|
כדורגל
כדורגל (הלחם של כדור ורגל) הוא ענף הספורט הקבוצתי הפופולרי והנפוץ ביותר בעולם. במשחק משתתפות שתי קבוצות, שמטרת כל אחת מהן היא הכנסת כדור המשחק לתוך שערהּ של השנייה. כל קבוצה מונה אחד עשר שחקנים, אם כי ישנן גרסאות שבהן מספר נמוך יותר של משתתפים ובין מקורות המשחק גם גרסאות המוניות. הכדורגל נחשב לספורט הפופולרי ביותר בעולם: כ-240 מיליון איש ברחבי העולם משחקים כדורגל באופן סדיר, בין אם באופן מקצועני ובין אם חובבני. במסגרת הענף פועלים כ-300,000 מועדונים מקצועיים, הרשומים בגופים הרשמיים המנהלים אותו.[1] במשחקים מקצועיים הקבוצות משחקות על משטח דשא שטוח ומלבני. משני עבריו הצרים של המגרש ממוקמים שערים, והנקודות במשחק מושגות על ידי החדרת הכדור במלוא היקפו לתחומם, אירוע המכונה "הבקעת גול" או "כיבוש שער". על השער מגן באופן ישיר השוער. הנעת הכדור מתבצעת בעיקר באמצעות הרגליים. כמו כן, מותר לשחקנים להשתמש בכל איבר אחר מלבד הידיים על מנת להניע את הכדור. רק השוער רשאי לגעת בכדור בידיו, בנוסף לרגליו, אך רק בתחום מוגדר הסמוך לשערו, המכונה רחבה, ובתנאי שהכדור לא נמסר לו מרגלי שחקני קבוצתו. הניצחון במשחק מוגדר על פי צבירת נקודות, כלומר – על ידי הבקעת שערים. המנצחת בתום המשחק היא הקבוצה שזכתה למֵרַב הנקודות בתום הזמן החוקי של המשחק, הנמשך לרוב 90 דקות, המחולקות לשתי מחציות בנות 45 דקות כל אחת, כשביניהן ישנה הפסקה. במקרה שמספר הנקודות בסיום שווה, מסתיים המשחק בתיקו. לעיתים, במסגרות מסוימות המחייבות הכרעה, כגון תחרויות הנערכות בשיטת גביע, תוצאת תיקו גוררת הארכה של המשחק ובעיטות עונשין מ-11 מטרים ("פנדלים"), עד הכרעתו בידי אחת הקבוצות, או משחק נוסף, המכונה "גומלין". המשחק המודרני נוצר באנגליה, וחוקיו נוסדו עם היווסדה של התאחדות הכדורגל האנגלית ב-1863. הארגון הבין-לאומי פיפ"א מנהל את המשחקים ברחבי העולם ומשמש כמוסד העליון המפקח על המשחק. תחתיו פועלות התאחדויות יבשתיות, כגון אופ"א, המאגדת את מדינות אירופה, ותחתיהן ההתאחדויות המקומיות. התחרות הבין-לאומית היוקרתית ביותר היא גביע העולם, אשר נערך אחת לארבע שנים תחת חסות פיפ"א. זוהי התחרות הספורטיבית הנצפית ביותר בכל העולם.[2] אופי המשחק  הכללים לפיהם מנוהלים המשחקים המקצועיים בתקופה המודרנית מבוססים על העקרונות שהותוו בחוקת משחק הכדורגל.[3] במשחק נעשה שימוש בכדור בודד – ה"כדורגל" (הלחם של המילים: כדור ורגל), אותו כל אחת משתי הקבוצות המתחרות מנסה להכניס לשער היריבה. הקבוצה שהבקיעה את מספר השערים הרב ביותר בתום המשחק היא הקבוצה המנצחת. אם לשתי הקבוצות מספר זהה של שערים בתום המשחק – מוכרז תיקו, או, בתנאים מסוימים, ממשיכים לשחק עד להכרעה. ההגבלה העיקרית היא שהשחקנים, מלבד השוער, לא ייגעו במכוון בכדור בידיהם או בזרועותיהם בזמן המשחק. השחקנים משתמשים בעיקר ברגליהם בשביל להניע את הכדור, אך הם יכולים להשתמש בכל איבר בגופם, כולל הראש, החזה והגב.[4] במשחק טיפוסי, מנסים השחקנים ליצור הזדמנויות לכיבוש שערים על ידי התקדמות אינדיבידואלית עם הכדור, מסירת הכדור לחבר לקבוצה, או על ידי בעיטת הכדור לשער, הנשמר על ידי השוער. פעולת המסירה לשחקן המבקיע את השער מכונה "בישול". שחקני הקבוצה היריבה יכולים לנסות להחזיר את השליטה בכדור על ידי חסימת המסירות או תיקול היריב שהכדור ברגליו. מגע פיזי מכוון בין השחקנים אסור, וגם בזמן תיקול על שחקן ההגנה לפגוע בכדור בלבד, ולא בשחקן היריב. בדרך כלל, הכדורגל הוא משחק דינמי ותנועת הכדור כמעט ולא פוסקת, מלבד כאשר זה יוצא מתחומי המשחק או כאשר השופט מחליט על כך.[5] ברמות המקצועיות הגבוהות של המשחק מספר השערים המובקעים במשחק נמוך בדרך כלל. כך, למשל, בעונת 2005/06 בליגת האנגלית העליונה, הפרמייר ליג, הובקעו 2.48 שערים בממוצע למשחק.[6] במשחקים שכאלו ישנו דגש רב יותר על טקטיקה והגנה על שערי הקבוצות. הגנה שכזו מתבצעת באופן ישיר על ידי שוער הקבוצה ובאופן עקיף על ידי חוליית ההגנה של הקבוצות ושאר השחקנים. עמדת השוער, העמדה היחידה המוגדרת ב"חוקי המשחק", היא ברחבת השער, על אף שהלה יכול לצאת ממנה. כל עוד הוא בתחומה השוער יכול להגן על השער גם על ידי תפיסת או הדיפת הכדור בידיו. קובץ החוקים לא מתייחס לעמדות עשרת השחקנים האחרים בכל קבוצה המתפרסים במגרש, הנקראים "שחקני שדה". עמדותיהם ותפקידיהם של אלו גמישים יותר והתפתחו במשך השנים עם התפתחות טקטיקות מסוימות.[7] לרוב תפקידי שחקני השדה מחולקים לשלוש קטגוריות עיקריות: חלוצים, הנקראים גם שחקני התקפה, ואשר תפקידם העיקרי הוא כיבוש שערים; מגנים, אשר מנסים למנוע מיריביהם להגיע להזדמנות לכבוש שער; וקשרים, אשר מקשרים בין ההתקפה וההגנה ומשתדלים להביא הכדור לרגלי החלוצים בעמדות אשר יאפשרו להם להבקיע שערים. עם זאת, עקב אופיו הדינמי של המשחק כל השחקנים יכולים להיות מעורבים בכל התפקידים, וכך גם מגן, ואף שוער, יכול לכבוש שער ומנגד – גם חלוץ לעיתים בולם התקפה על שער קבוצתו. כמו כן, בתוך קטגוריות אלו ישנם מספר תפקידים המגשרים בין הקטגוריות השונות, כגון בלם התקפי, חלוץ שני וכדומה. מערך שחקני השדה במגרש משפיע כהכרח על אופיו. כאשר קבוצה משחקת עם מערך ובו מספר גבוה של שחקני התקפה, משחקה נוטה להיות מהיר יותר בניסיון להעביר הכדור לרגלי החלוצים. קבוצה אשר מעלה מערך הגנתי נוטה לשחק באופן איטי יותר ומשחקה יתאפיין לרוב במסירות רבות בין שחקני הקבוצה בניסיון למנוע מהיריבה להחזיק בכדור. הקבוצות נוטות להתאים מערכיהן זו לזו ולפי יכולות השחקנים. במידת הצורך, שחקני השדה אף ישנו את מיקומם במהלך המשחק בהתאם להתפתחותו.[8] הגדרת המערך והטקטיקה של הקבוצה היא לרוב החלטתם של מאמני הקבוצה.[9] פעילות פיזיתשחקני שדה בכדורגל מקצועי, בהתאם לעמדתם ולגודל המגרש, רצים לרוב בין 6 ל-13 קילומטרים ומאבדים כשני קילוגרמים של נוזלים בכל משחק.[10] כדי למנוע תשישות וכדי לאפשר לשחקנים לחדש את אונם נהוגה הפסקה בין שתי מחציות המשחק, בהן יכולים השחקנים להתרענן. לעיתים נדירות, כאשר הטמפרטורות גבוהות במיוחד, רשאי השופט לעצור את המשחק על מנת לאפשר לשחקנים לשתות ולמנוע התייבשות.[11] המאמץ הפיזי, כמו גם תיקולים כושלים אשר פגעו בשחקן במקום בכדור, הפכו את הכדורגל לענף הספורט עם מספר הפציעות הרב ביותר, אם כי רובן לא חמורות.[12] הפציעות הנפוצות ביותר הן פציעות לברכיים ולעקבים, בגלל התנועות החדות הרבות בעת המשחק, וכן פגיעות במבנה המניסקוס וקרעים בשרירים. במשחקי חובבנים ישנו סיכוי רב יותר להיפצע עקב כושר פיזי לקוי או תנאי מגרש בעייתיים, כגון משטח אספלט או בטון במקום דשא. היסטוריה והתפתחותבמשך ההיסטוריה היו קיימים מספר משחקים שעיקרם היה בעיטת כדור במספר רב של תרבויות. לפי פיפ"א, הגרסה המוקדמת ביותר של המשחק הייתה תרגיל אימון הדורש דיוק ומיומנות בן המאה השנייה או השלישית לפני הספירה בסין בשם קוג'ו.[13] בנוסף, המשחק הרומי הקדום הרפסטום גם כן מזכיר במידת מה את הכדורגל. היו מספר וריאציות למשחקי כדור דומים בתקופת ימי הביניים, אך החוקים היו שונים מזמן לזמן וממקום למקום. החוקים המודרניים של הכדורגל עוצבו תוך ניסיון לאחד את צורות המשחק השונות שהונהגו בבתי ספר באנגליה באמצע המאה ה-19. גרסה ראשונית של חוקים אלו נכתבה בשנת 1848 באוניברסיטת קיימברידג' על ידי נציגים ממספר בתי ספר ואוניברסיטאות באנגליה ונקראה "חוקי קיימברידג'". לקובץ חוקים זה הייתה השפעה רבה על התפתחות הכללים למשחקי הכדור השונים, ובהם הכדורגל. עם זאת, החוקים לא אומצו על ידי כלל קבוצות הכדורגל באנגליה מיד. בשנות ה-50 של המאה ה-19 מועדונים רבים, שלאו דווקא היו קשורים למוסדות חינוך אלו או אחרים, נוסדו ברחבי המדינות דוברות האנגלית ואימצו לעצמם חוקים משלהם, אשר ברבות הימים תרמו אף הם לעיצוב החוקים המקובלים כיום. אולי הבולט ביותר מבין מועדונים אלו הוא מועדון הכדורגל שפילד, שנוסד על ידי תלמידים לשעבר בשנת 1857,[14] ושהקמתו הובילה להקמת התאחדות הכדורגל של שפילד עשור לאחר מכן. עוד השפיעו החוקים שניסח ג'ון צ'ארלס ת'רינג, ממחברי "חוקי קיימברידג'" המקוריים, בשנת 1862.[15] הניסיונות המתמשכים הללו הובילו לייסודה של התאחדות הכדורגל האנגלית אשר נודעה בקיצור ה-FA (Football Association), בשנת 1863, בפגישתה הראשונה ב-26 באוקטובר במסבאת הבונים החופשיים בלונדון.[16] בפגישה נכחו מספר נציגים של המועדונים הבולטים באזור לונדון רבתי באותה תקופה, וכן נציג בודד ממועדוני בתי הספר. לאחר הפגישה הראשונה הוזמנו נציגים נוספים ממועדוני בתי הספר, אך מלבד ת'רינג – רובם סירבו להזמנה. חברי ההתאחדות נפגשו במסבאה חמש פעמים נוספות במהלך החודשים הבאים וחיברו את קובץ החוקים הראשון של ההתאחדות. מחלוקות על חוקים מסוימים, כמו האיסור על השימוש בידיים לאחיזת הכדור בזמן ריצה, הובילו לפיצול ומספר חברים בהתאחדות הכדורגל הקימו את איגוד הרוגבי. המועדונים שנותרו, תחת הנהגתו של אבנעזר קוב מורלי, המשיכו בעבודתם ואישרו את שלושה עשר החוקים המקוריים של המשחק.[16] הגרסה הסופית שהתקבלה הייתה דומה מעט לחוקי "הכדורגל הוויקטוריאני" ששוחק באותה העת באוסטרליה, על אף שבזה כן היה ניתן לאחוז בכדור בידיים, ובין השאר נקבע כי לא יהיה משקוף לשער המשחק, אלא רק קורות. .jpg) עם הסדרת החוקים והקמת ההתאחדות, החל המשחק להתפתח במהירות רבה יותר. תחרות הכדורגל הרשמית הראשונה, גביע ה-FA, נפתחה בשנת 1872. באותה שנה נערך גם המשחק הרשמי הראשון בין שתי נבחרות לאומיות, בין נבחרת אנגליה, נבחרת הכדורגל הלאומית הראשונה, לבין נבחרת סקוטלנד, על אף שההתאחדות הסקוטית טרם קמה באותה העת, ולמעשה תקום רק שנה לאחר מכן – ההתאחדות הלאומית השנייה בהיסטוריה. לאחר הקמתה, והקמת התאחדות וולשית ואירית הוקמה ב-1886 ועדת הכדורגל הבין-לאומית, ה-IFAB, אשר עד היום מופקד על חוקי המשחק הרשמיים, וחבריה הראשונים ייצגו את התאחדויות הכדורגל של ארבע הממלכות באיי בריטניה.[17] ליגת הכדורגל הראשונה נוסדה אף היא באנגליה ב-1888 ונקראה הפוטבול ליג.[18] המבנה המקורי של הליגה כלל 12 מועדונים ממרכז ומצפון אנגליה. המשחק הפך לנפוץ ברחבי העולם ובריטים אשר יצאו אל מחוץ לתחומי איי בריטניה הכירו המשחק לקהלים נוספים. כך, למשל, ב-1891, שלוש שנים לאחר הקמת הליגה האנגלית הראשונה, הוקמה ליגה קטנה בארגנטינה, מיסוד בית ספר אנגלי בבואנוס איירס, שהייתה לליגה הראשונה מחוץ לאיי בריטניה.[19] עם התרחבות תפוצת הספורט הוקם בפריז בשנת 1904 פיפ"א, גוף מנהל לנושא הכדורגל הבין-לאומי, אשר דגל אף הוא ב"חוקי המשחק" של התאחדות הכדורגל האנגלית.[20] הפופולריות הגואה של המשחקים הבין-לאומיים הובילה להכללתם של נציגי ארגון פיפ"א בוועד המנהל המופקד על חוקי המשחק בשנת 1913. ב-1930 נערך לראשונה גביע העולם בכדורגל – המונדיאל. בטורניר זה זכתה נבחרת אורוגוואי. מאז ואילך הגביע הפך לאירוע המרכזי בעולם הכדורגל ונערך מדי 4 שנים, לבד מתקופת מלחמת העולם השנייה, בה לא נערך. התפתחות כלל עולמיתעם התפתחות אמצעי התקשורת והתחבורה התפשט גם הכדורגל ברחבי העולם והיה לנפוץ יותר ויותר ובמחצית השנייה של המאה ה-20 החלה גאות בפופולריות הספורט. עד אותה העת, רק ההתאחדויות הבריטיות והדרום אמריקניות ניהלו משחקים מאורגנים בהצלחה, כאשר אלו האחרונות הוקמו רק ב-1916 תחת השם CONMEBOL. בארצות הברית נהנה המשחק מפופולריות בתקופת השיא של ההגירה הגדולה (עד 1924), זאת בשל העובדה שרוב המהגרים הגיעו מאירופה ומשחקי הספורט הרווחים בארצות הברית, כגון הבייסבול, היו זרים ומוזרים עבורם. זו הייתה גם התקופה בה הפך המושג Soccer למילה המייצגת את המשחק המוכר כמעט תמיד במקומות אחרים כ-Football על נגזרותיו בשפות המקומיות (כדור-רגל בעברית, כורת-אל-קאדם בערבית, פוסבאל בגרמנית ועוד. הסיבה לכך שבארצות הברית נקרא המשחק Soccer, היא שהמושג "פוטבול" היה תפוס על ידי המשחק המקומי שפותח שם על בסיס הרוגבי, ולכן לקחו את קיצור המילה Association, כבסיס למילה המקוצרת "סוקר", כלומר "אלו שמשחקים את המשחק המאוגד ההוא". ביבשות האחרות היו אמנם קיימות מספר התאחדויות מקומיות, אך רק בשנות ה-50 וה-60 אלו אורגנו תחת קורת גג אחת. בשנת 1954, הכדורגל האירופי והאסיאתי אוגדו תחת מסגרות אופ"א וקונפדרציית הכדורגל של אסיה, בהתאמה. באפריקה הוקמה קונפדרציית הכדורגל של אפריקה בשנת 1957 ובצפון אמריקה הוקם ה-CONCACAF בשנת 1961. הקונפדרציה האחרונה שהוקמה היא קונפדרציית הכדורגל של אוקיאניה. ארגונים אלה, אשר ניהלו את הכדורגל בתחומיהם, פעלו תחת פיפ"א כגוף מנהל עולמי. במקביל להקמתן של הקונפדרציות החדשות, התחרויות היבשתיות החלו לפעול. CONMEBOL ארגנה את הקופה אמריקה, טורניר בין נבחרות דרום אמריקה במקורו, עוד בשנת 1916. בשנת 1956 נערך גביע אסיה הראשון, ושנה לאחר מכן קונפדרציית הכדורגל של אפריקה ערכה לראשונה את גביע אפריקה לאומות. בשנת 1960 אליפות אירופה בכדורגל, ה"יורו", נערכה לראשונה. בשנת 1963 נערכה אליפות CONCACAF הראשונה, שמאוחר יותר הוחלפה בשם גביע הזהב. עם ארגון הקונפדרציות החלו להיווסד טורנירים בין-לאומיים לקבוצות מועדונים תחת ההתאחדויות האזוריות. הקבוצה הזוכה באותם טורנירים לרוב הוכתרה כאלופת היבשת. הטורניר הראשון מסוג זה שהוקם הוא גביע אירופה לקבוצות, שנוסד בשנת 1955 תחת אופ"א. בטורנירים אלו התחרו קבוצות בכירות אשר זכו באליפות או גביע בטורנירי ההתאחדות המקומית שלהן, וברבות הימים גם אלו אשר לא זכו בתארים אך סיימו בין המקומות הראשונים. בטורנירים הראשונים של ליגת האלופות זכתה ריאל מדריד 5 שנים ברציפות, הישג שלא שוחזר מאז. בשנת 1960 גביע ליברטדורס הדרום אמריקני החל לפעול גם הוא. בעקבותיו נוסד הגביע הביניבשתי, בו התחרו הקבוצות הזוכות בשני הטורנירים האלו. הגביע הוחלף בשנת 2005 בגביע העולם לקבוצות, בו שותפו גם זוכות בשאר האליפויות היבשתיות שהוקמו בתווך. מבנה הכדורגל כיום לאחר ההתפתחויות הרבות התייצבו הארגונים הרשמיים המנהלים את הכדורגל תחת התאחדות הפדרציה הבין-לאומית לכדורגל, או בשמה המוכר פיפ"א, אשר מטהּ יושב כיום בציריך. הפדרציה היא הגוף הבין-לאומי האחראי על הכדורגל (ומשחקי המשנה, כמו קטרגל וכדורגל חופים). לפיפ"א ארבעה נציגים בוועד המנהל של התאחדות הכדורגל הבין-לאומית, ה-IFAB, לצד נציג מכל אחת מארבע ההתאחדויות הבריטיות – ואלו מהווים הגוף האחראי על קביעת חוקי המשחק. תחת פיפ"א מנוהלות 6 קונפדרציות אזוריות המשויכות לה:
תחת ההתאחדויות האזוריות נמצאות התאחדויות לאומיות, כל אחת מנהלת את הכדורגל בתוך מדינתה. אלו מסופחות גם לפיפ"א וגם לקונפדרציה היבשתית אליה היא שייכת. לעיתים אין חפיפה מוחלטת בין הגאוגרפיה לבין חלוקת המדינות. כך, לדוגמה, על אף שישראל נמצאת ביבשת אסיה – התאחדות הכדורגל הישראלית חברה בהתאחדות האירופית, מאחר שסיבות פוליטיות הקשו על המשך חברותה בהתאחדות האסייתית, מרובת המדינות המוסלמיות. חוקי המשחק בחוקת משחק הכדורגל ישנם שבעה עשר חוקים. החוקים נכתבו כך שיהיה ניתן ליישמם בכל רמות משחק הכדורגל, אף על פי שישנן התאמות מיוחדות לקבוצות כמו ילדים, מבוגרים או נשים. החוקים נכתבו במושגים כלליים, המאפשרים גמישות ביישומם לפי טבע המשחק המדובר. בנוסף לשבעה עשר החוקים, מספר החלטות של ה-IFAB ושל גופים מנהלים אחרים תרמו להסדר הכדורגל. "חוקי המשחק" מופצים על ידי פיפ"א, אך מנוהלים על ידי ה-IFAB, ולא ארגון פיפ"א עצמו.[21] תמצית החוקים המקובלים כמעט בכל וריאציה של המשחק מגדירה שטח אשר יהווה המגרש ושתי קבוצות בנות מספר שווה של שחקנים המתחרות זו בזו בניסיון להבקיע שער. לכל השחקנים, מלבד השוער – אסור לגעת ביד בכדור. המנצחת היא זו אשר בתום הזמן שהוקצב זכתה למספר הרב של השערים לזכותה. להלן החוקים בפירוט עבור משחקים מקצועיים. לעיתים, במשחקי חובבים אין הקפדה על כל חוקי הכדורגל המקצועי. שחקנים, ציוד ושיפוטבכל קבוצה משחקים על המגרש לכל היותר 11 שחקנים, אשר אחד מהם משחק כשוער. חוקי כל תחרות בנפרד קובעים את מספר השחקנים המינימלי המאפשר לקבוצה לשחק, והוא ברוב המקרים 7. השוערים הם השחקנים היחידים להם מותר לגעת בכדור ביד, אך רק בהינתן והם נמצאים ברחבתם. אף על פי שיש מגוון עמדות בהן שחקני השדה יכולים להתמקם, הן לא קבועות בחוק.[7] השחקנים משחקים בכדור משחק, אשר מוגדר על ידי החוקים ככדור בהיקף 68–70 סנטימטר, משקל 410–450 גרם ובלחץ 0.6–1.1 אטמוספירות בגובה פני הים. הכדור עצמו עטוף בעור או "חומר מתאים אחר".[22] תלבושת הכדורגל, שעל השחקנים ללבוש בכל שלבי המשחק, כוללת חולצה, מכנסיים קצרים, גרביים, נעליים ומגני שוקיים. על השחקנים נאסר ללבוש או להשתמש בכל חפץ שמסכן את עצמם או שחקנים אחרים, כמו תכשיטים ושעונים. על השוערים מוטל ללבוש תלבושת שמבדילה אותם משאר השחקנים ומהשופטים.[23] החל משנות ה-50 של המאה ה-20 ניתן להחליף מספר שחקנים במהלך המשחק.[24] בין 1970 ל-2020 מספר החילופים היה שלושה, וב-2020 הוא עלה לחמישה, אך המספר עשוי להשתנות בתחרויות השונות ובמשחקי ידידות, ואף להתבטל כליל. הסיבות הנפוצות לחילוף הן פציעה, עייפות, חוסר יעילות, שינוי טקטי או אף ניסיון לבזבז זמן לקראת סוף המשחק. במשחק טיפוסי שחקן שהוחלף לא יוכל לחזור לשחק.[25] את חוקי המשחק אוכף שופט, אשר לו יש "הרשות המלאה לאכוף את 'חוקי המשחק' בהקשר למשחק לו מונה" (חוק מספר 5), ואשר החלטותיו הן הקובעות את התנהלות המשחק. לשופט מסייעים שני שופטי משנה, הנקראים קוונים, שכל אחד מהם אחראי על חצי אחד של המגרש. לקוונים תפקידים שונים, חלקם נוספו עם השנים והתפתחות המשחק. בין התפקידים השונים מוטל על הקוונים לקבוע למי יינתן כדור חוץ, אם התרחש נבדל או לא, לסייע לשופט בהחלטותיו וכן הלאה. כל קוון רץ לאורך אחד משני קווי הצד, בדרך כלל לצד ימין של הקבוצה התוקפת. במשחקים בליגות מקצועניות יש גם שופט רביעי, שתפקידו להציג את החילופים, להחליף את השופט במקרה הצורך, לפקח על חברי הקבוצה אשר אינם משתתפים באופן פעיל במשחק אך צופים בו מצדי המגרש, על הקהל, וכן לייעץ לשופט כאשר הוא מבקש.[26] בניגוד לענפי ספורט אחרים, ובפרט למשחקי כדור אחרים, העמימות בחוקת הכדורגל בכל הקשור לעבירות וחומרתן, לצד חוק נבדל שקשה לראותו בעין בלתי מזוינת, במקרים רבים, גורמים לטעויות שיפוט רבות המכריעות משחקים, הקורות גם ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל העולמי. לשם כך בשנת 2018 נכנסה מערכת ה-VAR בליגות רבות בעולם, בעזרתן צוות שופטים היושב מחוץ למגרש, מתקן שופט על טעויותיו על החלטות קריטיות במשחק, על סמך יכולתם לראות מהלכים חוזרים דרך מצלמות הטלוויזיה. מגרש
 מידות המגרש על כל חלקיו, כולל השער, נשענים על שיטת המדידה האנגלית ששימשה בזמנו את התאחדות הכדורגל האנגלית לקביעת הכללים, ולכן נשמעים מוזרים לאוזן המורגלת לשיטה העשרונית. למשל, רחבת ה-16 היא למעשה רחבה של 18 יארד, ובעיטת העונשין נבעטת מנקודה המרוחקת 12 יארד ממרכז השער, ורחבת ה-5 היא רחבת 6 יארד. מכאן שמה שנראה כמידות שרירותיות וסתמיות, מסתבר כמערכת אלגנטית השומרת על יחס של 1:3. כך גם באשר לכלל לפיו על המגינים לעמוד לא פחות מ-9 מטר מהכדור במצב נייח, שהם למעשה 10 יארד. כך גם באשר למידות השער הנתפסות כמשונות במיוחד: 7.32 מטר אורכו ו-2.44 מטר גובהו, שהם בדיוק 8 יארד רוחב, ו-8 רגל גובה. אורך מגרש הכדורגל הדרוש למשחקים בין-לאומיים של בוגרים הוא בין 100 ל-110 מטרים, ורוחבו בין 64 ל-75 מטרים, אך מגרשים המיועדים למשחקים לא בין-לאומיים, שהם המגרשים המקוריים, יכולים להיות בין 91 (100 יארד) ל-120 מטרים באורכם, ובין 45 ל-91 מטרים ברוחבם, בתנאי שהמגרש אינו ריבוע. קווי הגבול הארוכים נקראים "קווי צד", בעוד קווי הגבול הקצרים נקראים "קווי השער", שכן עליהם ממוקמים השערים. השערים עצמם הם מלבניים וממוקמים במרכז קווי השער. אורך המשקוף התקני הוא 7.3 מטרים וגובהו 2.44 מטרים מעל לפני המגרש.[27] בדרך כלל, נהוג למקם רשת מאחורי השערים, אך אין הדבר מחויב בחוקים.[28] מול כל שער נמצאת "רחבת השער" (מכונה לעיתים "רחבת ה-16"). אזור זה נתחם על ידי קו השער, שני קווים בני 16.5 מטרים הניצבים לו וקו נוסף המחבר ביניהם. כל אחד מהקווים הניצבים הוא במרחק 16.5 מהקורה הסמוכה לו, וכך נוצר מלבן המגדיר את הרחבה. לרחבה זו מספר שימושים, והעיקריים בהם אלו תחימת האזור בו לשוער מותר לגעת בכדור בידו, ותחימת האזור בו תינתן בעיטת עונשין כאשר תתבצע עבירה על ידי אחד משחקני הקבוצה המתגוננת. סימונים אחרים על המגרש מגדירים את מיקום הכדור או השחקנים בבעיטת הפתיחה, בעיטות שער, בעיטות עונשין ובעיטות קרן.[29] מחוץ לתחומי המגרש מסומן אזור טכני בו רשאים אנשי הצוות והשחקנים המחליפים להימצא. משך המשחק ושוברי שוויוןמשחק בוגרים רגיל כולל שתי מחציות שאורכן 45 דקות כל אחת. שעון המשחק אינו נעצר גם כאשר הכדור יוצא מתחומי המגרש, מתבצע חילוף, המשחק מופסק עקב פציעת שחקן או שאר פעולות המפסיקות את מהלך המשחק עצמו. לרוב בין המחציות תיקבע הפסקה בת 15 דקות. מלבד הפסקה זו יכול השופט לעצור את שעון המשחק במקרה של עיכוב חריג במשחק. כמו כן, השופט רשאי להאריך המחציות כפיצוי על הזמן שחלף בעת שהמשחק עצר עבור הוצאת כדורי חוץ, חילופים וכן הלאה. תוספת זו מוכרת בשם "זמן פציעות".[30] בליגות השונות משחקים יכולים להסתיים בתיקו, אך בתחרויות אשר מבוססות על שיטת גביע, המכונה גם "נוקאאוט", יש להשיג הכרעה. בחלק מהטורנירים הכרעה זו תבוא בדמות משחק חוזר בין הקבוצות, אך כיום נפוץ יותר להאריך המשחק לשובר שוויון. במצב שכזה המשחק יימשך להארכה בת משך זמן מדוד. שיטת ההכרעה בהארכה זו השתנתה לסירוגין עם השנים. ב-1993 הונהגה שיטת שער הזהב בה הקבוצה הראשונה שמבקיעה הוכרזה כמנצחת, וב-2002 שיטת שער הכסף בה קבוצה אשר שמרה על יתרונה עד סוף המחצית הראשונה של ההארכה הוכרזה כמנצחת, אך ב-2004 בוטלו שיטות אלו והשיטה שבה ההארכה משוחקת עד תומה ללא קשר לשערים אשר הובקעו במהלכה חזרה לשימוש. אם גם בסיום ההארכה תוצאת המשחק היא עדיין שוויון המשחק מוכרע באמצעות דו-קרב בעיטות עונשין, הידוע גם כ"פנדלים". בדו-קרב שכזה בועטים שחקני הקבוצות לסירוגין בעיטות עונשין למול השוער היריב. הדו-קרב הראשוני מוכרע בתוצאה הטובה מ-5, כלומר – המנצחת היא הקבוצה שמשיגה התוצאה הטובה ביותר מבין 5 בעיטות עונשין. אם גם אחרי 5 בעיטות לקבוצות מספר שערים שווה – הקבוצה הראשונה שתבקיע בעוד שיריבתה תחמיץ תזכה. בתחרויות שונות ההכרעה בשלבי נוקאאוט מתבצעת במסגרת שני משחקים – אחד באצטדיונה הביתי של כל קבוצה. במקרה שכזה מחברים את תוצאות שני המשחקים. אם התוצאה המשולבת היא תיקו, נעשה שימוש בחוק שערי חוץ על מנת לקבוע את הקבוצה המנצחת בסיכום שני המפגשים, כלומר, הקבוצה אשר הבקיעה יותר שערים באצטדיונה של יריבתה – תזכה. אם עדיין יש שוויון – פונים להארכה ובמידת הצורך לדו-קרב בעיטות העונשין. הכדור בתוך ומחוץ למשחק  לפי חוקי המשחק, שני מצבי המשחק הם "כדור בתוך המשחק" ו"כדור מחוץ למשחק". על הכדור להימצא בכל זמן המשחק בתוך תחומי המגרש. הכדור נחשב כנמצא "מחוץ למשחק" במקרה שהוא יוצא מתחומי המגרש או כאשר השופט מכריז עליו ככזה. כאשר מצב זה מתרחש המשחק ימשיך באחת משמונה דרכים, בהתאם לסיבה הוצאת הכדור מהמשחק:
עבירות והתנהגות עבירה (גם "פאול") מתבצעת כאשר שחקן עובר על אחד מחוקי המשחק. עבירות נספרות בסטטיסטיקת המשחק כאשר הן "נשרקות", כלומר – השופט מכריז עליהן בשריקה. עבירה רגילה נשרקת כמעט תמיד כאשר הכדור בתוך המשחק, אך גם כאשר הכדור "מחוץ למשחק" נשרקות עבירות, בעיקר על "התנהגות בלתי הולמת". העבירות מוגדרות בסעיף 12 של החוקים, בו גם מוגדרים העונשים שיש להשית עליהן. כך, לדוגמה, נגיעת יד מכוונת, הפלת היריב או דחיפתו הן עבירות עבורן השופט יפסוק בעיטה חופשית ישירה או בעיטת עונשין לטובת הקבוצה היריבה, בהתאם למקום ביצוע העבירה במגרש. כאשר קבוצה מבצעת עבירה אחרת, מוענקת בעיטה חופשית לא ישירה לקבוצה השנייה. העבירות הנחשבות ל"התנהגות בלתי הולמת" אמנם מפורטות בקובץ החוקים, אך היקף הגדרתן רחב. בפועל, ניתן להכליל תחת העבירה "התנהגות בלתי ספורטיבית" אירועים רבים שמפרים את רוח המשחק, גם אם אינם רשומים כעבירה ספציפית.[4] השופט יכול להעניש שחקן, בין אם פעיל או מחליף, על התנהגות בלתי הולמת או עבירות על ידי אזהרה באמצעות הנפת כרטיס צהוב, או הרחקה באמצעות הנפת כרטיס אדום. שחקן אשר נשלפו כנגדו במהלך המשחק שני כרטיסים צהובים – יורחק מהמשחק מיידית באמצעות כרטיס אדום. קבוצה לה הורחק שחקן לא תוכל להכניס שחקן אחר במקומו ותאלץ להשלים המשחק עם מספר השחקנים שנותרו לה. ביכולתו של השופט אף להרחיק אנשי צוות ומאמנים במידת הצורך, אך מקרה זה נדיר בהרבה.[4][36] לעיתים, על אף ביצוע עבירה, יתיר השופט למשחק להמשיך, אם המשכו ללא התערבותו ייתן לקבוצה ששחקנה היה קורבן העבירה יתרון. החלטה זו, הנקראת בשם "חוק היתרון", יכולה להתבטל אם השופט מתרשם שאותו יתרון שצפה לא התממש בתוך שניות בודדות, והשופט ישרוק לעבירה. על כל מקרה, גם לאחר ניצול היתרון יכול השופט לשלוף כרטיס כנגד השחקן אשר ביצע העבירה כאשר המשחק ייעצר. חוק מורכב יותר הוא הנבדל ("אוֹפְסַייד"). עמדת נבדל היא מצב שבו שחקן התקפה (הנמצא במחצית המגרש הקרובה לשער היריב) נמצא קרוב יותר לקו השער של היריב מאשר הכדור ואין בינו ובין קו שער היריב לפחות שני שחקני הגנה ברגע בו הכדור נמסר על ידי שחקן קבוצתו. כלומר, שחקן נמצא בעמדת נבדל אם הוא עבר את כל שחקני ההגנה מלבד אחד ואינו מחזיק בכדור, בעוד שזה נמסר על ידי אחד משחקני קבוצתו אשר נמצא מאחוריו ביחס לשער.
מערכי כדורגל
מערך הוא הצורה בה ממוקמים השחקנים בעמדותיהם. מטרת המערך היא ליצור סדר ושיטתיות בצורת המשחק של הקבוצה וליעל אותה. נהוג לציין את המערך בעזרת מספרים, באמצעותם מציינים את כמות השחקנים הנמצאים בהגנה, בקישור ובהתקפה, ללא התחשבות בשוער שכן עמדתו קבועה. לדוגמה, המערך הכולל 4 שחקני הגנה, 4 שחקני קישור ו-2 שחקני התקפה ייקרא 4-4-2. המערכים נפוצים במיוחד בכדורגל המקצועני ומשמשים את מאמני הקבוצות, הקובעים אותם, להנחות את שחקניהם בסדר מסוים. עם זאת, מיקום שחקנים בעמדות ספציפיות בתוך המערך עשוי ליצור גרסאות שונות לאותו מערך. כך, לדוגמה, יכולות שתי קבוצות לשחק זו מול זו באותו מערך, אך האחת תשלב בקישור שחקנים התקפיים בעוד שהאחרת תעדיף שחקנים הגנתיים. המערכים אינם מוגדרים בחוקי המשחק. על כן, כביכול, קבוצות עשויות להתארגן במערך 0-0-10 או 10-0-0, או להתחיל עם מערך מסוים ואז לשנותו במהלך המשחק. לרוב, שינוי מערך באמצע המשחק דורש חילוף – הורדת שחקן מאחד ממרכיבי המערך והוספת שחקן בתפקיד אחר. עם זאת, עקב מספר החילופים המוגבל בכדורגל, לעיתים מעדיפים המאמנים את שיטתו של המאמן ההולנדי רינוס מיכלס, אשר נודעה בשם טוטאל פוטבול. בשיטה זו השחקנים מחליפים את עמדותיהם ביניהם במהלך המשחק. אולם, גם לשיטה זו חסרונות, שכן היא דורשת תיאום רב בין השחקנים ולכן ממעטים להשתמש בה. אחד המערכים הנפוצים ביותר בקרב קבוצות כדורגל, בעיקר באירופה, הוא 4-4-2. מערך זה כולל ארבעה שחקני הגנה, לרוב שני בלמים ושני מגנים; ארבעה קשרים המסודרים במגוון צורות בהתאם להחלטת המאמן; ושני חלוצים, לרוב מסודרים זה לצד זה או זה מאחורי זה. תחרויות עיקריותבמהלך העונה הספורטיבית מתחרות הקבוצות והנבחרות זו בזו במטרה לזכות בתארים. התחרויות הללו מגדירות את השנה הספורטיבית ואת לוח הזמנים של שחקני הכדורגל המקצועיים. את התחרויות מארגנים הגופים הרשמיים. עם זאת, גופים מסחריים, כגון ערוצי טלוויזיה וכיוצא בזה, מארגנים לעיתים טורנירים לא רשמיים משל עצמם ומזמינים קבוצות מסוימות אשר יתחרו בהם. בין-לאומיותהתחרות הבין-לאומית הראשית בכדורגל היא המונדיאל, המאורגן על ידי פיפ"א. תחרות זו מתקיימת כל ארבע שנים בין נבחרות לאומיות והזוכה בה מוכתרת לאלופת העולם. קודמים לתחרות טורנירי מוקדמות, בהם מתחרות הנבחרות הלאומיות במסגרות אזוריות, ומכל אזור תעלנה מספר מסוים של נבחרות לטורניר עצמו. מספר זה נקבע לפי החוזק והאטרקטיביות המיוחסים לנבחרות אותו אזור. לאחר טורנירי המוקדמות מתחרות הנבחרות שהעפילו בטורניר עצמו. כיום מורכב הטורניר מ-32 נבחרות, המתחרות בתחילה בבתים, מהם מעפילות שתיים מכל בית למשחקים בשיטת גביע. המונדיאל האחרון נערך ב-2022 בקטר.[38] החל ממונדיאל 2026 יתחילו את הטורניר 48 נבחרות. טורניר כדורגל נוסף מתקיים בכל אולימפיאדת קיץ מאז 1900, מלבד האולימפיאדה בלוס אנג'לס בשנת 1932. משחקים אלו נחשבו בעבר לחשובים ביותר, אך המונדיאל הפך למשמעותי יותר עם היווסדו ב-1930, בין השאר עקב ההיתר לשחקנים מקצוענים לשחק, ולא רק לחובבנים כפי שהיה באולימפיאדה.[20] מקצוענים הורשו לשחק בטורניר האולימפי החל מאולימפיאדת 1984, אך מגבלות על גיל השחקנים הנהוגות כיום בטורניר האולימפי עדיין מונעות ממדינות רבות לשלוח את שחקניהן הטובים ביותר. תחרויות הכדורגל חשובות נוספות הן הטורנירים היבשתיים – המאורגנות על ידי ההתאחדויות האזוריות. אלו הן היורו, הקופה אמריקה, גביע אפריקה לאומות, גביע אסיה, גביע הזהב של צפון אמריקה וגביע אוקיאניה לאומות. התחרויות הבין-קבוצתיות היוקרתיות ביותר הן האליפויות היבשתיות, שבדרך כלל משתתפות בו הקבוצות האלופות במדינתן, כדוגמה, ליגת האלופות באירופה. הזוכות בכל תחרות יבשתית משתתפות באותה שנה באליפות העולם לקבוצות.[39] נהוגים גם טורנירי נשים עבור התחרויות העיקריות. בטורנירים האולימפיים דווקא כן ניתן לשתף שחקניות מקצועניות ללא כל הגבלה, ובכך הם משתווים ביוקרתם לטורנירי "מונדיאל הנשים" של פיפ"א. מקומיותההתאחדויות המקומיות מקיימות טורנירים מקומיים, הכוללים לרוב מערכות ליגה וטורנירי גביע. מערך הליגות של כל התאחדות מקומית מסודר במעין פירמידה, כאשר בראשה הליגה העליונה ומתחתיה ליגות נמוכות יותר. במקרים רבים, הדרג השני או אף השלישי עדיין כולל ליגה אחת, ורק הדרגים הנמוכים יותר מחולקים למספר ליגות. כך, לדוגמה, בישראל נהוגה ליגת העל בכדורגל, ומתחתיה הליגה הלאומית. לעומת ליגה א' והליגות הנמוכות ממנה, המחולקות לשתי ליגות מקבילות ויותר. בעבר, בין הליגה הלאומית לליגה א', הייתה נהוגה הליגה הארצית, שהייתה מורכבת גם מליגה אחת. הליגה בוטלה בשנת 2009. בתוך הליגה מתחרות ביניהן הקבוצות במחזורי משחקים, עד שלבסוף כל קבוצה שיחקה אותו מספר משחקים עם שאר הקבוצות. הקבוצות מקבלות נקודות על ניצחונות ותוצאות תיקו.[40] בין הליגות השונות ישנם הבדלים, אך לרוב זו המסיימת במקום הראשון זוכה באליפות הליגה, ואם היא בליגה נמוכה – מתקדמת לליגה אשר מעליה. אלו אשר מסיימות את העונה במקומות האחרונים, יורדות לדרג שמתחתיהן. בליגות מסוימות נקבעים משחקי פלייאוף, בהם קבוצות משחקות זו כנגד זו כדי לקבוע את המיקום הסופי ביניהן. מיקום הקבוצות בסוף העונה בליגה העליונה משמש גם לקביעת נציגות אותה ליגה בטורנירים הבין-לאומיים לקבוצות. שיטת ליגות ייחודית נהוגה באמריקה הלטינית, בה בכל שנה יש שתי עונות, הנקראות אפרטורה וקלאוסורה, ובכל אחת מהן מוכרזת אלופה שונה. בין הליגות הבכירות בעולם ניתן למנות את הפרמייר ליג האנגלית, הבונדסליגה הגרמנית, לה ליגה הספרדית, הסרייה א' האיטלקית וליגה 1 הצרפתית. לצד משחקי הליגות מנהלות לרוב ההתאחדויות המקומיות טורנירי גביע. לעיתים יתקיימו מספר טורנירים במקביל עבור קבוצות מדרגים שונים. בטורנירים אלו משחקות הקבוצות זו כנגד זו בשיטת הנוקאאוט, בה המנצחת בכל משחק מתקדמת לשלב הבא, בעוד שהמפסידה מודחת מן התחרות. תרבות הכדורגל
פופולריותכיום הכדורגל משוחק באופן מקצועי בכל רחבי העולם, ועל אף שבמדינות שונות הוא זוכה לפופולריות שונה, הרי שהוא עדיין נחשב לספורט הפופולרי ביותר בעולם. הוא ענף הספורט הפופולרי ביותר באירופה, אמריקה הלטינית, אפריקה, המזרח התיכון ודרום מזרח אסיה.[41] מיליוני אנשים מעידים על עצמם כצופים קבועים במשחקי כדורגל באצטדיונים[42] ומיליארדים בשידורי הטלוויזיה.[43] כמו כן, לפי סקר שנערך על ידי פיפ"א ופורסם בשנת 2001, מעל ל-240 מיליון איש ביותר מ-200 מדינות משחקים כדורגל באופן קבוע ברמה חובבנית או מקצוענית.[1] חוקיו הפשוטים והציוד המינימלי שנדרש עזרו לתפוצתו וגדילת הפופולריות שלו. הפופולריות של הכדורגל הביאה להקמת מוצרים נלווים רבים ופרצה גם לתחומים נוספים. כך, לדוגמה, פותחו מספר סדרות משחקי וידאו בנושא, הוקמו אתרי אינטרנט המדמים ניהול כלכלי ומקצועי של קבוצה וכן הלאה. כלכלהמוצרים הקשורים לכדורגל נמכרים בכל העולם בצורות שונות. בין אם מדובר בכרטיסים למשחקים, רכישת מנויים לשידורי ספורט בטלוויזיה, קניית ציוד למשחק, צעצועים או העתקים של חולצות שחקנים נערצים – קשה להעריך את היקף הפעילות הכלכלית הקשורה במשחק. פיפ"א, הארגון המארגן הרשמי, מעריך את הכנסותיו בין השנים 2003 ו-2006 בכ-3,268 מיליון פרנקים שווייצריים (CHF), ומנגד את הוצאותיו בכ-2,422 מיליון CHF. בין ההכנסות ניתן למנות כ-1,660 מיליון CHF בזכות מכירת זכויות השידור של משחקי מונדיאל 2006, ו-714 מיליון CHF נוספים ממכירת זכויות פרסום ושיווק באצטדיונים במהלך הטורניר.[44] טווח תקציבי מועדוני הכדורגל בעולם הוא רחב ולרוב הוא תלוי באזור בו הם נמצאים. רוב המועדונים המקצועיים זוכים ל"ספונסר", נותן חסות המפרסם על מדיהם את שמו ובתמורה נותן לקבוצה סכום קבוע. רווחים נוספים נמנים ממכירת זכויות שידור, פרסום באצטדיונים במהלך המשחקים, מוצרים נלווים ומכירת כרטיסים למשחקים. התקציבים הגדולים ביותר הם של המועדונים האירופיים הבכירים, כגון הבולטים בליגות הספרדית, הגרמנית, האיטלקית והאנגלית.[45] דרך נוספת בה כסף רב מחליף ידיים בעולם הכדורגל היא העסקת השחקנים. מועדונים חותמים עם שחקניהם על חוזי תעסוקה למשך מספר שנים תמורת משכורת מסוימת, המבוססת בין השאר גם על הישגים אישיים או קבוצתיים אשר יתנו לשחקנים "בונוסים". לעיתים יחליט מועדון כי עדיף לו למכור את זכויותיו בחוזה של אחד משחקניו למועדון אחר בתמורה כספית. הדבר מוסדר דרך ההתאחדויות וברמות הבכירות הוא מערב סכומי כסף גבוהים במיוחד. הכדורגל הוא גם אמצעי עזר לתרומות וצדקה במקרים רבים. אחת התרומות הגדולות של פיפ"א היא פיתוח הספורט באזורים בעולם העומדים בפני קשיים ובעיות רבות, כמו מחסור בציוד. יתר על כן, משתף הארגון פעולה עם יוניצ"ף מאז שנת 1999, על ידי אספקת ציוד וחומרים (הקשורים לכדורגל) שיחולק על ידי האומות המאוחדות.[46] ברחבי העולם נערכים משחקי ידידות למטרות צדקה מדי שנה בשיתוף כוכבי כדורגל.[47] במקרים מסוימים משחקים שכאלו אף הוסדרו לכדי טורניר של ממש מטעם ההתאחדות, כגון מגן הצדקה האנגלי. אוהדים ואלימות אוהדים.jpg)   אוהדי הכדורגל מתרכזים לרוב בעידוד קבוצתם או נבחרתם האהובה. במשחקים רבים ניתן לראות אוהדים מנופפים בדגלים ומשתמשים בתופים ושאר כלי נגינה כאמצעי עידוד. מחנות אוהדים רבים אף חיברו שירים, ובמקרים מסוימים שירים התקבלו כמעין המנון לקבוצה.[48] למטבע זה קיים גם הצד ההפוך – שירים וגסויות בגנות הקבוצות היריבות נשמעים אף הם ביציעי הכדורגל. מועדוני המעריצים אינם מוגבלים רק לתושבי עיר, או אף אזרחי המדינה, בה פעילה הקבוצה או הנבחרת ונפוץ לראות אוהדים של קבוצות זרות גם במדינות אליהן מעולם לא הגיעו. הסבר ישיר לכך הוא ההופעות במפעלים האזוריים, כגון ליגת האלופות, אשר בעזרת שידורים ישירים ודיווחים בתקשורת הופכים הקבוצות לנגישות לכל אוהד כדורגל. כך, לדוגמה, קבוצת מנצ'סטר יונייטד האנגלית, אשר הופיעה במשך עונות רבות במפעלים האירופיים ואף זכתה במספר תארים במסגרתם, מונה מעל ל-330 מיליון אוהדים ברחבי העולם,[49] הרבה יותר מכל אוכלוסיית אנגליה.[50] האהדה מתמקדת לעיתים גם בשחקנים אינדיבידואלים. האהדה יכולה להתבטא באצטדיונים עצמם – בשירה לכבוד השחקן, בהיענות רבה לרכישת כרטיסים בעבור משחק בו אמור להופיע שחקן אהוד או בקניית מוצרים נלווים, כגון חולצות הנושאות את שמו של השחקן ומוצרים להם נתן חסות. דוגמה למקרה הראשון היא פלה, מהשחקנים האהודים ביותר בהיסטוריה, אשר אלפים צפו במשחק הידידות לכבוד פרישתו בין קבוצת נעוריו סנטוס לקבוצתו האחרונה ניו יורק קוסמוס. שחקן המדגים היטב את נושא מכירת המוצרים הנלווים הוא דייוויד בקהאם, שכיכב במספר רב של מסעות פרסום ונתן חסות למוצרי ספורט ואופנה שונים.[51] אולם, הכדורגל ומחנות האוהדים המתפתחים סביב קבוצות ונבחרות אינם עוסקים רק בעידוד ובהערצה. שמו של הכדורגל נקשר לא אחת באלימות ולא בכדי. פעמים רבות מקרי אלימות התרחשו בהקשר למשחקי כדורגל ואף במהלכם, וזאת סביב שני מוקדים עיקריים – האוהדים והשחקנים. בעוד שאלימות במהלך המשחק מטופלת לרוב על ידי שופט המשחק, על ידי קביעת עונשים לשחקנים אשר חרגו מהכללים באופן אלים ואף הרחקתם, הרי שפעמים רבות אלימות האוהדים מתרחשת מחוץ לתחומי המגרש, ומטופלת בידי גורמי רשויות אכיפת החוק והמשפט. עם זאת, לעיתים התאחדויות כדורגל לאומיות, אזוריות או אף פיפ"א עצמה יגזרו על קבוצה או נבחרת עונש מסוים עקב התנהגות אלימה של אוהדיה. עונשים אלו יכולים להתבטא כמשחקים אליהם לא תורשה הקבוצה להכניס אוהדים או לארח באצטדיונה הביתי, הורדת נקודות אשר צברה או תצבור במסגרת טבלת ליגה או אף הפסד טכני, אם משחק הופסק בעקבות התפרעות אלימה של האוהדים. פעמים רבות האלימות בקרב האוהדים היא תוצאה של התנגשויות בין מחנות אוהדים יריבים, לעיתים אף בין ארגוני אוהדים קיצוניים, היות שלכדורגל תפקיד חשוב בחייהם של אוהדים אינדיבידואליים, קהילות מקומיות ואף מדינות, הרואים בו כספורט ייצוגי. קבוצות האוהדים הקיצוניות זכו לכינוי "אולטראס", שעל אף שכיום הוא נפוץ ברחבי העולם, הרי שמקורו באיטליה, שם ה"אולטראס" נוהגים להשתמש בביטויים גזעניים ופרובוקטיביים במהלך המשחק ולבצע מעשי ונדליזם לאחריו אם לא אהבו את מהלכו. משחקי דרבי, בהם קבוצות יריבות מאותה עיר משחקות אחת כנגד השנייה במסגרת זו או אחרת, נתפסים לא אחת כמוקד אפשרי לאלימות שכן ניצחון בהם מסמל בעיני האוהדים עליונות של קבוצתם על פני שכנתם לעיר. באיטליה אלימות ה"אולטראס" הגיעה לשיאה כאשר בשנת 2007 נהרגו שני אוהדים ושוטר במהלך מהומות בין אוהדי כדורגל בסיציליה לאחר משחק דרבי שכזה. כתוצאה החליטה התאחדות הכדורגל האיטלקית להשבית את הליגה למשך זמן מה כדי למנוע מעשי אלימות נוספים.[52][53] האוהדים האנגלים זכו לכינוי משל עצמם – "החוליגנים" – זאת עקב מנהג חלקם להשתכר ולהתפרע לפני, במהלך ואחרי משחקים של נבחרתם או קבוצותיהם ברחבי אירופה. התנהגות שכזו הביאה לכמה מהאסונות הגדולים ביותר בעולם הכדורגל, ובראשם אסון הייזל, בו אוהדי ליברפול השיכורים החלו להתגרות באוהדי קבוצת יובנטוס האיטלקית במהלך משחק גמר גביע אלופות אירופה למועדונים ב-1985. באסון זה נהרגו 39 אוהדים ובעקבותיו הורחקו כל הקבוצות האנגליות מהטורנירים האירופיים למשך 5 שנים. מעשי אלימות הקשורים לכדורגל נפוצו, בכל העולם, ואינם מוגבלים רק למדינות אלו. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא מלחמת הכדורגל בין אל סלוודור להונדורס, אשר פרצה ביוני 1969, לאחר שאוהדי אל סלוודור תקפו את אוהדי נבחרת הונדורס שבאו לעודד את נבחרתם במשחק בין השתיים. בין המדינות היה שרוי מתח חברתי עז, אך תקיפה זו היוותה הזרז להכרזת המלחמה בין השתיים. במקרה אחר מהומות שפרצו בין אוהדי דינמו זאגרב הקרואטית לאוהדי הכוכב האדום בלגרד הסרבית לאחר משחק בין השתיים החריפו את המתיחות האתנית ביוגוסלביה בפתח שרשרת המלחמות במדינה המתפרקת.[54] על אף כל האמור לעיל, הרי שהאלימות איננה נחלתם הפרטית של האוהדים, ולעיתים ניתן לראות אלימות גם בתחומי המגרש בין שחקנים יריבים. ככל הנראה, המקרה הידוע ביותר הוא נגיחתו של זינדין זידאן במרקו מטראצי במשחק הגמר של מונדיאל 2006 בין צרפת, נבחרתו של זידאן, לאיטליה, נבחרתו של מטראצי. זידאן נגח בחוזקה במטראצי לאחר שלטענתו האיטלקי עלב בו תוך שהוא מקלל את בני משפחתו. כתוצאה הכוכב הצרפתי, אשר היה אמור להיפרד מנבחרתו ואוהדיה במשחקו האחרון בה במעמד רם זה, הורחק מהמגרש. אלימות בוטה שכזו בשיאו של משחק הכדורגל המתוקשר הזה עוררה סערה תקשורתית רבה. מעבר להטלת עונשים כדי לנסות ולצמצם מקרים שכאלו פיפ"א פועלת לעצירת ומחיקת תופעת האלימות מהמגרשים גם על ידי תמריצים ומסעות שיווק ומיתוג. לפיכך, הארגון יזם את תוכנית Fair Play, בה שחקני כדורגל מציגים את הערכים החיוביים של המשחק. כמדי שנה הארגון מעניק פרסים לכל מועדון, אדם או מוסד המקדם ערכים אלו.[55] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||
