|
בחירות בשיטה הרובניתבחירות בשיטה הרובנית (או הרובית) הן בחירות שהזוכה בהן זוכה באופן מוחלט בתפקיד ויריבו אינו זוכה בדבר. השיטה הרובנית גורמת בדרך כלל למיעוט מפלגות בפרלמנט, דבר המקנה יציבות שלטונית, שכן יצירת קואליציות, בשונה מבחירות בשיטה היחסית, היא פשוטה יותר. לעומת זאת, השיטה הרובנית מהווה מכשול בפני ביטוי דעות המיעוט וייצוג דעות שונות, מונעת פלורליזם פוליטי ופוגעת בעיקרון הייצוג. בחירות בשיטה זו מתקיימות במדינות רבות, הבולטות שבהן: ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה והודו. על פי חוק דוברז'ה, במערכות בחירות בשיטה זו לרוב תיווצר מערכת פוליטית דו-מפלגתית, כיוון שאין תמריץ לבוחרים להצביע למפלגות קטנות יותר, אם כי ישנם חריגים רבים. שיטות שונות לבחירות הרובניותשיטת הרוב הפשוטלפי שיטה זו המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר נשלח לפרלמנט, ללא התייחסות לשאר קולות הבוחרים שניתנו למתחריו. שיטה זו נהוגה לדוגמה בבחירות לפרלמנט של הממלכה המאוחדת, שם בכל מחוז בחירה נבחר המועמד בעל מספר הקולות הגבוה ביותר. שיטת הרוב הפשוט מסייעת לצמצם את מספר המפלגות, כיוון שהמפלגות הגדולות מתחזקות והקטנות נבלעות בתוכן, אך היא גורמת לעיוות בבחירות מאחר שהייצוג בפרלמנט אינו משקף בהכרח את קולות הבוחרים והייצוג נקבע על פי התוצאות בכל אזור בנפרד ולא על פי סך כל הקולות שקיבלה המפלגה במדינה. לפעמים מפלגה שנתמכת על ידי מיעוט של מצביעים יכולה לקבל את הרוב בפרלמנט כי מצביעיה מרוכזים באזורים מסוימים. ולכן שיטה זו מתאימה לחברה הומוגנית ולא לחברה מרובת שסעים וקונפליקטים. שיטה זו מקובלת בבחירות הנערכות במתכונת אזורית חד-נציגית, המדינה מחולקת לאזורים כמספר המושבים בגוף הנבחר. בכל אזור נבחר נציג אחד בלבד, האמור לשמש איש קשר בין האזור שממנו נבחר לבין השלטון ולקיים מגע הדוק עם הבוחרים. שיטת הרוב המוחלטלפי שיטה זו על המועמד להיבחר לפחות ב-50 אחוז מהקולות (רוב מוחלט). שיטה זו מבוססת על עקרון הצבעות חוזרות עד שמועמד אחד זוכה. אם אף רשימה או מועמד לא עבר את מחסום הרוב המוחלט מקיימים התמודדות חוזרת בין המועמדים או הרשימות שזכו במקום הראשון והשני (לרוב מספרם הוא שניים, ואכן נפוצה האמירה כי ההתמודדות החוזרת נערכת רק בין שני מועמדים, אך במקרה של תיקו במקום הראשון או השני, כל המועמדים שזכו במקום זה מתמודדים). בשיטה זו המועמד שניצח זוכה לתמיכה נרחבת מהציבור. דוגמה היא הבחירות לנשיאות בישראל בהן נדרש רוב של חברי הכנסת לבחירה (61 חברי כנסת מתוך 120). החל מהסיבוב השלישי המועמד בעל מספר הקולות הנמוך ביותר לא מתמודד בהצבעות הנוספות. שיטת האחוז המינימלילפי שיטה זו נבחר המועמד שקיבל רוב פשוט ובלבד שקיבל מעל אחוז מסוים מן הקולות שנקבע בחוק. שיטה זו נהוגה בין השאר בבחירות לראשי הרשויות המקומיות בישראל. בבחירות אלה נבחר המועמד שקיבל את המספר הגדול ביותר של קולות ובלבד שזכה ל-40% לפחות מן הקולות הכשרים. אם אין מועמד כזה נערך סיבוב נוסף של בחירות בין שני המועמדים שקיבלו את המספר הרב ביותר של קולות כשרים. יתרונות השיטה הרובנית
חסרונות השיטה הרובנית
שיטת הבחירות הרובנית בישראלמדינת ישראל היא חברה הטרוגנית ועל כן מרובת קונפליקטים, לכן בבחירות בישראל חשוב לתת דגש על עקרון הייצוג כדי שקבוצות שונות באוכלוסייה לא ירגישו מקופחות וחסרות ייצוג בשלטון. לכן כדי לשמור על קונצנזוס בעם מונהגות בישראל בחירות בשיטה היחסית שנותנת דגש לעיקרון הייצוג ודואגת שלכל מפלגה יהיה ייצוג בהתאם לכוחה האלקטורלי. לכן כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות לאספה המכוננת – היא הכנסת הראשונה – התעורר ויכוח בין מצדדי השיטה היחסית שהייתה נהוגה בבחירות למוסדות היישוב עוד בטרם העצמאות, לבין מתנגדיה ולבסוף נקבע ששיטת הבחירות תהיה השיטה היחסית. מאז שנות ה-50 עלו מדי פעם הצעות לשינוי שיטת הבחירות הארצית-היחסית הנהוגה בישראל לשיטה במתכונת רובנית. מטרת ההצעות הייתה להביא להקטנת מספר המפלגות, או לשפר את מצבן האלקטורלי של מפלגות מסוימות. בין ההצעות שהועלו: הצעתו של בן-גוריון – השיטה הרובנית הפשוטהכבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות היחסית לכנסת הראשונה תמך בן-גוריון בשיטה הרובית הפשוטה – הנהגת 120 אזורי בחירה שבכל אחד מהם ייבחר נציג אחד כנהוג בממלכה המאוחדת. עמדתו של בן-גוריון אף אומצה כעמדת המצע של מפא"י. הסיבה העיקרית לעמדתו זו הייתה כרוכה בקידום האינטרסים של מפלגתו; הפעלת השיטה הרובנית הפשוטה באזורים חד-נציגיים הייתה מקנה ככל הנראה רוב מוחלט למפא"י, דבר שהיה משחרר אותה מתלות בשותפות קואליציוניות. הצעת בן-גוריון הועלתה בעת הדיון במליאת הכנסת על חוק יסוד: הכנסת ב-1958 באמצעות חבר הכנסת ברוך אזניה ממפא"י ונדחתה ברוב של 73 נגד 42. הצעתם של יגאל הורביץ וזלמן שובלב-13 ביוני 1980, יגאל הורביץ וזלמן שובל ממפלגת תל"ם העלו מחדש את ההצעה של בן-גוריון להנהיג בבחירות את השיטה הרובנית. הצעה זו אף עברה בקריאה טרומית אך לא התקדמה מאז. הצעות לשיטה מעורבתהצעתו של יוסף סרלין – הראשון שהציע להנהיג בישראל שיטה מעורבת הוא חבר הכנסת יוסף סרלין מהציונים הכלליים, בדצמבר 1958. לפי הצעתו, חלק מהנבחרים ייבחרו בשיטה אזורית–יחסית, או רובנית–אישית, והיתר על בסיס ארצי-יחסי. הוא הציע שייקבעו 30 אזורי בחירה שבכל אחד מהם ייבחרו שלושה חברי כנסת, ושלושים חברי הכנסת הנותרים ייבחרו על בסיס השיטה הקיימת. הצעתו של גד יעקובי – חבר הכנסת גד יעקובי הציע, למשל, לבחור את הנציגים האזוריים ב-18 אזורים בני חמישה מושבים כל אחד. הצעותיו של יעקובי נוסחו מחדש על ידי שרי המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק ויעקב שמשון שפירא, וב-1972 הועלתה על שולחן הכנסת לקריאה טרומית הצעתו של יעקובי באמצעות חבר הכנסת צדוק, כשהיא מוגשת פורמלית כהצעת חוק פרטית על ידי שבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה. ההצעה זכתה ברוב של 61 תומכים מול 45 מתנגדים ו-3 נמנעים. היא הועברה לוועדת חוקה חוק ומשפט, אך בסופו של דבר, לאחר דיונים בוועדה, לא הובאה לקריאה ראשונה בכנסת. הצעתו של מרדכי וירשובסקי – ב-14 ביוני 1988 התקבלה בקריאה ראשונה הצעה שהוכנה על ידי חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי ממפלגת ר"ץ בצירוף חתימותיהם של 43 חברי כנסת נוספים. ההצעה, כפי שעברה בקריאה ראשונה, הביאה שתי חלופות. על פי הראשונה ייבחרו 80 חברי כנסת ב-20 אזורי בחירה על בסיס אזורי-יחסי, ו-40 ייבחרו מרשימות ארציות של המפלגות על בסיס מספר הקולות היחסי שקיבלו באזורי הבחירה. הגרסה השנייה מציעה לחלק את המדינה ל-60 אזורי בחירה חד-מושביים, שבהם תונהג השיטה הרובנית הפשוטה, ו-60 המושבים הנותרים ייבחרו על פי השיטה הקיימת, השיטה היחסית. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
|
|||||||||||||
