|
האימפריה המוסלמית
 התרחבות תחת הנביא מוחמד, 622–632 התרחבות תחת ח'ליפות ראשידון, 632–661 התרחבות תחת הח'ליפים של בית אומיה, 661–750 האימפריה המוסלמית, הידועה גם כמדינה המוסלמית של ימי הביניים, הוא שם כולל לישויות הפוליטיות המוסלמיות שהתקיימו מימי הנביא מוחמד (570–632) עד לתקופה העות'מאנית (המאה ה-14) במזרח התיכון. למעשה, תקופה זו רצופה שינויים פוליטיים, ולא הייתה אחידות שלטונית כפי שיש באימפריה. כמו כן, מידת השליטה של השלטון המרכזי במרחבי האימפריה השתנתה לאורך התקופה. מבחינה דמוגרפית, המוצא האתני של השליטים היה ערבי, עד המאה העשירית, אז החלה כניסת גורמים טורקיים. המשותף לרוב התושבים במשך כל התקופה הוא דת האסלאם. ארבעת הח'ליפים ישרי הדרך
בתקופה שלאחר מות מוחמד עמדו מאמיניו למול צומת דרכים. מצד אחד מוחמד הבהיר היטב כי הוא עצמו מהווה חותם הנביאים. מאידך חסידיו ביקשו למנוע את התפוררותה של האימפריה המוסלמית, אשר סימנים ראשונים לתהליך זה נראו כבר אז עם פרישתם של שבטים ערביים אשר הגדירו את נאמנותם לאסלאם כנאמנות אישית כלפי הנביא מוחמד, ועם מותו חשו כמשוחררים ממחויבותם לאסלאם. בעקבות זאת התכנסו מקורביו של הנביא, אשר עצם קרבתם אליו בימי חייו העניקה להם לאחר מותו סמכות דתית מסוימת כמפרשים של דבריו, והחליטו להכתיר את חותנו של הנביא ואיש סודו הקרוב אבו בכר כראש האומה המוסלמית וכממלא מקומו של הנביא (ח'ליפה). עם זאת, מבחינתם ומבחינת שאר המוסלמים, חרף תפקידו הדתי של הח'ליפה כאחראי על הפצת האסלאם והגנה על המקומות הקדושים, לא נחשב הח'ליף עצמו כמי שעומד בקשר ישיר עם האל, בניגוד לנביא מוחמד. לאור זאת תפקידו העיקרי של הח'ליף היה תפקיד אשר בפי בני העידן המודרני מוגדר כתפקיד מדיני חילוני. עם זאת בעבור הוגי האסלאם, אז והיום, לא ניתן לבצע הפרדה בין שני התחומים, ועצם סמכויותיו ה"חילוניות" של הח'ליף מתבססות ומונחות בהתאם לסמכויותיו הדתיות. הן אבו בכר והן שלושת יורשיו בתפקיד הח'ליף נקראו "ראשידון" – ישרי הדרך. הח'ליף הראשון כאמור היה אבו בכר, השני עומר בן אל-ח'טאב. הח'ליף השלישי היה עות'מאן בן עפאן, שנרצח בשנת 656. אחד הנציבים, מועאויה האומיי, ביקש לנקום את דמו, אך הח'ליף האחרון, עלי בן אבי טאלב, סירב לעשות זאת. מועאויה יצא לקרב נגדו ועלי הסכים לערוך בוררות, אך הפסיד. קבוצה קיצונית שהתנגדה לבוררות (הח'וארג') רצחה את עלי בשנת 661. הח'ליפות האומיית (661–750)משפחתו של מועאויה, בית אומיה, עלו לשלטון תוך ניצול הקרע בעם. בירתם הייתה דמשק. עם ביסוס שלטונם רצחו בני מועאויה את בניו של עלי בכרבלא. רציחות אלו יצרו את השיעה. בתקופה זו הייתה העדפה תרבותית ומנהלית של ה"מערב", לתרבות הערבית, על פני הפרסית. הדבר איפשר למוקדי כוח במזרח לצאת נגד האומיים. כבר במהלך המלחמות החלו הח'ליפים לארגן את השלטון בשטחי האימפריה שהקימו. בשנת 745 החלו קרבות בין בית אומיה לבית עבאס, שטען שהוא קרוב יותר לנביא מוחמד. אנשי בית עבאס הרגו את הח'ליף האומיי ומשפחתו, ועלו לשלטון בשנת 750. אחד מצאצאי הח'ליף ברח לספרד והקים שם ח'ליפות אומיית. הח'ליפות העבאסית (750–1258)
העבאסים העבירו את בירתם לעיראק, ראשית בכופה, ואחר כך בבגדאד. בתקופתם שוכתבה ההיסטוריה מתוך נראטיב אנטי-אוּמַיִי, כדי לבסס את זכותם לשלטון. בתקופת השלטון העבאסי התפתחו הקשרים התרבותיים עם האזורים הפרסיים שתחת שליטת האימפריה, והייתה הפרדה מסוימת בין השלטון הדתי למדיני. "תור הזהב" העבאסי הוא בתקופת הארון א-רשיד (786–809). בתקופה זו הייתה העדפה תרבותית של תרבות השלטון הפרסית, עם השפעה על הספרות. המאבק התרבותי בין משכילים ממוצא פרסי לערבי נקרא השֻעוּבּיָה. את ההשפעה הפרסית הביאו הבויהים, ששלטו בבגדאד מ-945. האימפריה הגיעה לכדי משבר במאה ה-9 עקב המצב הכלכלי-חברתי. הפרובינציות התנתקו והפסיקו לשלם מסים, ובמרכז האימפריה החלו מרידות שהפריעו לחקלאות. המשבר הכלכלי הוא שמנע את האימפריה מלהילחם בבויהים ולאחר מכן בטורקים. עם החלשות האימפריה החלו חדירות נוספות של עמים טורקים מערבות אסיה התיכונה, שהתאסלמו קודם לכן. במאות ה-9 וה-10 היו שושלות לוחמות בגבולות האימפריה הצפון מזרחיים שכבשו אזורים קטנים. השפעה טורקית אחרת הייתה דרך הממלוכים. ההשפעה הטורקית החשובה ביותר הייתה עם כניסת הסלג'וקים, שנטלו את השליטה בבגדאד מן הבויהים ב-1055. הם שלטו ברחבי האימפריה כאשר תחתם כיהן ח'ליף עבאסי בעל סמכויות סמליות. השליטה הסלג'וקית בפרובינציות נחלשה עם עליית גורמי כוח מקומיים ועם מאבקים בביזנטים במערב ובמונגולים במזרח. צאצאי הסלג'וקים יקימו את האימפריה העות'מאנית. היבט נוסף של היחלשות השלטון המרכזי ניתן לראות בכך שבשנים 910–1171 התקיימה שושלת ח'ליפים שיעית-איסמאעילית נפרדת במערב האימפריה, השושלת הפאטימית שמרכזה היה בקהיר. עם זאת, השושלת האיובית שעלתה לשלטון בשנת 1171, הצליחה בתוך מספר שנים לגרש את הצלבנים, ולאחד מחדש את המרכזים השלטוניים החשובים – קהיר, בגדאד ודמשק – תחת שלטון מרכזי אחד, לראשונה מאז המאה ה-9[1]. מונגולים, ממלוכים וטורקים (1258–1517)המונגולים, בראשות הולגו חאן, נכדו של ג'ינגיס חאן, כבשו את בגדאד מידי הסלג'וקים וביטלו את הח'ליפות העבאסית בשנת 1258. אחד מצאצאי העבאסים ברח למצרים ושמר על תוארו תחת חסות הממלוכים שם, אך בכך הגיעה לידי סופה הח'ליפות בבגדאד, שהייתה מרכז האימפריה. המונגולים המשיכו לשלוט באזור עד 1336. בתקופה זו התרבו מאבקים פנימיים על הירושה ומאבקים חיצוניים עם הממלוכים. מנגד, עלתה שושלת העות'מאנים, אשר התחילה לכבוש אזורים בצפון האימפריה, בעוד שהממלוכים כובשים אזורים בדרומה. החברה הצבאית הממלוכית התפתחה, והשושלות שלה שלטו במצרים בשנים 1250–1517. ב-1260 חודשה הח'ליפות העבאסית בקהיר, אולם כל סמכויות הח'ליף הועברו לסולטאן הממלוכי. במהלך המאה ה-14 המונגולים שחיו באותו אזור התאסלמו ונטמעו באוכלוסייה המקומית, והממלוכים כבשו את כל השטחים שהיו בעבר תחת הח'ליפות הבגדאדית. בשנת 1453 העות'מאנים כבשו את קונסטנטינופול וב-1517 את מצרים מידי הממלוכים, ובכך נוצרה האימפריה העות'מאנית. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||
