|
אמנות  אָמָּנוּת (יש לקרוא ולכתוב: אוֹמָנוּת, להבדיל מאֻמָּנוּת) היא יצירה אסתטית. אמנות, היא שם כולל לפעילויות האנושיות שאינן נעשות על פי תבנית פעולה קבועה, מחייבת ומוגדרת מראש, אלא נתונה לשיקול דעתו, פרשנותו ויצירתיותו של האָמָּן (או אֳמָן, יש לקרוא: אוֹמָן), והמתבססת על כישרונו המיוחד.[1] עם זאת, היא יכולה להיעשות (ולמעשה אכן נעשית) על פי כללים ובמגבלות (לעיתים חמורים), שבמסגרתם מתבטא חופש היצירה של האמן. ביצירת אמנות באים לידי ביטוי רגשות האמן וכישרונותיו, וכן ייחודיותו. האמנות תופסת מעמד מרכזי בתרבות האנושית, ובשל כך נכללים בתחום האמנות ענפים רבים ומגוונים. האמנות קשורה בטבורה עם האסתטיקה. אמנות היא אוניברסל אנושי: בכל תרבויות האדם קיימת אמנות, ואותם תחומי אמנות מופיעים בכל התרבויות. הגדרת האמנותעיסוקה הקלאסי של האמנות הוא מימזיס, כלומר חיקוי. האמן מחקה את הטבע ויוצר טרנספורמציה באמצעות טכניקות שונות. עם זאת לא תמיד החיקוי נחשב לערך הנעלה ביותר של האמנות. במצרים העתיקה, לדוגמה היה לאמנות תפקיד ממשי – לעזור לנפטר בעולם הבא. ביוון העתיקה האמנות נתפסה כטכנה – "כושר שכלול המיומנות האנושית ביצירה". בימי הביניים תפקיד האמנות היה לשקף את האמונה והדוגמה הנוצרית למאמין ולהבהיר לו את סדר העולם והמדרג שבו (כגון, הפסיפסים בקתדרלת סן מרקו בוונציה). בעידן המודרני גישת האמנות היא על פי רוב גישה רומנטית, כלומר, מעמידה את הרגש ואת אופן הראיה והקשר שבין האדם לסביבה במרכז. בעידן הפוסט מודרני ובעקבות יצירתו של האמן הצרפתי מרסל דושאן התקבעה החשיבה כי בעידן המודרני כל אחד יכול לשמש אמן ואכן רבים מגדירים את תחום עיסוקם כאמנות תחת העובדה שאין הגדרה חד משמעית. שף מומחה יכול להגדיר את עבודתו כאמנות הבישול, כשם שאדם המצייר על קירות רשאי להגדיר את עצמו כאמן. עם זאת, אף על פי שלא ניתן לפסול מעשה אמנות כלשהו מראש, הרי, בתודעת התרבות המערבית, אמנות היא צורת ביטוי אינטליגנטית המבוטאת בכלים אמנותיים מקצועיים, ולכן ניתן לפסול את הגישה שכל אדם שמגדיר עצמו אמן, אכן אמן הוא. לכן, גם צלם שאיננו מתערב באופן כלשהו בהצבת המצלמה ובחירת הקומפוזיציה של התמונה, איננו אמן, כפי שהקומפוזיטור שמקליט את קולות הגלים ואיננו מתערב בקומפוזיציה, איננו קומפוזיטור, איננו אמן. אם כי המילה אמנות בדרך כלל מתייחסת לאמנות חזותית, המושג של אמנות השתנה במשך השנים. ייתכן כי ההגדרה המדויקת ביותר של האמנות היא הרחבה ביותר – האמנות מתייחסת לכל פעילות אנושית יצירתית, חוץ ממעשים שמטרתם רבייה וקיום. מנקודת מבט רחבה זו, האמנות היא כל דבר שנוצר מהדחף היצירתי, שממנו מגיעים כל שאר הפעילויות האנושיות. המושג אמנות אינו מאפשר הגדרה מדויקת שאינה נסמכת על ההקשר התרבותי, ההיסטורי והגאוגרפי שבה הוא משמש. אמנים, בכוונה או שלא בכוונה, יוצרים תחת ההשפעה של אמנים אחרים בעבר ובהווה. הרבה מההתפתחות של האמנים היחידים היא מציאה של עקרונות מובנים שמאפשרים להביע רעיונות מסוימים על ידי סמליות כלשהי. לדוגמה, וסילי קנדינסקי פיתח את השימוש שלו בצבע בציור דרך מערכת של תגובה לתמריצים, כאשר במשך הזמן הוא הגיע להבנה של הרגשות שהשימוש בצבע ובהרכבים של צבע יכול לגרום להם. לעומת זאת האמן אנדי גולדוורת'י בחר את המדיום של חפצים טבעיים וחומרים על מנת לסדר פסלים זמניים; העדות היחידה שנותרת לפסלים שלו היא צילום צנוע. פעמים רבות נטען כי לא ניתן להגדיר את המושג "אמנות", מכיוון שקנה המידה לשיפוט של אמנות הוא סובייקטיבי. לדוגמה, יצירתו של האמן ג'קסון פולוק נראית כתוצאה של זריקה ושפיכה של צבע על הבד, לכאורה ללא כל כישרון. דוגמה זו, יחד עם אלפי דוגמאות אחרות, הביאה לשאלה על התוקף של הרבה מהאמנות בת זמננו, כשיש מקום לומר שהרבה ממנה יכולה הייתה להיווצר גם על ידי בן שלוש. בין אם דבר זה נכון או לא, פעמים רבות יש קונצנזוס לגבי מה נחשב כאמנות. הקונצנזוס הזה אינו קבוע במשך הזמן, ורעיונות מסוימים נדחים שעה שאחרים נותרים ושורדים, לפעמים במזל ולפעמים מסיבות אחרות. אמנות לעיתים מוצגת כשייכת למעמד אחד ולא לאחרים. אמנות, באופן היסטורי, היא פעילות של המעמד הגבוה, שרק אנשים אמידים, שיש להם אפשרות לרכוש אמנות ואת הזמן ליהנות ממנה, יכלו לעסוק בה. קל לראות זאת אם מבקרים בארמנות ורסיי או ארמיטאז' בסנקט פטרבורג עם אוספיהם העצומים, שנאספו בידי המלכויות העשירות של אירופה, וברור כי איסוף אמנות הוא פעילות של העשירים. אולם ישנה מסורת עשירה ביותר של אמנים שעושים דווקא את ההפך, ומורידים את החזון שלהם לגובה העיניים, כשהם חיים בעולם היומיום ואף בעוני. המילה אמנות גם משמשת לשפוט ערכית, כגון בביטוי "ארוחה זו הייתה מעשה אמנות ממש" (הטבח הוא אמן), או "אמנות התרמית", שם אנו משבחים את הכישרון הגבוה של המרמה. שימוש זה במילה, כמציינת איכות וערך גבוה, שנותנת למילה את הנטייה הסובייקטיבית שלה. הדעות של אנשים רבים לגבי אמנות דומות זו לזו, ותמימות דעים זו מגיעה מחינוך ומגורמים חברתיים אחרים. רוב האנשים לא חושבים שחפצים יומיומיים הם אמנות, עד שאמן מסוים שם אותם בתוך גלריה לאמנות או מוזיאון, שקושרת את החפצים האלה עם הערכים המשויכים לאמנות. אמנם, רוב הצופים באמנות זו בתחילה דחו את הקישור, מכיוון שהחפצים האלה לא נראו בעיניהם כאמנות, ורק לאחר שהם נכנסו למה שנחשב בדעת הקהל הכללית כאמנות, הם הצליחו להשיג הכרה כללית. בעניין האסוציאציה של האמנות עם מעמד גבוה, לפני המאה ה-13 באירופה, אמנים נחשבו כחברים במעמד נמוך יותר, מכיוון שהם היו למעשה פועלים. לאחר שאירופה נחשפה מחדש לתרבות הקלאסית ברנסאנס, במיוחד באיטליה, התקבל הקישור של האמנים עם המעמד הגבוה, אם כי שימוש בחפצים יקרים תמיד היה סמל סטטוס בידי מוסדות הכוח. אמנות כישותההגדרה של האמנות והאסתטיקה בדרך כלל מגיעה מכמה נקודת מבט שונות. ניתן להגדיר את האמנות ככוונה של האמן, כפי שאנו מוצאים בכתביו של ג'ון דיואי. אמנות יכולה להיחשב כנמצאת בתגובה או ברגש של הצופה, כפי שטולסטוי טוען. לדעת דנטה, ניתן להגדירה כאופיו של החפץ עצמו או כפונקציה של ההקשר של החפץ. עבור אפלטון, אמנות היא חיקוי. יש תוקף מסוים לכל אחת מהפרספקטיבות האלה, והגדרה מועילה של האמנות להתייחס לכל הקטגוריות האלה. אמנות קשורה בדרך כלל גם ליכולת רבה או לשליטה במדיום. היא גם עשויה להתייחס לשימוש המפותח והמועיל בשפה בצורה עמוקה ומדויקת. שיפוט של העניינים האלה מצריך בסיס לביקורת: צורה לבדוק, האם ההשפעה של דבר על החושים מספיקה על מנת שייחשב כאמנות, האם יש להחשיבו כיפה או כמכוער. חישה תמיד מושפעת מהניסיון, כך שהתגובה לאמנות כ"יפה" או "מכוערת" היא בהכרח סובייקטיבית. אסכולות רבות הציעו את ההגדרות שלהן לאיכות, אך כולם מסכימים בנקודה אחת: ברגע שנעשתה הבחירה האסתטית, הערך של יצירת האמנות מוערך על פי היכולת שלו לעלות מעל לגבולות של המדיום הנבחר, ולהגיע למקום אוניברסלי כלשהו (שבדרך כלל, באופן מפתיע, הוא אישי ביותר). האמנות יכולה גם לפנות אל הרגש האנושי. היא יכולה לעורר תחושות אסתטיות או מוסריות, ואפשר להבין אותה כצורת תקשורת של הרגשות האלה. אמנים צריכים להביע את עצמם כך שהקהל שלהם יתעורר, אך הם אינם צריכים לעשות זאת באופן מודע. האמנות חוקרת את הרגשות האנושיים ואת הדרכים לעורר אותם – ואמנות טובה מפיקה דבר-מה חדש ומקורי ביחס לאחד משני ההיבטים האלה. לדוגמה, צילום. האם צילומים ללא פוזה של ה"חיים האמיתיים" יכולים להיחשב כאמנות? התשובה הרגילה היא כן, אם כי רבים מהצילומים האלה פשוט משחזרים במכונה את מה שאנשים יכולים לראות בעיניהם. אך הרפרודוקציה אינה נייטרלית; יש פה בחירה שנעשית על ידי האמן. זוהי גם אחת מהמטרות של האמנות: להביא את החפצים של היומיום להקשר חדש. צורות שונות של אמנותישנו מגוון רחב של אמנויות, כולל אמנויות חזותיות ועיצוב, אמנויות דקורטיביות, אמנות פלסטית, ואמנויות הבמה. הביטוי האמנותי יכול להיות בצורות רבות: ציור, רישום, פיסול, מוזיקה, ספרות, תיאטרון, מחול ואדריכלות הן הצורות המוכרות ביותר. אך מאז עידן המודרניזם, הפוסט מודרניזם ועל רקע המהפכה הטכנולוגית, צורות חדשות עלו. אלה כוללות את הקולנוע, הצילום, הקומיקס, הווידאו, מיצבים, אמנות מושגית לסוגיה, אמנות מחשב ואף משחקי וידאו. סוג ייחודי של אמנות הוא האמנות העממית (מעשיות, אגדות, שירי-עם וכו'), המתגבשת לכדי פולקלור תרבותי. בתוך כל צורת אמנות קיימים מגוון רחב של תחומים. לדוגמה, ציור יכול להיות דומם (still life), פורטרט, או ציור נוף, ויכול לעסוק בנושאים היסטוריים או ביתיים. בנוסף, יצירה יכולה לייצג דבר כלשהו או להיות מופשטת. את רוב צורות האמנות אפשר לחלק לשני סוגים עיקריים: אמנות טהורה (fine art), ואמנות יישומית. באמנויות החזותיות, אמנות טהורה מתייחסת לציור ופיסול, אמנויות שאין להן פונקציה מעשית ושערכן הוא בהנאה החזותית שהן מספקות או ההצלחה שלהן בהעברת רעיונות או רגשות. בנוסף, אמנות מושגית או אמנות קונספטואלית (Conceptual art) היא אמנות אשר שמה דגש על יצירת האמנות כרעיון אסתטי. ופחות על מימושו החומרי, כחפץ או כאובייקט. אין לערבב עיצוב, לסוגיו השונים, כולל אדריכלות, עם אמנות. בניגוד לאמנות, מעצבים ואדריכלים למיניהם, יוצרים מוצר או מבנה, לפי מפרט או דרישות של לקוח מסוים. אמן, לעומת זאת, חופשי, לרוב, להביע את עצמו ללא הגבלות אלה. כמו כן, המוצרים והמבנים, בניגוד לחפצי אמנות, צריכים להיות לא רק יפים אלא גם יעילים, ולעמוד בשורה ארוכה של קריטריונים. לעיתים אלה קריטריונים כלליים, כמו מחיר או טכניקת ייצור, כמו בעיצוב תעשייתי. בפעמים אחרות, מדובר בקריטריונים המיוחדים ללקוח המזמין. המונח "עיצוב" מתייחס למספר מאפיינים, ושונה מהמונחים "יופי" ו"סגנון". השימושים של האמנות
ישנם רבים שאומרים[דרוש מקור] כי אמנויות מסוימות אינן מועילות. הגדרה זו מתאימה למערכת ההגדרות של "אמנות כדבר טוב", והיא סובלת מהעדפה מעמדית כנגד עבודה ויעילות. המתנגדים לדעה זו טוענים[דרוש מקור] כי לכל פעילות אנושית יש תועלת כלשהי, וכי לחפצים אלה, שטוענים להיות "לא מועילים", יש בעצם תפקיד בנאלי למדי של ניסיון למיסטיפיקציה והצדקה של מדרג חברתי שרירותי. מלבד זאת, יש לזכור שהכוונה במילה "מועיל" בהקשר זה היא של מועיל גשמית, בעוד שיצירות אמנות יכולות להועיל מבחינה נפשית לאמן ולצרכן האמנות. ה"שימוש" של האמנות מנקודת המבט של האמן היא כמדיום של ביטוי. אם נסתכל על האמנות כמכשיר, אפשר לדבר על כמה פונקציות שונות שלה, מפרספקטיבות שונות. מנקודת המבט של האמן, היא מאפשרת לסמל רעיונות ורגשות מורכבים בשפה שרירותית, שיש לפרשה. בהקשר חברתי, האמנות יכולה להעלות את המורל הציבורי ולהרגיע את הנפש. מנקודת מבט אנתרופולוגית יותר, היא צורה של העברת רעיונות ומושגים לדורות הבאים בשפה אוניברסלית מסוימת. הפירוש של השפה הזו תלוי מאוד בנקודת המבט ובהקשר של הצופה. מפרספקטיבה סובייקטיבית, לאמנות יש שימושים רבים, והדבר תלוי במצבו של האדם השואל: "מהי התועלת של האמנות?". חופש אמנותיחופש אמנותי (אנ') הוא חלק מזכותו של אמן להפיק אמנות על-פי ראות עיניו. בגרמניה קיים חוק "החופש לאמנות" (אנ') חוק הנועד למנוע צנזורה פוליטית. רישום פטנט לעיתים נופל תחת קטגוריה זו. מונח נוסף הוא חירות דרמטית – עיוות עובדות, שינוי מוסכמות הדקדוק או השפה, או עיבוד מחדש של טקסט שכבר היה קיים על ידי אמן לצורך יצירת השפעה אמנותית. במהלך השנים 2012–2013 ערך האומות המאוחדות מחקר מקיף על חופש אמנותי ובתוך כך מחקר בנושא זכויות תרבותיות בראשות פארידה שהיד.[2][3] ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
