he הדרים

הדרים
מיון מדעי
ממלכה:	צומח
מערכה:	בעלי פרחים
מחלקה:	דו-פסיגיים
סדרה:	סבוננאים
משפחה:	פיגמיים
סוג:	הדרים
שם מדעי
	Citrus; ‏לינאוס, 1753

ערך זה עוסק בעצים ירוקי עד ומניבי פרי, ממשפחת הפיגאמיים. אם התכוונתם לבית סוהר בישראל, ראו בית המעצר הדרים.

המונח "הדר" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו הדר (פירושונים).

המונח "עץ הדר" מפנה לכאן. לערך העוסק בספר שחיבר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ראו עץ הדר (ספר).

תמונה של מנדרינות בשוק נצרת. פרי בעל טעם חמצמץ ובעל פלחים עסיסיים, השייך למשפחת הפיגמיים.

הדרים (שם מדעי: Citrus) הם סוג עצים ירוקי עד ומניבי פרי ממשפחת הפיגמיים.

היסטוריה

מקור ההדרים בדרום-מזרח אסיה, והם נפוצים בעיקר בארצות שבהן אקלים סובטרופי, באגן הים התיכון ובמקומות אחרים.

לארץ ישראל הגיע פרי ההדר הראשון, האתרוג, ככל הנראה מפרס. ברמת רחל בירושלים זוהתה אבקת צמחים שמקורה באתרוג עוד מתקופת המלך חזקיהו וכן נמצאו זרעי אתרוגים בקפריסין המתוארכים למאה ה-15 לפנה"ס^[1].

מקור שמו של האתרוג בעברית הוא בשמו הפרסי (תֻרֻנְג'). המושג "הדר" קדם להגעת האתרוג לארץ ישראל, ומקורו בפסוק המתייחס למצוות ארבעת המינים: ”וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל” (ויקרא, כ"ג, מ').

עם ההדרים נמנים התפוז, הלימון, הליים, האשכולית, המנדרינה, הקלמנטינה, האתרוג, הפומלה, הפומלית, התפוזינה, היוזו, הקומקוואט ורבים אחרים. במקור היו ארבעה מיני הדרים בלבד: פומלה, אתרוג, מנדרינה ופאפדה^[2]. הם צמחו בדרום מזרח אסיה באזור סין והודו ומשם הועברו אל המזרח התיכון, אירופה ואמריקה. כל שאר מיני ההדרים נוצרו על ידי הכלאה טבעית או מלאכותית של מינים שונים מהסוג. כך למשל התפוז הוא הכלאה של פומלה ומנדרינה, האשכולית שנתגלתה לראשונה במאה ה־18 באיי ברבדוס היא הכלאה בין פומלה ותפוז. הלימון, על אף ששיערו שהוא נוצר כתוצאה מהכלאה של אתרוג עם ליים^[3]^[4], בניתוח גנטי התברר שהוא צאצא של אתרוג וחושחש. הקלמנטינה היא הכלאה של מנדרינה ותפוז, האגדה מספרת כי פותחה בידי מפיץ הנצרות באלג'יר האב קלמאן רודייה, אולם חוקרים והיסטוריוני מזון, מאידך, סבורים שחלקו של קלמנט רודייה היה רק בגילוי הפרי ובפרסומו בעולם ולמעשה ההכלאה בין הזנים נעשתה ללא התערבות אנושית^[^{דרוש מקור]}.

מאפיינים

פרי ההדר מתאפיין בשתי קליפות צבעוניות (בדרך כלל בצבעי צהוב או כתום). בפרי 10–20 פלחים, המכילים בקבוקוני מיץ ועטופים בקליפה דקה. הגרעינים קרובים למרכז הפרי. טעמם של פירות ההדרים נע בדרך-כלל בין מתוק לחמוץ והם מכילים מיץ רב. כשפירות ההדר אינם בשלים, טעמם חמוץ ומר. שמו המדעי של טיפוס הפרי הוא הספרידיום (Hesperidium) שהוא מין ענבה והוא ייחודי לענף במשפחת הפיגמיים.

עצי ההדר נוחים להרכבה. ניתן להרכיב זנים שונים של הדרים באותו העץ, כך שענף אחד יניב פרי הדר אחד וענף אחר יניב פרי הדר אחר. גובהו של כל עץ נע בין 5 ל-15 מטרים.

המסחר בהדרים

מטעי הדרים נקראים גם פרדסים.

בשנים 2011–2012 הגיע ייצור ההדרים העולמי לכ-131 מיליון טון. קבוצות זן ההדרים העיקריות הן תפוזים מתוקים (52%), הדרים קטנים (21%), לימונים (12%) ואשכוליות ופומלו (6%).

רוב היבול המסחרי של פירות הדר מגודל בדרומה של יבשת אמריקה הצפונית (פלורידה וקליפורניה), וכן בדרום אמריקה (ברזיל), יפן, ואגן הים התיכון (ספרד ואיטליה).

על-פי נתוני ענף ההדרים במועצת הצמחים, צורכים תושבי מדינת ישראל כ-200 אלף טון פרי הדר מדי שנה. נכון ל-2010, פועלים בישראל כ-2,800 מגדלי פרי הדר והם עושים זאת על-פני 177 אלף דונם^[5]. גידולי ההדרים ב-2020 עמדו על 518 אלף טון.^[6]

הדרים בישראל

על-פי נתוני ענף ההדרים במועצת הצמחים, צורכים תושבי מדינת ישראל כ-200 אלף טון פרי הדר מדי שנה. נכון ל-2010, פועלים בישראל כ-2,800 מגדלי פרי הדר והם עושים זאת על-פני 177 אלף דונם^[7]. גידולי ההדרים ב-2020 עמדו על 518 אלף טון.

מסקירה של ענף ההדרים במועצת הצמחים עולה כי 90% מייצוא ב-2020 היה של אשכוליות וקלמנטינות "אורי". עיקר ייצוא הקלמנטינה מגיע לאירופה: 45% לצרפת, 20% להולנד ו-20% לגרמניה. בנוסף, מדי עונה ישראל מייצאת כ-4,500 טון פומלית ואשכוליות אדומות ליפן וקוריאה. אשכולית אדומה ולבנה מיוצאת מישראל גם לסין, ואלו שווקים חשובים ואיכותיים.^[8]