|
פלישת טורקיה לקפריסין
 פלישת טורקיה לקפריסין (בטורקית: Kıbrıs Barış Harekâtı - "מבצע השלום בקפריסין", ביוונית: Τουρκική εισβολή) התרחשה ב-20 ביולי 1974, בעקבות ההפיכה הצבאית בקפריסין ותפיסת השלטון בידי ארגון קפריסאי יווני לאומני אשר רצה לספח את האי ליוון חמישה ימים קודם לכן. המערכה זכתה לשם הקוד הצבאי "מבצע אטילה" ונמשכה עד תחילת חודש אוגוסט 1974, תוך שהיא מבססת מסדרון בשליטה טורקית מחופו הצפוני של האי עד לבירה ניקוסיה. לאחר שלא הושגה הפסקת אש כבש הצבא הטורקי את כל חלקו הצפוני של האי במסגרת "מבצע אטילה 2", וביסס את חלוקת האי לשתי ישויות נפרדות. בחלקו הצפוני של האי הוקמה הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, וחלקו הדרומי המשיך להתקיים כרפובליקה של קפריסין. שתי הישויות המדיניות הנפרדות ממשיכות ומתקיימות מאז זו לצד זו. רקע
שורשיה של הפלישה הטורקית לקפריסין מזכירים בעקיפין את מה שהתרחש במאה ה-16, עת הצבא העות'מאני כבש את האי מידי הוונציאנים ב-1570. בכך החלה שליטה עות'מאנית באי, אשר נמשכה עד שנת 1878 ואשר במהלכה היגרו טורקים רבים אל האי. לאחר קונגרס ברלין ב-1878 עבר האי לשליטה בפועל של הבריטים, אשר סיפחו אותו באופן רשמי ב-1913. בראשית 1955 החל המצב בקפריסין להתדרדר ועימו גם יחסי טורקיה ויוון. יורגוס גריווס (Γεώργιος Γρίβας) הקים את אאוקה, "ארגון הלוחמים הקפריסאים הלאומי", והחל בהתנגדות אלימה לשלטון הבריטי באי מתוך כוונה מוצהרת להביא לסיומו ולאיחוד האי עם יוון. מנגד העלו גורמים בקרב האוכלוסייה הטורקית באי את דרישתם ל"טקסים", חלוקת האי לשתי ישויות אתניות נפרדות. יחסי הקהילות היוונית והטורקית באי הורעו וגלשו לאלימות שנמשכה עד סוף שנות השישים. עם זאת, ב-19 בפברואר 1959 נחתם בלונדון הסכם שהתקבל על ידי טורקיה, יוון, בריטניה ושתי הקהילות האתניות באי, ואשר לפיו תסתיים השליטה הבריטית בקפריסין והאי יזכה בעצמאות. ההסכם קבע כי האי לא יאוחד עם יוון ולא יחולק לשתי מדינות אתניות נפרדות, ובסעיף 3 קבע כי טורקיה, יוון ובריטניה ישמשו ערבות לשלום האי ולביטחונו, וכי ידונו יחדיו ביישומו התקין של ההסכם. עוד קבע סעיף 3 להסכם כי אם שלוש המדינות לא יבססו הסכמה בענייניו של האי, רשאית כל אחת מהן לעשות באופן חד-צדדי את הנדרש כדי להביא ליישומם של כללי ההסכם. בכך ניתנה לשלוש המדינות זכות להתערב בענייניו הפנימיים של האי. ב-1960 זכתה קפריסין בעצמאותה, אך יחסי שתי הקהילות באי לא השתפרו, ואף החמירו לאחר שנשיא קפריסין הארכיבישוף מקאריוס השלישי הציע לערוך 13 תיקונים בחוקת המדינה. תהליך הקיטוב באי הלך והתעצם, והאוכלוסייה הטורקית, שהיוותה מיעוט, החלה מתרכזת במובלעות. ב-1964 הוקם "כוח שמירת השלום של האומות המאוחדות בקפריסין", או "אונפיסי"פ" (UNFICYP, United Nations Peacekeeping Force in Cyprus). הן ממשלת טורקיה והן ממשלת יוון, שנשלטה החל מ-1967 בידי החונטה הצבאית, התערבו באופן תדיר בענייניו של האי, אשר נע בלאו הכי בין רעיון האיחוד עם יוון לבין רעיון ה"חלוקה" (Taksim) הטורקי. ב-1971 שוב הקים גריווס כוח מעין-צבאי קפריסאי-יווני, אשר נטל לעצמו את השם EOKA-B, בתגובה לכך שמקאריוס נטש לדעתו את רעיון האיחוד. הכוח, שהוגדר כארגון טרור הן על ידי טורקיה ובריטניה והן על ידי מקאריוס, נתמך בידי המשטר הצבאי היווני[1]. לאחר מותו של גריווס בינואר 1974 הגבירה החונטה הצבאית היוונית את שליטתה בארגון, ובעידודה, ב-15 ביולי 1974, תפס הארגון את השלטון באי במסגרת הפיכה צבאית. בעקבות כך הורתה ממשלת בולנט אג'וויט לצבא טורקיה לפלוש אל האי. מבצע אטילה הראשוןביום 20 ביולי 1974 בשעה חמש לפנות בוקר החלה הפלישה הטורקית לקפריסין, שזכתה לשם הקוד "מבצע אטילה" ונודעה גם כ-Kıbrıs Barış Harekâtı – "מבצע השלום בקפריסין". המבצע התרכז בשני מוקדים – האחד לאורך רצועת החוף שמצפון לרכס גירנה, והשני מדרום לרכס ובסמוך לניקוסיה. מטרת המבצע הייתה להגיע עד ל"קו אטילה", שנודע לימים כ"קו הירוק", ואשר נמתח בין גזימאוסה (יוונית Αμμόχωστος, טורקית Mağusa או Magosa בעבר, וכיום Gazimağusa – "מאוסה הגיבורה"[2]) במזרח ומפרץ גוזליורט (Κολπος Μορφου, Güzelyurt Körfezi) במערב. המבצע נערך בשני שלבים – הראשון ביסס ראש גשר בצורת משולש הפוך שקודקודו בניקוסיה, והשני השלים את כיבוש השטח שמצפון לקו הירוק.  הקו השחור – בשליטת הצבא הטורקי ב-22 ביולי 1974; הקו הירוק – החזית ב-30 ביולי 1974; הקו הכחול – בשליטה טורקית ב-8 באוגוסט 1974; הקו הכתום ("הקו הירוק") – קו הפסקת האש – קו הגבול בין קפריסין והרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין; אוכלוסייה יוונית בכחול וטורקית בכתום
מבצע אטילה השני עם כישלונן של השיחות בז'נבה החל "מבצע אטילה השני" ב-14 באוגוסט 1974 וצבא טורקיה הביא את הפסקת האש לסיומה בהתקפה מוצלחת שנמשכה שלושה ימים. בו ביום כבשו הטורקים את גוזליורט (Güzelyurt, ביוונית Μόρφου) במערב. ב-15 באוגוסט 1974 בשעה 19:00 קרסה סופית ההגנה היוונית-קפריסאית בפמגוסטה ואחרון רובעיה נכנע. הכוח היווני-קפריסאי נסוג לניקוסיה ובעיר נערכו קרבות טנקים. ב-16 באוגוסט 1974 בשעה 18:00 כבשו הטורקים את לפקה (Lefke, Λεύκα) והגיעו עד ל"קו אטילה". טורקיה הודיעה כי היא מקבלת את הפסקת האש אך הלוחמה המשיכה באזור שדה התעופה עד שההגנה היוונית התפוררה. ב-17 באוגוסט 1974 איגף הצבא הטורקי את ניקוסיה ממזרח, ניתק את הכביש המוביל מהעיר דרומה לכיוון לרנקה (כיום כביש B17) ושחרר את המובלעת הטורקית בלורוג'ינה (Lurucina, כיום Akıncılar), שהייתה לנקודה הדרומית ביותר שאליה הגיעו הטורקים במהלך הפלישה. סך הכול כבש הצבא הטורקי כשליש מהאי והבירה ניקוסיה נחצתה לשתי ערים נפרדות. תוצאות ימים ספורים לאחר סיום הלוחמה בקפריסין, ובמידה רבה כפועל יוצא מהתבוסה היוונית הצבאית, בא לסיומו שלטון החונטה הצבאית ביוון. צבא טורקיה לא התפנה מהאי וב-1975 הכריזו הטורקים באי על הקמתה של "המדינה הפדרלית הטורקית של קפריסין". הכרזה זו הייתה אמורה להיות צעד לקראת הקמת מדינה פדרלית שתכלול את כל שטחו של האי, אך היוזמה נדחתה על ידי קפריסין, האומות המאוחדות והקהילה הבין-לאומית. לאחר שמונה שנות משא ומתן חסר תוצאות בין שתי הישויות המדיניות באי, הכריזה הישות הטורקית על עצמאותה ב-15 בנובמבר 1983 ואימצה את השם "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". למעט טורקיה, לא הכירה אף מדינה בעולם בריבונותה של הרפובליקה של צפון קפריסין, ומאידך מכנים הטורקים את קפריסין היוונית באופן רשמי בשם "Güney Kıbrıs Rum Yönetimi, GKRY", היינו "המינהל היווני של דרום קפריסין". אף על פי שהמדינה הטורקית היא ישות ריבונית דה פקטו, היא מתנהלת באופן המזכיר נפה טורקית יותר מאשר מדינה עצמאית, וההמנון, המטבע והשפה זהים לאלה של טורקיה. למול זאת, קפריסין היוונית חולקת את שפתה ואת המנונה עם יוון, ועם הצטרפותה לאיחוד האירופי היא מקושרת אליה גם באופן פוליטי רשמי. בצעד שהזכיר עד מאוד את חילופי האוכלוסייה בין טורקיה ויוון לאחר הסכם לוזאן מ-1923, נמלטו או גורשו 200,000 קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי אל דרומו, ובמקביל נמלטו או גורשו 60,000 קפריסאים-טורקים אל צפון האי. בנוסף היגרו מטורקיה עשרות אלפי טורקים אל חלקו הצפוני של האי. כ-2,000 אזרחים בני שתי הקהילות נותרו בחזקת נעדרים מהתקופה שבין 1960 ו-1974[3]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצונייםהערות שוליים |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
