|
 המונח "ק"ו" מפנה לכאן. לערך העוסק בשנה עברית, ראו ה'ק"ו. קַל וָחוֹמֶר (בראשי תיבות: ק"ו) היא אחת מהמידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. מדובר בשיטה לוגית להֶחָלַת והעברת דין ממקרה אחד למשנהו, כאשר המקרה האחד קל יחסית, והשני חמור ממנו; או להפך. מידה זו השתרשה כמטבע לשון בעברית, שמשמעותה היא "על אחת כמה וכמה". לעיתים, כדי לציין קל וחומר חזק במיוחד משתמשים בביטוי קל וחומר בן בנו של קל וחומר, למרות שהמשמעות המקורית של ביטוי זה היא דווקא "קל וחומר" חלש, מאחר שמקור ההשוואה עצמו נלמד ב"קל וחומר"[1]. מידה זו נמצאת באופן מפורש לא רק בפרשנות חז"ל, אלא אף בטקסט המקראי גופו. היא כלולה בשבע המידות של הלל הזקן[2] ובשלוש עשרה המידות של רבי ישמעאל[3].
מהותה של המידה
העברת דין ממקרה קל למקרה חמור, או להפך. כאשר יש שני עניינים, שאחד מהם חמור מחברו, הרי דבר שחייבים לעשותו (או נאסר לעשותו) בקל מבין השניים, מובן מאליו שחייבים לעשותו (או אסור לעשותו) גם בחמור מביניהם. באופן דומה, בנויה גם ההקבלה ההפוכה: דבר שהותר לעשותו בחמור מבין השניים, מובן מאליו שמותר לעשותו גם בקל מביניהם. בלשון חז"ל מכונה מידה זו גם "דין", וכאשר דבר מסוים עשוי להלמד גם בקל וחומר, הם אומרים "והלא דין הוא" (משנה פסחים ו, ב ורבים נוספים).
שימושים בתנ"ך במידה זו
שימוש במידה זו מצוי כבר בתנ"ך. במדרש בראשית רבה צב מופיעים מפי רבי ישמעאל עשרה לימודי קל וחומר המצויים כבר בתורה (הכוונה היא לתנ"ך). בפירוש "יפה תואר" על בראשית רבה עמד הרב שמואל יפה אשכנזי על כך שניתן למנות במקרא הרבה יותר מעשרה מקרים של שימוש בקל וחומר, ונתן הסבר מדוע רבי ישמעאל מנה רק את עשרת הקל וחומרים שמנה. להלן מספר דוגמאות לשימוש במקרא במידה זו:
- בדברי ההגנה של אחי יוסף הם אומרים: "הן כסף אשר מצאנו בפי אמתחותינו השיבנו אליך מארץ כנען, ואיך נגנוב מבית אדוניך כסף או זהב?" (בראשית מד, ח).
- משה נשלח לדבר עם פרעה אך אומר לה': "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות ו' יב)
- עונשה של מרים, לאחר שדברה דברי זלזול כלפי משה רבנו, ונענשה בצרעת. נפסק דינה לשהות מחוץ למחנה שבעה ימים, והנימוק: "ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים", הרי לנו לימוד בדרך קל וחומר: כשם שאם אביה היה נוזף בה הייתה מתביישת שבעה ימים, כשהקב"ה נוזף בה על אחת כמה וכמה.
- לפני מותו כותב משה ספר תורה ונותן אותו ללויים לשמור כדי שיהיה עדות בעם כשיחטאו. ואז הוא אומר: "הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואף כי אחרי מותי" (דברים ל"א כז).
- שמשון ענה לאשתו אשר בקשה לדעת את התשובה לחידה שהציג בפני הפלשתים: "הנה לאבי ולאמי לא הגדתי ולך אגיד?" (שופטים י"ד טז).
- אנשי דוד אמרו לו על כוונתו ללכת לקעילה: "הנה אנחנו פה ביהודה יראים ואף כי נלך קעילה אל מערכות פלשתים". (שמואל א' כ"ג ג).
- דוד אומר לרוצחי אישבשת אשר קיוו לקבל פרס על שהרגו אותו: "כי המגיד לי לאמר הנה מת שאול והוא היה כמבשר בעיניו ואחזה בו ואהרגהו בצקלג אשר לתתי לו בשורה. אף כי אנשים רשעים הרגו את איש צדיק בביתו על משכבו, ועתה הלוא אבקש את דמו מידכם." (שמואל ב' ד' י-יא)
- שלמה אומר בתפילתו: "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי" (מלכים א' ח' כז)
- לאחר שיהוא הרג את יורם מלך ישראל ואת אחזיהו מלך יהודה הוא שולח מכתב לשרי יזרעאל ומזמין אותם להילחם נגדו. הם פחדו מאוד ואמרו: "הנה שני המלכים לא עמדו לפניו ואיך נעמוד אנחנו" (מלכים ב' י' ד).
- בתגובה לדברי ירמיהו "מדוע דרך רשעים צלחה?" הוא נענה: "כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים, ובארץ שלום אתה בוטח ואיך תעשה בגאון הירדן". כלומר, ירמיהו נענה שאם במצב הנוכחי הוא מתקשה, מה הוא יעשה כשיהיה יותר גרוע.
- הנביא יחזקאל ממשיל את בני ישראל לעץ הגפן ואומר: "הנה בהיותו תמים לא ייעשה למלאכה, אף כי אש אכלתהו ויחר - ונעשה עוד למלאכה?"
- בסוף ספר יונה ה' אומר לו "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה ריבו בני אדם אשר לא ידע מימינו ושמאלו ובהמה רבה?!"
- במשלי (פרק י"א, פסוק ל"א) נאמר" הן צדיק בארץ ישולם אף כי רשע וחוטא".
שימושים של חז"ל במידה זו
אצל חז"ל נעשה שימוש נרחב במידה זו, בלימוד ההלכה, ויש לכך דוגמאות רבות:
- בספר שמות נאמר: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו". התורה עוסקת רק בשור וחמור של האויב, ומקל וחומר למדו חז"ל שיש לנהוג כך אף בשור וחמור של ידיד.
אך השימוש בקל וחומר אינו מוגבל להלכה, והוא משמש אף באגדה. לדוגמה:
- חז"ל אומרים שחנניה, מישאל ועזריה החליטו שעליהם לסרב לגזירת המלך במחיר הכנסתם לכבשן האש, בקל וחומר מהצפרדעים בעשר המכות. אם הצפרדעים שאינן מחויבות במצוות נכנסו לתנורים כדי להציק לפרעה ולמצרים[4], אף על פי שכל צפרדע יכלה לקרקר במקום אחר ולאו דווקא בתנור, הרי שבני האדם החייבים במצוות מצווים למסור נפשם להיות מוכנים להיכנס לתנור כאשר הם מצווים שלא להשתחוות לפסל (מסכת פסחים נג:).
- מסופר בסוף מסכת מכות שכשרבי עקיבא ראה את הרומאים שמחים ועולזים הוא שחק ואמר שאם כך נהנים עוברי רצונו של ה' על אחת כמה וכמה ישמחו עושי רצונו.
הגבלות על שימוש במידה זו
 ערך מורחב – דיו לבא מן הדין להיות כנדון
- על מידה זו חל גם כלל הבא להגביל את העברת הדין. הכלל קובע שהדין הנלמד אינו יכול להיות חמור יותר מן הדין במקור שממנו הוא נלמד. בלשון התלמוד "דיו לַבָּא מן הדין להיות כנדון"[5]. הכלל של "דיו" תקף גם לגבי הדין שמהווה את הצד החמור המאפשר לימוד של קל וחומר. כלומר, לא ניתן ללמוד בעזרת קל וחומר דין יותר חמור מאשר הדין שנושאו הוכרז כחמור יותר. דוגמה לכך מובאת במשנה בבא קמא פרק ב' משנה ה'.
- מקורו של כלל "דיו" זה, הוא מהפסוק בתורה: ”וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים, תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים ... וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה שִׁבְעַת יָמִים”[6], שמשמעותו: מכיוון וה' נזף במרים עליה להיות מסוגרת שבעת ימים. שכן אם אביה היה נוזף בה – ודאי הייתה נזופה למשך שבוע, קל וחומר כלפי נזיפתו של ה' שתהיה שבוע. אופן הלימוד מהפסוק הוא משום שלכאורה לפי קל וחומר זה היה על מרים להיות מסוגרת על כל פנים שבועיים, ומכך שהתורה הורתה על הסגרתה למשך שבוע בלבד – הרי ש"דיו לבא מן הדין להיות כנדון".
- הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חומר" באמת חמור מהקל בכל ההיבטים הרלוונטיים. כלומר אם יש היבט שבו ה"קל" חמור מה"חמור", המקרה אינו תקף להיות "קל וחומר".
- ישנה מחלוקת תנאים בנוגע לשאלה האם עונשין מן הדין או אין עונשין מן הדין[7]. להלכה נפסק שאין עונשין מן הדין (ספר מצוות גדול לאוין מ). משמעות הדבר היא שהשימוש בקל וחומר לא יכול להוות מקור לענישה.
- מקור הכלל הוא מהפסוק: ”וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וגו' וְנִכְרְתוּ וגו' עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה”[8], ודרשו חז"ל כי המילים ערות אחותו גילה באו לחייב בעונש על אחות משני הורים בנוסף על אחות מאחד הצדדים כמפורש בפסוק. על גבי דרשה זו הקשו, מדוע יש צורך לכתוב זאת, הרי היה ניתן ללמוד בקל וחומר מהעונש על אחות מצד אחד, ומכאן הסיקו שקל וחומר לא יכול ללמד על עונש.
יכולת השימוש במידת קל וחומר
בדרך כלל נחשבת מידה זו למידה הגיונית. משום כך, לכאורה, רשאי כל אחד להשתמש בה. הכלל הוא שבעוד אין אדם דן גזירה שווה מעצמו, הרי שאדם דן קל וחומר מעצמו. עם זאת, כיוון שכאמור לעיל, הקל וחומר נחשב כתקף רק אם ה"חמור" באמת חמור מהקל בכל ההיבטים הרלוונטיים, יש מקום לדון מהו היבט רלוונטי, ומהו היבט שאינו רלוונטי. כיוון שכך, ישנם ראשונים הסוברים שגם מידה זו, אינה יכולה להתבסס על היגיון של כל אדם; והם סוברים שישנה מסורת (או כללים העוברים במסורת) המלמדת מתי ניתן להשתמש במידה זו.
ראו גם
לקריאה נוספת
- הרב אריה שוורץ, מדת קל וחומר בספרות התלמודית, ורשה: יבנה תרס"ה.
- הרב חיים הירשנזון, בירורי המדות - חלק א, הובוקון תרפ"ט. (באתר היברובוקס)
- הרב משה אוסטרובסקי, המדות שהתורה נדרשת בהן, ע' לט-פו, ירושלים תרפ"ד.
- יהודה ליבוש שפער, מדת קל וחומר, הצופה לחכמת ישראל, שנה שישית, ע' 173-172, בודפשט תרפ"ב.
- הרב מנחם דוב גנק, מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא הפרדס אייר תשנ"ג ע' 21
- מיכאל אברהם, דב גבאי ואורי שילד, מידות הדרש ההגיוניות: היסקים לא דדוקטיביים בתלמוד, כרך א' בסדרת מחקרים בלוגיקה תלמודית, לונדון 2010 (הספר להורדה: חלק א, חלק ב)
- הרב מיכאל אברהם, אמת ולא יציב (הוצאת ידיעות ספרים, 2016), בפרק קל וחומר והפירכות עליו.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ כמובא בתלמוד בבלי, מסכת זבחים, דף נ', עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ס"ו, עמוד א'
- ^ ספרא, פרשת ויקרא - יג מדות פרק א
- ^ ספר שמות, פרק ז', פסוק כ"ח
- ^ משנה, מסכת בבא קמא, פרק ב', משנה ה' ומקורות רבים נוספים
- ^ פרשת בהעלותך, ספר במדבר, פרק י"ב, פסוקים י"ד–ט"ו.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין , דף ע"ד, עמוד א'.
- ^ ויקרא, כ', י"ז.
|
