|
ציידים-לקטים
 חברת ציידים-לַקָּטִים היא קבוצה אנושית, בדרך כלל ניידת, שהמערכת הכלכלית שלה מבוססת על ליקוט צמחי בר, וכן ציד של בעלי חיים, ואינה עוסקת בייצור מזון על ידי חקלאות או גידול בעלי חיים מבויתים. בחברת הציידים-לקטים, חלוקת העבודה על פי רוב מתחלקת בצורה מגדרית: הנשים עוסקות בליקוט של קטניות, פירות, ירקות ועוד (מאחר שזו פעולה שלא דרושה לה תשומת לב מלאה, וניתן להפסיקה ולחדשה בנקל, ולהתפנות לטיפול בילדים ולעיסוקים אחרים) ואילו הגברים עוסקים לרוב בציד בעלי חיים גדולים, ונעדרים לעיתים מהמחנה. חלוקת עבודה זו אינה קשיחה בכל המקרים, שכן בחלק מחברות הציידים-לקטים שתועדו אתנוגרפית, נשים השתתפו בציד של בעלי חיים גדולים.[1] ציידים-לקטים חיים בדרך כלל בקבוצות חברתיות קטנות ומבודדות יחסית, המונות לא יותר מכמה עשרות בני אדם. ממצאים ארכאולוגיים מעידים על כך שעד לפני 12,000 שנה, כל בני האדם היו ציידים-לקטים. המהפכה הנאוליתית ("המהפכה החקלאית"), שהתרחשה בדרום-מערב אסיה בין האלף ה-8 ל-7 לפנה"ס, מסמלת את המעבר מחברות ציידים-לקטים לחברות חקלאיות נייחות יצרניות בתקופת האבן החדשה. הצעד המכריע במעבר לחיי קבע היה ביות צמחים ובעלי החיים. התפתחות זו הייתה איטית, והמעבר מתלות גמורה בצמחי בר לייצור ועיבוד מזון נמשך אלפי שנים.[2] התפשטות החברות החקלאיות גרמה לדחיקה של חברות ציידים לקטים, לכיבוש או השמדה שלהן. במשך שנים רבות חשבו חוקרים כי ציידים לקטים שמחו לעבור לחקלאות בגלל שנראה שיש בחברות חקלאיות יתרונות ברורים כמו שפע של מזון או יכולת לבנות בתים. בשנים האחרונות יש ערעור על תזה זאת ונראה כי במקרים רבים היו יתרונות מבחינות רבות דווקא לחברות של ציידים לקטים בהיבטים כמו ביטחון תזונתי, בריאות וחופש.[2] עם זאת חברות חקלאיות הובילו לגידול אוכלוסין הן יכלו לתמוך בסדר חברתי מורכב יותר והיררכי יותר, ופיתחו התמחות גדולה יותר בלחימה וכלי נשק דבר שאפשר להן יתרון צבאי משמעותי מול חברות ציידים לקטים. יתרון זה התחזק עם השנים וגרם לדחיקה או השמדה עקבית של ציידים לקטים. כמו כן בעוד חברות ציידים לקטים הן תמיד מקומיות, החברה החקלאית, ולאחר מכן החברה התעשייתית, הן חברות שהפכו יותר ויותר גלובליות עם התמחות כלכלית, מסחר ונדידה של מוצרים ואנשים בין מקומות שונים - דבר זה הוביל לקו־אבולוציה של חיידקים מחוללי מחלות ושל חברות בני אדם בעלות עמידות טובה יותר למחלות אלה, באופן שלא היה אפשרי עבור חבורות מקומיות (של ציידים לקטים או חקלאים) שנפגעו ממחלות אלה בצורה פתאומית וקטלנית דבר שגרם לדוגמה למוות עצום בהיקפו ביבשות אמריקה. עם הזמן נדחקו ציידים לקטים מרוב המקומות הנוחים לקיום חקלאות או מרעה, למקומות כמו ספר-מדבר, מדבר, אזור הקוטב הצפוני (אינואיטים), יערות גשם, אוסטרליה (בעלת מזג אוויר הפכפך ומדברי). שבטים המקיימים אורח חיים של ציידים-לקטים ממשיכים להתקיים, נכון לתחילת המאה העשרים ואחת, בעיקר באזורים מבודדים באפריקה, יער האמזונאס ואוסטרליה. היסטוריהעל פי המחקרים בתחום, הציד והלקט היו, קרוב לוודאי, אסטרטגיית הקיום העיקרית של חברות אנושיות, החל מלפני כ-1.8 מיליון שנה בימיו של ההומו ארקטוס, וכן החל מהופעתו של ההומו ספייאנס לפני כ-200 אלף שנים. היא נותרה צורת הקיום העיקרית, ואולי אף היחידה, עד סוף התקופה המזוליתית לפני כ-10,000 שנה, ולאחר מכן נעלמה בהדרגה עם התפשטות המהפכה הנאוליתית. החל מהמעבר בין התקופה הפלאוליתית התיכונה לעליונה, לפני כ-80,000 עד 70,000 שנה, החלו כמה תרבויות של ציידים-לקטים להתמחות ולהתרכז בציד של מבחר קטן יותר של בעלי חיים (לעיתים קרובות גדולים יותר) ולאסוף מבחר קטן יותר של מזון. התמחות זו באה לידי ביטוי גם ביצירת כלים מיוחדים כגון רשתות דיג, ווים, וצלצלי עצם. המעבר לתקופה הנאוליתית שלאחר מכן באה לידי ביטוי בעיקר על ידי התפתחות חסרת תקדים של שיטות החקלאיות המתהווה. החקלאות הלכה והתפשטה במקביל בכמה אזורים גאוגרפים שונים, כולל המזרח התיכון, אסיה, מסו-אמריקה, והאנדים החל מלפני כ-12,000 שנה. באותה התקופה של תחילת המהפכה הנאוליתית, גינון יערות היה אף הוא בשימוש כשיטה לייצור מזון בחלקים שונים של העולם. השיטה ככל הנראה התפתחה בתקופות פרהיסטוריות באזורים טרופיים ובעלי מונסון. בתהליך הדרגתי של משפחות המשפרות את סביבתן המידית, זוהו מינים שימושיים של עצים וצמחים שימושיים, ששודרגו וגודלו בסביבה מוגנת יותר, ואילו מינים בלתי רצויים נדחקו החוצה מהשיטה. בסופו של דבר נבחרו המינים המתאימים ביותר ושולבו בגידולים חקלאיים. קבוצות רבות המשיכו את דרך החיים של ציד ולקט, אם כי מספרם ירד בהתמדה, בין היתר כתוצאה מהשפעות של התפשטות החקלאות והתגברות התלות בהתיישבות במקום קבוע. בהדרגה, החברה האנושית הלכה והתפתחה מסביב לקבוצות הללו. שטחים שעמדו בעבר לרשות ציידים-לקטים הפכו בהדרגה לנחלתם הקבועה של החקלאים. בתחרות על השימוש בקרקע, חברות של ציידים-לקטים לרוב נאלצו לבחור בין אימוץ שיטות חקלאיות לבין נדידה לאזורים אחרים. החוקר ג'ארד דיימונד האשים במעבר החברה האנושית לחקלאות את הירידה בזמינות של מזון בר, בעיקר בעלי חיים המתאימים לאכילה; באמריקה הצפונית והדרומית, למשל, רוב המינים הגדולים של היונקים נכחדו בסוף הפּלֶיסטוֹקֵן, על פי ההיפותזה של דיימונד, בגלל ניצול יתר של בני אדם. ישנן מספר היפותזות נוספות לגורם להכחדה של היונקים הגדולים, כמו שינויי אקלים, התפשטות מחלות, או שילוב מספר גורמים יחד, אך כך או אחרת נראה שהיעלמותם של מיני היונקים הללו הייתה אחד הגורמים שיצרו את ההכרח של הציידים-לקטים לעבור בהדרגה להתיישבות חקלאית. ככל שעלו מספרן וגודלן של החברות החקלאיות, הן התפשטו אל אדמות ששימשו עד אז ציידים-לקטים. תהליך זה של התרחבות משיקולי חקלאות הוביל לפיתוח צורות הממשל הראשונות במרכזים של התיישבות חקלאית, כמו הסהר הפורה, הודו העתיקה, סין העתיקה, אולמק, אפריקה שמדרום לסהרה ותרבות הצ'יקה הצפונית. כתוצאה מההסתמכות האנושית הגלובלית על החקלאות, מעט התרבויות של הציידים-לקטים שעדיין קיימות בימינו מתגוררות בדרך כלל באזורים שאינם מתאימים לשימוש חקלאי. חוקרים שונים מצביעים על הבדלים בין תרבויות הציידים-לקטים של היום לבין אלו שחיו בתקופה הפלאוליתית. למרות שאורח החיים שלהם מקביל לשל אבותיהם במאפיינים רבים, הרי שכבר היו להם קשרים שונים עם הציוויליזציה המודרנית והם אינם חיים בתנאים ה"טהורים" שהיו מנת חלקם של תרבויות שחיו בניתוק מוחלט. כלכלת הציידים-לקטיםהציידים-לקטים מאופיינים בעיקר על סמך הכלכלה שלהם, המבוססת, על פי הדעה הרווחת, על ציד ולקט, אולם מספר חוקרים הצביעו על אפשרות שציידים-לקטים הזינו עצמם גם בדרכים נוספות. בשנות ה-70 העלה לואיס בינפורד (אנ') את ההשערה כי בני אדם קדומים ניזונו מאכילת נבלות ולא מציד. על פי השערה זו, בני האדם הקדומים בהתקופה הפלאוליתית התחתונה חיו באזורים מיוערים, שאפשרו להם לאסוף מאכלי ים, ביצים, אגוזים ופירות, מלבד אכילת הנבלות. במקום להרוג בעלי חיים גדולים עבור בשר, לפי השקפה זו, ניזונו בני האדם הקדומים מפגרים של חיות שנהרגו על ידי טורפים או שמתו מסיבות טבעיות. נתונים ארכאולוגיים וגנטיים מצביעים על כך שאוכלוסיות של ציידים-לקטים פלאוליתיים שרדו ושגשגו בעיקר באזורים מיוערים בדלילות, תוך הימנעות מכסות יער צפופה. על פי השערת סיבולת הריצה, הצורך להתמחות בריצה למרחקים ארוכים כמו בציד בהתשה - שיטה שעדיין מיושמת על ידי קבוצות ציידים-לקטים בעת המודרנית - היה ככל הנראה הכוח האבולוציוני המניע המוביל להתפתחות של מאפיינים אנושיים מסוימים. השערה זו אינה בהכרח סותרת את השערת אכילת הנבלות: שתי אסטרטגיות הקיום היו יכולות להיות בשימוש - ברצף, לסירוגין או אפילו בעת ובעונה אחת. חוקרים בראשית המאה ה-21 הצביעו על מצבי ביניים בין כלכלה של ציד ולקט, לבין כלכלה חקלאית. החוקרים הציגו מקרים שונים בהיסטוריה שבהם התרחשה ההתפתחות התרבותית של מה שמכונה "כלכלות מעורבות" או "כלכלות כפולות", שמשמעותן שילוב של השגת מזון (לקט וציד) וייצור מזון, או מקרים בהם ציידים-לקטים מקיימים קשרי מסחר עם תרבות חקלאית. מאפייניםתרבות אוניברסליתניסיון לאפיין את תרבותם של כלל הציידים-הלקטים עלול ליפול בקלות להכללות גסות, מאחר שמדובר באינספור תרבויות מקומיות על פני אזורים רבים ושונים. עם זאת, חוקרים אנתרופולוגים שונים מציעים שישנם מאפיינים הנפוצים בכל התרבויות האנושיות, הנמצאים יחד תחת מטרייה אחת המכונה תרבות אוניברסלית (אנ'). פסיכולוגים אבולוציוניים סבורים כי התנהגויות או תכונות המשותפות לכלל התרבויות עשויות להצביע על היותן חיוניות מבחינה אבולוציוניות. אנתרופולוגים וסוציולוגים שונים טוענים בניגוד לכך, שאותם מאפיינים משותפים עשויים להיות גם תוצאה של חינוך ש"עבר בירושה" מדור לדור. האנתרופולוג דונלד בראון (אנ') פרסם ספר בנושא ובו כלל רשימה אפשרית של אותם המאפיינים של התרבות האוניברסלית, אשר ככל הנראה רלוונטיים לרוב מוחץ של התרבויות האנושיות בתקופתם של הציידים-לקטים. דוגמאות למאפייני התרבות האוניברסלית מתוך רשימתו של דונלד בראון:
מבנה חברתיאנתרופולוגים רבים מעריכים שלציידים-לקטים לרוב אין מנהיגים קבועים; במקום זאת, הפרטים נוטלים את היוזמה בכל עת בהתאם למשימה המתבצעת. בנוסף לשוויון היחסי במבנה החברתי והכלכלי בחברות ציידים-לקטים, התקיים לעיתים קרובות, גם אם לא תמיד, שוויון מגדרי. בעבר, הייתה לציידים-לקטים תדמית שחייהם "בודדים, עניים, מגעילים, אכזריים וקצרים", אשר מזוהה עם תומאס הובס. בכנס "האדם הצייד" ב-1966 חלה תפנית בתדמית זו, כאשר האנתרופולוג מרשל סהלינס העלה נתונים אתנוגרפיים שהצביעו על כך שציידים-לקטים עבדו הרבה פחות שעות ונהנו מזמן פנאי רב יותר מאנשים החיים בחברה התעשייתית, ובמקביל הצליחו במקרים רבים לאכול תפריט מגוון ואיכותי למדי. סהלינס טען שניתן להגדיר את חייהם של הציידים-לקטים כ"חיי שפע", כאשר השפע שלהם בא מתוך כך שהם יכלו להיות שבעי רצון כאשר ברשותם מעט מאוד מבחינה חומרית. ב-1996, רוס סאקט ביצע שתי מטא-אנליזות שונות כדי לבחון באופן אמפירי את טענותיו של סהלינס, ובחן לשם כך למעלה מ-300 מחקרים. סאקט מצא כי בגירים בחברות שוחרות מזון והורטיקולטוריות עובדים בממוצע כ-6.5 שעות ביום, כאשר בגירים בחברות חקלאיות ותעשייתיות עובדים בממוצע 8.8 שעות ביום. תחלופה הדדית ושיתוף של משאבים (למשל, בשר שנצבר מציד) היו חשובים במערכת הכלכלית של חברות הציידים-לקטים. לכן, ניתן לתאר את הכלכלה של חברות אלו כ"כלכלת מתנה". מגוריםרוב הציידים-לקטים היו נוודים או נוודים-למחצה וחיים בהתנחלויות זמניות. קהילות ניידות לרוב דאגו לעצמם למחסה זמני באמצעות חומרי בנייה ארעיים, או השתמשו במחסים טבעיים אם אלו היו זמינים. חלק מתרבויות הציידים-לקטים, כמו העמים הילידים של החוף הצפוני של האוקיינוס השקט, התגוררו בסביבה עשירה במיוחד במשאבים, שאיפשרה להן לנהל חיי קבע, או קבע-למחצה. ציידים-לקטים לרוב נחלקו לקבוצות חברתיות בהתבסס על קשרי חברות או שייכות לאותו 'שבט' או 'להקה'. כשזוג מתוך החברה מקיים יחסי זוגיות ומביא יחד ילדים, נראה שנטו בחברות הציידים-הלקטים למגורים משותפים בקרבת סבתם של הילדים, לפחות בהתחלה. אמהות צעירות יכלו ליהנות כך מסיוע של אימהותיהן בגידול הילדים, ונטו להתגורר בסמוך באותו המחנה. שיטת השייכות החברתית לקבוצות או למשפחות שונות בקרב ציידים-לקטים אנושיים השתנתה בין קהילות שונות, אך יש ראיות לכך שהשייכות המשפחתית נוטה להיות תלוית-אם, כלומר, תפקידים שונים בחברה, רכוש או סמיכות-מגורים, נטו לעבור מאם לבתה בהמשכיות, להבדיל, למשל, משמות המשפחה בחברה המערבית שעוברים מאב לבן ונשארים איתו. שוויון חברתילציידים-לקטים לרוב היה אתוס של שוויון חברתי, אף על פי שהציידים-לקטים שהיו תושבי קבע למחצה (למשל, אלו שהתגוררו בחוף הצפוני-מערבי של צפון אמריקה) היו יוצאי דופן לכלל זה. כמעט כל הציידים-לקטים האפריקאים חיו בשוויון חברתי יחסי, כשמעמדתן והשפעתן של הנשים הייתה שקולה לזו של הגברים. קרל מרקס הגדיר את המערכת החברתית-כלכלית הזאת כקומוניזם פרימיטיבי. השוויוניות האופיינית לציידים-לקטים האנושיים לעולם אינה מוחלטת, אך בולטת כאשר היא נתפסת בהקשר אבולוציוני. השימפנזים - אחד ממיני ההומיניניים הקרובים ביותר אל האנושות מבחינה אבולוציונית - הם בעלי חברה שאינה שוויונית בעליל, וחיים בהיררכיה שבה לרוב נשלטים רוב הפרטים על ידי זכר אלפא. כה גדול הוא הניגוד בין תרבות הציידים-לקטים האנושיים לבין תרבות השימפנזים, עד שפלאואנתרופולוגים רבים טוענים שההתנגדות האנושית לשליטה היא גורם מפתח שניתב את ההתפתחות האבולוציונית של האנושות לפיתוח התודעה האנושית, השפה, שארות והמבנה החברתי האנושי הקיים. אנתרופולוגים שונים העלו טענה שאחת הסיבות המרכזיות למבנה החברתי השוויוני של חברות הציידים-לקטים היא עצם היותם נוודים, שכן הניידות דורשת מזעור של נכסים חומריים בכל אוכלוסייה, ולכן, פרט בודד לא יכול לצבור עודף של משאבים, ולא יכול לנכס לעצמו שליטה קבועה בטריטוריה מסוימת. ממצאים של חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ששהו במשך שנים בקרב הציידים-לקטים הבושמנים העלו שאין בקרב קהילות הבושמנים היררכיה ברורה, אך כן ישנם פרטים ספציפיים אשר הופכים באופן טבעי להיות המנהיגים של החבורה, ואלו הם האנשים האינטליגנטים יותר, ולא, כמו שציפו החוקרים בתחילה, החזקים ביותר או המוכשרים יותר בצייד.[3] חלוקת עבודה מגדריתמאפיין נפוץ נוסף של אורח חייהם של הציידים-לקטים הוא חלוקת העבודה בהתאם למגדר, כאשר נשים עושות את רוב הליקוט, בעוד הגברים מתרכזים בצייד בניסיון להשיג שלל גדול בתוך זמן קצר יחסית. הנשים והילדים המתינו בציפייה למנות הבשר שהובאו למחנה על ידי הגברים. נראה שהברירה הטבעית נטתה לטובת חברות עם אסטרטגיות רבייה גבריות המתמקדות בהשגת הזדווגויות, ואסטרטגיות נשיות המתמקדות בהשקעה ההורית. כתוצאה מכך, נשים נוטות לבצע משימות בסיכון נמוך של איסוף ירקות וצמחים תת-קרקעיים עשירים באנרגיה החיונית להן ולצאצאים. בשעה שנשים מספקות מקור קבוע ואמין של צריכת קלוריות, גברים מסוגלים להרשות לעצמם לקחת סיכונים גבוהים יותר של כישלון בצייד. מחקר ארכאולוגי שנערך על ידי האנתרופולוג והארכאולוג סטיבן קון (אנ') מאוניברסיטת אריזונה מעלה ממצאים שחלוקה מגדרית של מטלות לא התקיימה לפני התקופה הפלאוליתית העליונה (לפני כ-10,000 - 50,000 שנים) ומדובר בחדשנות ארגונית מאוחרת יחסית בהיסטוריה האנושית. חלוקה מגדרית של העבודה הייתה עשויה להתפתח כדי לאפשר לבני אדם להשיג מזון ומשאבים אחרים בצורה יעילה יותר. על פי מחקרים נוספים, ייתכן שחלוקת התפקידים המגדרית הייתה אחד הגורמים שהעניקו להומו סאפיינס את היתרון האבולוציוני על פני הניאנדרטלים, ואיפשרו לאבותינו לצאת מאפריקה ולהתפשט ברחבי העולם. עד היום, ברוב החברות של ציידים-לקטים יש חלוקה מגדרית מסורתית בחלוקת התפקידים, כאשר ברוב המקרים הגברים צדים והנשים מלקטות. עם זאת, ישנם תיעודים של מקרים בהם נשים בחברות ציידים-לקטים משתתפות גם הן במשימות הצייד. לדוגמה, תועדו שבטים בנמיביה שבהם נשים מסייעות לגברים לעקוב אחר חיות הצייד, וחברות אבוריג'יניות באוסטרליה שבהן נשים צדות - בעיקר חיות קטנות כמו לטאות - כדי להאכיל את ילדיהן, וכחלק ממרקם יצירת הקשרים החברתיים של נשות השבט. בריאותבניגוד לדעה הרווחת כי תוחלת החיים של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית הייתה נמוכה, למעשה היא הייתה גבוהה יותר מתקופות רבות אחרות בהיסטוריה. בתרבות הפופולרית נהוג היה לנקוב לא פעם בגילאים 15–30 כגיל הממוצע של צייד-לקט, לפני שהחל הגיל לעלות עם המעבר לאורח חיים חקלאי. הדבר נובע מחישוב ממוצע גס הכולל גם את תמותת התינוקות והילדים שהייתה משמעותית בתקופה זו. החוקרים גורבן וקפלן, שניסו להתחקות אחר גיל השיבה של הציידים-לקטים במחקר מקיף ב-2007,[4] העריכו כי כ-57-67% מהציידים-לקטים הגיעו לגיל 15 ; מבין אלו שהגיעו לגיל 15, 61-64% המשיכו לחיות עד גיל 45 או לאחר מכן. מחקרם הציב אמנם את תוחלת החיים הממוצעת של הציידים הלקטים בין 21 ל-37 שנים, אך עבור אדם שהגיע לבגרות, תוחלת החיים הצפויה הייתה 68–78. גורבן וקפלן העריכו בנוסף ש-70% ממקרי המוות נגרמו ממחלות מסוגים שונים, 20% ממקרי המוות נגרמו כתוצאה מאלימות או מתאונות ו-10% נבעו ממחלות ניווניות. מגפות ווירוסים היו נדירים מאוד מאחר שהם חיו בקבוצות קטנות כמעט ללא מגע עם בני אדם אחרים או חיות מבויתות. הבריאות הטובה מהמצופה כנראה נבעה מהמגוון הרחב של האוכל, הפעילות הגופנית והחיים באזור נקי מזיהומים. למעשה תוחלת החיים והבריאות של הצייד-לקט הייתה טובה יותר - מבחינות מסוימות - מתוחלת החיים של תרבויות חקלאיות מתקדמות יותר שהתגוררו במגורי קבע.[5] התפריט כלל מגוון רב של צמחים, חרקים ובעלי חיים לפי עונות השנה ואזור הנדידה בו עברו השבטים. אפילו בתקופה המודרנית, בהשוואה, אוכלוסיות רבות ניזונות מתפריט המורכב בעיקרו מצמח אחד או ממספר מצומצם של צמחים כגון, חיטה, אורז ותירס ולכן התפריט חסר ויטמינים רבים שמצויים בירקות ופירות אחרים, שזמינים רק לחברות שפע בעולם המערבי. בנוסף, סוגי הצמחים שנאכלו היו שונים, בעוד הציידים-לקטים נהגו לאכול אוכל בשל וטרי, שנקטף או ניצוד בימים האחרונים, תרבויות חקלאיות נהגו לאכול אוכל שדרש עיבוד ואינו מזין בצורתו הטבעית (כגון אורז, חיטה, תירס), ונהגו לשמר את האוכל בדרכים שונות, כדי לשמור על אספקה לימים קשים. עדויות המאובנים מראות כי גופם של ציידים-לקטים בתקופה הפלאוליתית העליונה של אירופה (כ-40,000 - 11,000 שנים לפני זמננו) התפתח בצורה בריאה, וגובהם הממוצע של גברים היה בין 174 ל-178 ס"מ,[6] גבוה יותר מרוב התרבויות המאוחרות יותר. למעשה, רק בחברות המודרניות המשגשגות של ימינו ניתן לראות התפתחות דומה וממוצע גובה זהה. אמונה רוחנית
המידע שיש בידינו[7] על אמונתם הרוחנית של הציידים-לקטים לוקה בחסר, ומתבסס בעיקר על דתות ציידים-לקטים ששרדו עד לעת המודרנית, ומהערכות שניתן להעלות בהתבסס על ממצאים ארכאולוגיים. מהמחקר עולה שאמונתם העיקרית של הציידים-לקטים היא אנימיזם: אמונה בכך שהסדר בעולם מושתת על יחסים חברתיים הדדיים בין מספר רב מאוד של ישויות פרסונאליות, הכוללות בעלי החיים, צמחים, דוממים, וכמו כן גם רוחות ואלמנטים מיסטיים. בניגוד להומניזם או אף למקרים רבים של תאיזם, באנימיזם פעמים רבות חשיבותם הקוסמית של בני האדם חלקית בלבד, ואין מדרג היררכי ברור בין האדם לבין הישויות האחרות, כך שאין הישויות האחרות קיימות רק כדי לספק את צורכי האדם, אך מצד שני, הישויות האחרות אינן עליונות לאדם ושולטות בגורלו. על פי הערכות אלו, האמונה הנפוצה ביותר עם הציידים-לקטים, אין מחסום הרמטי בין בני אדם ליתר הישויות בעולם, ואפשר לתקשר עם ישויות אחרות: הם מסוגלים לתקשר אלו עם אלו באופן ישיר, באמצעות דיבור, שירה, ריקוד, טקסים וכדומה. נראה שהאמונה שניתן לתקשר עם רוחות המתים ועם חיות רווחת למדי. באנימיזם ריבוי אדיר של אמונות, ולכן אין אנו יכולים להסיק מאמונה אחת על אחרת באופן משמעותי, ולכל היותר לקבל תמונה רחבה של עולמם הרוחני של הציידים-לקטים. אלימות ומלחמה עמדות מנוגדות הוצגו על ידי חוקרים לגבי רמת האלימות והמלחמה המאפיינות חברות ציידים-לקטים בני-זמננו, ורמות האלימות העולות מעדויות ארכאולוגיות מחיי ציידים-לקטים פרהיסטוריים. אנתרופולוגים כרות בנדיקט, פרנץ בועז ומרגרט מיד הדגישו את השיתופיות והשלום בחייהם, והציגו אותם כפראים אצילים, ומאידך חוקרים אחרים כנפוליאון שניון טענו שגברים בעיקר מעורבים באלימות נגד בני השבט שלהם ובמלחמה נגד שבטים וכפרים אחרים בתדירות גבוהה מזו של בני-אדם בחברות תעשייתיות מודרניות. בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, היסטוריונים צבאיים כעזר גת וארכאולוגים פרהיסטוריים כלורנס קילי בספרו War Before Civilization (אנ') מצאו כי מרבית ההריגות במלחמות שבטיות, אינן מתרחשות בקרבות, אלא בפשיטות "בלתי הוגנות" המנצלות את אפקט ההפתעה. הפסיכולוג סטיבן פינקר בספרו על תולדות האלימות המלאכים הטובים של טבענו מצטט עדויות ראייה להתקפות פתע על כפרי הצד היריב וטבח נשים וילדים אצל שבט היאנוממי (אנ') באמריקה הדרומית, אצל ילידים אוסטרלים ואצל האינואיט באלסקה. עדויות לקניבליות במלחמה קיימות גם משבטים מודרניים וגם משרידים ארכאולוגים מלפני 800 אלף שנה. אצי איש הקרח, מומיה טבעית מלפני כחמשת אלפי שנים שהשתמרה בהרי האלפים, מת מראש חץ שנמצא בגבו, וכן התגלו על כלי-נשקו וגופו כתמי דם מארבעה אנשים נוספים. ציידם-לקטים בחברות שבטיות עשויים להילחם להשגת רווח כמו טריטוריה או נשים, כמלחמת מנע, או כנקמה על פגיעת האויב בקרוביהם. בספריהם של קילי ופינקר מרוכזות תוצאות מחקרים כי ב-27 חברות שבטיות של ציידים-לקטים וחקלאים פשוטים, רמת האלימות החציונית הייתה למעלה מ-500 הרוגים למאה אלף נפש לשנה, בהשוואה לכ-280 בחברות תעשייתיות באירופה בראשית המאה ה-20 בתקופת מלחמות העולם, ורק 1 לערך במדינות אירופה בתחילת המאה ה-21. ג'ארד דיימונד תיאר בספרו, "העולם עד אתמול - מה נוכל ללמוד מחברות מסורתיות?", את המלחמה בין כפרי הדאני בגינאה החדשה, וסבר שהאחוזים הגבוהים של הרוגים נבעו מכך שכמעט כל הגברים השתתפו בלחימה, ושגם האוכלוסייה הבלתי-לוחמת של נשים, ילדים וקשישים הייתה בסיכון גבוה ליפול קורבן לפשיטות. עם זאת, מלחמות כאלו היו נדירות, ולא התרחשו במשך רוב הזמן. תרבויות ציידים-לקטים מודרניותראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||
