|
פסחא
הפָּסְחַא (מיוונית: Πάσχα) הוא חג נוצרי המציין את תחיית ישו, על-פי האמונה הנוצרית, ביום השלישי לאחר שנצלב ונקבר בירושלים. חג הפסחא נחוג בכל הכנסיות הנוצריות, אולם בתאריכים שונים. הוא נחגג תמיד ביום ראשון בשבוע, ותמיד סמוך לתחילת האביב. השבוע הקדוש, הוא השבוע האחרון של 40 ימי הצום, מתחיל ביום ראשון של הדקלים ומסתיים ביום ראשון לאחר מכן, שהוא יום חג הפסחא והיום בו ישו קם לתחייה. ברוב מדינות אירופה, בניגוד לארצות הברית, מקובל להאריך את חג הפסחא ולחגוג במשך יומיים – יום ראשון ושני בשבוע. פסחא הוא החג הקדוש ביותר בלוח השנה הנוצרי (אם כי מעט זרמי שוליים זעירים, כמו הקווייקרים, לא מציינים אותו). החג מוכר כחג רשמי ברוב המדינות בעלות מסורת נוצרית, ומלבד טקסים לכבוד תחיית ישו, נהוגים בו טקסים ומשחקים לכבוד תחילת האביב. סיפור צליבתו ותחייתו של ישו
סיפור צליבתו ותחייתו של ישו מופיע באוונגליונים של הברית החדשה. על פי המסופר בהם:
התקופה שקודמת לימים אלה היא תקופת אבל שמאופיינת בצום חלקי, המכונה "לנט" (Lent) או "התענית". הצום מסתיים ביום ראשון, יום התחייה. שם החגפסחא הוא שמו של חג הפסח בשפה הארמית, שהייתה שפה נפוצה בקרב הנוצרים הראשונים. ממנה הועתק שמו ליוונית (Πάσχα) וללטינית (Pascha) וכך שמו גם כיום בשפות רומאניות – בצרפתית: Les Pâques, בספרדית: Pascua, באיטלקית: Pasqua. מקור שמו האנגלי של החג, Easter, הוא בשם הגרמני לחג, Ostern. ייתכן שמקורו של שם החג בחלק מהשפות הגרמאניות (והאנגלית בתוכן), הוא בשמה של האלה "אוסטרה" (Eostre), וייתכן כי שם החג הוא על שם חודש האביב הראשון שהיה קרוי "אוסטרמונאט" (Eostremonat), על שם האלה שסמלה את בוא האביב, מן הסתם אשתורת לפי שמה. לחג הנוצרי נתלוו סממנים פגאנים הקשורים בפולחן האלה, למשל סיפור הארנבת המטילה ביצים שמקורו באלה המצוירת לפעמים עם ראש ארנבת ובביצים שהן סמל לפריון. פסחא בנצרות המערבית.jpg) בנצרות המערבית הקתולית חג הפסחא מסמל את תום ארבעים ימי התענית ("לנט"). זוהי תקופה של צום חלקי שבו נמנעים ממזונות מסוימים כדוגמת בשר, ממתקים ויין, ונוהגים חזרה בתשובה. הצום הוא לזכר האירועים שקדמו לצליבת ישו, ומגיע לשיאו ב"יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש") שבו נהוג צום חמור יותר (מותרת רק אכילת לחם ושתיית מים) לזכר הצליבה עצמה. היום הראשון של הצום הוא יום רביעי בשבוע, המכונה יום רביעי של האפר. כיוון שבימי ראשון לא מקובל לצום, נמשכת תקופת הצום 46 ימים, אם כי הצום עצמו חל ב-40 ימים מתוכם בלבד. על פי המסורת הנוצרית הימים שלפני חג הפסחא הם ימים מיוחדים. יום ראשון שלפני הפסחא הוא "יום ראשון של הדקלים" (או "יום ראשון של כפות התמרים"). שלושת הימים לפני הפסחא הם: "יום חמישי הקדוש" (באנגלית: Maundy Thursday), "יום שישי הטוב" (או: "יום שישי הקדוש", באנגלית: Good Friday) ו"יום שבת הקדוש" (או "יום שבת השקט", באנגלית: Holy Saturday). הימים מנציחים מאורעות בימיו האחרונים של ישו, כפי שמתוארים באוונגליונים: כניסתו לירושלים ("יום ראשון של כפות התמרים", כיוון שעל פי המסורת הנוצרית נתקבל ישו בנפנוף כפות תמרים על ידי תושבי העיר), הסעודה האחרונה (יום חמישי הקדוש) והצליבה (יום שישי הטוב). יום שישי הטוב, יום שבת הקדוש ו"יום ראשון של פסחא" קרויים לפעמים "טרידואום" (Triduum – "שלושה ימים" בלטינית). במדינות אירופה, ובארצות נוצריות אחרות, חג הפסחא נחוג במשך יומיים – החג שעיקרו ביום ראשון נמשך גם ליום שני, המכונה לפיכך "יום שני של פסחא". בארצות הברית נוהג זה אינו מקובל, מלבד קהילת יוצאי פולין החוגגת את "יום שני הרטוב" (שמיגוס-דינגוס – Śmigus-Dyngus) הנהוג בפולין, בו מקובל שאדם מרטיב את הנערות שמוצאות חן בעיניו ואף מכה אותן בענף הקרוי Pussy willows.[1] שבעה שבועות בדיוק אחרי הפסחא נחוג ה"פנטקוסט" – חג השבועות הנוצרי. פסחא בנצרות המזרחית.jpg) בנצרות המזרחית קיימות שתי תקופות תענית, אחת בפסחא ואחת בחג המולד. התענית שלפני חג הפסחא קרויה "התענית הגדולה". מיד לאחר יום ראשון החמישי בתקופת התענית הגדולה – מתחיל שבוע כפות התמרים, המסתיים ביום שבת של לזרוס. רשמית התענית מסתיימת בשבת של לזרוס, אך הצום נמשך בשבוע שאחריו. למחרת השבת של לזרוס מגיע יום ראשון של כפות התמרים, השבוע הקדוש, שבת האור ולבסוף חג הפסחא ושבירת הצום לאחר התפילה. השבוע שלאחר הפסחא קרוי "השבוע הזוהר", שבו אין צמים גם לא בימים רביעי ושישי (ימי צום גם בימות השנה הרגילים). מנהגי החגבארצות שונות התפתחו מנהגים שונים הקשורים לחג. כך למשל הזכות של נשים להכות את בעליהן ביום השני ולהפך ביום השלישי, הדלקת מדורות לשם שריפתו של יהודה, או משחקי כדוריד.[2] מקורם של רוב המנהגים האלה בחגיגות האביב שהיו נהוגות באירופה לפני עידן הנצרות (ראו להלן).  לחגיגות פסחא נלווית גם משמעות כלכלית: נמכרים בו דברי מתיקה כגון ביצי פסחא משוקולד, ארנבי פסחא משוקולד וממרשמלו, סוכריות גומי וכרטיסי ברכה. תהלוכות ה"פרוססיון" הן מוקד משיכה לתיירים. בארצות הברית קיבל החג אופי חילוני, כך שלמרבית האמריקנים הפעילות העיקרית בחג היא קישוט ביצים, שבעקבותיו מתקיים ביום ראשון משחק דמוי "חפש את המטמון" בו אוספים הילדים ביצים שהוחבאו בבתים או בחצרות. אגדות הילדים מספרות שארנבת חג הפסחא (Easter Bunny) מחלקת ביצים וממתקים אחרים בסלסלת קש, הממתינה לילדים בבוקר יום ראשון של פסחא. מקור הסיפור על הארנבת המטילה ביצים הוא גרמני פגאני (ראו לעיל בהסבר על שם החג). באוסטרליה נחשבת הארנבת ל"מכת טבע" ואין היא פופולרית, ולכן נעשה ניסיון להחליף את הארנבת בחיית הכיס וולבי ענק הפופולרית יותר (וולבי הפסחא). במדינות בהן נהוג לחגוג את פסחא גם ביום שני מקובל להתיז מים על אנשים, זכר למנהג לפיו התיזו מים קדושים על הבתים והמזון לברכה. כמו כן מקיימים תחרויות של גלגול ביצים. בין המאכלים האופייניים לחג ניתן למנות את ביצי הפסחא, ביסקוויט פסחא (באנגליה) וקולוראקיה (ביוון). המועד שבו נחוג חג הפסחא
לחג הפסחא ולמועדים הסמוכים לו אין תאריך קבוע בלוח הגרגוריאני. הנוצרים הראשונים ראו חשיבות בשמירת מועד החג ביום הראשון בשבוע שחל במהלך חג הפסח היהודי,[4] ועל כן, קבעו את מועד החג על-פי הלוח העברי. בשנים מוקדמות תאריכי חג הפסחא התבססו על תצפיות אסטרונומיות. כדי שיתאפשר לדעת מראש את מועד החג, עברו להיעזר בטבלאות או נוסחאות המוכרות גם מן הלוח העברי: חיזוי מועד מילואו של הירח לפי מחזור של 19 שנה. העדות הראשונה לטבלה שכזו היא זו שיצר היפוליטוס מרומא בשנת 222 לספירה, טבלה בעלת מחזור של 8 שנים. ההתבססות על מחזור הירח באה בניגוד לשאיפה להתבסס על יום השוויון שבאה מאוחר יותר. לקראת אמצע האלף הראשון נוצרו במקביל באזורים שונים מספר טבלאות ולוחות שנה והפערים בתאריכי החג בין כנסיות שונות היו נפוצים ובכל פעם שהתגלה פער כזה הוא נדון בוועידה במטרה לפותרו. הפער הפך לעניין שבשגרה גם לאחר יצירת הלוח הגרגוריאני המקובל בימינו. בוועידת ניקיאה בשנת 325 לספירה הופסקה ההסתמכות על לוח השנה העברי. הסיבה לכך היא שבהסתמכות על הלוח העברי, מועד חג הפסחא לעיתים היה נקבע לפני יום השוויון ולעיתים אחריו. בהמשך נקבעה נוסחה מסודרת (מעין אלגוריתם) לחישוב מועד חג הפסחא על-פי הלוח הרומי, המוכר כיום בשם הלוח היוליאני: חג הפסחא נחגג ביום ראשון בשבוע, החל אחרי מילואו של הירח שחל אחרי 21 במרץ. 21 במרץ נחשב כיום השוויון בין אורך היום לאורך הלילה. חישוב מועד זה של האביב נעשה בשנת 325 לספירה (ראו גם סינוד ויטבי). הצורך בקביעת מועד חג הפסחא (אנ') תרם לגיבוש לוח השנה הנוצרי. בתקופת האימפריה הרומית, מניין השנים שהיה נהוג בעולם הנוצרי התבסס על מינוי הקונסולים על ידי הקיסר. כך לדוגמה ויקטוריוס מאקיטן (אנ') יצר בשנת 457 לספירה לוח שהתאים בין לוח השנה האלכסנדרוני לשיטה של מניין שנים לפי הקונסולים-שיטה זו הייתה נפוצה בגאליה (צרפת של היום) ובספרד. בסוף המאה ה-16 האפיפיור גרגוריוס ה-13 תיקן את לוח השנה הרומי, ויצר את הלוח הנקרא על-שמו – הלוח הגרגוריאני. בנוסף הוא תיקן את הנוסחה לחישוב חג הפסחא. התיקונים התקבלו תחילה רק בכנסייה הקתולית, אולם בהדרגה אומצו על ידי המדינות הפרוטסטנטיות. יוון אמצה לוח שנה משלה הזהה כמעט ללוח הגרגוריאני, אולם היא דבקה בנוסחאות הישנות לחישוב חג הפסחא, כך שביוון נחוג חג המולד יחד עם הכנסיות המערביות, אבל חג הפסחא נחגג יחד עם הכנסיות המזרחיות. בהשוואה ללוח העברי, נחוג חג הפסחא של הכנסיות המערביות כמעט תמיד במהלך חול המועד פסח או מיד לאחריו. מלבד בשנים ה-8, ה-19 וה-11 במחזור העיבור של הלוח העברי, שאז הוא נחגג בשבוע שלאחר חג הפורים. חג הפסחא של הכנסיות המזרחיות נחגג לרוב בשבוע שלאחר פסח, אולם כאשר פסח חל ביום שלישי אז הפסחא עשוי לחול במהלך חול המועד פסח. בשנים ה-5 וה-16 במחזור העיבור נחגג הפסחא כחודש אחרי, בשבוע שלאחר ל"ג בעומר. אחת לכמה שנים מתלכדים תאריכי חג הפסחא כך שכל הכנסיות חוגגות אותו יחד, ואז הוא חל ביום האחרון של חול המועד של פסח בלוח העברי (כ' בניסן - כשפסח חל ביום שלישי) או באחרון של פסח (כ"ב בניסן - כשפסח חל ביום ראשון). המתמטיקאי קרל פרידריך גאוס פיתח אלגוריתם לחישוב מועד חג הפסחא, ובו משתמשים עד ימינו. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
