פרופסור (מלטינית: Professor; בתרגום חופשי: "המכריז על עצמו כמומחה") הוא מומחה בתחום מחקר מסוים, שזכה להכרה של מוסד אקדמי מוכר, ובדרך כלל משמש כחוקר ומרצה, חבר הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטה או במכללה. פרופסורים חוקרים ומעמיקים בתחום התמחותם, חונכים תלמידים לתארים מחקריים מתקדמים, מנחים סמינרים בתחום התמחותם, ומעבירים הרצאות. הקריטריונים לקידומם של פרופסורים אינם אחידים – הם תלויים במוסד, במקום ובזמן. לדוגמה, בכל האוניברסיטאות האירופיות ובחלק מהאוניברסיטאות בארצות הברית, פרופסורים זוכים לקידום בעיקר על בסיס הישגיהם המחקריים, ופחות על בסיס איכות ההוראה. הוראה משמשת כקריטריון מרכזי באוניברסיטאות אמריקאיות המתמחות בהוראת סטודנטים לתואר ראשון, ובהן מתקיים מעט מחקר. באוניברסיטאות בישראל, המרכיב העיקרי בעלייה בדרגה הוא ההישגים המחקריים ופרסומם, המוניטין הבינלאומי והמנהיגות בתחום.
על-פי המסלול המקובל בישראל, המחזיק בתואר "דוקטור" יכול, על פי שיקול רשויות האוניברסיטה, להתמנות למרצה או מרצה בכיר במוסד אקדמי. לאחר מספר שנים, אם חבר סגל בדרגת מרצה הוכיח את עצמו בתחומי המחקר ו/או פרסום מאמרים בכתבי עת מדעיים נחשבים, הוא יכול להתקדם לדרגת מרצה בכיר, מרצה בכיר יכול להתקדם לדרגת פרופסור חבר, ופרופסור חבר לדרגת פרופסור מן המניין. בכל דרגה על המועמד להוכיח התקדמות במחקריו, פרסום מאמרים בכתבי עת מדעיים הכוללים ביקורת עמיתים, והשתתפות בכנסים בינלאומיים. ההחלטה על הקידום מתקבלת על ידי ועדות מינויים, על-פי חוות דעת חסויות.
במקרים יוצאי דופן, ובפרט בתחומי הספרות, הקולנוע, האמנות, העיצוב והפסיכולוגיה, ניתן תואר פרופסור לחסרי תואר דוקטור בעלי הישגים בולטים בתחומם (מעמדם מכונה פרופסור מומחה או פרופסור נלווה)[א]. על מקרה שבו לא ניתן התואר פרופסור, סיפר זובין מהטה[2]: ”אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס לא קיבלה את יאשה חפץ כפרופסור מן המניין כי לא הייתה לו תעודת בגרות, אז מי הפסיד בסוף, חפץ?”. דוגמה בולטת למי שנתמנה לפרופסור אף שהיה חסר השכלה פורמלית הוא חוקר הספרות דב סדן, שבשנת 1963 קיבל מינוי זה באוניברסיטה העברית, חרף העובדה שלא היה לו אפילו תואר ראשון, ואת כל השכלתו רכש בכוחות עצמו.
בחלק מהמוסדות במטרה לשמר חופש ויושר אקדמי ניתנת לחוקרים קביעות (באנגלית, tenure). לא ניתן לפטר חוקר בעל קביעות אלא בהליך מיוחד, ומשרתו מובטחת לו עד הגיעו לגיל פרישה[ב].
ביקורת נשמעת על סודיות התהליך, על ריכוזיות של כוח בוועדות המינויים, על השהיית תהליכים ללא חשיפת הנימוקים ועוד[3]. בשנת 2011 אישר בג"ץ את פסיקת בית הדין לעבודה, לפיה על האוניברסיטאות לחשוף את הפרוטוקולים של ועדות המינויים במסגרת גילוי מסמכים בהליך שיפוטי[4].
פרופסור מן המניין – הדרגה האקדמית העליונה ביותר. מקבילה לדרגת "Professor" או "Full Professor" בארצות הברית.
פרופסור חבר – מקביל לדרגת "Associate Professor" בארצות הברית או "Reader" בבריטניה.
קיימת בישראל רק עוד דרגת פרופסור, פרופסור נלווה, דרגה שאינה נפוצה, והיא אף מוגבלת במובן מסוים (ראו להלן).
לפני שתי אלה קיימת דרגת "מרצה בכיר" המקבילה בישראל לדרגה הקרויה "Assistant Professor" באנגלית.
בשנת 2012 החליט הטכניון לתת את התואר "פרופסור משנה" לנושאי הדרגה "מרצה בכיר" שהייתה נהוגה קודם לכן[5]. בסוף 2014 החליטה המועצה להשכלה גבוהה להורות לכל המוסדות לחדול מהענקת התואר הזה.[6]
בשנת 2001 היו בישראל 1,140 חוקרים בדרגת "פרופסור חבר" וכ-1,600 בדרגת "פרופסור מן המניין"[7].
פרופסור מחקר – פרופסור הפטור מחובת הוראה, ומקדיש את כל זמנו למחקר. בישראל, זהו בדרך כלל מינוי בעל ערך רב, הניתן למדענים מצטיינים. בשנת 2008 החזיקו בתואר זה בטכניון שישה פרופסורים בלבד. בארצות הברית, זהו מסלול נפרד, בו החוקר פועל בדרך-כלל במסגרת קבוצת מחקר בראשות פרופסור מהמסלול הרגיל. משכורת פרופסור המחקר במקרה זה ממומנת ממענקי מחקר, בניגוד לתשלום ממקורות האוניברסיטה עצמה. פרופסורי מחקר בדרך כלל אינם זכאים לקביעות, אך מתקדמים בדרגות מקבילות למסלול הרגיל – Assistant Research Professor, Associate Research Professor, Research Professor. לעיתים חבר סגל במסלול הרגיל מקבל מינוי נוסף כפרופסור מחקר, כדרך להעניק משכורת נוספת לחוקרים מצטיינים.
פרופסור אורח – מי שפועל כפרופסור במוסד אקדמי מסוים, אך אינו נמנה עם הסגל האקדמי הקבוע באותו מוסד. פרופסור אורח נמנה בדרך כלל עם הסגל האקדמי הקבוע באוניברסיטה אחרת מזו שבה הוא מתארח, ולעיתים זהו תוארו של אדם שפעילותו העיקרית היא מחוץ לאקדמיה, ובזכות הצטיינותו בה הוא מוזמן להיות פרופסור אורח.
פרופסור נלווה – פרופסור שמינויו מבוסס על מומחיות מופלגת בתחומו, ולאו דווקא על הצטיינות מחקרית[8] והוא תקף כל עוד המועמד מועסק (מלמד) במוסד שבו קיבל את המינוי, ולא מעבר לכך.
פרופסור אֶמֶרִיטוּס (לנקבה: אמריטה, ברבים: אמריטי) – פרופסור מן המניין (ופרופסור מחקר) שפרש לגמלאות, אך ממשיך לשמור על קשר עם האוניברסיטה, ולעיתים גם לחקור וללמד בה. מונחים אלה שאולים מן השפה הלטינית: "אמריטוס" פירושו "ראוי, לאחר שמילא את כל חובותיו" (וכן בנקבה).
במקצועות אחדים, ובראשם רפואה, קיים לצד המסלול האקדמי הרגיל גם מסלול קליני. קיימת הבחנה ברורה בין המסלול הקליני לבין המסלול המדעי לתארים אקדמיים ודווקא כשמדובר ברופאים. ההבחנה נשמרת בכל בתיה"ס לרפואה בישראל ובעולם[9]. במסלול זה, המיועד לרופאים בעלי מעמד מקצועי בכיר, מושם הדגש על הכישורים הקליניים וההוראתיים, ועל ביצוע ופרסום מחקר קליני, שהוא מחקר המבוסס על תצפיות בחולים ובמחלותיהם. פרופסורים במסלול הקליני, בבתי החולים או במרפאות הקהילה, עוסקים – בצד פעילותם הרפואית, גם בהדרכת הסטודנטים במקצוע.
התואר כבסיס למוניטין מקצועיים מחוץ לאקדמיה
תואר "פרופסור" מעניק יוקרה מקצועית, אך בסקר שנערך בישראל נמצא שהציבור אינו מייחס משקל רב לתואר זה בעת בחירת רופא[10].
בהתאם לפקודת הרופאים, השימוש בתואר פרופסור בישראל, אם הוענק לרופא במוסד אקדמי כלשהו מחוץ לישראל, מותנה באישור של מנכ"ל משרד הבריאות. פסק הדין התקדימי של בית המשפט העליון בנושא זה ניתן בערעורה של עמותת רופאי השיניים הערביים בישראל:
על כן, על מנת שניתן יהיה לפקח כראוי על השימוש שנעשה בתואר האמור, מתחייב, בהתאם להוראת סעיף 36 לפקודה, שתוגש בקשה למנהל הכללי של משרד הבריאות, הוא "המנהל" כהגדרתו בסעיף 1 לפקודה. ללא אישורו של המנהל, אין בידי מורשה לריפוי שיניים להציג עצמו כ"פרופסור" במסגרת עבודתו. בקביעתי זו אינני מניח בהכרח כי המנהל, או מי מטעמו, יכריע לבדו מיהו הזכאי להיקרא "פרופסור" מבחינה מהותית, ובאילו תנאים, שכן לשם כך ביכולתו (או אולי אף מחובתו) להיוועץ בגורמים רלוונטיים, כדוגמת המועצה להשכלה גבוהה או האיגוד המקצועי, ולקבוע נהלים ברורים. אולם, בהתאם לסעיף הנדון, המנהל הוא הגורם המפקח על השימוש הנעשה בתואר האמור במסגרת עיסוקו של מורשה לריפוי שיניים. יודגש, כי האמור כאן מתייחס לנסיבותיו של תיק זה, דהיינו – למצב שבו מדובר במי שתואר "פרופסור" הוענק לו על ידי מוסד אקדמי שאינו בתחום מדינת ישראל. בכל הנוגע לרופא שיניים שכיהן או מכהן כפרופסור בפקולטה לרפואה באחת מהאוניברסיטאות בארץ, עמדת ההסתדרות הרפואית בישראל היא, שמנקודת מבטה אין מניעה לכך שהוא יעשה שימוש בתוארו זה בכפוף לתנאים שנקבעו לכך (ראו נייר העמדה משנת 2009 שצוטט לעיל). על כן, לכאורה, ייתכן שבנסיבות אלה אין צורך בפנייה למנהל. עם זאת, סוגיה זו לא נדונה בפנינו, ועל כן אין אנו מחווים בה דעה.
^במקרים רבים קיימת גם אפשרות ביניים, על-פיה חוקר הוא בעל תואר דוקטור, והוא מפרסם ספרים ומאמרים בכתבי עת מקצועיים, ובשל היותו אמן או בעל מקצוע ידוע בתחומו, שיקולי הענקת הפרופסורה קשורים למעמדו המקצועי ולמחקריו.
^הקביעות ניתנת לחוקר בדרך כלל בחלוף כמה שנים מן המינוי הראשון, או עם הקידום הראשון בדרגה.
