|
האיחוד הפולני-ליטאי
האיחוד הפולני-ליטאי, הידוע גם כרפובליקת שני העמים, היה מדינה במזרח אירופה שהתקיימה רשמית בין השנים 1569–1795, ובגרסה מוקדמת יותר כבר מן המאה ה־14. בימי תפארתהּ השתרעה על פני השטחים השייכים בימינו למדינות פולין, ליטא, לטביה, בלארוס, וכן חלקים נרחבים של אוקראינה ואסטוניה. תחילת האיחוד   כתר פולין דוכסות פרוסיה (וסאלית פולנית) הדוכסות הגדולה של ליטא דוכסות קורלנד (וסאלית ליטאית) ליבוניה האיחוד נפתח בנישואים בין שליטיהן של שתי הממלכות. ההסכם על האיחוד נחתם בעיירה קטנה בשם קרבו, בשטח בלארוס של ימינו, ב-14 באוגוסט 1385. האיחוד התבטא באירוסין בין יוגאילה דוכס ליטא, וידוויגה, מלכת פולין, בתו של מלך הונגריה ופולין. איחוד זה נקרא "איחוד קרבו" והיה בעל השפעות מרחיקות לכת על הפוליטיקה הבינלאומית של אירופה. צו קרבו דרש מחותמיו לבצע מספר פעולות לפני שהשליטה תעבור לידיהם. ראשית, הפולנים נדרשו לבחור ביוגאילה כמלך פולין. שנית, היה על יוגאילה לקבל על עצמו את הדת הקתולית, והוא הוטבל יחד עם אחיו וקיבל את השם ולדיסלב, על שם סבו. הכתרה זו סימנה את תחילתו של איחוד אשר שרד 409 שנה.[1] לפני האיחוד עם ליטא נשלטה פולין על ידי לאיוש הראשון, אשר שלט בו זמנית גם על הונגריה, החל מ-1370. לאיוש לא הצליח להעמיד צאצא זכר כיורש, מה שהותיר את הממלכה בוואקום שהיה צורך למלא. פולין לא נשענה באותה תקופה על מלוכה מרכזית מבוססת. למעשה היא אוחדה מחדש רק ב-1320, כ-50 שנה לפני צו קרבו. לפני כן, הייתה קיבוץ של עשרות דוכסויות המתחככות אחת עם השנייה לעיתים קרובות. פולין אוחדה מחדש לממלכה אחת על ידי אחד מאבותיו של יוגאילה, וכאשר נדרש יוגאילה לשנות את שמו בחר בשמו של מאחד פולין. לעומת פולין, שהייתה בעיצומו של תהליך של התבססות מחדש כממלכה מרכזית, הייתה הונגריה ממלכה מבוססת יותר, מה שהטה את הכף לטובת הונגריה במוסדות השלטון המאוחד. בנוסף לסיבות אלה, נראה שלאיוש סלד מממלכת פולין מסיבות פרטיות. הוא ביקר לעיתים רחוקות בפולין, ומינה למושלת את אמו הלא אהודה. רגשות אלה היו הדדיים, וגם העם הפולני לא האדירו, ואף נרשמו ניסיונות להפיל את השלטון במהפכות אלימות. לא רק הסלידה הטבעית משלטונו של המלך לאיוש ומאמו הניעו את ניסיונות המהפכה. לאיוש בחר לעביר את הירושה דרך בנותיו, מה שנגד את החוק הפולני המסורתי. האצילים הפולנים התנגדו להעברת הירושה לבנותיו של לאיוש, אשר נאלץ לזמן אותם להישבע אמונים לבתו ולנעול את שערי העיר עד שיסכימו להישבע.[2] הוא תכנן להעביר את השליטה בפולין לבתו מריה, ואת השליטה בהונגריה לבתו ידוויגה. למרות כוונותיו, המרתה האצולה ההונגרית את פיו והמליכה את מריה כמלכתם עם מותו.[3] על בסיס מערכת הסכמים ישנים בין לאיוש והפולנים, השתלם לאצולה הפולנית להתעקש בכל זאת להמליך צאצא של לאיוש. הוא התחייב להחזיר כוח רב לידיהם של האצילים בתנאי שיסכימו להמליך את בתו. כך הפולנים עשו, זאת למרות שאף אחת מהבנות לא הייתה בגיל מתאים למלוכה.[4] כאמור, אצילי פולין נקלעו למצב בעייתי, מריה, המלכה המיועדת, הושבעה כמלכת הונגריה בניגוד להבטחות שנעשו על ידי אביה בעת שהפולנים נשבעו אמונים למריה. מצב זה עודד את אצילי פולין לבנות ועדות שלטוניות, במטרה להחליט מי לדעתם צריך להיות השליט הבא של ממלכת פולין. הוועדות שבהן הוחלט להמליך את ידוויגה תרמו רבות להגדרה המדינית של פולין כולה, ואפשרו לבנות מערכת שלטון לא מונרכית, שתאפשר לנהל את הממלכה עד שהמלכה הנבחרת תגיע לבגרות.[5] עדות לכוח העצום שהיה בידי ועדות שלטוניות אלה, היא העובדה שהוועדה שלטונית שברה את הסכם הנישואים הקיים של ידוויגה על מנת לבנות את האיחוד עם ליטא.[6] האיחוד עם ליטא השתלם לפולין בכך שהוסיף לה כוח צבאי, לו הייתה זקוקה נואשות לאחר הניתוק מהונגריה. כוח צבאי זה אפשר לפולין להתמודד עם הונגריה והקיסרות הרומאית הקדושה שלטשו עיניים לעבר שטחיה. משמעות נוספת של האיחוד הייתה הפסקת הפשיטות של כוחות ליטאיים, אשר גבו מפולין מחיר כבד לאורך השנים. יתר על כך, התנצרותו של דוכס פגאני בעקבות האיחוד עם פולין הוסיף לתהילת פולין בקרב המדינות הנוצריות.[7] בהמשך, נחתם בשנת 1569 הסכם איחוד לובלין. המצב הפוליטי בליטא טרם האיחודהתפתחות ליטא עצמה היא סוג של חידה עד היום. היא שמרה על פגניות עד האיחוד עם פולין, לא כתבה את שפתה עד המאה ה-16 ולא תיעדה את האצולה שלה עד המאה ה-11. למרות כל זה היא הצליחה לשרוד בעולם נוצרי בהצלחה רבה.[8] ליטא החזיקה במערכת חוקים שאפשרו לה להמשיך להשתלט ולשלוט בשקט יחסי על טריטוריות נרחבות שבהן חיו נתינים עם סט אמונות שונה. למרות רוגע יחסי לאורך שנים רבות, כאשר נכבש כל השטח האפשרי, החלו בעיות בממלכה הליטאית. ראשית, היו יותר נתינים נוצרים בני עמים אחרים מאשר פגאנים ליטאים, דבר שהקשה על הליטאים לשמור על התרבות שלהם. חשוב לעמוד על כך שאמונתם הפגאנית הייתה יתרון ביטחוני שאפשר להם לנצל את העימות בין האורתודוקסים לקתולים לטובתם.[9] שנית, כל עוד הצליחו הליטאים להגדיל את שטחם, הם העבירו את השטחים החדשים בירושה לבניהם. אך, כאשר התפשטות הממלכה פסקה, פסקה גם היכולת לחלק שטחים ליורשים הרבים. המחסור בירושה הגדיל את העימותים בתוך שושלת המלוכה.[10] עם הבעיות בתוך הממלכה החלו גם לצמוח בעיות מחוץ לה. שכניה של ממלכת ליטא החלו לאיים עליה ממזרח וממערב.[11] מכל סיבות אלה ועוד התדרדר השלטון הליטאי לאיטו לכאוס. אירעו ניסיונות הפיכה מטעם גורמים ממשפחת המלוכה שהרגישו מרומים מכיוון שלא קיבלו שטחים כירושה, עקב הפסקת הכיבושים. אלו, לצד מספר הסכמים סודיים של דוכסים ליטאים מחוץ לממלכה ובתוכה, הובילו לנפילת השלטון הליטאי לזמן קצר. ב-1381 הופל יוגאילה, הדוכס העליון, על ידי קסטוטיס דודו. למרות שהוכרח על ידי דודו לוותר על ממלכתו בכתב, החזיר לעצמו יוגאילה, בעזרת נציגים אחרים ממשפחת המלוכה, את השלטון בממלכה שנה אחת בלבד לאחר מכן.[12] כאשר עלתה האפשרות של איחוד עם פולין, הוסכם שהיא תועיל לשני הצדדים. ליטא זכתה לחיזוק כוחה הצבאי שאפשר לה להתמודד עם איומים פנימיים וחיצוניים כאחד. מלבד זאת, המרתו של יוגאילה לקתוליות במדינה שנתיניה נחלקו בין פגאניות לאורתודוקסיה אפשרה לנתינים הפגאנים, שאליהם הייתה משפחת המלוכה קשורה יותר, להמשיך לתחזק זהות דתית נפרדת כקתולים.[13] חוק ושלטוןלמרות האיחוד בין שתי המדינות ושלטון תחת מלך יחיד, פולין וליטא למעשה נוהלו כל אחת בנפרד,[14] ואף שמרו על צבא נפרד. זאת, למרות ניסיונות חוזרים מצד פולין להשליט את רצונה על ליטא.[15] המלכות בפולין-ליטא הייתה מלכות מסורסת. המלך לאיוש הבטיח לפולין שאם הם יתנו לאחת מבנותיו לשלוט הוא לא יעלה מיסים, ללא הסכמת אצילי הממלכה. חמישים שנה לאחר מכן, הובטח לאצולה על ידי מלך האיחוד חופש ממעצר עד לסוף הליך הוגן. ככל שהזמן חלף חופש הפעולה של המלך הוגבל יותר ויותר. האצילים ניהלו מערכת משפטית נפרדת משלהם, ב-1454 נאסר על המלך לקבוע חוקים או לזמן את צבא המלכות ללא הסכמת האצילים והמלכים נדרשו לתמיכה מהאצילים על מנת לאשר את יורשיהם. פולין-ליטא הייתה מדינה מרובת אצילים, באמצע המאה ה-16 כשישה אחוזים מהאוכלוסייה היו בעלי מעמד אצולה.[16] במאה ה-16 נעשה ניסיון בממלכת ליטא-פולין להשוות את מעמדם של כלל האצילים. בוטל ההבדל בין אצילים פולנים לאצילים ליטאים. בוטל הכבוד הנוסף שנשאו משפחות ממעמד אצולה ותיק, והן נותרו רק עם שמות התואר. כבוד ניתן רק על בסיס משרות ותפקידם של האצילים, משרות שלרוב לא היה ניתן להוריש. הממלכה נוהלה על ידי אצילים שנבחרו על ידי אצילים כנציגים לפרלמנט. ממסמכים שנשמרו ניתן לראות שהתפיסה ששררה בקרב האצולה הפולנית היא שהמלך הוא משרת של המדינה. על אף כל אלה מעולם לא היה ניסיון לבטל את ממסד המלכות בפולין-ליטא.[17] כתוצאה מהגישה שבה החזיק האיחוד הפולני-ליטאי, מאפייני האצולה היו מאוד מגוונים. היו אצילים שהיו מהמשכילים והעשירים באירופה. מולם עמדו גם אצילים עניים ואנאלפביתים, אך בעלי זכות הצבעה. בשנותיה האחרונות של הממלכה, בעקבות מספרם הגבוה של האצילים, התקיימו ועדות שמשכו אליהן עשרות אלפים של בעלי זכות הצבעה. על מנת לאמוד את היקף האוריינות נדרשו האצילים בוועדה גדולה של 1767 לחתום את שמם. בחלק מן המחוזות נראה שרק 5 אחוזים מן הנוכחים ידעו לחתום את שמם. במחוזות אחרים כ-80 אחוזים ידעו לחתום את שמם. מלך האיחוד העריך שכחצי מאצולת פולין הייתה אנאלפביתית.[18] האופי הייחודי של הממשל גרם לכך שבמהלך המאה ה-16 האיחוד הפולני-ליטאי בלט באירופה של התקופה - שהייתה כר פורה למאבקים על בסיס דת - כמקום בו שררה סובלנות בפועל כלפי זרמי הדת השונים של הנצרות, ורשמית גם כלפי מיעוטים דתיים כמו היהודים והמוסלמים, והייתה חריגה בכך שהייתה מדינה שלא הייתה מוציאה להורג בעוון השקפה דתית. תופעה זו גרמה לכך שהממלכה הייתה ביתם של זרמים שנחשבו רדיקליים, כמו כנסייה אנטי-טריניטרית. בשנת 1573 נחתם הסכם ורשה שהתיר לכל שליט מקומי לקיים את הדת בה הוא בחר. לקראת סוף המאה ה-16 חל מפנה בגישה זו, כאשר הישועים הצליחו להחזיר את מרבית האצולה הפולנית לתמיכה בכנסייה הקתולית.[19] כלכלת פולין-ליטא הכלכלה הפולנית-ליטאית הייתה ידועה בכל רחבי אירופה ככלכלה נוחה ושופעת במיוחד לאורך תחילתה של המאה ה-15. לאחר מכן כלכלת הממלכה הידרדרה בעקבות מלחמות שהשתתפה בהן והתקפות שספגה.[20] השלטון היציב והמאוחד של פולין-ליטא שיחק חלק משמעותי ביציבות הכלכלית של הממלכה.[21] בזכות אדמה פורייה[22] ושלטון יציב הצליחו נתיני הממלכה הפולנית-ליטאית לייצר עודפים של תבואה גם בעת שמדינות אחרות לא הצליחו להאכיל את תושביהן.[21] למרות ייצוא נרחב, מחירי התבואה בפולין-ליטא נותרו נמוכים יחסים לשאר אירופה.[23] יהודים בפולין-ליטאהיהודים בפולין-ליטא היוו חלק מהותי מכלל האוכלוסייה וקשרו קשרים חמים עם יתר נתיני הממלכה.[24] שלא כמו נתינים אחרים בממלכה היחס כלפי יהודים לא היה תלוי בקשרים דיפלומטיים, לדוגמה היחסים עם המיעוט הפרוסי היו תלויים במידה רבה ביחס פרוסיה לפולין-ליטא.[25] מסיבות אלה ובגלל אופי השלטון הלא ריכוזי שהיה נהוג בפולין-ליטא, היחס כלפי היהודים עוצב יותר מכורח הנסיבות מאשר מתוקף צווים או גישה של השלטון כלפי המיעוט יהודי.[26] מסתמן שכבר במאה ה-18 היו כמיליון יהודים בפולין-ליטא. היהודים היו האוכלוסייה השלישית בגודלה בפולין-ליטא, והתפרסו בכל שטחיה של הממלכה. היהודים עסקו במקצועות שרוב האוכלוסייה לא עסקה בהם, אף שהיו מיעוטים אחרים שמשלח ידם היה כשל היהודים.[27] היחס ליהודים לא היה חד-משמעי מצד כל נתיני הממלכה לאורך כל שנות קיומה. היו תקופות שבהן התנכלו ליהודים, אך היו גם תקופות שבהן המקומיים אימצו את היהודים לחיקם. דוגמה מובהקת לכך היא חוק שהסדיר מיהו זר בממלכה מ-1629, אשר לא כלל יהודים כזרים בתוך הממלכה.[28] ראו גםקישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.svg)
.svg){kind=small}
