|
סובלנות סוֹבְלָנוּת היא ערך מוסרי. סובלנות היא קבלה והתייחסות בכבוד, בהבנה ובהיעדר אפליה כלפי השונים מבחינה חברתית, תרבותית או דתית, גם אם אינם מסכימים או תומכים בדעותיו, התנהגויותיו או אמונותיו של האחר. הגדרה בסיסיתסובלנות היא ערך הנובע משיקול מוסרי שבו בוחרים באיפוק כלפי עמדות, אמונות, פעולות, קבוצות או פרטים שלא מסכימים להם או שאינם מקובלים. חוסר הסכמה הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. הגדרת אדם כסובלני הוא כאשר הניגוד בינו לבין מושא הסובלנות מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). יכולת התערבות הוא תנאי הכרחי למושג הסובלנות. טעמים ערכיים הם תנאי הכרחי למושג הסובלנות, כדי להבדיל מאיפוק מטעמים אחרים, או אדישות או תועלת. בחירה מודעת היא תנאי הכרחי למושג הסובלנות – כלומר בכוונה תחילה, כדי להבדיל מאדישות. ההימנעות מפעולה נגדית היא תנאי הכרחי. הסובלנות לפיכך היא עמדה פעילה ואינה מושג יחסי.[1] הערכים שעליהם מגוננת הסובלנות הם חירות וחופש בחירה שוויוני. סובלנות דורשת אכפתיות לרווחת הזולת. סובלנות היא בעיקר איפוק. לא להפעיל כוח שיש בידי הסמכות להפעיל נגד ערכים ודעות והתנהגויות שאינם הולמים את ערכיה. סובלנות מתקיימת בשני מישורים:
ישי מנוחין טוען שסובלנות ופלורליזם מתנגשים זה בזה. בפלורליזם מקבלים את האחר בלי שזה יגרום לסבל, כלומר באופן חיובי ועם הכרה בלגיטימיות של כל אחת מהעמדות במסגרת גבולות מוסכמים. מנוחין טוען לפיכך שהמונח סובלנות מיותר ועדיף להשתמש בפלורליזם דמוקרטי – כדי להכיר באזרחים שווים בעלי דוקטרינות דתיות ומוסריות סבירות.[1] תנאים להחלטה ומשמעות הסובלנותסובלנות מתקיימת רק כאשר יש ניגוד בין הסובלני למושא הסובלנות. לדוגמה, לא ניתן לומר שתושבת שאנגחאי מפגינה סובלנות כאשר אינה מתנגדת למגורי סינים בבניין מגוריה, ולא ניתן לומר שתושב שכונת מאה שערים שדעתו נוחה מהנחת תפילין בשכונתו הוא סובלני. לעומת זאת, תושבת שנגחאי או מאה שערים ייחשבו לסובלנים כאשר יגלו יחס דומה לפגאני בן טנגניקה בנסיבות דומות. תנאי נוסף להגדרת אדם כסובלני הוא שהניגוד בינו לבין מושא הסובלנות יהיה מהותי. משום כך, הניגוד הוא בדרך כלל בולט לעין (כמו מין, צבע עור, מראה או לבוש) או לאוזן (לדוגמה, תפילות, שירה, דיבור בשפה זרה). סובלנות כלפי פרטים שוליים וגילוי אי-סובלנות כלפי ניגודים מהותיים אינו יכול להיחשב סובלנות. תנאי שלישי להגדרת אדם כסובלני הוא היכולת שלו להיות סובלני. כלומר, שתהיה לו יכולת לבטא בהתנהגות, בדיבור או במעשה אי-סובלנות, כאשר הוא בוחר במודע לנהוג בסובלנות. סובלנות, בחברה, בתרבות ובדת, פירושה הסכמה קבוצתית ואישית עם קיומו של האחר, מי שדעותיו והתנהגותו שונים משלנו, והימנעות מפגיעה בו עקב היותו שונה. חלק חשוב מהדמוקרטיה הוא הבנת רוח האדם, ובפרט הידיעה כי בני האדם אינם עשויים מקשה אחת. יש ביניהם מתיחויות ויריבויות בצד חברות ושיתוף פעולה וכן יש בהם שילוב של מעלות וחולשות אנוש. מכאן נובע, שאין מנוס בפוליטיקה מריבוי גוונים, מפיוס בין יריבים, מפשרות בין גישות מנוגדות, משיווי משקל בין אינטרסים ומיצירת מחסומים נגד כוח גס ופיתויי השלטון. דבריו של פריקלס משקפים את המתינות, את הפשרנות ואת הסובלנות המובנות מאליהן בכל תרבות דמוקרטית. הפתיחות והסובלנות באות לידי ביטוי בין היתר בקביעתו ש"אין אנו אוסרים את הישיבה בעירנו על שום איש".[דרוש מקור] דהיינו, אין מגרשים זרים ואין מגבילים את חופש פעולתם. אכן, הדמוקרטיה האמיתית היא חברה פתוחה גם כלפי חוץ; קשה לנהוג על פי עקרונות של חופש, סובלנות ופתיחות בתוך המדינה ובה בעת ליצור חיץ בלתי חדיר בינה לבין העולם החיצון. סובלנות מקושרת בדרך כלל עם פתיחות כלפי האחר, נכונות לקבל את שונותו והסברה כי באותה שונות עשוי להיות טמון ערך שמגלה הסובלנות עשוי לצאת נשכר ממנו. תרבויות סובלניות יותר הן בדרך כלל אלו שיש להן קשרים ויחסי גומלין עם תרבויות אחרות, ומבנה תרבותי פנימי היררכי פחות ובעל ניעות חברתית (מוביליות) גבוהה יותר. לרוב, מידת הסובלנות של חברה קשורה להיקף קשרי הסחר שיש לה עם תרבויות אחרות ולמידת הבידוד הפיזי והתרבותי של החברה. גורמים התורמים להיעדר סובלנות הם סגירות, מבנה תרבותי היררכי, ניעות חברתית נמוכה יותר, וקשרי סחר ותרבות דלים עם תרבויות אחרות. אחד הגורמים הנפוצים לאי–סובלנות הוא דוגמטיזם דתי, הרואה בדת הספציפית את האמת היחידה שאין בלתה, ודוחה אופני חיים אחרים כבלתי קבילים. היעדר סובלנות נפוץ גם בחברות אחרות שבהן רווחת התפיסה כי השלטון או השליטים מחזיקים באמת מוחלטת כלשהי ודוחים גרסאות אחרות של האמת. אביעזר רביצקי מציין את ה"סובלנות" כגורם התומך ב"חופש הביטוי".[2] סובלנות כפטרנליזם והיעדר שוויוןהפילוסוף מייקל וולצר כותב בספרו "על הסובלנות" שהיא תמיד יחס לא שוויוני שבו הקבוצות או היחידים מושאי הסובלנות נמצאים במעמד נמוך, כך שהתייחסות סובלנית היא פעולה של כוח, וקבלתה היא השלמה עם חולשה. צריך לשאוף לאמץ במקום סובלנות כבוד הדדי בין בני אדם.[3] התערבות הומניטרית פועלת בשם הסובלנות ובעזרת הסכמים בין-לאומיים עבור תושבים מדוכאים כדי להביא להם רווחה גדולה יותר, לדוגמה, הסנקציות נגד דרום אפריקה. במדינות לאום הקבוצה השלטת מארגנת את החיים הציבוריים לפי תרבותה ומנציחה אותה על ידי החינוך המקנה את סמליה וטקסיה וחגיה, זו המטרה של הקמת מדינת לאום. המדינה יכולה להרשות לעצמה להיות סובלנית כלפי המיעוטים שלה. כמיעוט הם רשאים להקים אגודות וולונטריות, בתי ספר, ארגוני תרבות, אך לא אוטונומיה שלטונית. כמו בקטלוניה שבספרד.[4] סובלנות מתקיימת בד בבד עם אי שוויון. קבוצה אתנית או דתית שהיא גם במעמד נמוך תהווה מוקד לחוסר סובלנות קיצוני שיתבטא לא בגירוש או בטבח משום שהם מועילים לחברה בעבודה שאף אחד לא מוכן לעשות, אלא באפליה מתמדת, דחייה והשפלה – כמו מהגרים בלתי חוקיים. ההשלמה עם נוכחותם אינה סובלנות אלא התעלמות.[5] הפילוסוף ירמיהו יובל טוען שבעבר סובלנות הייתה עניין של חסד פטרוני חד-צדדי מצד מי שהכוח בידו. וכדי לשנות את ערכו צריך להחליפו במושג סובלנות כזכות ולא לבטל אותו. סובלנות היא הכרה באנושיות, זו אינה אמפתיה, היא אינה רגשית, והיא מתגלה דווקא במצב של עוינות וניגודים. סובלנות משמעה לסבול מהזולת ולהתגבר. הסבל הוא הבסיס לסובלנות.[6] בישראל, טוען וולצר, קשרי הקהילה חזקים עד כדי כך שהם משסעים את החברה למחנות אתניים, דתיים ואידאולוגים קשיחים שכל אחד מהן מגן על גבולותיו ועל ערכיו, ויחד עם זאת הם כלואים בו בלא שבחרו בו.[7] דו"ח הוועדה הציבורית לגיבוש מדיניות ממלכתית בנושא חינוך לחיים משותפים בין יהודים לבין ערבים בישראל בראשות פרופ' גבי סלומון וד"ר מוחמד עיסאוי (2009) ציין כי: "סעיף מיוחד באמנה מחייב את המדיניות לאמץ אמצעים בתחום החינוך, להילחם באפליה גזעית ולקדם הבנה, סובלנות וידידות בין קבוצות אתניות ולאומיות במדינה. מושג 'השותפות' מעצם הגדרתו מכיל: שוויון בין השותפים. שמשמעו, שוויון בהזדמנויות, שוויון בתהליכי קבלת ההחלטות, ובמשאבים. בנוסף, השוויון הוא מעבר לשוני התרבותי, החברתי והלאומי, להבדלים בהשקפות הפוליטיות ולהזדהויות נוספות." באסלאםהאסלאם קרא לסובלנות גם עם הלא מוסלמים, וקרא לחיי דו קיום ושלום וידידות ללא קשר לאמונתם, צבע עורם או מוצאם. וזה בא לידי ביטוי בכמה צורות. בסאם טיבי במאמרו "זכויות אדם באסלאם ובמערב" טוען שדמוקרטיה וזכויות אדם הן הערבות העיקרית לכבוד האדם. והפונדמנטליזם המוסלמי הוא הזן האחרון של טוטליטריות ההולך בעקבות הפשיזם והקומוניזם. פונדמנטליזם מעניק לאמונה אופי אידאולוגי ומגייס אנשים נגד האויב הלא מאמין. על מנת שיהיה אפשר לגשר בין תרבויות חייבים להבין את העובדות: 1. התורות האסלאמיות והמערביות הן בעלות השקפה אוניברסלית ולכן הן מתנגשות. 2. האסלאם הוריש למערב הישגים פילוסופיים ומדעיים ואת עליונות התבונה. אך המערב התפתח הלאה והאסלאם לא. 3. האסלאם גרם לפוליטיזציה של הדת. המערב ליהירות והגמוניה פוליטית. 4. רעיון זכויות אדם שייך למוסר אוניברסלי. מוסר כזה חייב להתבסס על חילוניות של הפרדה בין דת ופוליטיקה. כמוסלמי, טוען טיבי, ידוע לו שהשריעה מנוגדת לרעיון זכויות אדם אינדיבידואליות בהבחנתה למי מגיע זכויות. לכן זכויות אדם הן חילוניות אך אינן מנוגדות לדת, אלא נמצאות במישור ערכי אחר. באסלאם החק אדם כפוף לחק אללה ולכן יש הבדל בין השריעה לבין נורמות מודרניות אליהן צריך להתאים.[8] סובלנות המוסלמי כלפי המוסלמיפסוקי הקוראן ואמירות הנביא קוראים להתנהג בסובלנות וסלחנות, ואי השבת רעה תחת רעה, ועל זה יש תגמול מאללה, לדוגמה:
סובלנות המוסלמי כלפי הלא מוסלמיהקוראן קבע יסודות להתייחסות ללא מוסלמים, ומהם:
סובלנות לחוסר סובלנותוואלצר, קארל פופר[9] וג'ון רולס[10] דנו בפרדוקס הסובלנות לחוסר סובלנות. וואלצר תהה "האם עלינו לסבול את הלא הסובלני?" הוא מציין כי מרבית הדתות הנהנות מסובלנות, לא סובלניות עצמן, לפחות במובנים מסוימים.[11] רולס טוען כי יש לסבול זרם לא סובלני בחברה סובלנית אלא אם כן הזרם מאיים ישירות על ביטחון החברה. הוא קושר עיקרון זה ליציבות החברה הסובלנית, שבה חברי זרם לא סובלני בחברה סובלנית, ירכשו לאורך זמן את הסובלנות של החברה הרחבה יותר. פרדוקס הסובלנותפרדוקס הסובלנות, או הפרדוקס גבולות הסובלנות, הוא פרדוקס לוגי בתורת ההחלטות. הפרדוקס קובע שאם חברה היא סובלנית ללא גבולות, בסופו של דבר היכולת לסובלנות מנוצלת או מושמדת על ידי הלא סובלנים. הפרדוקס נוסח לראשונה על ידי קארל פופר בשנת 1945. הוא תיאר זאת כרעיון פרדוקסלי לכאורה, כי "כדי לקיים חברה סובלנית, החברה חייבת להיות בלתי סובלנית לחוסר סובלנות. מה שבתורו שוחק את גבולות ההגדרת הסובלנות".[12] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
