החזית העממית לשחרור פלסטין

החזית העממית לשחרור פלסטין
الجبهة الشعبية لتحرير فلسطين

סמל החזית העממית: מפת ארץ ישראל המנדטורית על רקע הצבע האדום, המסמל את הסוציאליזם
מדינה	הרשות הפלסטינית רצועת עזה הרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית לבנון לבנון
מייסד	ג'ורג' חבש
מנהיגים	אבו עלי מוסטפא, אחמד סעדאת, ג'מיל מזהר
תקופת הפעילות	1967–הווה (כ־57 שנים)
אידאולוגיות	לאומיות פלסטינית מרקסיזם-לניניזם קומוניזם אנטי-ציונות הפרדת הדת מהמדינה פתרון המדינה האחת
נוצרה מתוך	תנועת הלאומיים הערבים
סיעות שהתפצלו	החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית החזית העממית לשחרור פלסטין - מבצעים חיצוניים
מיקום במפה הפוליטית	שמאל רדיקלי
ארגונים בינלאומיים	International Communist Seminar
צבעים רשמיים	אדום
נציגויות בפרלמנטים
המועצה המחוקקת הפלסטינית	3 / 132
pflp.ps

החזית העממית לשחרור פלסטין (בערבית: الجبهة الشعبية لتحرير فلسطين; תעתיק מדויק: אלג'בהה אלשעביה לתחריר פלסטין, ובאנגלית: Popular Front for the Liberation of Palestine – PFLP) היא מפלגה וארגון טרור פלסטיני מרקסיסטי-לניניסטי. הארגון נוסד על ידי ג'ורג' חבש וודיע חדאד, ב-11 בדצמבר 1967.

הארגון ביצע פיגועים רבים שבהם נרצחו ונפצעו מאות ישראלים ואחרים. בין היתר הוא ביצע את רצח רחבעם זאבי ולקח חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי. מדינת ישראל^[1] וכן ארצות הברית, אוסטרליה, יפן והאיחוד האירופי מחשיבים את החזית כארגון טרור.

החזית העממית קמה מאיחוד של כמה ארגוני שמאל פלסטיניים חילוניים ובראשית דרכה שילבה אידאולוגיה מרקסיסטית-לניניסטית ולאומיות פלסטינית, ושמה דגש על מעמד הפועלים הפלסטיני. מטרתה המוצהרת של החזית העממית: "שחרור פלסטין כולה במאבק מזוין והקמת מדינה פלסטינית דמוקרטית וסוציאליסטית". בניגוד לארגוני הטרור הפלסטיניים האחרים, החזית העממית אינה רואה את המאבק להשמדת ישראל כמאבק דתי או לאומי, אלא כחלק ממהפכה רחבה יותר נגד ה"אימפריאליזם המערבי". החזית העממית רואה בחיסול מדינת ישראל אמצעי לדחיקת האימפריאליזם מן המזרח התיכון ולמיגורם של המשטרים הערביים שהם, לתפיסתה, משטרים בורגניים ודיקטטוריים המתרפסים בפני הקפיטליזם המערבי. משום כך מעוניינת החזית גם בהפלת משטרי המלוכה השמרניים כמו בירדן ובמרוקו.

ב-1953 ייסד ג'ורג' חבש את "תנועת הלאומיים הערבים" בהשפעת חוויותיו ממלחמת העצמאות, במטרה להפוך את החברה הערבית מחברה נחשלת לחברה מודרנית. הארגון פעל מתוך רגשות לאומיים והשקפה מהפכנית כזו של צ'ה גווארה, ואימץ את רעיונות החילון, הסוציאליזם והמאבק המזוין. סניפים של התנועה קמו במדינות ערב השונות ופעלו באופן מחתרתי. ב-1967 הקים הארגון חוליית לוחמים שהתאחדה עם החזית לשחרור פלסטין של אחמד ג'יבריל וארגון נוסף בשם "נוער למען הנקמה", ליצירת "החזית העממית לשחרור פלסטין" בהנהגת ג'ורג' חבש.

עד 1968 אימן הארגון כמה אלפי לוחמים, בין השאר בבסיס אימונים בעיר סלט שבירדן. סיוע כספי הגיע מסוריה, שם הקים הארגון את מפקדתו, ומברית המועצות. הארגון קיבל גם סיוע כספי ומשפטי מפרנסואה ז'נו, בנקאי שווייצרי תומך הנאציזם שנהג לממן ארגוני טרור ערביים. עיתון בשם "אל-הדף" (בערבית: "המטרה") החל לצאת בעריכת דובר הארגון, ע'סאן כנפאני. בשנות ה-60 וה-70 התפרסם הארגון בעקבות סדרה של חטיפות מטוסים ותקיפות מטוסים, ובהן תקיפת מטוס אל על בציריך ב-18 בפברואר 1969.

במהלך 1968 פרש מהארגון פלג אשר הקים את ארגון החזית העממית לשחרור פלסטין - המפקדה הכללית בראשות אחמד ג'יבריל. ב-1969 פרש מהארגון פלג נוסף והקים את החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין בראשות נאיף חוואתמה ויאסר עבד רבו. ב-1978 נהרג בידי המוסד מנהיג החזית העממית ודיע חדאד. חדאד היה מפקד הזרוע המבצעת והיה מעורב בפעולות טרור של הארגון, אך הוא הודח על ידי ג'ורג' חבש בעקבות יחסיהם העכורים, והוא אף הואשם כסוכן מטעם הק.ג.ב..

בתחילת דרכה התנגדה החזית העממית לכל פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני שיביא לשתי מדינות בין הים התיכון לירדן. החל משנת 1971 ניכר בארגון תהליך התמתנות, שהוביל לפרישה של בעלי הקו הניצי מהארגון. עם זאת, הארגון לא הסכים להכיר בישראל ופרש מאש"ף לאחר קבלת "תוכנית השלבים" ביולי 1974, ועם נציגי ארגונים אחרים הקים את "חזית הסירוב". בשלהי שנות ה-80 חזר הארגון לשורות אש"ף. הארגון הצטרף לאש"ף והיה השני בגודלו לאחר הפת"ח.

כמו כל הארגונים החילוניים שהיו מאוגדים תחת אש"ף, הארגון היה יעד למאבקי שליטה ואף לאלימות מצד ארגונים איסלאמיים בשנות ה-80, ובראשם ארגון אל-מוג'מע בראשות אחמד יאסין (ארגון שיהווה לקראת סוף העשור המסד לארגון הטרור חמאס ויאסין יהיה מייסדו). יאסין עצמו הסית פעמים רבות נגד הארגון ופעיליו בטענה שארגון חילוני בהנהגתו של נוצרי לא יכול להוביל את ההתנגדות האיסלאמית. באמצע שנות ה-80 המאבקים הגיעו לשיאם במאבק השליטה על אוניברסיטת אל-אזהר בעזה. פעילים של יאסין אף הכו מכות קשות את ד"ר רבאח מהנא, פעיל בכיר בארגון וסגן ראש אגודת הרופאים במוסד, ושברו את גפיו.

לאחר חתימת הסכמי אוסלו בספטמבר 1993 נטל החזית העממית אחריות על שלושה פיגועים רצחניים בין אוקטובר 1993 למרץ 1994, שכללו רצח בוואדי קלט, באזור ראשון לציון וליד שער שכם^[2]. בשנות התשעים פחתה התמיכה העממית בארגון מסיבות שונות: החזית העממית התנגדה להסכמי אוסלו ומתחה ביקורת על הרשות הפלסטינית, בעקבות חתימת ההסכמים התנתקה החזית פעם נוספת מאש"ף. הארגון החרים את הבחירות לרשות הפלסטינית ב-1996, החמאס זכה לאהדה בזכות פיגועי התאבדות מוצלחים, ונפילת ברית המועצות יחד עם עליית האסלאמיזם בעולם הערבי היטיבו עם ארגונים כגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני. השקפותיה של החזית העממית התמתנו, מאוחר יותר שיקמה את יחסיה עם ערפאת ב-1999 ושבה לשורות אש"ף.

במאי 2000 פרש ג'ורג' חבש מתפקיד המזכ"ל בעקבות מצבו הבריאותי, והוחלף על ידי אבו עלי מוסטפא. מוסטפא ארגן פיגועי טרור במהלך האינתיפאדה השנייה, שכללו פיצוץ מכוניות תופת, פיגועי ירי, הנחת מטעני חבלה וירי פצצות מרגמה. הוא נהרג בסיכול ממוקד ב-21 באוגוסט 2001 ברמאללה, והוחלף על ידי אחמד סעדאת. על שמו של מוסטפא נקראה הזרוע הצבאית של החזית העממית – "גדודי אבו עלי מוסטפא". כנקמה על הריגת מוסטפא, הורה המזכ"ל החדש לחוליית הארגון להתנקש בשר התיירות רחבעם זאבי (17 באוקטובר 2001). בעקבות לחץ ישראלי ובין-לאומי נעצרו סעדאת והורגי זאבי על ידי הרשות הפלסטינית ונכלאו ביריחו בפיקוח בין-לאומי. ב-14 במרץ 2006, כאשר הפקחים עזבו, הם נתפסו בידי ישראל ב"מבצע הבאת ביכורים". סעדאת יושב בכלא הישראלי אך עדיין עומד בראש הארגון.

ב-2006 השתתפה החזית העממית בבחירות לרשות הפלסטינית וזכתה ב-4.2% מהקולות, שזיכו אותה ב-3 מושבים מתוך ה-132 במועצה המחוקקת הפלסטינית. מלבד סעדאת, לחזית העממית הנהגה פוליטית היושבת ברשות הפלסטינית ובסוריה, ותשתית מבצעית קטנה יחסית ברשות הפלסטינית. עיקר פעילותה בשנים שמאז מעצרו של אחמד סעדאת היא שיגור רקטות קסאם מרצועת עזה ושיתוף פעולה עם ארגוני טרור אחרים במסגרת ועדות ההתנגדות העממית.

בעשור הראשון של המאה ה-21 קיבל הארגון את עקרון שתי המדינות ואת אפשרות המשא ומתן, אך הוא עדיין דבק בהתנגדותו להסכמי אוסלו ואינו מוכן לוותר על זכות השיבה של הפליטים הפלסטיניים. כמה מפעילי המפלגה הוחזקו בידי ישראל במעצר מינהלי, בהן אחמד קטאמש, שהיה עצור מעל 8 שנים במצטבר^[3] וחברת המועצה המחוקקת הפלסטינית חאלדה ג'ראר, שנעצרה אף היא לתקופות ארוכות.

במאי 2021 שירות הביטחון הכללי טען שמיליוני אירו שתרמו סוכנויות סיוע וארגונים לא ממשלתיים הפועלים באירופה לפלסטינים למטרות סיוע הומניטרי, הועברו לארגון החזית העממית, שהשתמש בהם לצורכי טרור^[4][5]. ב-22 באוקטובר 2021 הכריז שר הביטחון בני גנץ על שישה ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים כארגוני טרור^[6]. משרד הביטחון מסר שפעילי החזית העממית הועסקו בארגונים בתפקידי שטח וניהול, והסתירו את שיוכם לארגון החזית העממית^[7]. ההחלטה התקבלה לאחר פעילות משותפת של השב"כ והמטה הלאומי ללוחמה כלכלית בטרור, ואושרה על-ידי גורמים משפטיים של ממשלת ישראל. מדינות האיחוד האירופי התורמות לארגונים טענו כי החלטת שר הביטחון וטענות השב"כ אינן מבוססות ושהן יחזרו לתמוך בארגוני החברה האזרחית הפלסטינים^[8].

באוקטובר 2023, השתתפו מחבלי הארגון במעשי הטבח והחטיפה בעוטף עזה^[9]. לאחר מכן השתתפו גם במלחמת חרבות ברזל בשיגור רקטות לעבר ישראל ולחימה קרקעית נגד צה"ל שנכנס לרצועה.

ב-29 בספטמבר 2024 בתקיפה הראשונה במבצע חיצי הצפון מחוץ לדאחייה צה"ל הרג את מפקד שלוחת החזית העממית בלבנון ובכיר בלשכה המדינית שלה.^[10]

במישור הטקטי, החזית העממית דוגלת בפעולות טרור ראוותניות המושכות את תשומת לב התקשורת ומפנות את דעת הקהל העולמית אל הסוגיה הפלסטינית, כמו חטיפת מטוסים ופיגועים במקומות ואירועים מרכזיים.

• יולי 1968 – מחבלי החזית העממית חטפו מטוס אל על (החטיפה הראשונה של מטוס אל על, וכן החטיפה הראשונה שביצעה החזית) אשר היה בדרכו מרומא לתל אביב, ואילצו אותו לנחות באלג'יר. 32 נוסעי המטוס הוחזקו באלג'יר כבני ערובה במשך 39 יום.
• דצמבר 1968 – הותקף מטוס אל-על על הקרקע באתונה. נוסע אחד נהרג, אחר נפצע. ישראל הגיבה לאירוע זה ולאירוע החטיפה שלפניו בהתקפה על נמל התעופה בביירות ופיצוץ 13 מטוסי נוסעים בעודם על הקרקע.
• פברואר 1969 – ירי וזריקת רימונים אל עבר נוסעי טיסת אל על בנמל התעופה בציריך. טייס המשנה נהרג, וחמישה אזרחים ישראלים נפצעו.
• 28 באוגוסט 1969 – חוליית מחבלים בראשות ליילה ח'אלד, חטפה מטוס נוסעים אמריקני של חברת התעופה האמריקנית TWA בטיסה 840, בדרכו מרומא לאתונה.
• 6 בספטמבר 1970 – חטיפת המטוסים לשדה דאוסון – ניסו מחבלי הארגון לחטוף בו זמנית 4 מטוסים ולהנחית אותם בירדן: DC-8 של סוויסאייר ובואינג 707 של TWA נחטפו באותה עת, ו-6 ימים לאחר מכן נחטף מטוס VC-10 של BOAC. ח'אלד הייתה מעורבת יחד עם שותף בניסיון כושל לחטיפת מטוס אל על בטיסה 219 מתל אביב דרך אמסטרדם לניו יורק. חטיפת מטוס אל על שתוכננה נכשלה הודות לטייס אשר ביצע צלילה חריפה ולתגובה מהירה של המאבטחים והנוסעים במטוס. עם זאת, החזית העממית הצליחה לחטוף מטוס בואינג 747 של חברת פאן-אמריקן ולהנחיתו בקהיר. כל המטוסים פוצצו על הקרקע, הנוסעים שוחררו בשלום. שותפה של ח'אלד למבצע החטיפה, אזרח ניקרגואה בשם פטריק ארגואלו, נורה ונהרג בידי המאבטח שהוצב על מטוס אל על, וח'אלד נפצעה. המטוס נחת נחיתת חירום בנמל התעופה הית'רו בלונדון, וליילה ח'אלד נמסרה לידי המשטרה הבריטית ופונתה לבית חולים בלונדון. פציעתה התבררה כקלה ושטחית, והיא הועברה למעצר במתקן משטרתי באילינג. על פי עדותה בראיונות מאוחרים יותר, יחסם של הבריטים אליה בעת מעצרה היה טוב ואף אוהד. לאחר פחות מחודש במעצר, שוחררה ח'אלד במסגרת עסקת חילופין תמורת בני הערובה מפעולות החטיפה המקבילות.
• ב-1973 ביצע קרלוס את פעולת הטרור הראשונה שלו. היה זה ניסיון כושל להרוג את איש העסקים היהודי אדוארד זיו, מנכ"ל מרקס אנד ספנסר העולמית, כפעולת תגובה להריגתו של איש התיאטרון הפלסטיני מוחמד בודיה, שנחשב לאחד ממנהיגי הארגון, על ידי המוסד הישראלי. הוא ירה בזיו ירייה בודדת בפניו, ולאחריה נתקל במעצור בנשק. קרלוס נמלט כשהוא סבור שהצליח במשימה, אך זיו החלים. למרות מצוד נרחב שנפתח אחריו לאחר ניסיון ההתנקשות בזיו, חזר קרלוס שוב ללונדון והפעם עם פצצה, אותה השליך לתוך הדלת המסתובבת בכניסה לסניף של בנק הפועלים ופצע פקידה אחת באופן קל מאוד. בהתאם לדפוס פעולה אותו אימץ לעצמו, נטל קרלוס אחריות אישית על זריקת הפצצה.
• 17 בינואר 1975 – קרלוס ערך ביחד עם טרוריסט גרמני בשם יוהאן ויינריך התקפה באמצעות ירי טילים על מטוסי אל על בנמל התעופה אורלי בפריז. ויינריך ירה שני טילים מבניין הטרמינל למטוס של אל על, אך החטיא ופגע במכונית ובמטוס יוגוסלבי. קרלוס ושותפו נמלטו. כעבור שבועיים חזר קרלוס שוב לנמל התעופה אורלי, והפעם הצטרפו אליו שלושה מחבלים פלסטינים בניסיון נוסף לביצוע פיגוע טרור. נמל התעופה היה ערוך בכוננות גבוהה, קרלוס ואנשיו התגלו ונפתח קרב יריות, בין המחבלים לאנשי הביטחון. כתוצאה מן הקרב נפצעו קשה שמונה אנשים ונלקחו בני ערובה. נפתח משא ומתן ובתמורה לשחרור בני הערובה הוטסו קרלוס ואנשיו לבגדאד.
• התנקשות בחיי השר רחבעם זאבי, ב-17 באוקטובר 2001, כנקמה על הרג מנהיג הארגון, אבו עלי מוסטפא.
• פיגוע התאבדות בקרני שומרון, 3 הרוגים, ב-16 בפברואר 2002.
• הפיגוע במחלף גהה, 4 הרוגים, ב-25 בדצמבר 2003^[11].
• הפיגוע בשוק הכרמל בתל אביב, 3 הרוגים, ב-1 בנובמבר 2004.
• באפריל 2005 פורסם כי חברי החזית העממית תכננו להתנקש בחייו של הרב עובדיה יוסף^[12]. ניסיון ההתנקשות סוכל על ידי השב"כ.
• ב-23 באוגוסט 2019 רצחו מחבלים את רנה שנרב ופצעו את אביה ואחיה קשה כאשר הטמינו ופוצצו מטען חבלה במעיין דני. בפיגוע היו מעורבים ארגונים אזרחיים לכאורה של הארגון.
• באוקטובר 2023, לקחו חלק במתקפת הפתע על ישראל לצד החמאס והג'יאהד האסלאמי^[9] ונהרג חבר הוועד המרכזי של הארגון, עוואד אל-סולטן^[13].
• ב-12 באוקטובר 2023, ח'אלד אל-מוחתסב, מחבל בן 21 מבית חנינא המזוהה עם הארגון^[14], ירה בתת־מקלע קרלו לעבר שוטרים בכניסה לתחנת המשטרה "שלם" שבירושלים, ופצע שני שוטרים במצב קשה וקל. המחבל ניסה להימלט אך נורה למוות^[15][16].

מדיה וקבצים בנושא החזית העממית לשחרור פלסטין בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של החזית העממית לשחרור פלסטין (בערבית)
• החזית העממית לשחרור פלסטין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)