של הדברים עולה כי מדבר סיני הוא אותו סיני של ימינו. יש המשערים כי השם לקוח משמו של אל הירח האכדי – סין. בכל מקרה, לא נמצאו בחצי האי סיני עדויות ארכאולוגיות לקיום פולחן אל הירח. גרסה אחרת קושרת את השם סיני עם "סין" – שמה הקדום של העיר העתיקה פלוסיום ששכנה בקצהו הצפון מערבי של חצי האי[1]. יש המשערים כי הר סיני, המקום בו על פי המסורת היהודית, קיבל משה את לוחות הברית, נמצא באזור ההר הגבוה. על פי המסורת הנוצרית מעמד זה התרחש בקרבת מנזר סנטה קתרינה, הנמצא למרגלות ג'בל מוסא. דמוגרפיהאוכלוסיית סיני מוערכת בכ-629,000 נפש (נכון לשנת 2024), אך נתון זה כולל רק את צפון סיני ודרום סיני, ואליו יש להוסיף כ-800,000 תושבים נוספים המתגוררים ממזרח לתעלת סואץ, במחוזות פורט סעיד, סואץ ואסמאעיליה[2]. במשך שנים רבות רוב תושבי חצי האי סיני היו בדואים[3]. מתחילת המאה ה-21 חל פיתוח תיירותי בסיני, והגיעו עובדים רבים מצרים וסודאנים למרכזי התיירות במזרח חצי האי. במערב האי רוב האוכלוסייה מצרית, שחלק גדול ממנה הם מהגרי עבודה מעמק הנילוס והדלתא של הנילוס[4]. היסטוריהתושבי האזור בתקופת הברונזה פיתחו את מכרות הנחושת והטורקיז שמשכו את הפרעונים שכבשו ושיעבדו את המקומיים, מימי הממלכה הראשונה או אפילו לפני כן. על פי המחקר[5] הכורים בסיני היו מדרום ארץ ישראל. המצרים כרו טורקיז בסיני בשני מקומות, ואדי מע'רה וסרביט אל-ח'אדם. הם תופעלו והופסקו על בסיס עונתי למשך אלפי שנים. ניסיונות מודרניים לנצל את המרבצים היו חסרי כל רווח. אלו הם כפי הנראה המכרות הראשונים הנודעים. באזור נמצאו מבנים מסוג נואמיס המתוארכים ל-6,000 לפנה"ס עד 3,500 לפנה"ס. הנואמיס נמצאו בשני אתרים: ליד עין ח'ודרה שמדרום לנואיבה, ובוואדי פיראן באזור ג'בל סירבל[6]. הכתב הפרוטו־סינאי
הכתב הפרוטו-סינאי התגלה במכרות הטורקיז בסראביט אל חאדם, במערב דרום סיני. זהו הכתב הפונטי הראשון, שהחליף את כתב היתדות המסופוטמי הבין-לאומי והכתב ההירוגליפי המצרי. החוקר יצחק בית אריה שחפר בסראביט אל חאדם ("מנהרת העבדים")[7] כתב כי "לכלי החרס הארץ ישראלים ב'צראביט אל חאדם' ישנם מקבילות בתרבות באר שבע ועסול"[8]. כן כתב כי היה קיים רצף יישובי של אתרי מגורים בין דרום ארץ ישראל לדרום סיני וכי קיימת זהות בין ממצאי תל ערד ואתרים בדרום סיני ונבי צאלח[9] וכי הייתה דרך קבועה שקישרה את דרום הארץ לדרום סיני שנקראה גם "דרך הנחושת"[10]. הכתב שהתגלה בצארביט אל חאדם היה למעשה עברית־כנענית וכי הממונה על המכרות נקרא גם "שליט הארצות הזרות"[11], וכן כיהן שם פקיד מצרי שנקרא "גדול השוטרים". כן כתב נדב נאמן "חצי האי סיני נחשב באופן עקבי לחלק מיבשת אסיה ומעולם לא נמנה עם תחומה של מצרים"[12]. לדעת החוקרים קדמו הכורים הכנענים מארץ ישראל בכמה מאות שנים לשלטון המצרי (בדומה לתוצאות ולמסקנות המחקר המודרני במכרות תמנע). כן כתב חוקר תרבות המצרית העתיקה, רפאל גבעון, בסיכום ספרו "אבני סיני":
בתקופת הברזלבתקופת הברזל עברה במזרח סיני דרך עזה, שהייתה דרך סחר חשובה, ובה יישובים כגון חורבת תימן (כונתילת עג'רוד) וקדש ברנע. כן עברו באזור דרך הים ודרך המלך. במקראלפי המסופר בתנ"ך נדדו בני ישראל במדבר סיני במשך 40 שנה לאחר שיצאו ממצרים. במהלך נדודיהם במדבר סיני הם קיבלו את התורה: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם – בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר, וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (שמות, י"ט, א'). מיקומו המדויק של הר סיני בו התקיים הטקס שנוי במחלוקת. חוקרים שונים ממקמים אותו במקומות שונים ברחבי סיני, אחרים טוענים כי הוא היה בנגב המערבי או אפילו בחצי האי ערב. המסורת הנוצרית מזהה את ההר כ"ג'בל מוסא" במרכז חצי האי. על פי מסכת אבות ישנה זיקה בין מתן תורה בסיני ובין התגלות הכתב העברי בסיני "...וְהַשָּׁמִיר וְהַכְּתָב וְהַמִּכְתָּב וְהַלּוּחוֹת..." (אבות ה, ו). זיקה לכנען ולארץ ישראל או למצריםהדעה הרווחת במחקר כי זיקתו של חצי האי סיני בעת העתיקה הייתה בדווקא לכנען הצפונית מופיעה אצל חוקרים רבים. "... אתרי צפון סיני הם שלוחה של תרבות הברונזה התיכונה א בנגב"[13]. "... בשני אתרים, m26-27, לוקטו שברים רבים של קנקני אגירה מטיפוס האופייני לאתרי דרום ארץ ישראל בשלהי תקופת הברזל[14]. "... בתקופת הביניים הראשונה חודרת מאזור הנגב לצפון סיני ולמרכזו שלוחה תרבותית של יישובי תקופת הברונזה התיכונה א. היעדר ממצאים מצריים באתרי MB 1 בנגב הצפוני וצפון סיני מחד-גיסא, ומיעוט האתרים מתקופה זאת ממערב לוואדי אל-עריש מאידך גיסא מעידים בבירור על האוריינטציה הנגבית של ההתיישבות בצפון סיני ועל ניתוק תרבותי פוליטי בין מצרים לצפון סיני ודרום ארץ ישראל"[15]. החוקר חיים בר-דרומא כתב בספרו "הנגב" כי משמעותו של המחוז הגאוגרפי "נגב" כולל את סיני של היום. גם החוקר יצחק בית אריה במאמרו "יישובים מתקופת הברונזה הקדומה בדרום סיני" כותב: "... אין ספק שהיישובים הקטנים בדרום סיני נשענו על ערים חזקות בארץ ישראל ואולי אפילו על ערד בלבד..." (שם, עמוד 311). הרודוטוס זיהה את הגבול המזרחי של מצרים כהר קסיוס, וממזרח לו האזור מזוהה כסוריה[16]. נצרות ואסלאםהנוצרים קידשו את הר סיני כבר בראשית הנצרות. כבר בשנים הראשונות בהן הייתה הנצרות דת האימפריה הרומית, נשלחו נזירים לחצי האי. במאה השישית לספירה הקים הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון (527–565) את מנזר סנטה קתרינה ששימש מרכז נוצרי חשוב מאות בשנים. עם עליית האסלאם באזור שימש חצי האי סיני גשר יבשתי למעבר עולי רגל ממצרים וצפון אפריקה בדרכם למכה ומדינה בחצי האי ערב. השריד הבולט ביותר לתקופה זו הוא המבצר שבנה צלאח א-דין באי האלמוגים, מול טאבה. היסטוריה מודרנית במשך כמעט ארבע מאות שנה היה סיני תחת שליטתה של האימפריה העות'מאנית. הנוכחות הזרה היחידה הייתה בעת כיבושי נפוליאון. בסוף המאה ה-19 השתלטו הבריטים על תעלת סואץ והשטחים הסמוכים אליה שכללו את הפינה הצפון מערבית של סיני, בין העיר סואץ לאל-עריש על חוף הים התיכון. זה היה קו הגבול הדרום מערבי של האימפריה העות'מאנית. סיני נחצה בין הצדדים. ב-1906 ניסו הבריטים להרחיק את הטורקים מהתעלה, ולחצו עליהם להסכים לקו גבול שיכלול את כל סיני תחת שלטונם. הם הציבו אולטימטום לטורקים לשנות את קו הגבול לקו ישר בין עקבה לרפיח. הטורקים ניסו להביא לפשרה סביב קו בין אל עריש וראס מוחמד (חלוקת חצי האי לשני חלקים שווים) אך הבריטים לא הסכימו. הפשרה היחידה שהתקבלה, בעקבות התעקשות של מפקד כוח המשטרה הטורקי באום-רשרש (אילת של היום) הייתה להעביר את קו הגבול בין טאבה לרפיח. קו זה שימש כגבול המזרחי של סיני מאז ועד היום. כיום גבול זה הוא הגבול הבין-לאומי בין מצרים וישראל. בזכות הסגתו לטאבה יש למדינת ישראל 11 קילומטר של חוף במפרץ אילת ונמל עם גישה לאוקיינוס ההודי. המאבקים בין ישראל למצרים
מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 שימש סיני כאזור החיץ שבין ישראל למצרים. בזמן מלחמת העצמאות כוחות מצריים עברו דרך סיני בדרכם לפלוש לתחומי ישראל. בהמשך המלחמה פלשו כוחות ישראליים לפינה הצפונית מזרחית של סיני, אך נסוגו לאחר זמן קצר, בעקבות לחץ בריטי ואמריקאי. תחת הסכם שביתת הנשק של 1949, סיני, יחד עם רצועת עזה, נותרו תחת שלטון מצרי, אף על פי שחלקים ממנה נותרו ללא כוח צבאי. בשנת 1956, מצרים השתמשה בשליטתה על סיני כדי לכפות הסגר ימי על נמל אילת הישראלי. בעקבות זאת, ישראל, בתיאום עם בריטניה וצרפת שבקשו להשתלט מחדש על תעלת סואץ, פתחו במלחמת סיני. במהלך המלחמה, שנמשכה שישה ימים בלבד, פלש צה"ל לסיני, וכבש את רוב חצי האי. בריטניה וצרפת, שניהלו במקביל את מבצע מוסקטר, והיו אמורות לפי התכנון להשתלט על תעלת סואץ, נסוגו מכוונתן בעקבות לחץ בין-לאומי. גם ישראל נאלצה להסיג את כוחותיה מסיני כעבור כחודשיים, בעקבות לחצים מצד ברית המועצות וארצות הברית. במשך השנים שלאחר מכן היה סיני מפורז וחנו בו כוחות או"ם. בשנת 1967 החזירה מצרים את צבאה לחצי האי, ההסגר הימי על אילת חודש, וכוחות האו"ם לשמירת השלום נדרשו לעזוב את האזור. זו הייתה העילה הישראלית לפתיחת מלחמת ששת הימים, שלא אחרה לבוא. במהלך המלחמה הצבא המצרי הובס, וישראל, כבשה פעם נוספת את חצי האי. תעלת סואץ, שגדתה המזרחית עברה לשליטת ישראל, נסגרה. הכיבוש השני של סיני לווה בהקמה של מספר התנחלויות, בעיקר לאורך חוף מפרץ אילת ובפתחת רפיח. סך הכול הוקמו בסיני 19 התנחלויות שבהן התגוררו כ-4,300 איש. ההתנחלות הגדולה ביותר הייתה העיר ימית ששכנה לחוף הים התיכון, דרומית מערבית לרפיח. בדרום חצי האי הוקמה העיירה אופירה ובה היו מלונות, בית ספר שדה ואף מנחת מטוסים. בין אופירה ואילת הוקמו המושבים די זהב, הסמוך לדהב ונביעות בסמוך לנואיבה. בשנת 1971 הציע שליח האו"ם, גונאר יארינג, למצרים ולישראל הסכם שלום בתמורה להחזרה של סיני למצרים. שתי המדינות נענו להצעה בחיוב, אך עם הסתייגויות שלא ניתן היה לגשר ביניהן. בשנת 1973 ניסתה מצרים להחזיר את שליטתה בסיני במלחמת יום הכיפורים. כוחות מצריים התקיפו בהפתעה את צה"ל והצליחו להשתלט על הגדה המזרחית של תעלת סואץ. ישראל בתגובה כיתרה חלק מהכוחות הללו וכבשה חלקים מהגדה המערבית של התעלה. כחלק מהסכמי הפרדת הכוחות, ישראל הסיגה את כוחותיה אל מעבר לקו התעלה ואפשרה את פתיחתה המחודשת של תעלת סואץ. המאבק על סיני הגיע לסיומו עם חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בשנת 1979. במסגרתו הסכימה ישראל להעביר את השליטה בכל סיני לידי המצרים. ישראל נסוגה מסיני במספר שלבים, שהסתיימו בשנת 1982. נסיגתה של ישראל לוותה בהריסתם של היישובים הישראלים, בהם העיר ימית. מהעיירה טאבה, אשר הכילה מתחמי מלונות בבעלות ישראלית, ישראל יצאה רק בשנת 1989[17]. מאז מלחמת ששת הימים ועד 1980 השקיעה מדינת ישראל 58.7 מיליארד ל"י במרחבי סיני, מתוכם 45.5 מיליארד היו השקעות צבאיות[18]. על פי הסכמי השלום, לא יהיו חיילים מצרים בתחומי סיני, אלא שוטרים בלבד, אך סעיף זה שונה לאחר ההתנתקות מעזה שקבע שמצרים תפרוס כ-750 חיילים על ציר פילדלפי בין סיני לרצועת עזה. במהלך השנים, ובעיקר משנת 2007, הפך חצי האי סיני לנתיב מעבר בהסתננות מאפריקה לישראל של כ-60,000 מסתננים וכבעבר, נתיב הברחת סמים. בעקבות תופעות אלו, החלו הרשויות בישראל ב-2010, בהקמת גדר ביטחון לאורך הגבול בינה לבין מצרים. לאחר הקמת הגדר פחתה תנועת ההסתננות. ביטחון וטרור
מאז חתימת הסכם השלום בין המדינות בשנת 1979, גבול ישראל-מצרים שקט יחסית. עם זאת, לאורך הגבול מתקיימות בתדירות משתנה חדירות של מבריחים, טרוריסטים ומסתננים. לטענת החוקר אלי דקל, בחסות השקט הזה בונה מצרים בסיני כוח צבאי משמעותי[19]. בנוסף, התרחשו מספר התקפות טרור שכוונו לעבר אזרחים ותיירים ישראלים, בין אם על-ידי כוחות חמושים של מצרים ובין אם על ידי מחבלים פלסטינים – מאורגנים או יחידים:
תיירות   מאז החזרת סיני למצרים, עבר חצי האי פיתוח על ידי המצרים כאתר תיירות המיועד לקהל אירופי וישראלי. רוב הפעילות התיירותית שאליה נהגו להגיע ישראלים היא לאורך החוף הסמוך למפרץ אילת ובשארם א-שייח', שמשמשת כמרכז לכנסים בין-לאומיים. בחצי האי נבנו כפרי נופש רבים ומלונות מפוארים השייכים לרשתות בתי מלון בין-לאומיות[25]. בשל מחירי הלינה הזולים, ובשל חופי הים השקטים, הביטחון היחסי והשירות בשפה העברית, נחשב סיני ליעד תיירות מועדף על צעירים ישראלים, עד לפיגוע במלון הילטון טאבה באוקטובר 2004. מתחמי חופים פופולריים במיוחד היו ראס א-שטן, ביר סוויר, נואיבה, אל מחאש, הדיונות ומעגנה. בחופים האלה נמצאים מלונות פאר לצד חושות, צריפי קש עם מזרן, לעיתים ללא חיבור לגנרטור. לאורך 600 הקילומטרים של חופי הים האדום בחצי האי שוכנים כמה אתרי צלילה מהיפים בעולם, אשר משמשים מוקד עלייה לרגל עבור צוללים מכל רחבי תבל. השוניות, אשר נמשכות לאורך כל חצי האי, הן במצב מעולה ביחס לשוניות אשר שוכנות מצפון לגבול, לאורך חופי אילת, הן בשל מיעוט הצוללים באופן יחסי והן בשל הפיתוח התיירותי הדל יחסית לכמות החופים[26]. ממשלת מצרים השקיעה מיליארדי דולרים בפיתוח האזור, שהפך לאבן שואבת כסף זר עבור המדינה הענייה, ולכן היא מנסה להבטיח את השקט במקום, לעיתים על חשבון זכויות האדם של הבדווים והמצרים. מאז הנסיגה הישראלית מסיני פותחו מאוד מתחמי התיירות בחצי האי: בשארם א-שייח' נבנו בתי מלון מפוארים ובחופי נואיבה ודהב נבנו חושות ובתי מלון בדרגה בינונית ונמוכה. ב-2005, נפתח באזור טאבה מתחם תיירות יוקרתי בשם "טאבה הייטס" הכולל חמישה בתי מלון מפוארים אליהם מגיעים תיירים מערביים בטיסות צ'רטר לשדה התעופה בטאבה. כדי לשמור על הביטחון באזורים הפופולריים לישראלים, מקשה גם היום הממשלה על כניסת אזרחים מצרים ואזרחים של מדינות ערביות אחרות לשטח שמנואיבה ועד טאבה. עם זאת, מאז פיגועי הטרור בטאבה, שארם א-שייח' ודהב ב-2004–2006, ניתנה התרעה ביטחונית של משרד החוץ שלא לצאת לסיני. וכך, על אף המאמצים המצריים לשמור על ביטחון התיירים, התמעטה מאוד התיירות הישראלית לסיני ואתרי נופש רבים שהיו מבוססים על קהל ישראלי נעלו את שעריהם או שהחלו להתבסס על תיירות אירופאית. בעקבות המהפכה במצרים בשנת 2011, נפגעה התיירות במצרים כולה באופן קשה, אך החל משנת 2016 נרשמת התאוששות בתחום זה, בפרט בקרב תיירים מישראל. בתקופת החגים של שנת 2016 נרשם זינוק במספר הישראלים שנכנסו לסיני[27], ובקיץ 2017 אף גדל שיעור התיירים הנכנסים לסיני מישראל ב-54% בהשוואה לתקופה המקבילה ב-2016[28]. בשנת 2018 חל זינוק נוסף, כשלפי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חלה בשנה זו עליה של 95 אחוזים בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד, כשמהחודשים ינואר עד ספטמבר נכנסו 321 אלף ישראלים לסיני, לעומת 164 אלף בתקופה המקבילה בשנת 2017[29]. במקביל לפיתוח התיירותי, מתרחש גל הגירה ממצרים לסיני שכולל אכלוס של ערים במערב חצי האי, ועובדים רבים, מצרים וסודאנים שמגיעים לעבוד בתעשיית התיירות במזרח חצי האי. גל זה הפר את ההגמוניה הבדואית בסיני. בשנת 2020, עקב הקורונה, נסגר המעבר, אולם נפתח מחדש בקיץ 2021. בשנה זו נכנסו 167 אלף מבקרים מישראל לסיני, וב-2022 נכנסו כ-565 אלף,[30] חרף אזהרות מסע רשמיות לתיירים ישראלים[31][32] על סכנות ממשיות של מוות ושל חטיפה בין אם במהלך השהיה במקום או אף במעבר הגבול אל תוך חצי-האי ולמצרים בכלל. ב-2023 נכנסו כ-579 אלף מבקרים, אולם לאחר פרוץ מלחמת חרבות ברזל חלה הפחתה משמעותית בכמות המבקרים שחצו את הגבול, וכך נכנסו בדצמבר 2023 כ-3,300 בלבד לעומת 22,400 בתקופה המקבילה שנה לפני כן. עם זאת, בקיץ 2024 עדיין עברו כ-50 אלף ישראלים, רובם הגדול ערבים־ישראלים.[30] לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
 הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||
