קראטה

קראטה
空手

ארץ מקור	יפן יפן/איי ריוקיו
תאריך ייסוד	רוב הסגנונות אורגנו לצורתם הנוכחית במהלך המאה ה-20.
מייסד	מספר רב של מייסדים, רובם במקור מאיי הריוקיו.
סגנון	סטרייקינג
התפתחה מ	הגנה עצמית אוקינאווית מקורית (אוקינאווה-טה), ואמנויות לחימה מדרום סין (בייחוד אמנויות מהזרם שהתפתח מאוחר יותר ל-עגור לבן פוג'יאני).
אמנים מפורסמים	אנקו איטוסו, סוקון מטסומורה, גיצ'ין פונאקושי, קנווה מאבוני, קנבון ווייצ'י, קנריו היגאונה, צ'וג'ון מיאגי, מוריו היגאונה, טודה סוקגאווה, מאסוטאצו אויאמה, גוגן יאמאגוצ'י, מייטאטסו יאגי, קיוהידה שינג'ו, טטסוהירו הוקאמה
ספורט אולימפי	כן (החל מאולימפיאדת טוקיו (2020))

קראטה (ביפנית: ‏空手道^ⓘ‏^Ⓘ‏) היא אמנות לחימה יפנית-אוקינאווית מודרנית (גנדאי בודו) וספורט לחימה שהתפתחה מקבוצה של כמה עשרות אמנויות לחימה בעלות שורשים היסטוריים קרובים. אמנויות לחימה אלה נחשבות כיום 'יפניות'. בפועל, מקורן בממלכת ריוקיו ששלטה באי אוקינאווה, היום חלק מיפן. ניכרת בהן השפעה משמעותית של אמנויות לחימה שמקורן בדרום סין. כיום ישנה הפרדה ברורה בין סגנונות קראטה 'יפניים' (ויותר מודרניים) לאלה הנחשבים 'אוקינאווים'. ^{[דרוש מקור]}

כל סגנונות הקראטה מאופיינים בדגש על שימוש בהכאה כאמצעי מרכזי ללחימה והגנה עצמית, חולקים ביניהם מגוון רחב של טכניקות ותנוחות גוף דומות או זהות, ומשתמשים בקאטה כאמצעי מרכזי לתרגול והעברת ידע. במהלך המאה ה-20, כל סגנונות הקראטה אימצו את הלבוש ואת שיטת הדירוג שפותחה על ידי ג'יגורו קאנו עבור ג'ודו. התלבושת הנהוגה נקראת קייקוגי ואותה משלימה חגורה צבעונית המייצגת את דירוג המתרגל.

בדומה לאמנויות לחימה רבות אחרות מן המזרח, הקראטה המסורתי מלווה ברבדים תרבותיים עמוקים, המשליכים על אופן תרגול האמנות, ולרוב דורשים את אימוצה כ-'דרך חיים'. כזה הוא אופיו של הקראטה המסורתי. בה-בעת, קיימים גם סגנונות קראטה פחות מסורתיים ויותר ספורטיביים, שמאפיינים אלה פחות בולטים בהם, או שאינם קיימים כלל. מעבר להבחנה בין השיטות ובתי ספר השונים כיום מקובלת בעולם ההבחנה בין הקראטה המסורתי (Traditional Karate) לבין הקראטה המודרני / ספורטיבי. שני זרמים אלה שונים מהותית זה מזה בהיבטים הפילוסופיים, טכניים ותחרותיים ומנוהלים בהתאמה על ידי שני הגופים העולמיים WTKF (מסורתי) ו-WKF (מודרני). בישראל קיימים בהתאמה שני גופים המוכרים על ידי משרד הספורט – איגוד הקראטה המסורתי והתאחדות הקראטה בישראל.

בניגוד לדעה הרווחת, בקראטה אין שימוש בכלי נשק. אמנות השימוש בכלי נשק אוקינאווים נקראת קובודו. לעיתים מורה, בית ספר או ארגון נתון ילמד גם קראטה וגם קובודו. עם זאת, מבחינה היסטורית, אמנויות אלה התפתחו במקביל ובסמוך, ולא היוו את אותה אמנות לחימה.

לפני המאה ה-20, באיי הריוקיו מהם הגיע הקראטה, לא היו נהוגים לרוב שמות לאמנויות הלחימה שתורגלו בבתי ספר ומשפחות שונות. לעיתים קרובות, אמנויות לחימה נקראו בפשטות "טה" ("יד", ברמיזה לשונית ללחימה בידיים). המילה קראטה אומצה בהדרגה באוקינאווה ויפן, ולאחר מכן בשאר העולם, במהלך המאה ה-20. מילה זו מורכבת ביפנית משתי סימניות: קרא (ריק; 空) ו-טה (יד; 手). משמעות שתי הסימניות יחדיו היא "יד ריקה". בימינו, רבים משתמשים בשם המלא "קראטה-דו" (空手道), אשר משמעותו "דרך היד הריקה". התוספת "דו" היא השפעה של תופעת הגנדאי בודו בתרבות יפן המודרנית.

במקור, השם קרא-טה נכתב עם סימנייה אחרת ביפנית למילה 'קרא', שמשמעותה היא 'סין' (או ליתר דיוק, נעשה שימוש בסימנייה שמציינת את שושלת טאנג הסינית). כלומר, שמה המקורי של האמנות היה "היד הסינית" (בהתאם לכך ששורשי הקראטה מאמנויות לחימה סיניות). שם זה שונה על ידי גיצ'ין פונאקושי ל"דרך היד הריקה" כאשר החל להפיץ את הקראטה ביפן. באותה העת (תחילת המאה ה-20) יפן הייתה אפופה ברגשי לאומנות עזים, ואיבה כלפי העם הסיני. פונאקושי חש לפיכך כי אם ישאיר את השם המקורי של אמנותו, "היד הסינית", הדבר יהיה לו למכשלה להפצת הקראטה ביפן. פונאקושי עצמו היה אוקינאווי, ובאיי ריוקיו, שתרבותם שונה מזו של יפן (אף שמדובר כיום באותה המדינה), לא הייתה לתושבים בעיה עם סינים ועם התרבות הסינית.

בעת המודרנית יש הטוענים לפרשנויות נוספות לשם "יד ריקה":

• 'יד ריקה' מכלי נשק – בקראטה משתמשים אך ורק בגוף האדם כנשק.
• 'יד ריקה' מכל כוונת זדון (בהתאם לעיקרון שקבע פונאקושי: "אין התקפה ראשונה בקראטה"; Karate Ni Sente Nashi).

קראטה הוא שם כולל לאסופה של סגנונות לחימה שנוסדו בהדרגה באיי ריוקיו, שהגדול והמפורסם שבהם הוא האי אוקינאווה. איי הריוקיו שימשו במשך מאות שנים כנתיב נמל למסחר בין יפן, סין, קוריאה וטאיוואן.

סגנונות הקראטה השונים הם תערובות של טכניקות המבוססות על ידע משיטות לחימה אוקינאוויות מקומיות, וכן השפעות שנרכשו משיטות לחימה סיניות שעורבבו ביחד ופותחו למספר סגנונות הכלולים בשם הגנרי המכונה קראטה. אמנויות לחימה אוקינאוויות, שכונו במקור בפשטות 'טה', יכולות לאתר את שורשיהן אחורה עד למאה ה-13. עם זאת, תיעוד מדויק ואמין יותר של אמנויות הלחימה שהתפתחו לבסוף לקראטה המודרני, קיים בעיקר מן המאה ה-19 והלאה.

בשנת 1372 ייסד שליט איי הריוקיו המלך צ'וזאן סאטו יחסי מסחר עם האימפריה הסינית שנשלטה על ידי שושלת מינג. צעד זה הביא למגוון רחב של שיטות לחימה סיניות שהוכרו לתושבי האיים על ידי מבקרים סינים, במיוחד כאלו שהגיעו ממחוז פוג'יאן (Fujian) בדרום סין. בסביבות שנת 1392 היגרו כ-36 משפחות מסין אל האי אוקינאווה למטרת חילופי ידע ותרבות עם האוכלוסייה המקומית במגוון רחב של תחומי חיים. לאורך הדורות היה נהוג בקרב בני האצולה והמעמד הגבוה האוקינאוויים לשלוח את בניהם ללמוד ולהתחנך בסין במשך שנים רבות. תוך כדי שהייתם בסין, חלקם התאמנו ולמדו אמנויות לחימה אצל מורים סינים ובעת חזרתם שילבו ופיתחו את הידע שצברו בסין עם הידע שלהם בשיטות המקומיות. הייתה זו דרך אחת באמצעותה הגיע ידע בנושאי לחימה אל אוקינאווה. דרך אחרת הייתה באמצעות אוקינאווים שנסעו לסין לתקופות ארוכות למטרות מסחר, ולמדו שם גם הם אמנויות לחימה.

בשנת 1429 השתלט על אוקינאווה שליט בשם שו-האשי (Sho-hashi) שהטיל איסור על נשיאת נשק ואף שלח שליחים שהחרימו את כלי הנשק שהוחזקו על ידי תושבי האי. איסור זה הביא את תושבי האי לפתח ולשכלל את שיטתם ולהעביר את הדגש על לחימה בידיים ריקות במקום השימוש בנשק שנאסר והוחרם. התושבים המקומיים החלו לפתח שיטת לוחמה בעזרת כלים חקלאיים שפתחו לכלי נשק שאפשר להילחם עימם בעת הצורך ובכך לא להפר את האיסור שהוטל על נשיאת כלי נשק. שיטת לחימה נפרדת זו נקראת קובודו (Kobudo). בניגוד למצג המקובל בתרבות הפופולרית, הקובודו והקראטה האוקינאוויים מעולם לא היוו אותה אמנות, אלא התפתחו במקביל ותוך השפעות הדדיות.

בשנת 1609 השתלט שימזאזו, שליט מחוז קיושו בדרום יפן, על אוקינאווה, ובנוסף להמשך איסור החזקה ושימוש בנשק הוטל איסור על לימוד אמנויות לחימה מכל סוג. החלטות אלו הורידו את הקראטה למחתרת והסגנון הועבר לרוב בתוך המשפחה מאב לבן. חלק מתבניות התנועה של האמנות (קאטה) עובדו לעיתים לכדי ריקודים מסורתיים, ואלה נשתמרו עד היום בצורתם האמנותית יותר.

בשנת 1868 עלה לשלטון ביפן הקיסר מוצוהיטו, וחולל מהפכה של תעשייה ומודרניזציה שבמסגרתה הצעיד את יפן אל תוך העולם המודרני תוך כדי פתיחות לעולם המערבי, אימוץ נורמות מערביות מודרניות, חיסול הפאודליזם היפני ולקיחת השליטה והסמכויות מהמשפחות הפאודליות של יפן והעברתן אל משפחת הקיסר. כחלק מאותה מהפכה, שכונתה מהפכת מייג'י, בוטלו האיסורים על נשיאת נשק ואימון באמנויות לחימה, ואיי הריוקיו סופחו באופן רשמי כחלק מיפן. כתוצאה מכך יצא הקראטה מן המחתרת, והוראתו חזרה להיות פומבית.

בשנת 1901 אחד מגדולי אנשי הקראטה, איטוסו אנקו, שהיה לוחם ובן משפחת אצולה אוקינאווית גרם לכך שהקראטה ייכלל כחלק מתוכנית לימוד החובה של בתי הספר באוקינאווה והביא לפופולריות של הקראטה באוקינאווה. כמה מתלמידיו של איטוסו אנקו (כגון גיצ'ין פונאקושי) הפכו ברבות השנים למורים שהייתה להם השפעה מכרעת על התפתחות הקראטה המודרני.

האיש הראשון המזוהה שהעביר גרסה מאורגנת של קראטה היה שושו "בושי" (הלוחם) מאטסומורה (1779–1889), שהעביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830–1915). בושי מטסומורה קרא לסגנונו שורי-טה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו. בתחילת המאה ה-20 לימדו באוקינאווה שני מורים נוספים גרסאות יותר מוסדרות של קראטה. היו אלה המורים קנריו היגאונה וקאנבון ווייצ'י. שניהם למדו במשך שנים רבות בסין אמנויות לחימה סיניות, שיש להן קרבה טכנית והיסטורית לאמנות הלחימה עגור לבן פוג'יאני. כאשר הגיעו לאוקינאווה והחלו ללמד במולדתם, השפעות אוקינאוויות מקומיות ופיתוחים נוספים של אמנויותיהם יצרו לבסוף מתוך הסגנונות שלימדו את שני הסגנונות גוג'ו ריו (מיסודו של קנריו היגאונה, דרך צ'וג'ון מיאגי) ו-ווייצ'י ריו (מיסודו של קאנבון ווייצ'י).

בשנת 1906 יצאו מספר מורים מפורסמים מאוקינאווה להפיץ את הקראטה ביפן. בהם היו גיצ'ין פונאקושי (מייסד סגנון השוטוקאן), צוג'ון מיאגי (מייסד סגנון גוג'ו-ריו), וקנווה מאבוני (מייסד סגנון שיטוריו). בתקופה זו הייתה יפן מעורבת במלחמות שכנותיה, רוסיה וסין וכבשה חלקים רחבים מאסיה. מגמה זו, שנמשכה עד לתבוסת יפן בסוף מלחמת העולם השנייה, הביאה לגל אומנות ומיליטריזציה בתוך יפן ולהעמקת השתלטות ומעורבות הצבא בתוכה. על רקע שינויים תרבותיים אלה, מורי הקראטה התקבלו ביפן בברכה, משום שהכוחות הפוליטיים הדומיננטיים ביפן היו מעוניינים בפיתוח של "עם חזק, בריא, ושיכול לעמוד על שלו באמצעים פיזיים". בעקבות השפעתם של אותם מורים, הקראטה הוכר כאמנות לחימה יפנית מסורתית על ידי ארגון הדאי ניפון בוטוקוקאי.

שלושה זרמים מרכזיים של קראטה התפתחו באוקינאווה לאורך השנים, ואלה כונו לפי שמותיהן של שלוש הערים הגדולות והמרכזיות באוקינאווה, שבהן התפתחו זרמים אלה (כל זרם שכזה מכיל בתוכו כמה סגנונות קראטה). הזרמים האמורים מכונים: שורי-טה (Shuri-te) על שם העיר שורי, נאהא-טה (Naha-te) על שם העיר נאהא, וטומרי-טה (Tomari-te), על שם העיר טומארי. סגנונות הקראטה הנפוצים ביותר כיום הם שורין ריו (שורי-טה), שוטוקאן (שורי-טה), גוג'וריו (נאהא-טה), וויצ'י ריו (נאהא-טה), קיוקושינקאי (שמקורו בשוטוקאן וגוג'ו ריו), שיטוריו (המשלב את כל שלושת הזרמים המרכזיים), וואדוריו (המשלב שוטוקאן וג'וג'וטסו יפני), וסגנונות שהתפצלו מהם.

כיום ישנם לרוב הבדלים תרבותיים וטכניים מסוימים בין הקראטה המתורגל באוקינאווה לזה המתורגל ביפן ובמקומות אחרים בעולם. הקראטה ממשיך להתפתח כאמנות לחימה, אך בדומה לאמנויות לחימה אחרות, הוא מושפע רבות מן התרבות המקומית בתוכה הוא צומח. הפוליטיקה הבין-ארגונית של סגנונות קראטה רבים הביאה לפיצול משמעותי למספר רב מאוד של בתי ספר ברחבי העולם. ישנם רבים מקרב בתי הספר לקראטה שאף "ערבבו" את אמנותם עם אמנויות אחרות. תופעה זו נפוצה במיוחד בישראל, בה סגנונות שונים של קראטה ספורטיבי "שולבו" אל תוך שיטות כגון: גדי קנפוג'יטצו, לחימה משולבת ודניס הישרדות. בה-בעת, נשמר מספר גדול של בתי ספר מסורתיים לקראטה השומרים יותר על אופייה המקורי של אמנותם, הן מבחינה תרבותית והן מבחינת אופי הלחימה הנלמד. בעת המודרנית, המאפיין המרכזי המבדיל בין סגנונות קראטה יותר "ספורטיביים" לאלה המסורתיים, הוא שבאחרונים נשאר דגש מרכזי על לימוד ותרגול קאטה ובונקאי.

לפני המאה ה-20 ובתחילתה, לא היה נהוג לבוש אחיד בתרגול קראטה. באוקינאווה, בה מזג האוויר חם משך רוב השנה, גברים רבים היו נוהגים להתאמן בתחתוניהם (ישנן עוד תמונות שכאלה שמקורן בתחילת המאה ה-20).

בקראטה המודרני משתמשים בחליפה אחידה המכונה קייקוגי. את החליפה, כמו גם את שיטת הדירוג בחגורות, המציא ג'יגורו קאנו עבור ספורט הלחימה שפיתח, הג'ודו, ונוהג זה אומץ על ידי סגנונות הקראטה השונים. אחד הטעמים שניתנו לכך היא שלבוש אחיד אינו מעיד על מעמד, ובין כותלי הדוג'ו כולם יהיו שווים. נהוג כי נשים לובשות חולצה לבנה מתחת לחולצת החליפה, כדי להימנע מחשיפת יתר של איברים מוצנעים (אם כי המניע לכך אינו דתי). חליפת האימונים אותה נוהגים ללבוש המתרגלים קראטה מורכבת ממכנסיים וחולצה שאליהם מצטרפת גם חגורה. המכנסיים והחולצה נקראים קייקוגי. לחגורות מגוון גדול של צבעים, המשתנים בהתאם לדרגה של המתאמן, וכן בין ארגוני קראטה שונים. לעומת החגורה, לחליפה יש רק צבע אחד – לבן. הלבן מסמל בתרבות היפנית אלמנטים כמו הרמוניה, שלווה וכדומה.

החל מהעת בה נעשתה סטנדריזציה של הקראטה ביפן, החלו המתרגלים קראטה ביפן ובאוקינאווה להשתמש בדירוג טכני של רמות המתאמנים. דירוג זה שאול גם הוא מג'ודו, בדומה לחליפה. שיטה זו עושה שימוש בשמות לדרגות ובחגורות שצבען מעיד על דרגה. הדרגות מתחילות ב'קיו 10', 'קיו 9' או 'קיו 6' (תלוי בשיטה), ויורדות עד ל'קיו 1'. הזמן שלוקח להתקדם בין דרגות הוא שילוב של כישרונו של המתאמן, עם תכתיבים טכניים בעניין זה לפי כלליו של כל ארגון קראטה. לרוב, ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.

הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1', ומסומלת לרוב על ידי חגורה שחורה. מדרגת דאן 1 עולים לדרגת דאן 2 וכך הלאה. קראטקא המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קראטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקראטה. המעבר לחגורה שחורה מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקראטה והוא מנטלי יותר מאשר פיסי. לרוב, קבלת החגורה השחורה נתפסת כרגע שבו התלמיד הופך לחבר אמיתי בשיטה, וכוללת רישום בארגון הבינלאומי אליו המועדון שייך. החניכים בדרגות דאן 1–2 נחשבים כחניכים בכירים וכל אחד מהם מכונה סנפאי (Senpai), ולעיתים קרובות הם גם מדריכים. המעבר בין דרגות דאן יכול להימשך כמה חודשים עד שנים רבות. מקובל לומר כי החל מדאן 3 מחזיק המתאמן במספיק ניסיון כדי לקבל על עצמו את התואר סנסאי ולאמן אחרים. תואר זה מביע כבוד למורה ברמה המקצועית והמנטלית גם יחד, ומשמעותו המילולית היא "אדם שצעד בדרך זו לפניי". רוב הסנסאים הבכירים מחזיקים בדרגת דאן 5 ומעלה. דרגת הדאן המקסימלית שניתן להגיע אליה היא מקור לוויכוח, וכמו כן, גם בנושא זה יש הבדלים בין השיטות השונות. ברוב ארגוני הקראטה, הדרגה הגבוהה ביותר היא דאן 10. בעלי הדרגה הבכירה ביותר (7 ומעלה) מכונים שיהאן (Shihan). משמעות המילה שיהאן ביפנית היא "זה שמצביע דרומה", והכוונה היא ל"אחד שמוביל את הדרך". משמעותו האפקטיבית של התואר שיהאן היא "מורה של מורים".

סדר וצבע החגורות משתנה בין ארגון קראטה אחד למשנהו. המקובל בקרב כולם הוא שהחל מדרגת דאן 1, הקראטקא לובש חגורה שחורה. ישנם ארגונים בהם החל מדרגות דאן 6–7, נהוגה לבישת חגורות לבנות-אדומות או אדומות. לרוב, החגורה הראשונה שהמתאמן לובש היא חגורה לבנה. בארגונים מסוימים, חגורה אדומה היא החגורה הראשונה שהקראטקא לובש, וגם החגורה האחרונה שהוא יכול לקבל, בדרגת דאן 10. המשמעות היא סמלית – השלמת מעגל שתחילתו וסיומו באותו צבע החגורה.

סיפורים מקובלים בפולקלור הקראטה לעניין צבע החגורות הם כדלקמן:

• בעבר השתמשו בחבל/חגורה כדי להחזיק את חליפת הקראטה ועם הזמן גם לחגורה הייתה משמעות.
• ככל שהתאמנו יותר כך החגורה התלכלכה יותר ובכך צבע החגורה נהיה כהה יותר וכך ידעו לפי צבע החגורה את רמת המתאמן.

עם זאת, אין אסמכתה היסטורית לכך שנעשה שימוש בחבל בתור חגורה, או שמקור הרעיון לשינוי צבע החגורות קשור בכך שצברו לכלוך לאורך זמן. גרסה אחרת היא שהחגורות וצבען לקוחות מהמנזרים שבהם עסקו בזן בודהיזם, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה – את מי שעדיין לא.

האמת ההיסטורית היא שהחגורות פשוט אומצו כמודל מן הג'ודו היפני שמפתחו, ג'יגורו קאנו, היה בן דורם של מייסדי הקראטה המודרני. בעת שפונאקושי וחבריו ייבאו את הקראטה ליפן, היה צורך טכני לפתח את הקראטה בדרך שתאפשר ללמדו בצורה יעילה, ברורה ומוסכמת בקרב מוסדות חינוך רבים. מודל הדרגות והחגורות שפיתח קאנו היווה אמצעי טוב לכך.

חגורת הקראטה בדרגות השונות לפי הסדר המקובל ביותר בישראל:

הקראטה כשלעצמו איננו ספורט במקור, אלא אמנות לחימה. התפיסה התחרותית הייתה זרה לקראטה המסורתי, ותחרויות קראטה הם תוצר של הפצתו הנרחבת במחצית השנייה של המאה ה-20 ביפן ומחוצה לה. אף על פי שכיום אסכולת שוטוקאן, למשל, מפורסמת בשל התחרויות שעורכים רבים מהארגונים בהם הוא נלמד, בתקופת חייו של מייסד הסגנון, גיצ'ין פונאקושי, הוא אסר על תלמידיו להתחרות. אחד המורים שתמכו במיוחד בהטמעת האלמנט התחרותי בקראטה היה מאטסוטאטסו אויאמה, מייסד סגנון קיוקושין. כיום תחרויות קראטה נפוצות ברחבי העולם, וגם ביפן ואוקינאווה. ישנו קשר הדוק בין העלייה בפופולריות של קראטה כספורט תחרותי (על חשבון מקורותיו המסורתיים), לבין הגלובליזציה שמאפיינת את המאות ה-20–21, וכן השילוב שנעשה בין מסורות הקראטה לבין התרבות המערבית האנגלו-אמריקנית. החוקים והניקוד של תחרויות הקראטה הראשונות נלקחו מספורט לחימה צרפתי המכונה סבאט, ממנו נלקחו גם הבעיטות הגבוהות שלא היו מרכזיות בקראטה עד אז.^[1]

בישראל קיימים שני ארגוני גג המוכרים על ידי רשויות הספורט במדינה: התאחדות הקראטה בישראל (קראטה מודרני-כללי), ואיגוד הקראטה המסורתי. כל אחד משני הארגונים מקיים כל שנה מספר תחרויות בהתאם לחוקת השיפוט של כל זרם בהתאמה. בהינתן השוני המהותי בין הקראטה המסורתי למודרני קיים שוני גדול בחוקת השיפוט ובקריטריונים להענקת ניקוד בין תחרויות הקראטה המסורתי למודרני. בשלהי המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, הפכה חלק ניכר מקהיליית הקראטה בישראל ובעולם ליותר ויותר ספורטיבית, הארגון העולמי w.k.f הוכר בלעדית ומייצג את הקראטה בוועד האולימפי וב-2021 במהלך אולימפיאדת טוקיו התווסף הענף לתחרות, שני סוגי תחרויות מתקיימים – האחת קאטה (Kata) והשנייה קומיטה (Kumite). במקצי הקרבות המוכרים על ידי הוועד האולימפי ללוחמים יש חובה ללבוש מגיני גוף, מגיני רגליים, כפפות קלות ומגיני שיניים.

1. קאטה – סדרת תנועות בסדר ומקצב ידוע המייצגת יישום הגנה עצמית שנשמר ומועבר כקוד לעקרונות לחימה דרך הקאטה. הערכת איכות הקאטה מתבצעת בשילוב קריטריונים כולל – שימוש יעיל בגוף האדם, המשכיות, מיקוד, צורה ועוד.
2. קאטה קבוצתית – מבוצעת על ידי 3 מתחרים כאשר בנוסף לקריטריונים לקאטה אישית נמדדים במידת הסנכרון והביצוע בו זמנית כגוף אחד של הקאטה. בשלבי הגמר בתום ביצוע הקאטה מודגם יישום הקאטה (בּוּנְקאי) כאשר אחד המתחרים מבצע הקאטה והשניים האחרים מתקיפים אותו בנקודות שונות לאורך הקאטה וכך מאפשרים הדגמת רעיונות יישום הקאטה.
3. קרבות קוּמיטֵה – כאשר חלקן מבוססות נקודות, חלקן מבוססות נוק-אאוט, וחלקן משלבות את שני המודלים הללו. בקראטה מסורתי הקריטריון הוא פוטנציאל לטכניקה אחת מסיימת (טוֹדוֹמֵה)עליה מוענק איפון המכריע את הקרב.
4. אֵנבוּ – קרב מבוים בין שני גברים או בין גבר ואישה.
5. פוּקוּגוֹ – ביצוע לחליפין של קאטה KITE וקרב כך שבכל שלב מבצע המתחרה פעם קאטה ופעם קרב ובסופו של דבר המנצח אמור להיות הטוב בין המתחרים גם בקאטה וגם בקומיטה.

כדי לאפשר קיום תחרויות לחימה בלא שהדבר יגרור פציעות מוגזמות ואסונות, פיתחו התאחדויות קראטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות. מעשים אסורים לדוגמה:

• הכאה בנקודות מסוכנות ורגישות מדי בגוף היריב.
• שימוש בנשיכות.
• משיכות שיער.

כמו כן נעשה לעיתים שימוש בשיטות של "איסור מגע", או "מגע חלקי", שבהן התוקף עוצר את המכה סנטימטר לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העוצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת, ומנקד את ביצועו של הלוחם בתחרות בהתאם.

בתחרויות קראטה מסורתי הכול מבוסס על תפיסת טוֹדוֹמֵה (טכניקה אחת מסיימת המספיקה לנטרל יריב תוקפני) ובהתאם מקצי קרבות קומיטה הם של נקודה אחת מלאה (איפון) המוענקת על ביצוע טכניקה מושלמת, בתזמון ומרחק נכונים, עם מיקוד מלא (קימֵה) ברגע הסיום ומוכנות מנטלית-פיזית להמשך. לטכניקות יעילות אך חסרות באחד הפרמטרים הנ"ל ניתן להעניק חצי נקודה (ואזארי) כך שהענקת שני ואזארי נחשבת איפון וניצחון בקרב. עצם ההגעה עם איבר חיצוני (יד או רגל) אל היריב אינה מזכה בניקוד בהיעדר הקריטריונים הנ"ל. הפילוסופיה העומדת מאחורי מתכונת זו היא שעל קרב להסתיים במכה בודדת וניצחת אחת (איפון). רעיון זה מבוסס על הפתגם האוקינאווי: Ichigeki Hissatsu (מכה בודדת – מוות ודאי).

שיטת הניקוד המקובלת ברבות מתחרויות הקראטה המודרני היא של צבירת נקודות לפי:

1. יוקו – נקודה אחת – מקבלים על כל מכה לפנים (מכה בגובה ג'ודאן) או לגוף.
2. ואזארי – שתי נקודות – מקבלים על כל בעיטה לגב או לבטן.
3. איפון – שלוש נקודות – מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב והצגת מצב של אגרוף בלא פגיעה.

המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות, או בתום שתי הדקות של הקרב מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.

הדוג'ו-קון הוא תקנון הדוג'ו – הכללים לפיהם אמורים לנהוג תלמידי בית הספר. בכללים אלו אמורים התלמידים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. בחלק מהארגונים נהוג לומר את הדוג'ו-קון בקול במהלך קידת סוף האימון, אולם במרביתם הדוג'ו-קון מועבר בעל פה על ידי המורה במהלך השיעורים. דוגמה לדוג'ו-קון הנהוג בבתי ספר מסוימים:

• כלל מס' 1 – רדוף את שלמות האופי.
• כלל מס' 2 – היה נאמן לדרכך.
• כלל מס' 3 – השקע מאמץ מרבי.
• כלל מס' 4 – כבד את הזולת.
• כלל מס' 5 – הימנע מהתנהגות אלימה.

הכללים הנ"ל נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'ו-קון) של עמותת הקראטה KSK/ISKF העולמית.

עצם קיומו של הדוג'ו-קון, בין אם הוא כתוב או קיים במסורת שבעל פה בבית הספר, הוא מאפיין תרבותי מובהק של הקראטה המסורתי, אשר שם דגש על פיתוח אישי והתנהלות מוסרית כאלמנטים חשובים ובלתי נפרדים מאמנות הלחימה.

להלן רשימת המושגים הבסיסיים וטכניקות היסוד בקראטה המסורתי. רוב המושגים והטכניקות המצויים כאן משותפים לזרמים שונים בקראטה, ובכללם שוטוקאן, שיטוריו, גוג'ו ריו, ואדו-ריו ועוד.

בין הזרמים ייתכנו שינויים קלים בשמות וכן בדרך הביצוע של הטכניקות, שמקורם בהבדלים בין השיטות.

בתחילת כל אימון בקראטה מתקיים טקס פתיחה לפי כללים קבועים מראש. בתחילת הטקס מסתדרים החניכים בשורה ישרה על פי דרגתם אל מול המורה, בין אם מדובר בסנסאי או בסמפאי. אם קיימים מורים נוספים הם עומדים בניצב לשורה ובסמוך לבעל הדרגה הבכירה ביותר. המורה מכריז: "מוּטסוּבּי-דאצ'י!", ובתגובה לכך החניכים נעמדים בתנוחה באותו שם (לעיתים מסתדרים החניכים בעמידה לבדם). לאחר מכן יאמר המורה: "סייזה!", או "סייזה שוּמֵני!", ובתגובה לכך כורעים החניכים על ברכיהם בתנוחת סייזה (כאשר טיב התנוחה המדויק משתנה בין בית ספר אחד למשנהו).

בשלב זה מתחיל תרגול מדיטטיבי קצרצר, שראשיתו בקריאה "מוֹקוּסוּ!", וסיומו בקריאה "מוֹקוּסוֹ-יַאמֶה!" (תרגול זה נועד "לנקות את הראש" לפני תחילת האימון ובסיומו). לאחר מכן מכריז בעל הדרגה הבכירה ביותר: "שוֹמֶן-נִי... רֶיי!" – ביטוי ביפנית שמשמעותו "קודו קידה קדימה" (לכיוון השוֹמֶן), ומטרתו לכבד את הדוג'ו. התלמידים כורעים עם ידיהם קדימה ומרכינים ראש. אם נוכח באימון סמפאי תבוצע הקידה לכיוונו תוך הכרזת "סמפאי-ני-ריי!". אם באימון נוכח סנסאי יבוצע אותו הליך בשינויים המתאימים. לאחר הקידה לכיוון המורה הוא קד בחזרה לחניכים, ובנקודה זו מתחיל האימון. אף שהקידה לפני האימון היא קידה עמוקה מאוד, אין הדבר מרמז על פחיתות כבוד ושפלות רוח כי אם על הבעת כבוד לבעלי התפקידים ולדוג'ו שבו נערך האימון. מקור הקידה הוא בתרבות היפנית ודת השינטו. עם זאת, בימינו ברובם הכמעט מוחלט של בתי הספר לקראטה, אין הקידה נושאת שום משמעות דתית. ישנם בתי ספר בהם באזור השוֹמֶן תלויות גם תמונות של מורים בעלי חשיבות היסטורית מבחינת בית הספר, ולעיתים גם תמונה של ראש ארגון הקראטה הרלוונטי. הקידות מבוצעות טכנית לכיוון אותן תמונות. גם בהקשר זה חשוב להדגיש שאין מדובר בפולחן דתי או אישיותי. עם זאת, מעת לעת ישנם אנשים החשים אי-נוחות מסוימת בשל המנהג.

• בבתי הספר השונים לקראטה מקובל שהמורה סופר בשפה היפנית בעת התרגול. המספרים ביפנית, מאחד עד עשר, הם

  1. איצִ'י (Ichi), ‏2. נִי (Ni)‏, 3. סַאן (San), ‏4. צ'י (Shi), ‏5. גוֹ (Go),‏ 6. רוֹקוּ (Roku), ‏7. סיצִ'י (Sichi), ‏8. הַאצִ'י (Hachi), ‏9. קיו (Kyu), ‏10. ג'וּ (Ju)

  שמות חלקי גוף בהם נעשה שימוש לשם הכאה

  אֶמפִּי (Empi) – מרפק, הַייטוֹ (Haito) – הבליטה בכף היד ליד האגודל, טֶיישוֹ (Tei-Sho) – בסיס כף היד, סֶי-קֶן (Sei-ken) – העצמות הבולטות בבסיסי האצבע והאמה, ביד מאוגרפת, קוֹשִי (Ko-shee) – כרית כף הרגל, החלק שמתחת לאצבעות, שוּטוֹ (Shuto) – סכין כף היד, החלק החיצוני מבסיס הזרת ועד שורש כף היד.

• הַאגִ'ימֶה (Hajime) – התחֵל! הַתחילו!
• אוֹסוּ (מבוטא: אוּס) (Osu) – משמעות המילה – סבלנות, כבוד והערכה. זו מילה בעלת משמעות תרבותית רבה. נאמרת בזמן הקידות, בזמן מפגש בין איש קראטה אחד למשנהו, וכן כאות להבנה והטמעה של הוראה במהלך אימון.
• בּוּנקַאי (Bunkai) – אפליקציה, הסבר או פירוש של הקאטה. ביצוע התנועות בקאטה מול יריבים אמיתיים על מנת להראות את יישומן המעשי. לכל קאטה קיים בונקאי משלה. לעיתים לתרגיל אחד יהיו מספר יישומים שכאלה.
• ג'וֹדַאן (Jodan) – גובה הפנים.
• גִי (Gi) – חליפת הקראטה.
• גדאן (Gedan) – גובה המותניים.
• דוג'ו (Dojo) – אולם האימונים. מילולית: "מקום של הדרך", מקום שבו נלמדת דרך הקראטה.
• יַאמֶה (Yamè) – הפסק!, או: הפסיקו!
• יוֹאִי (Yoi) – ציווי לכניסה לעמידת היכון.
• פּינַאן (Pinan) – זהו שם כללי לחמש קאטות מזרם שורי-טה, המהוות קאטות יסודיות בחלק גדול מסגנונות הקראטה. במקור הן נוצרו ללימוד של עקרונות הקאטה. משמעות השם פינאן הוא "שלווה" (Peace of mind). גיצ'ין פונאקושי שינה את שמן ל"הייאן" (Heian). שם זה הוא שמה של תקופה היסטורית ביפן, ופונאקושי חש שהוא יתאים יותר לצורכי שיווק הקראטה בקרב האוכלוסייה היפנית.
• צ'וּדַאן (Tshu-dan) – גובה החזה/הבטן.
• קַאִיטֶה (Kaité) – סיבוב.
• קִיאַיי (Kiai) – צעקה פתאומית או הוצאת אוויר קצרה שמבוצעת תוך כדי תנועה מתפרצת. משמעות המילה בתרגום חופשי היא "ריכוז הרוח". מטרותיה: הפחדת היריב, הקניית ביטחון לתוקף והוצאת אוויר מהגוף על מנת לשפר את עוצמת המכה.
• קיהוֹן (Kihon) – תרגילי יסוד, אימון של הטכניקות הבסיסיות ביותר בקראטה (בעיקר עמידות, אגרופים ובעיטות) תוך הקפדה על ביצוען הנכון והמדויק.
• קַיישִי (Kai-Shee) – שליחה חזקה קדימה של השוּטוֹ של היד הקדמית.
• קִימֶה (Kime) – רוח לחימה. המונח משמש גם לתיאור עוצמה גדולה בלחימה. למשל במשפטים כמו: "סנסאי ביצע את הקאטה הזו עם המון קימה", או "לקראטקא הזה יש המון קימה מאחורי המכה".
• קַמַאִיטֶה (Kamaité) – יציאה לעמידת קרב – רגליים בזנקוצו דאצ'י, יד אחורית מאוגרפת בסמוך לצלעות, יד קדמית מושטת קדימה, אצבעות פתוחות כלפי מעלה, אגודל מוכנס, קשר החגורה פונה הצידה.
• קַאטַה (Kata) – תבנית קבועה של תנועות המדמה קרב מול יריב אחד או יותר. לכל שיטת קראטה קאטות משלה המשקפות את תכונות אותה שיטה.
• קוּמִיטֶה (Kumite) – קרב מול יריב.
• רֶיי (Rei) – כבוד. כציווי, משמעות המילה האפקטיבית היא: תן קידה, או "הראה כבוד". משמעות הקידה – מחוות ברכה והכרת כבוד לאדם או למקום. הקידה יכולה להתבצע מעמידה או מישיבה על ברכיים. על הקידה להיות עמוקה ומלאת כוונה.

דַּאצִ'י (Dachi) – עברית: עמידה. העמידה היא אחת מאבני היסוד של הקראטה. עמידה נכונה גורמת לגוף להיות יציב יותר, חזק יותר ומוכן יותר, וכמו כן גורמת לטכניקות המבוצעות להיות אפקטיביות יותר. עמידה לא נכונה מראה לעיתים על זלזול וחוסר רצון להתאמץ, ועלולה אף להוביל לפציעה.

• הַאיסוֹקוּ-דאצ'י (Heisoku-Dachi) – עמידת מוצא טקסית. הרגליים צמודות, הידיים מונחות לצידי הגוף. כפות הידיים ישרות והאצבעות מופנות כלפי מטה.
• מוּטסוּבּי-דאצ'י (Mutsubi-Dachi) – עמידת מוצא טקסית. העקבים צמודים, כפות הרגלים פתוחות בזווית של 45 מעלות. מיקום הידיים – כמו בהייסוקו-דאצ'י.
• הַאיקוֹ-דאצ'י (Heiko-Dachi) – עמידת הכן. הרגליים בפיסוק ברוחב הכתפיים, כפות הרגליים מקבילות והאצבעות מופנות קדימה. הברכיים מכופפות מעט. הידיים מאוגרפות וממוקמות קצת מתחת לקו החגורה, במרחק של כ-15 סנטימטרים מהגוף. הידיים אינן ישרות לחלוטין אלא מכופפות מעט. זוהי עמידת ה"הכן" לכל טכניקה - ובכללן קאטה וקומיטה. היא נקראת גם "יוֹאי".
• זֶנקוֹצוּ-דאצ'י (Zenkotsu-Dachi) – ″עמידת מכרע קדמי″. הרגל הקדמית שלוחה קדימה, מכופפת כך שהברך תסתיר את אצבעות כף הרגל. הרגל האחורית ישרה, אצבעות הרגל פונות במידת האפשר קדימה. המרחק בין הרגליים - כרוחב הכתפיים בערך. מרחק גדול או קטן מזה יגרום לחוסר יציבות. מותן שמאל פונה קדימה, כך שקשר החגורה נמצא בזווית 45 מעלות בשיטות מסוימות; בשיטות אחרות המותניים פונות היישר קדימה. עמידה זו נפוצה מאוד גם באמנויות לחימה סיניות, ובסינית מכונה "גונג בו".
• פוּדוֹ-דאצ'י (Fudo-Dachi) – עמידת קרב חופשית. ברכיים מכופפות, מרחק של רוחב הכתפיים בין הרגליים, אחת הרגליים שלוחה קלות קדימה. העמידה מאפשרת גמישות רבה ותגובה מהירה. זוהי עמידה שאינה בשימוש בקאטה, בגלל אופייה ה"מתירני".
• נֶקוֹאַשִי-דאצ'י (Nekoashi-Dachi) – "עמידת חתול". הרגל האחורית מכופפת למדי, אצבעות הרגל פונות בזווית קלה החוצה. ברך הרגל הקדמית מכופפת בזווית של כ-120 מעלות. המרחק בין הרגליים – כרוחב הכתפיים. החלק היחיד של הרגל הקדמית שנוגע ברצפה הוא ה"קושי" – כרית כף הרגל, והעקב מורם לגובה. בביצוע נכון של עמידה זו, משקל הגוף כולו נמצא על הרגל האחורית, והרגל הקדמית נוגעת ברצפה בקלות כזו שניתן להרים אותה מבלי להזיז את שאר הגוף.
• שיקוֹ-דאצ'י (Shiko-Dachi) – "עמידת פישוק" או "עמידת סומו". הרגליים פתוחות לצדדים (זווית קרובה ל-180 מעלות). אצבעות הרגליים מופנות החוצה. הרגליים מכופפות עד כמה שאפשר. קשר החגורה פונה קדימה.
• קיבא-דאצ'י (kiba-dachi) – ″עמידת פרש″. הרגליים פתוחות לצדדים ברוחב כתפיים וחצי, האצבעות מופנות קדימה הרגליים מכופפות בדומה לרכיבה על סוס
• סאנצ'ין-דאצ'י (Sanchin-Dachi) – עמידה הנפוצה בעיקר בזרם נאהא-טה, והסגנונו הקשורים בו. רגל אחת נמצאת כגודל כף הרגל לפני השנייה. אצבעות שתי הרגליים מופנות כלפי פנים. הברכיים מכופפות כלפי פנים. בביצוע נכון - עמידה יציבה למדי.

טסוּקי (Tsuki) – עברית: אגרוֹף (טכנית, משמעות המילה היא Thrust). ככלל, האגרופים ניתנים כאשר כף היד מאוגרפת בחוזקה, והאגודל סוגר על שאר האצבעות. היד מתיישרת רק כמעט לחלוטין, כדי למנוע נזק למרפק. האגרוף ניתן בשילוב עם "הכנסת" המותן המתאימה – דבר שתורם עוצמה ואפקטיביות למכה. אחרי כל אגרוף, יש להחזיר את היד הנותנת אותו לאזור המותניים (למעט במקרים מיוחדים שיפורטו), על מנת למנוע לפיתה של היד על ידי היריב. רוב האגרופים יכולים להינתן בשלושת הגבהים – גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.

• צ'וֹקוֹ-טסוקי (Cho-Ko-Tsuki) – אגרוף במקום.
• גִּיאַקוֹ-טסוקי (Gi-Ako-Tsuki) – אגרוף עם היד הנגדית לרגל הקדמית.
• אוֹי-טסוקי (Oi-Tsuki) – אגרוף עם המתאימה לרגל הקדמית (לאחר הצעד, היד שנתנה את האגרוף הופכת לקדמית). מיועד למצבים בהם היריב רחוק יותר מהטווח האפקטיבי של האגרוף האחורי.
• קיזַאמֶה-טסוקי (Kizamè-Tsuki) – אגרוף עם היד המתאימה לרגל הקדמית, כאשר המותן שלוחה קדימה. אפקטיבי בטווחים קצרים או כאגרוף מקדים (מטעה) לפני שימוש בטכניקה אחרת.
• אוּרַא-טסוקי (Ura-Tsuki) – אגרוף תחתון. ידוע גם בשם Uppercut ונפוץ מאוד באיגרוף. מבוצע מלמטה כלפי מעלה תוך שימוש אגרסיבי במותן. מכוון בדרך כלל לסנטר, לבטן או למותן.
• אוּרַאקֶן (Ura-Ken) – אגרוף צידי. מבוצע על ידי שליחת האגרוף מפנים הגוף (אזור החזה או הפנים) החוצה, על ציר המרפק, כאשר המותן מופנה לכיוון האגרוף. בשיטות מסוימות אוראקן מבוצע כאשר פרק היד רפוי, כך שנוצרת למעשה תנועה של צליפת שוט בעזרת האגרוף.
• קַאיטַן-טסוקי (Kai-tan-Tsuki) – אגרוף סיבובי. למעשה זהו אוראקן, המבוצע תוך סיבוב מלא של הגוף לכיוון נתינת האגרוף. מבוצע בדרך-כלל לכיוון הפָּנים. הסיבוב נותן משנה-חוזק לאגרוף. ניתן גם לבצע את הקייטן-צוקי בצורה שונה – לא להחזיר את היד בתום האגרוף, אלא לתת ליד להמשיך לנוע עם סיבוב הגוף, כמשקולת. גם בצורה זו מרחיקים את היד מלפיתת היריב, אך המכה, שאינה נעצרת בגופו של היריב, חזקה הרבה יותר.
• מַוואשִי-טסוקי (Mawashi-Tsuki) – אגרוף מעגלי. במונחי איגרוף זהו האגרוף שמתייחסים אליו כ"ימנית" או "שמאלית". האגרוף ניתן מצד הגוף, עם יד מקבילה בערך לרצפה, ומכוון לרקה או לצד הראש. גם כאן חשוב מאוד השימוש במותן.
• מוֹרוֹטֶה-טסוקי (Morote-Tsuki) – אגרוף כפול, מעין אורא-צוקי עם שתי הידיים.

גֶרי (Geri) – עברית: בעיטה. הבעיטות בקראטה עושות שימוש בחלקים שונים של כף הרגל לפגיעה, כגון כרית כף הרגל, גב כף הרגל וצידה. לא קיימות בקראטה מסורתי בעיטות שעושות שימוש בעצם השוק, כמו בקיקבוקס למשל, ואלה אומצו במהלך המאה ה-20 על ידי מרבית סגנונות הקראטה כהשפעה חיצונית. כל בעיטה מורכבת משלושה שלבים – הרמת הרגל לגובה המותן, שחרור הרגל לבעיטה והחזרתה למותן, והורדת הרגל לרצפה (למעט מקרים מיוחדים שיפורטו). העמידה מהווה כאן תפקיד מרכזי – בעיטה מתוך עמידה לא נכונה תגרום לאיבוד שיווי המשקל ולבעיטה לא אפקטיבית. גם כאן, בדומה לאגרופים, יש להחזיר במהירות את הרגל כדי למנוע את תפיסתה. רוב הבעיטות יכולות להינתן בשלושת הגבהים – גידאן, צ'ודאן וג'ודאן.

• מָאי-גרי (Mae-Geri) – בעיטה קדמית עם הרגל האחורית. הבועט תוקף את מי שנמצא מולו. הפגיעה היא עם כרית כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור והכרית שלוחה קדימה.
• קיזמי-גרי (Kizami-Geri) – בעיטה קדמית עם הרגל הקדמית. מהירה יותר וחזקה פחות ממאי-גרי.
• מַוואשִי-גרי (Mawashi-Geri) – בעיטה מעגלית. הרגל מתרוממת לצד הגוף והבעיטה היא מעין הצלפה עם גב כף הרגל, כאשר האצבעות משוכות לאחור. הבעיטה מתבצעת תוך סיבוב של רגל הציר כדי להקנות להתקפה כוח ועוצמה.
• יוֹקוֹ-גרי (Yoko-Geri) – בעיטה צידית. הבעיטה מבוצעת הצידה, במישור הגוף, והפגיעה היא עם סכין כף הרגל – החלק החיצוני.
• אוֹשִירוֹ-גרי (Oshiro-Geri) – בעיטה אחורית. למעשה מדובר ביוקו-גרי שמופנית אחורה, אך ביצועה הקלאסי של הבעיטה כולל סיבוב על המקום ב-180 מעלות ובעיטה אחורית (כלומר, כלפי מי שעמד מולנו לפני הסיבוב). זוהי למעשה הבעיטה הסיבובית.
• אוֹשִירוֹ-מַוואשִי-גרי (Oshiro-Mawashi-Geri) – מוואשי גרי הפוכה – במקום להעלות את הרגל מצידו החיצוני של הגוף ולבעוט עם גב כף הרגל, הרגל מועלית מצידו הפנימי של הגוף והבעיטה היא במתווה מעגלי, כאשר החלק הפוגע הוא העקב. גם לבעיטה זו נפוץ מאוד להצמיד סיבוב על המקום.
• מאי-נידן-טוֹבּי-גירי-קיאגי (Mae-Nidan-Tobi-Giri-Kiagi) – בעיטת מאי-גרי כפולה כשהראשונה מתבצעת בעזרת הרגל האחורית לאזור הבטן והשנייה מתבצעת תוך כדי קפיצה.
• נידאן-גרי – הבעיטה המפורסמת מסרטי "קראטה קיד": העלאת ברך אחת לגובה ולאחר מכן בעיטת מאי-גרי באוויר תוך קפיצה על הרגל השנייה.
• קִין-גרי (Kin-Geri) – בעיטה קדמית עם אצבעות מתוחות (פגיעה עם גב כף הרגל) לאזור המפשעה.
• קַאן-טסֶה-טסוּ-גרי (Kan-Tse-Tsu-Geri) – יוקו-גרי המכוונת לברכו של היריב.
• בעיטות משקולת: בעיטות שבהן הרגל לא מוחזרת כמו בבעיטות הקלאסיות, אלא עושות שימוש באינרציה של הרגל כמשקולת, ובכך גם מוגברת עוצמת הפגיעה:
  • קַקטוֹ-גרי (Kakto-Geri) – בעיטת הנחתה. הרגל מועלית עד לשיא הגובה – חיצונית לגוף או מפנימה – ומורדת בכוח על ראשו או חזהו של היריב, בעזרת העקב או כרית כף הרגל.
  • מיקאזוּקי-גרי (Mikazuki-Geri) – בעיטת הסטה. יכולה להתבצע מבחוץ פנימה או מבפנים החוצה. הרגל מועלית במתווה קשתי ומסיטה את ידו של היריב בעזרת צידה הפנימי של כף הרגל. ניתן גם לפגוע באזור הפנים.

אוּקֶה (Ukè): עברית – חסימה. החסימות נמצאות בצורתן ה"רשמית" בעיקר בקאטות ולא בקומיטה, בגלל אופיו החופשי של הקרב והנטייה להתחמק מהתקפות יותר מאשר לחסום אותן. עם זאת, הן שימושיות מאוד בהגנה עצמית.

• אַגֶּה-אוקה (Agè-Ukè) – חסימה עליונה. מטרתה להגן על הראש מפני התקפות הבאות מלמעלה כלפי מטה, כגון דקירה בסכין. שימושית מאוד גם בהגנה עצמית. היד מתרוממת כך שהמרפק נמצא בגובה העיניים ומרוחק כעשרה סנטימטרים מהפנים, והאמה נמצאת ב-120 מעלות לזרוע, באגרוף סגור.
• אוּצִ'י-אוקה (Uchi-Ukè) – חסימה מרכזית פנימית. מטרתה להגן מפני תקיפה חזיתית באגרוף או בכלי אחר. האמה מתווה מעין חצי עיגול על ציר המרפק, שראשיתו ביד ישרה ומופנית כלפי מטה באזור המתניים, וסופו כאשר האמה נמצאת בזווית של 90 מעלות לזרוע, והאגרוף הסגור מופנה כלפי הגוף. יש להקפיד על הצמדת המרפק לגוף, על מנת לא להשאיר את המותן חשופה להתקפה נוספת.
• סוֹטוֹ-אוקה (Soto-Ukè) – חסימה מרכזית חיצונית. דומה לאוצ'י-אוקה, אך מבוצעת על ידי הבאת היד כשהיא כבר מקופלת, מאזור הכתף עד מרכז הגוף.
• גֶּדַּאן-בַּארַאי (Gedan-Barai) – חסימה תחתונה. היד מורדת מאזור הכתף הנגדית, דרך פנים הגוף, עד גובה המותן, במרחק 10–15 סנטימטרים מהגוף.
• אוּצִ'י-גֶּידַּאן-באראי (Uchi-Geidan-Barai) – כמו גידאן בראיי, אך מבוצעת עם יד ישרה מהחוץ פנימה. ההבדל בינה לבין גידאן בראיי דומה להבדל בין אוצ'י אוקה לסוטו אוקה.
• מורוטה אוקה (Morote-Ukè) – חסימה בשתי הידיים. בדרך כלל מדובר על מורוטה-אגה-אוקה.

ההפלות אינן נפוצות בקראטה כמו בג'ודו, אך עדיין בעלות מקום של כבוד. נפוץ מאוד לראות הפלות בקומיטה, וכן יש בהן שימוש בראנדורי-קאטה (קאטת קרב עם שני משתתפים).

• דַּאשי-בַּארַאי (Dashi-Barai) – "טאטוא" הרגל של היריב כדי לגרום לו לאבד את שיווי משקלו או ליפול. התוקף משתמש ברגלו על-מנת לגרור קדימה את החלק הפנימי של רגל היריב, מעל העקב, בתנועת מטאטא. הדבר גורם למשיכת הרגל קדימה ולערעור שיווי המשקל ולעיתים אף לנפילה. נפוץ מאוד בקומיטה.
• אוֹסוֹטוֹ-גַּארִי (Osoto-Gari) – הפלה אחורה. התוקף מכניס את רגלו מאחורי רגל היריב ובו זמנית דוחף אותו על מנת להפילו.

שיטות שונות נבדלות זו מזו בגישתן לקרב. ההבדלים הם בין השאר במאפיינים הבאים:

• טווח הקרב – התמקדות במכות לטווחים קצרים לעומת ארוכים.
• צורת המכות או ההגנות – ידיים פתוחות או סגורות, הגנות מעגליות או ישרות.
• גובה הקרב – ככלל, שיטות הקראטה אינן ששות לעזוב את הקרקע. עם זאת, קיימות שיטות המלמדות את חניכיהן לקפוץ לשם השגת מטרות שונות, כמו התחמקות ממכות או השגת טווח פגיעה גדול יותר.
• לחימה על קרקע – סגנונות קראטה מסוימים כוללים אמצעי התגוננות מהגעה אל לחימת קרקע, או כאלה שנועדו לסייע לקראטקא שנפל לקרקע להתגונן אל מול יריב שעדיין עומד. עם זאת, אין בקראטה תרגול של לחימת קרקע כפי שזו מתורגלת באמנויות לחימה כמו ג'ו ג'יטסו ברזילאי, היאבקות או MMA.
• שימוש בנשימה – סגנונות שונים שמים דגשים שונים על נשימה, שימוש בה, ואופיה.

ערך מורחב – קראטה במשחקים האולימפיים

החל מאולימפיאדת טוקיו (2020), קראטה הוא ענף אולימפי שמתחרים בו באולימפיאדה.

באולימפיאדה הראשונה זכתה טורקיה במירב המדליות (ארבע בסך הכל, אחת מכסף ושלוש מארד), ויפן זכתה בשלוש מדליות (אחת מכל צבע).

בישראל יש שני ארגוני גג בתחום הקראטה המוכרים על ידי משרד התרבות והספורט:

• התאחדות הקראטה בישראל (IKF) – הוקמה בשנת 1972. חברה בארגון הקראטה העולמי (WKF) ובארגון הקראטה האירופאי (EKF) המוכרים על ידי הוועד האולימפי. היא מארגנת את אליפויות ישראל בקראטה לבוגרים, לנוער ולילדים וכן אחראית על נבחרות ישראל השונות לבוגרים ולנוער, מהן מורכבות המשלחות הרשמיות לאליפויות אירופה, לאליפויות העולם ולאולימפיאדה. היא אחראית לקידומו של ענף הקראטה בישראל, ומקיימת קורסים והשתלמויות למדריכים, למאמנים, ולשופטים ולפעילים. בשנת 1984, מונה ליושב ראש התאחדות הקראטה בישראל, אבי בלייר, שמילא תפקיד זה במשך 20 שנים. בשנת 2004 נבחר שלום אביטן לתפקיד יושב ראש ההתאחדות ומילא תפקיד זה כשמונה שנים. בשנת 2012 נבחר לתפקיד גבי מיכאלי. משנת 2015 יושב ראש ההתאחדות הנבחר הוא שיהאן משה בוחניק (בעל חגורה שחורה דרגת דאן 9).
• איגוד הקראטה המסורתי (ITKF) – הוקם בשנת 1991. במסגרת חברותו באיגוד הקראטה המסורתי העולמי מייצגת נבחרת ישראל את מדינת ישראל בתחרויות בינלאומיות פתוחות כולל אליפות אירופה ואליפות העולם בקראטה מסורתי. איגוד הקראטה המסורתי מקיים באופן שוטף אליפויות ישראל בקראטה מסורתי, השתלמויות בינלאומיות, קורסי מדריכים ושופטים לקידום הענף בישראל. נכון לשנת 2016 משמש מר. אייל ניר כיושב ראש האיגוד.

התבססות הקראטה בישראל:

מספר אנשים הובילו והשפיעו רבות על ענף הקראטה בישראל. סנסאי שלמה פייגה (1932–2007) וסנסאי דניס הנובר (נולד ב-1937). לאחר עלייתם לישראל בתחילת שנות ה-60 מדרום אפריקה, הם פתחו את מועדון הקראטה הראשון בישראל בשנת 1961 במושב מולדת. במכביה השישית שנערכה באותה שנה הם הדגימו ביחד תרגילי קראטה. באותה העת, הקראטה בישראל שילב שיטות של שוטוקאן, קיוקושינקאי ושיטות לחימה נוספות, תוך שילוב באימונים ג'ודו וג'ו ג'וטסו. סנסאי אדמונד בוזגלו אימן בשיטת שוטוקאן ורבים מהמאמנים המוכרים והמצליחים כיום בישראל למדו בהדרכתו. סנסאי יהודה פנטנוביץ (1938–2006) עלה מדרום אפריקה בשנת 1972 והיה ממייסדי התאחדות הקראטה בישראל שהוקמה באותה שנה. הוא היה המאמן הראשון בישראל שלימד גוג'ו ריו. סנסאי גדעון קדרי היה המאמן הראשון שהביא את שיטת קיוקושינקאי לישראל והיה נציגו של מאסוטאצו אויאמה בישראל. סנסאי מאיר יהל (1934–2008) החל לאמן שוטוקאן ברחובות לאחר עלייתו לישראל מצרפת. במכביה העשירית (1977) נערכו לראשונה תחרויות הקראטה ויהל אימן את נבחרת ישראל.

ענף הקראטה המסורתי הושפע משמעותית מפעילותם של תלמידיו של סנסאי נישיאמה, מייסד איגוד הקראטה המסורתי העולמי, שהקימו את האיגוד בישראל ומקדמים את הענף עד היום.

הישגים בהיסטוריה:

• בשנת 1975 השתתף דניס הנובר בתחרות הראשונה של שיטת קיוקושינקאי ביפן ונחשב לאחד הטובים בתחומו בעולם.
• בשנת 1988 זכה רז שני, במדליית כסף באליפות אירופה של ארגון WUKO (לימים WKF), המדליה הראשונה לישראל בתחרות רשמית בסדר גודל זה.
• בשנת 1991 זכה אייל ניר במקום שלישי בקרבות חופשיים באליפות אירופה בקראטה מסורתי.

הישגים בהווה (הישגים מאליפויות רשמיות בלבד המוכרות על ידי הוועד האולימפי):

• בשנת 2001 זכה דוד מזור במדליית ארד באליפות אירופה עד גיל 21 במקצה הקאטה, המדליה הראשונה שבה זכה ישראלי באליפות רשמית המאורגנת על ידי WKF.
• בשנת 2006 זכתה לוריס עפארה במדליית ארד באליפות אירופה של EKF במקצה הקרבות, המדליה הראשונה שבה זכתה קראטקא ישראלית באליפות רשמית המאורגנת על ידי WKF.
• בשנת 2013 זכתה קורל עמוס במדליית הזהב באליפות אירופה של EKF במקצה הקרבות, ובכך הייתה לקראטקא הראשונה בישראל שזכתה במדליית זהב באליפות רשמית של WKF.

בישראל וברחבי העולם קמו ארגונים רבים בתחום הקראטה שאינם מוכרים על ידי הוועד האולימפי. ארגונים אלו מקיימים תחרויות פתוחות מקומיות ובינלאומיות בהן לוקחים חלק ישראלים רבים. הישגים ישראלים מכובדים בתחרויות אלו נפוצים באופן יחסי ולכן לא יימנו בערך זה.

• זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דאן 5], הטכניקה של קאראטה: השיטה המושלמת מתחילתה ועד לחגורה שחורה, הוצאת לדורי, תל אביב, תשל"ה
• גיצ'ין פונאקושי, קרטה: דרך חיים; עברית - שרה הניג. ירושלים : כתר, 1988

• אתר התאחדות הקראטה בישראל
• האקדמיה הבינלאומית לאמנויות לחימה
• קראטה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• קרטה, דף שער בספרייה הלאומית

אמנויות לחימה
אמנויות לחימה סיניות	וו-שו • באג'י צ'ואן • בה גואה ג'אנג • וינג צ'ון • שינג אי צ'ואן • קונג פו גמל שלמה דרומי • טאי ג'י צ'ואן • אגרוף ארוך • אגרוף שאולין • אגרוף שיכור • אי צ'ואן • ג'ין גאנג בה שי • גמל שלמה צפוני • הונג גאר • טאן טוי • טונג ביי צ'ואן • יין-יאנג בה פאן ז'אנג • ליו חה בה פה • מיזונג אי • עגור לבן פוג'יאני • פאק מיי • פנגיי-נון • פיגואה ז'אנג • צ'ואו ג'יאו • שוואי ג'יאו • סאנדה (ספורט)
אמנויות לחימה יפניות	איאיידו • אייקידו • ג'ו ג'וטסו • ג'ודו • גנדאי בודו • נין ג'וטסו • סומו • שוטוקאן • שיטוריו • קיוקושינקאי • קיודו • קנדו • שורינג'י קמפו • קיק-בוקסינג יפני • שוט-בוקסינג • טנשין שודן קאטורי שינטו ריו
אוקינוואיות	קראטה • גוג'ו ריו • וויצ'י ריו • שוריי-ריו • שורין-ריו • ריוקיו קמפו • קובודו אוקינאווי
קוריאניות	הפקידו • טאקוונדו • טאי קיון • טאנג סו דו • טוקונג • סון קואן מו • קוק סול וון
הודיות	קאלרי-פאיאט • אדיטאדה • אמנויות לחימה הודיות • עגור לבן טיבטי
טיבטיות	עגור לבן טיבטי
פיליפיניות	ארניס • יו-יאן
תאילנדיות	אגרוף תאילנדי
קמבודיות	פראדאל סראי
בורמזיות	לאטוואי
לאוסיות	אגרוף לאוסי
אירופאיות	היאבקות בסגנון יווני-רומי • פאנקרטיון • סבאט • ברטיטסו • אמנויות לחימה אירופיות היסטוריות
רוסיות	סיסטמה • סמבו • קיק-בוקסינג רוסי
ארצות הברית	היאבקות מקצועית • ג'יט קון דו • וו-ווי גונג-פו • קנפו אמריקאי • קג'וקנבו • קיק-בוקסינג אמריקאי
ברזילאיות	ג'ו ג'יטסו ברזילאי • קפואירה • ואלה טודו
ישראליות	אייקי • דניס הישרדות • קרב מגן ישראלי • קרב מגע • קרב פנים אל פנים
טורקיות	היאבקות בשמן
אחרות	אגרוף • סיף • קיקבוקס • היאבקות • אמנויות לחימה משולבות (MMA) • גראפלינג • ספורט לחימה