|
דרוזים
 דרוזים (בערבית: مُوَحِّدونَ دُرُوز, מֹוְחדון דֻרוּז; צורת היחיד: دُرْزِيّ, דֻרְזִיּ) הם קבוצה אתנו-דתית[4] ערבית במזרח התיכון, המקיימת דת אתנית ייחודית שהתפצלה מהאסלאם השיעי-איסמאעילי במאה ה-11.[5][6][7] על פי העדויות ההיסטוריות, האמונה הדרוזית - דין א-תַּוְחִ֫יד (دين التوحيد, ובעברית: דת הייחוד), צמחה במצרים בתחילת המאה ה-11, ובמרכזה עמדה דמותו של אל-חאכם באמר אללה (الحاكم بامر الله), הח'ליף ה-6 בשושלת הפאטמית אשר ידוע בארץ ישראל על היותו אנטישמי ואנטי-נוצרי מובהק[8]. על פי המסורת הדרוזית, אל-חאכם היה התגלמות הרוח האלוהית. בשנת 1021 הוא נעלם אבל לפני שנעלם הוא הורה לאנשיו להפיץ את אמונתו[דרוש מקור: האם זוהי מסורת או נתמך על ידי מקורות היסטוריים?], ומי שהמשיכו להפיץ את בשורתו ואת האמונה שהוא התגלות האלוהות היו חמזה בן-עלי ומוחמד בן אסמאעיל א-דרזי. השניים הסתכסכו וא-דרזי הואשם במעשים שליליים, ועל כן הכינוי "דרוזי" נחשב דווקא לשלילי בעיני הדרוזים, והם מעדיפים להיקרא בשם "בַּ֫נִי מערוף" (بني معروف) שפירושו "בני החסד"[9]. אחרים גורסים שבני מערוף היו שבט שאימץ את הדת הדרוזית בעבר הרחוק. על פי מסורות דרוזיות לדרוזים שורשים קדומים בהרבה, שהתנהלו לאורך שנים באופן מחתרתי. הדרוזים במזרח התיכון הם דוברי השפה הערבית הדומה לניבים סוריים. כמעט כל הדרוזים במזרח התיכון חיים באזור הגאוגרפי הכולל את לבנון, דרום סוריה וצפון ישראל (ראו הדרוזים בישראל). התיישבותם הררית, במטרה להישמר מאוכלוסייה עוינת. רובם אזרחים סורים, אך יש קהילה דרוזית גדולה בין אזרחי לבנון. בסוף שנת 2021 נמנו 150 אלף דרוזים תושבי קבע בישראל (כ־1.6% מאוכלוסיית המדינה)[3]. ישנה קהילה דרוזית גדולה בוונצואלה וזאת בשל הגירה מסיבית, מסוף המאה ה-18, מהמזרח התיכון, לצורכי עבודה. כמו כן, ישנן קהילות דרוזיות גדולות בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, בגרמניה, בשוודיה ובקולומביה. מוצאמוצא הדת הדרוזיתהדת הדרוזית החלה כתנועה באסמאעיליה, פלג באסלאם השיעי, והיא הושפעה בעיקר מהפילוסופיה היוונית ומהגנוסיס. הדרוזים נקראים גם "בַּ֫נִי מערוף" (بني معروف) ו"אל-מֻוַוחִּדוּן" (الموحـّدون – "בני אמונת הייחוד" כלומר, המונותאיסטים). על פי המחקר, הדת הדרוזית התגבשה במצרים בתקופת שלטונו של הח'ליף הפאטימי השישי, "אל-חאכם באמר אללה" (השופט במצוות האל, الحاكم بأمر الله) בין השנים 996–1021[10]. לפי המסורת הדרוזית אין מדובר בדת חדשה, אלא רק בהופעה מחודשת של אמונה מונותאיסטית עתיקה ומזוככת, שלפיה האל אחד והוא אינו נתפס בשכל האנושי. על פי האמונה הדרוזית, נביאי האמונה הזאת התגלו רק במקרים נדירים. הדרוזים מאמינים כי ההיסטוריה האנושית מחולקת לשבע תקופות, שבכל אחת מהן פעל נביא ולידו "יודע חוכמת נסתר" שהעביר ליחידי סגולה את רזי הדת. שני זוגות כאלה המוכרים גם למי שאינו דרוזי הם: משה (מוסא) ויתרו (הנביא שועייב), וכן מוחמד וסלמאן אלפארסי. על פי האמונה הדרוזית, בימי אל-חאכם באמר אללה ניתנה ההזדמנות האחרונה להצטרפות ל"מווחדון". בימינו אין לאיש אפשרות להצטרף לדת הדרוזית אלא אם נולד כדרוזי. על פי האמונה הדרוזית, בתקופתו של אל-חאכִם באמר אללה הופיעו ארבעה מבשרים שונים, אך שלושת הראשונים בהם הכינו את הקרקע להגעתו של המבשר הרביעי, הגדול מכולם, חמזה בן-עלי (حمزة بن عليّ). כשהיה חמזה בן עלי בן 20, הוא בא לחצרו של אל-חאכם באמר אללה והתקבל מיד על ידי המושל. בשנת 1017 הכריז אל-חאכם באמר אללה על חמזה בן עלי כאימאם של דת המווחדון. בפברואר 1021 נעלם אל-חאכִם באמר אללה. היעלמותו של הח'ליף היא עדיין פרשה עלומה. על פי חלק מההיסטוריונים הח'ליף נרצח, אך על פי האמונה הדרוזית, באחת מהרכיבות השגרתיות על סוסו והתייחדותו של אל-חאכם באמר אללה עם האל, הוא נעלם לזמן רב מן הרגיל. המאמינים שיצאו לחפשו מצאו את בגדיו עומדים מכופתרים באוויר, בלי שהוא היה בתוכם. המסורת אומרת כי אל-חאכִם באמר אללה נעלם במתכוון וכי הוא מסתתר כאות מבחן לעמידתם של המאמינים, אולם הוא עתיד להופיע ב"אחרית הימים" (ראו גם "מהדי"). 22 שנים לאחר מכן, נתן יורשו השני של אל-חאכִם באמר אללה למעוניינים הזדמנות אחרונה להצטרף אל חבר המאמינים הדרוזים. באותה תקופה הצטרפו מספר שבטים חזקים באזור הלבנט אשר מאז ומעולם שמרו את ענייניהם לעצמם ולא התערבו בנעשה במקומות אחרים כל עוד לא עמדו בפני סכנה. ההצטרפות אל הדרוזים אפשרה להם להתבדל ביתר שאת והביאה ללכידות פנימית. אחד מהשבטים הבולטים שהצטרפו אל הדרוזים בתקופה זו, המכונה גם "תקופת ההטפה", היה שבט תנוח'. אמירי הדרוזים עד המאה ה-15 היו משבט זה. הנוסע היהודי בנימין מטודלה כתב על ביקורו בעיר צידון ב-1167 כי "האומה הנקראת דרזיאן". הוא הראשון שכותב על הדרוזים והוא מפרט בכתביו מגוון שמועות אודותיהם[11][12]. במאה ה־14 הגאוגרף המוסלמי א-דימאשקי כתב אודותיהם וגרס כי לדידו הדרוזים כופרים לאסלאם[12]. מוצאם האתני של הדרוזיםקבוצת חוקרים פרסמה ב-2008 מחקר על מבנה ה-DNA של הדרוזים בגליל. מסקנתם הייתה שהדרוזים בגליל מייצגים אוכלוסייה מבודדת וייחודית המהווה שריד גנטי של אוכלוסיית המזרח הקרוב כפי שהייתה בימי קדם, לפני אלפי שנים. מאחר שהדת הדרוזית נוסדה לפני כאלף שנים בלבד, ממצאי המחקר הגנטי משתלבים עם האמונה הדרוזית בדבר עתיקותה של דתם, שנשתמרה בסתר בידי מאמיניה במשך אלפי שנים ונחשפה לעולם רק בשנת 1017[13]. במחקר זה, הדן בהיבט ההיסטורי של הדרוזים, נמצאו עשרים ושניים קווי דמיון בין אמונתם של יתרו (נביאם החשוב ביותר של הדרוזים) ובני קיני, מנהגיהם ודרכי פעולתם לבין אלה של הדרוזים. קווי דמיון אלה תומכים בהשערה שייתכן שהדרוזים הם ממשיכי דרכם ואמונתם של יתרו ובני שבטו והם השריד הגנטי של בני קיני. התנ"ך מאפשר לנו ללמוד על בני קיני משנת 1300 לערך לפני הספירה (תקופתו של יתרו) ועד לשנת 445 לערך לפני הספירה (בניית חומת ירושלים בימי נחמיה). אך מאז אין ברשותנו מידע מבוסס על קבוצת אנשים שהמשיכה להחזיק באמונתם של בני קיני, וששרדה כיחידה דתית-תרבותית ייחודית ומובהקת ב-1,500 השנים שחלפו עד למועד הפצתה של הדת הדרוזית. פער זה יכול להוות יעד למחקרים נוספים שינסו למצוא את השרשרת האנושית שהמשיכה להחזיק באמונה העתיקה ולהובילה עד לעידן המודרני. מחקר זה מציע להתמקד בשבטי היטורים - שבט ערבי קדום שהתבסס באזור הלבנון, החרמון וצפון הגולן החל משלהי התקופה הפרסית והתגייר בחלקו בתקופה החשמונאית, כמקור למוצא הדרוזים[14]. כמו כן הסתמכו החוקרים על הדמיון הלשוני בין שפתו של יתרו נביא הדרוזים לזו של היטורים. בגישה זו תומכים משה הרטל ופרופסור שמעון דר, חוקר היטורים. יש לציין את קבר נבי אליא בגבעת חוורית ליד היישוב מסעדה שבגולן שמהווה אתר דרוזי מקודש, והוא אתר יטורי קדמון. מקור השם "דרוזים"על פי המסורת הדרוזית, אחד המצטרפים החדשים לדת המווחדון היה נשתכין א-דֻּרְזִי (نشتكين الدرزي) הידוע גם בשם מוחמד בן אסמאעיל א-דֻּרְזִי (محمد بن إسمـاعيل الدرزي). בתחילה פעל א-דרזי בתיאום עם שאר מפיצי הדת, אך לאחר מכן ראה בעצמו את התגלמות האל והחליט להקים דת אחרת. המלחמה בא-דרזי לא איחרה לבוא והוא הובס בידי חמזה בן-עלי. בסופו של דבר נקראו מאמיני המווחדון בפי המוסלמים על שם א-דרזי, ומכאן השם "דרוזים". יש גרסאות נוספות לגבי מקור השם, וגם הדרוזים עצמם אינם תמימי דעים לחלוטין בעניין זה. לפי אחת הגרסאות, א-דרזי אכן הפיץ דת שקרית והדרוזים כונו על שמו כדי להשפילם ולהראות את נחיתותם מול המוסלמים. לפי גרסה אחרת, א-דרזי דווקא הפיץ את דת המווחדון בדבקות ולכן הדרוזים נקראים על שמו. הדת הדרוזית
הדת הדרוזית סודית, וידועה רק ל"חכמים" ("עוקאל", בערבית عقال וביחיד عاقل עאקל – משכילים, ידענים, נבונים), כלומר יודעי הדת, שהם מיעוטה של העדה; שאר ההדיוטות ("ג'והאל" בערבית جهال וביחיד جاهل ג'אהל – בורים) אינם מכירים את הדת. ספרי הדת הדרוזיים שמהם נלמדים רזי הדת נקראים "איגרות החוכמה". הספרים מועתקים אך ורק בכתב יד, הנכתב על קלף על ידי סופר המוכשר לכך, והם נשמרים בסוד על ידי ה'עוקאל' וכך הם חמשת חומשי ספרי הדת. בית התפילה הדרוזי נקרא ח'ילווה (خَلْوَة) ורק העוקאל (זקני הדת והמשכילים) רשאים להתפלל שם. ילדים דרוזים עד גיל 15 רשאים גם הם להיכנס אל הח'ילווה, כיוון שבגיל 15 הם מחליטים אם לקבל על עצמם את עול הציווים הדתיים המחמירים המוטלים על העוקאל או להישאר ג'והאל, ולפני זה הם יכולים "להתרשם" מהחיים הדתיים. גם בהמשך אין מניעה לג'אהל להפוך לעאקל או לעאקל להפוך לג'אהל, אך לעאקל שהופך לג'אהל אסור לגלות את עיקרי הדת. מתחילת הפצתה של הדת ועד לשנת 1043, הופצו יסודות הדת. במשך 24 שנה הדת קיבלה מצטרפים חדשים, ולאחר מכן, עקב רדיפות, ננעלו שערי הדת ומאז הדרוזים אינם מקבלים מאמינים חדשים ורואים בחומרה נישואי תערובת. אדם המתחתן עם לא דרוזי או מוליד ילדים עם לא דרוזי, נחשב כלא דרוזי וכן ילדיו לא יהיו דרוזים, ולרוב לא מתקבל במשפחתו או בחברה. הדת הדרוזית היא חלק מהדתות האברהמיות. הם מאמינים שהיו שבעה נביאים בתקופות שונות: אדם, נח, אברהם, משה, ישו, מוחמד ומוחמד בן איסמאעיל, שהוא מייסד כת האיסמאעיליה באסלאם[15][16][17]. דברי כל אחד מהנביאים משלימים את קודמו, וביחד הם מצטרפים לכדי אמונה אחת. בכל תקופה היה אדם שהיה המשכיל, לדוגמה: בתקופת משה, חותנו יתרו היה המשכיל. בין המקומות הקדושים לדרוזים הם קברי הצדיקים ומייסדי הדת הדרוזית. חלק מתוכם קבורים בישראל, וחלק בדרום לבנון. אף על פי שמקורה של הדת הדרוזית מתבסס על שלוש הדתות האברהמיות ובפרט על האסלאם השיעי, היא נחשבת מבחינתם לדת ייחודית[דרוש מקור]. הדרוזים חוגגים את חג הקורבן במקביל לחג הקורבן של המוסלמים, אולם מנהגי החג אצלם מעט שונים. לפי האמונה הדרוזית, מותר לקיים מצוות של דת אחרת ולהעמיד פנים כמאמינים בדת אחרת (תַּקִייַה تقیة) אם בני הדת האחרת מאיימים על חייהם. הדרוזים חוו במרוצת השנים יחס עוין ולעיתים גם אכזרי מצד המוסלמים האדוקים. היות שהדרוזים היו בראשית דרכם עדה קטנה ומסוגרת, הם סבלו מיחס עוין במיוחד. הדת הדרוזית יצרה פתרון שייושם בפועל: ה"תקייה" – החובה של הסתרת הדת בעת צרה ומשבר בעזרת טשטוש מבחינה חיצונית של אמונתם כך שהם יכולים לדמות לסביבתם. עיקרון זה שימש במשך השנים בסיס להתנהגות הפוליטית של הדרוזים. הדרוזים אימצו הרבה מנהגים דתיים משאר הדתות לרבות נישואים, גירושים, מילה (ח'יתאן) וקבורה. ההלכות והמנהגים הדרוזיים בתחומים אלה מושפעים, בעיקרם, מהאסכולה החנפית, אחת מארבע האסכולות הפרשניות של השריעה באסלאם הסוני, שהייתה הנפוצה ביותר באימפריה העות'מאנית. בנושאים אלה הושפעו הדרוזים גם מהאסכולה המאלכית, שהייתה האסכולה הנהוגה בשושלת הפאטימית, שבה התפתחה הדת הדרוזית[18]. הנביאים של הדת על פי האמונה, יתרו, דניאל, יחזקאל, שמואל, אליהו מהברית הישנה (על פי המסורת, הדת נכתבה על ידי שלמה, והיא נקראת "החוכמה"), לצד מתיוס, מרקוס, ולוקאס מהברית החדשה (הנצרות)[19] וגם סלמאן אל-פארסי בעידן האסלאם ועוד.[דרוש מקור]  עיקרי הדת הדרוזיתרב הנסתר על הנגלה, אולם חוקרים, בעיקר צרפתים שהגיעו לכתבי הקודש הדרוזיים אחרי דיכוי המרידה בהר הדרוזים, מצאו מספר נושאים, ובהם:
מצוות הדת הדרוזיתשבע מצוות (תעאלים) הדרוזים הן:
מצוות אלה מתאימות מאוד לאורח חיים צבאי, במיוחד שתי המצוות הראשונות. זוהי אחת הסיבות לכך שהדרוזים בולטים כאנשי צבא בכל הארצות שבהן הם חיים, כולל במדינת ישראל. מצוות "שמירת הלשון" מחייבת את הדרוזים לומר אמת, ולכן הם נמנעים מלהסתיר ליקויים, וזה מאפשר להם להפיק לקחים. מצוות ההגנה על האחים יוצרת אצלם אחווה ורעות החיוניים להוויה הצבאית ולמלחמה. הדרוזים גם מאמינים בגלגול נשמות (תַנַאסֻח' אַל-אַרְוַּאח, تناسخ الارواح) ובגורל שאין להימנע ממנו, ולכן עוצמת הפחד מהמוות פחותה אצלם מאשר אצל אנשים שאינם דרוזים. האמונה בגלגול נשמות לא הייתה חלק מהדת הדרוזית בראשית דרכה: היא התווספה לדת במרוצת השנים. לראייה, לאמונה בגלגול נשמות אין אזכור בכתבי הקודש הדרוזיים, איגרות החוכמה. ראייה נוספת לכך היא שדווקא באיגרות החוכמה מגונים העלווים, בני קבוצה דתית אחרת, על אמונתם בגלגול נשמות[20]. הדרוזים מאמינים בקדושת הנשמה ולא בקדושת הגוף שכן הם ממשילים את הגוף לספינה שחולפת ומתבלה עם הזמן, לעומת הנשמה שתגיע לחשבון בבית דין של מעלה באחרית הימים. הלכות הדת הדרוזיתלדרוזים הלכות שונות, חלקן "הלכות התנהגות". הדרוזי העאקל מחויב לגלח את ראשו ולכסותו במצנפת, אינו מגלח את שפמו, ונמנע מאכילת צמחים ומאכלים משכרי חושים, חזיר וכל חיה אחרת שאינה מעלה גרה, משתיית משקאות חריפים ומעישון (וזה חל גם על הג'והאל). רוב ההלכות החמורות ביהדות ובאסלאם חלות גם כן על הדרוזים ביניהן: מעלה גרה, מפריס פרסה, גיד הנשה, בשר טמא, ברית מילה, קדושת הנשמה, נשיאת שם ה' לשווא. כמו כן, גם בדת הדרוזית יש איסורים על רצח, התאבדות, ניאוף, נישואים בין-דתיים, פוליגמיה והחזרת גרושה. חכמי הדת מבקרים בבית התפילה הדרוזי (ח'לווה) בכל ימות השבוע כמתאפשר, ובמיוחד בערב שישי (יום חמישי). בח'לווה אין רהיטים או קישוטים, רק שטיחים לישיבה כרמז לצניעות. בישיבות אלו מטיפים חכמי הדת דברי מוסר. כמו כן, קבועות בדת מספר "הלכות התנהגות":
דרוזים ודתות אחרותהדת הדרוזית מושפעת ממספר דתות ומסורות אחרות, כמו הנצרות, הגנוסטיות, הניאופלטוניזם, הזורואסטריות, המניכאיזם והפיתגוראיזם. יחסים עם מוסלמיםהדת הדרוזית לעיתים מסווגת כענף של האסמאעיליה; אף שבקרב חוקרים שונים נאמר כי הדת הדרוזית "סטתה באופן מהותי מהאסלאם, הן הסוני והן השיעי". למרות שהדת התפתחה בתחילה מתוך האסלאם האסמאעילי, רוב הדרוזים אינם מזהים את עצמם כמוסלמים, והם אינם מקבלים את חמשת עמודי האסלאם. הם שומרים על השפה והתרבות הערבית כחלק אינטגרלי מהזהות שלהם, עם ערבית כשפתם העיקרית. ההיסטוריון דיוויד ר. ו. ברייר מגדיר את הדרוזים כ"גולאת" של האסמאעיליה, שכן הם הגזימו בפולחן הח'ליף אל-חקים בי-אמר אללה וראו אותו כאל; הוא גם מגדיר את הדת הדרוזית כדת שהסטתה מהאסלאם. הוא הוסיף שבשל הסטייה הזו, הדת הדרוזית "נראית שונה מהאסלאם כפי שהאסלאם שונה מהנצרות או שהנצרות שונה מהיהדות". היסטורית, הקשר בין הדרוזים למוסלמים אופיין ברדיפות קשות. הדרוזים חוו לעיתים קרובות רדיפות מצד שליטים מוסלמיים שונים כמו הח'ליפות הפאטימידית השיעית, הממלוכים, האימפריה העות'מאנית הסונית, והאיילת מצרים. הרדיפות כללו טבח, הרס בתי תפילה ומקומות קדושים דרוזיים, והמרה כפויה לאסלאם. לפי הנראטיב הדרוזי, פעולות אלו היו נועדו להכחיד את הקהילה כולה. לאחרונה, במלחמת האזרחים בסוריה, שהחלה ב-2011, הדרוזים סבלו מרדיפות מצד קיצוניים אסלאמיים. מכיוון שהדרוזים התפתחו מתוך האסלאם ומשתפים עימם אמונות מסוימות, לעיתים עולה שאלה בקרב חוקרי אסלאם האם הדת הדרוזית היא דת נפרדת או שהיא כת באסלאם. הדרוזים אינם נחשבים מוסלמים לפי בתי הספר האורתודוקסיים של האסלאם. איבן תימיה, חוקר אסלאם בולט, דחה את הדרוזים כלא מוסלמים, והפסק ההלכה שלו קבע שהדרוזים "אינם ברמת 'אהל אל-כתאב' (עמי הספר) ולא מישריקין (פוליתאיסטים). הם מהכופרים הסוטים ביותר... נשים שלהם ניתן לקחת כעבדים ורכושם ניתן לשדוד... חובה להורגם כאשר הם נמצאים ולקלל אותם כפי שהם מתארים... יש להורגם את המלומדים ואת הדמויות הדתיות שלהם כדי שלא יטעו אחרים". האימפריה העות'מאנית הסתמכה פעמים רבות על פסק הלכה זה כדי להצדיק את הרדיפות כלפי הדרוזים. בניגוד לכך, לפי איבן אבידין, שפסקיו נחשבים לטקסט המחייב בהלכה החנאפית עד היום, הדרוזים אינם מוסלמים ואינם כופרים. בשנת 1959, בתנועה אקומנית שנובעת מהמאמץ של הנשיא המצרי גמאל עבד אל-נאצר להרחיב את כוחו הפוליטי לאחר הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת בין מצרים לסוריה ב-1958, חוקר האסלאם מחמוד שלטוט מאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר סיווג את הדרוזים כמוסלמים, למרות שרוב הדרוזים כבר לא מחשיבים את עצמם כמוסלמים. פסק ההלכה קובע כי הדרוזים הם מוסלמים כי הם משמיעים את שני חלקי ה"שאהאדה", מאמינים בקוראן ובאלוהות אחת ואינם מתנגדים לאסלאם במילים או במעשים. פסק הלכה זה לא התקבל על ידי כולם בעולם האסלאם, ומספר חוקרים התנגדו לו, בטענה שהדרוזים משמיעים את ה"שאהאדה" כהסתרה דתית מתוך חשש לרדיפות. חלקים מסוימים של האסלאם, כולל כל הזרמים השיעיים, אינם מכירים בסמכות הדתית של אוניברסיטת אל-אזהר, ואחרים שמכירים בה, לעיתים מערערים על הלגיטימיות הדתית של פסק ההלכה של שלטוט, שכן הוא ניתן ממניעים פוליטיים, שכן גמאל עבד אל-נאצר ראה בו אמצעי להפיץ את השפעתו ברחבי העולם הערבי. בשנת 2012, בשל נטיית אל-אזהר לקראת הסלאפיזם, ועליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים, דיקן הפקולטה ללימודים אסלאמיים באל-אזהר הוציא פסק הלכה שמתנגד בצורה נחרצת לפסק ההלכה של 1959. הדת הדרוזית כוללת אלמנטים מסוימים מהאסלאם, ודומני דתות נוספות. טקסטים מקודשים דרוזיים כוללים את הקוראן ואת איגרות החכמה (רַסָאִל אל-חִכְמָה). קהילת הדרוזים חוגגת את חג הקורבן (עיד אל-אדחא) כחג המרכזי שלהם, אם כי צורת ההשתתפות שלהם שונה בהשוואה למוסלמים הרוב. הדת הדרוזית אינה נוהגת בשארע ולא מקיימת את חמשת עמודי האסלאם מלבד אמירת השאהאדה. חוקרים טוענים כי הדרוזים משמיעים את השאהאדה כדי להגן על דתם ועל ביטחונם האישי, ולמנוע רדיפות מצד המוסלמים. יחסים עם נוצריםהנצרות והדרוזים הן דתות אברהמיות שיש להן קשר מסורתי היסטורי עם הבדל תאולוגי עיקרי. לשתי הדתות יש מקור משותף במזרח התיכון, והן מונותאיסטיות. מערכת היחסים בין הדרוזים לנוצרים התאפיינה ברוב המקרים בהרמוניה ובקיום בשלום. יחסים ידידותיים בין שתי הקבוצות היו נפוצים לאורך רוב ההיסטוריה, אף שבחלק מהמקרים היו יוצאים מן הכלל, כולל סכסוך אזרחי ב-1860 בלבנון ובדמשק. המרת דת של דרוזים לנצרות הייתה נפוצה בעבר באזור הלבנט. במשך הדורות, מספר חברים בולטים בקהילה הדרוזית המירו את דתותיהם לנצרות, כולל כמה מאנשי שושלת שיחאב, כמו גם משפחת אבי-לאמה. לקהילות הנוצרים והדרוזים יש היסטוריה ארוכה של אינטראקציה שנמשכת כמעט אלף שנה, במיוחד בהרי הלבנון. האינטראקציה בין הקהילות הנוצריות (מארונית, אורתודוקסית, מלכיתית וכנסיות אחרות) והדרוזים האחידים הובילה להיווצרות כפרים ועיירות מעורבות בהרי הלבנון, בשוף, בעמק התימן, בהרי הדרוזים, בגליל, בהר הכרמל ובגולן. הנוצרים והדרוזים יסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, דרך מערכת שלטונית וחברתית שהייתה ידועה כ"דואליזם מארוני-דרוזי" בממשלת הר הלבנון. הדוקטרינה הדרוזית מלמדת כי הנצרות צריכה להיות "מוערכת ומהללת", שכן מחברי הברית החדשה נתפסים כ"נושאי חוכמה". הדת הדרוזית כוללת מרכיבים מהנצרות, בנוסף לאימוץ אלמנטים נוצריים באיגרות החוכמה. הקאנון הדרוזי או הספרות הקדושה הדרוזית כוללת את הברית הישנה, את הברית החדשה, את הקוראן ואת יצירות פילוסופיות של אפלטון ושל מי שהושפעו מסוקרטס, יחד עם יצירות מעדויות דתיות ופילוסופיות אחרות. הדת הדרוזית מראה השפעה של המנזריות הנוצרית, לצד מנהגים דתיים נוספים. כמה חוקרים מציעים כי האמונות הגנוסטיות הנוצריות המוקדמות השפיעו על התאולוגיה הדרוזית, במיוחד במונחים של ידע אלוהי וגלגול נשמות. השפעות אלו ואימוץ של אלמנטים נוצריים כוללות את האימוץ של דמות אל-מהדי הנוצרי בין הדרוזים, וכן את השילוב של פסוקים מהברית החדשה הנוגעים למשיח על ידי מייסדים דרוזיים מסוימים. בהשוואה דתית, רוב הזרמים הנוצריים לא מאמינים בגלגול נשמות או בהעברת הנשמה, בניגוד לדרוזים. הפצת דת נחשבת לנושא מרכזי בנצרות, בניגוד לדרוזים שלא מקבלים המרת דת. נישואין מחוץ לדת הדרוזית הם נדירים ולא מומלצים. דמיון בין הדרוזים לנוצרים כולל עקרונות של נישואין מונוגמיים, כמו גם איסור גירושין ונישואין מחדש, בנוסף לאמונה באחדות האל וההופעה האלוהית. שום אחת מהדעות הנוצריות המרכזיות ולא הדת הדרוזית לא דורשות מילה של גברים, אף על פי שמילת גברים נפוצה במדינות נוצריות רבות ובקהילות נוצריות רבות, והיא נוהגת בנצרות קופטית, בכנסייה האורתודוקסית האתיופית ובכנסיית אורתודוקסית אריתריאה כטקס מעבר. למילת גברים אין משמעות דתית בדת הדרוזית. לשתי הדתות יש מקום בולט לישוע: בנצרות, ישו הוא הדמות המרכזית, הנתפסת כמשיח. עבור הדרוזים, ישו הוא נביא חשוב של אלוהים, אחד משבעת הנביאים (כולל מוחמד) שהופיעו בזמנים שונים בהיסטוריה. הדרוזים מעריכים את ישו כ"בן יוסף ומרים" ואת ארבעת תלמידיו, שכתבו את הברית החדשה. על פי הכתבים הדרוזיים, ישו הוא האימאם הגדול וההתגלמות של השכל העליון על פני האדמה ועקרון הקוסמוס הראשון, ורואים בו ואת חמזא איבן עלי כהתגלמות של אחת מחמשת הכוחות השמימיים הגדולים, שהם חלק מהמערכת שלהם. במסורת הדרוזית, ישו ידוע בשלושה תארים: המשיח האמיתי, המשיח של כל האומות, ומשיח החוטאים. זאת בשל האמונה כי ישו הביא את המסר האמיתי של הבשורה, האמונה שהוא היה המושיע של כל האומות, והאמונה שהוא מעניק מחילה. יחסים עם יהודיםהקשר בין הדרוזים ליהודים היה שנוי במחלוקת[21]. בחלק מהחומרים הדרוזיים, כמו איגרות החוכמה, מופיעה אנטישמיות; לדוגמה, באיגרת שמיוחסת לאחד מהמייסדים של הדת הדרוזית, בהאא' אל-דין אל-מוקטנא,[22] שנכתבה ככל הנראה בין השנים 1027 ל-1042 לספירה, הוא מאשים את היהודים בהצליבה של ישו[23]. באיגרות אחרות, היהודים מוצגים בצורה שלילית כ"מורעלים מוסרית ורוצחים של נביאים", במיוחד בפרקים 13 ו-14 של איגרות החוכמה[24]. באיגרת "התנצלויות ואזהרות" יש נבואה שלפיה, כסימן לסוף הימים, היהודים יכבשו את ירושלים ויבקשו לנקום בתושביה ובתושבי עכו. לאחר מכן, ישו המשיח יגרש את היהודים מירושלים בשל הפצת השחיתות המוסרית שלהם בעולם. הנוצרים ישלטו במוסלמים עד יום הדין, אז יתקיים שיפוט אלוהי על ידי אל-חאכם באמר אללא. מאידך, בנימין מטודלה, נוסע יהודי מהמאה ה-12, ציין כי הדרוזים שמרו על קשרים מסחריים טובים עם היהודים בסביבה, ולדבריו, הסיבה לכך הייתה שהדרוזים אהבו את העם היהודי. עם זאת, היהודים והדרוזים חיו בבידוד זה מזה, למעט בכמה ערים מעורבות כמו דיר אל-קאמר ופקיעין. בית הכנסת דיר אל-קאמר נבנה בשנת אלף שש מאות שלושים ושמונה, בתקופת האימפריה העות'מאנית בלבנון, כדי לשרת את האוכלוסייה היהודית המקומית, חלקה הייתה חלק מהסובבים את האמיר הדרוזי פחר אל-דין השני. במהלך התקופה העות'מאנית, יחסי הדרוזים בגליל והקהילה היהודית היו בדרך כלל מתוחים ומאופיינים בעימותים. בשנת אלף שש מאות שישים, במהלך מאבקי הכוח של הדרוזים בהרי הלבנון, כוחות דרוזיים הרסו את ההתיישבות היהודית בגליל, כולל בצפת ובטבריה. המתיחות החריפה בשנת אלף שמונה מאות שלושים וארבע, במהלך מרד האיכרים, כאשר הקהילה היהודית בצפת עברה התקפה שנמשכה חודש, שכללה ביזה נרחבת, אלימות והשמדת רכוש יהודי על ידי הדרוזים והמוסלמים. במהלך המרד הדרוזי נגד שלטונו של איברהים פאשא ממצרים, הקהילה היהודית בצפת הותקפה על ידי מורדים דרוזיים בתחילת יולי אלף שמונה מאות שלושים ושמונה, האלימות כלפי היהודים כללה ביזת בתיהם ופגיעות בבית הכנסת שלהם. האינטראקציות בין יהודים ודרוזים היו נדירות לפני הקמת מדינת ישראל בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, שכן הם חיו בבידוד זה מזה היסטורית. במהלך המנדט הבריטי על פלשתינה, הדרוזים לא קיבלו את הלאומנות הערבית ההולמת של הזמן ולא לקחו חלק בעימותים אלימים עם מהגרים יהודיים. בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, רבים מהדרוזים התנדבו לצבא הישראלי ולא הושמדו או ננטשו כפרים דרוזיים. מאז הקמת מדינת ישראל, הדרוזים הפגינו סולידריות עם ישראל והתרחקו מהקיצוניות האסלאמית הערבית. אזרחים דרוזיים ישראליים משרתים בצה"ל. הברית היהודית-דרוזית לעיתים קרובות הוזכרה כ"ברית דמים", כהכרה בעול הצבאי המשותף ששני העמים נשאו עבור ביטחונה של המדינה. חוקרי דרוזים ישראליים, קייס פ'ירו ורבאח חלאבי, טוענים כי הנרטיב הישראלי של "קשר היסטורי מיוחד" או "ברית דמים" בין דרוזים ליהודים הוא מיתוס שהומצא על ידי מעגלים ציוניים מוקדמים כדי לחלק ולשלוט על קהילות דתיות ערביות בישראל, ללא בסיס היסטורי. בניגוד לכך, הקהילה הדרוזית בסוריה, בלבנון ובגולן נוטה להזדהות עם הלאומנות הערבית ומחזיקה בדעות אנטי-ציוניות ברובן. מ-1957, ממשלת ישראל הכירה בדרוזים כקהילה דתית נפרדת, והם מוגדרים כקבוצה אתנית נפרדת ברישום סקר של משרד הפנים, למרות היותם ערבים.[25] רק חלק קטן מהדרוזים בישראל אינם מזדהים כערבים. החלק הגדול יותר של הדרוזים מזדהים כערבים, וישנו מיעוט אשר מזדהה כערבי פלסטיני. הדרוזים הישראלים אינם רואים את עצמם כמוסלמים, ומביטים על אמונתם כדת נפרדת ועצמאית. בהשוואה למוסלמים הישראלים, הדרוזים שמים פחות דגש על זהותם הערבית ומזדהים יותר כישראלים. עם זאת, הם היו פחות מוכנים לקשרים אישיים עם יהודים בהשוואה לנוצרים ישראלים. חוקרים מייחסים מגמה זו להבדלים תרבותיים בין יהודים לדרוזים. חגים
כמו כן, לדרוזים יש מספר חגים המיוחדים להם, הנחגגים בתאריכים קבועים לפי לוח השנה הגרגוריאני:
חג הקורבן וחג נבי שועייב הם חגים עממיים שנחגגים בקרב העדה כולה. יתר החגים מצוינים על ידי העוקאל (חכמי הדת). בישראל מקובל להחשיב את כל החגים המוזכרים לעיל כימי מנוחה בבתי ספר של העדה הדרוזית ועבור עובדי מדינה דרוזיים. טקסי נישואיןהליכי הנישואין דומים בקווים כלליים לאלה המקובלים בכלל החברה הערבית. התופעה הבולטת ביותר בהליכי הנישואין היא העובדה שאין בני הזוג רשאים ליצור ביניהם מערכת קשרים חברתית טרם שנישאו זה לזה, וכל עוד לא נערך ה"עקד", שהוא האקט הדתי המקשר ביניהם, אין הם רשאים להיפגש ביחידות. תופעה אחרת, הבולטת במיוחד בקרב הדרוזים, היא ההקפדה לקבל את הסכמתה החופשית של הכלה לנישואין. התקשורת בין הגבר לאישה נעשית באמצעות הוריו (בעבר). אלה, יחד עם נכבדי המקום, פונים להורי הנערה בבקשה כי ייאותו לנישואין. אם ניתנה הסכמת האישה נערך מפגש של שתי המשפחות ומכריהם הקרובים בבית הורי הכלה. במפגש בין שתי המשפחות נוהגים לסכם את התנאים שעל החתן למלא כדי לזכות בכלתו, כגון: גובה המוהר, מקום ותנאי מגורים או פרטים אחרים הנוגעים לעיתים בענייני דת וחברה, והחשוב מכל – קביעת המועד לעריכת העקד. העקד נערך על ידי אימאם המקום, הרושם על טופס את פרטי הצדדים, התנאים שנקבעו ביניהם, עדים ואת הסכמתה המחודשת של הכלה לנישואין. רישומים אלה נחתמים. בדרך כלל, נאמרת "סורת אל-פאתחה". מכאן ואילך רשאי החתן לבקר אצל כלתו כל אימת שירצה בכך, אך עדיין אין היא עוברת לביתם המשותף, כל עוד הוא לא מילא אחר התנאים שנקבעו. האוכלוסייה הדרוזית מראשית קיום העדה היו נתונים הדרוזים לרדיפות קשות שגרמו להגירתם ממצרים ולהתיישבותם בדרום לבנון. לאחר מכן עברו רבים מבני העדה לאזור הרי השוף שבהר הלבנון, אשר קיבל את הכינוי "הר הדרוזים הלבנוני" (להבדיל מהר הדרוזים שבסוריה). בסוף המאה ה-17, עקב מלחמותיהם המרובות, החלה נדידה של דרוזים מאזור ריכוזם בהר הלבנון לסביבות החורן בדרום מערב סוריה, שישובו היה אז דליל מאד[27]. הקתולים, המרונים והדרוזים ייסדו את לבנון המודרנית בתחילת המאה ה-18, באמצעות מערכת שלטונית וחברתית המכונה "הדואליזם המרוני–דרוזי" בהר לבנון מוטסריפאט.[28] יחסי הנוצרים והדרוזים היסטורית התאפיינו בשיתוף פעולה ובדו קיום.[29][30][31][32] במאה ה-18, בעקבות מלחמת אחים שפרצה בהר הלבנון בין הדרוזים למרונים ובין שני שבטים דרוזיים החלה הנדידה הגדולה של הדרוזים לאזור הר חורן. אחרי מאורעות 1840 ו-1860 (מעשי טבח שהביאו להתערבות מעצמות אירופה), הפכה הנדידה הדרוזית להגירה המונית ומאז קיבל הר חורן את השם "הר הדרוזים", ובו מתגוררת מרבית האוכלוסייה הדרוזית[27]. באמצע שנות ה-40 של המאה ה-20, כלל אוכלוסיית הדרוזים מנתה כ-180 אלף נפש: הריכוז הטריטוריאלי הגדול ביותר היה בהר הדרוזים, בו נמצאו בין 75 ל-80 אלף נפש – למעלה מ-40% מכלל הדרוזים, 72 אלף בלבנון, 20 אלף באמריקה ובארצות הגירה נוספות ורק בין 10 ל-12 אלף (כ-6%–7%) בארץ ישראל המנדטורית. חלקם של הדרוזים בתושבי ארץ ישראל באותה תקופה היה פחות מאחוז אחד[27]. נכון לשנת 2014 ישנם בעולם מעל מיליון מאמינים דרוזים אשר מפוזרים בכל העולם. רוב הדרוזים מרוכזים בסוריה (כ-600 אלף), לבנון (למעלה מ-400 אלף) וישראל (כ-120 אלף), ומיעוטם בירדן וארצות הברית וישנן גם קהילות דרוזיות גדולות בארצות דרום אמריקה (כ-60 אלף בוונצואלה)[33]. בשנת 2015 התפרסם מחקר חדש שאישר כי הדת הדרוזית התגבשה במאה ה-11, ומאז לא התערבבו עם קבוצות אתניות חיצוניות[34]. הדגל הדרוזיהדגל הדרוזי הוא סמלה של הדת הדרוזית ומייצג למעשה את האמונה הדרוזית ואת בסיסה. ישנן שתי צורות שונות לדגל הדרוזים. האחת רגילה, מלבנית – והאחרת, דגל בצורת כוכב בעל חמישה קודקודים. בשתי הצורות מופיעים חמישה צבעים. אדום: מסמל את הגבורה, האומץ והאהבה. צהוב: הידע, ההארה והחיטה. ירוק: אדמה וטבע. כחול: סבלנות, סלחנות, אחווה, שמים ומים. לבן: שלום וטוהר.[דרוש מקור] לפי הדת הדרוזית הצבעים מסמלים 5 המנהיגים של שבטי הדרוזים שנקראים גם ״גבולים״:
שמות הצבעים ויחסם למנהיגים הדרוזים מוזכרים בספר הדת הדרוזית שנקרא ״איגרות החוכמה״, ששבמשך השנים ניסו הדרוזים להסתירו, אבל בפלישה של הצבא הצרפתי על מעוזם של הדרוזים בסוריה ולבנון התגלה לראשונה ספר הדת שלהם ומאז גם תורגם לכמה שפות.
הדרוזים בישראל
_-_Nebi_Shueib_Festival.jpg) נכון לשנת 2021, מהווים הדרוזים כ-1.4% מכלל אוכלוסיית ישראל[3]. על פי המסורת, דרוזים יושבים בארץ ישראל מאז המאה ה-11, אולם התבססות היישוב הדרוזי חלה בעת שלטונם של הדרוזים בלבנון וצפון ארץ ישראל ובייחוד בתקופתו של האמיר פחר א-דין השני מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. בסוף המאה ה-16 ובמחצית הראשונה של המאה ה-17, אירעו מספר התקפות של דרוזים על יהודי העיר צפת. התקפה נוספת אירעה ב-4 ביולי 1838, אז התנפלו הדרוזים על היהודים ושדדו אותם. הדרוזים שבו ותקפו את מטולה בשנותיה הראשונות בתביעה לחזור לבתיהם במושבה ולמעמדם כאריסי הברון רוטשילד, מעמד ממנו נושלו לטענתם ב-1896 במרמה ובכוח הזרוע. לטענת אחרים, הדרוזים נטשו את מטולה על מנת לקחת חלק במרד הדרוזים בהר הדרוזים נגד השלטון העות'מאני, תוך שהם מפרים את חובתם החוזית כאריסים לבעל הקרקע – הברון, ומותירים את המושבה שוממה ואת שדותיה על יבולם מופקרים. זאת עד להיענותם של עשרות משפחות מבני המושבות לקול הקורא של פקיד הברון יהושע אוסוביצקי, לעלות לגליל הצפוני ולהציל את המיזם ההתיישבותי. בתקופת המנדט הבריטי נקטו הדרוזים עמדה נייטרלית כלפי הסכסוך בין היהודים לערבים ולא השתתפו במאורעות של שנות העשרים והשלושים. העמדה הנייטרלית של הדרוזים הביאה את ראשי היישוב לפנות אל הדרוזים בהצעה לשכנות טובה ויחסים תקינים. בתקופת מאורעות ה'תרצ"ו – ה'תרצ"ט היו מרבית הדרוזים רחוקים ממוקדי המרד ולא הושפעו מהלך הרוח הקיצוני של מנהיגי המרד. הדבר הביא לריחוק נוסף בינם לבין הערבים ומאידך להתקרבות ליהודים. במלחמת העולם השנייה נחלשו מעט הקשרים בין היהודים והדרוזים. אולם הבסיס החזק שנוצר אפשר את חידוש הקשרים לאחריה. גם לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה ב-29 בנובמבר 1947, העדיפו הדרוזים בארץ ישראל לנקוט עמדה נייטרלית במהותה כלפי שני הצדדים במאבק. ב-23 בינואר 1948 נערך הסכם לפיו "אין הדרוזים משתתפים או יוזמים התקפה על היהודים; אין היהודים מתקיפים את הדרוזים. הדרוזים מעוניינים לעזור ליהודים על ידי שמירת השקט באזורם. לזאת זקוקים לכסף, לתמיכה בכמה מצרכים, לקנות תחמושת חסרה". אך עוד לפני הכרזת העצמאות כבר הוקמה פלוגה דרוזית בתוך הכוח הצבאי היהודי, ובחודש אוקטובר כבר נלחמו פלוגה דרוזית ופלוגה צ'רקסית ב"מבצע חירם", בו נכבשו שטחים משמעותיים בגליל[35]. לאחר שמעמדם האישי של הדרוזים הוכר בלבנון ובסוריה, ב-1948 וב-1953 התאמה, ב-1957 הוכרו הדרוזים גם בישראל[36]. ישראל אף הגדילה לעשות והכירה בהם כעדה דתית מבחינה רשמית, דבר שלא זכו לו באף מדינה אחרת. מאותה שנה משרתים הדרוזים בצה"ל שירות חובה. ב-1961[37] הוקמה מועצה דתית דרוזית, נכון ל-2015 היא מונה שישים אנשי דת דרוזים. ב-1962 נחקק חוק בתי הדין הדרוזיים, מכוחו פועלים בתי הדין הדתיים הדרוזיים. הדרוזים נהנים מייצוג יתר בבית המחוקקים. במהלך כהונת הכנסת השמונה עשרה, הגיע ייצוגם לשיא של שישה חברי כנסת[38], פי שניים וחצי משיעורם באוכלוסייה. ביוני 1967 כבשה ישראל חלק ניכר מרמת הגולן ובכלל זה את הכפרים הדרוזיים בצפון הרמה, שבהם חיים היום כ-20,000 נפש. הכפרים הם: מג'דל שמס, מסעדה, בוקעאתא ועין קנייא.  היחסים בין השלטון הישראלי לבין הדרוזים ברמת הגולן נוחים בדרך כלל, בין היתר הודות לכך שבישראל כבר התקיימה ב-1967 קהילה דרוזית גדולה שהשתלבה בחיי המדינה. בשנת 1981 התקבל חוק הגולן שסיפח למעשה את הגולן למדינת ישראל. הדרוזים ברמת הגולן קיבלו את החוק במחאה חריפה, שרפו את תעודות הזהות הישראליות והכריזו על שביתה כללית, אם כי 5 ראשי יישובים דרוזיים בגולן הצטרפו כבר ב-11 בינואר 1978 לקריאתם של ראשי היישובים היהודיים בגולן – לספח את הגולן לישראל באופן מלא[39]. לפי הסטטוס קוו הנוכחי, רוב הדרוזים ברמת הגולן מוכרים כתושבי קבע בישראל, אולם לא כאזרחים. מאז תחילת מלחמת האזרחים בסוריה, חל שינוי איטי במצב זה, וחלק מהדרוזים ברמת הגולן מבקשים לקבל אזרחות ישראלית. בעשור החמישי למדינת ישראל חלו מספר אירועים משמעותיים בעדה הדרוזית. לראשונה מאז הקמת המדינה, תוכננה ואושרה תוכנית חומש לפיתוח הכפרים הדרוזים, אותה יזם משה ארנס, שכיהן אז כשר האחראי לענייני מיעוטים, בשנת 1987. התוכנית נתקלה בקשיים ולא מומשה כמתוכנן עקב העדר קביעת מסגרת תקציבית לכל אחד מסעיפיה, כך שהיא נותרה הצהרתית בעיקרה. בתחילת שנות התשעים, הישגי הממשלה בעניין הדרוזים היו דלים והלחצים על הממשלה לטפל בבעיות הלכו וגברו. בדצמבר 1994 ערכו כ-2,500 דרוזים הפגנה סוערת מול משרד ראש הממשלה בתביעה להעניק להם שוויון זכויות. ראש הממשלה נפגש עם נציגי ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות, אך אלה דחו את הצעות ראש הממשלה והפגישה הסתיימה ללא תוצאות. כעבור מספר ימים הגיעו נציגי הממשלה, ראשי המועצות המקומיות הדרוזיות וחברי הכנסת הדרוזים להסכם, שבו קיבלה על עצמה הממשלה התחייבות חשובה: לייחד סעיפים נפרדים למגזרים הדרוזי והצ'רקסי בתקציב המדינה, כך שמשרדי הממשלה יהיו מחויבים להוציא את הכספים הרלוונטיים לטובתם, ולא יוכלו להקצותם למטרות אחרות. עד ערב הבחירות של 1996, בוצעו כ-92% מתוכנית החומש על ידי משרדי הממשלה השונים, הודות למעקב שוטף של ועדת היגוי ליישום החלטת הממשלה בראשות מנכ"ל משרד ראש הממשלה ושל ראשי הרשויות המקומיות הדרוזיות.[40] באוקטובר 1993, הלך לעולמו שיח' אמין טריף, אשר היה המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל במשך 65 שנים. לאחר מותו פרץ מאבק על ארגון העדה הדרוזית ומוסדותיה. המחלוקות בעדה נמשכו למעלה מארבע שנים, במהלכן המוסדות הדתיים והשיפוטיים של העדה היו משותקים.[40] הפלגים השונים בעדה הגיעו בסופו של דבר לחתימה על הסכם לשיתוף פעולה ב-11 בדצמבר 1997, והעיקרים שנקבעו בו שמו קץ למריבות הפנימיות. במאי 2001 מונה חה"כ הדרוזי סאלח טריף (מפלגת העבודה) כשר לענייני מיעוטים במשרד ראש הממשלה וכשר בלי תיק הממונה על המגזר הערבי. טריף היה השר הדרוזי הראשון בישראל. בכנסת השבע עשרה כיהן חבר הכנסת הדרוזי-ישראלי מג'לי והבה כממלא מקום נשיא המדינה במשך שלושה ימים, החל מ-8 ביולי 2007, זאת לאחר שלרגל נסיעתה מחוץ לישראל מילא את מקומה של יושבת ראש הכנסת דליה איציק, שמילאה באותה העת את מקומו של הנשיא הנבצר משה קצב. בכך היה והבה לזמן קצר ממלא מקום נשיא המדינה הלא-יהודי (הדרוזי) הראשון של מדינת ישראל[41]. במהלך תקופה זו והבה לא ביצע כל פעולה הנגזרת מתפקידו כנשיא. מרכזי היישובים הדרוזיים בישראל, נמצאים בכרמל, בגליל וברמת הגולן. בסוף שנת 2017 מנו הדרוזים 141 אלף בני אדם המהווים כ-1.6 אחוזים מאוכלוסיית המדינה, ו-7.7 אחוזים מהערבים בישראל, רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים[42]. היישוב הגדול ביותר היה עיר כרמל (איחוד של דלית אל-כרמל ועספיא), שבו 22 אלף איש. בנובמבר 2008 אישרה הכנסת חוק[43] המבטל את האיחוד, ומשיב את המצב לקדמותו החל מ-1 בדצמבר 2008. העירייה המאוחדת שנוהלה תחת ועדה קרואה בראשות גבי אופיר פורקה. רמת הפריון בעדה ממשיכה לרדת, ובשנת 2007 הגיעה ל-2.5 ילדים בממוצע לאישה[44]. בישראל הדרוזים נחשבים לבני דת עצמאית, אולם בחלק מהמדינות הערביות, כמו בלבנון, סוריה, ירדן, ואיחוד האמירויות הערביות, הם נחשבים כחלק מהאוכלוסייה המוסלמית[45][46]. רוב הדרוזים המתגוררים בישראל מזדהים כישראלים ולגברים אחוז גיוס גבוה לצה"ל, לעומת הנשים הדרוזיות שכמעט ולא מתגייסות כלל אך עושות שירות לאומי. עם זאת הדרוזים המתגוררים ברמת הגולן לא מתגייסים לצה"ל ועד מלחמת האזרחים בסוריה, הם העדיפו להזדהות עם משטר אסד הסורי. לפי מחקר משנת 2017 רוב הדרוזים בישראל מגדירים עצמם כערבים (71%), והשאר מגדירים עצמם כ"דרוזים" או "דרוזים-ערבים"[42]. גנטיקהשושלות אבהיות ואימהיותמחקר דנ"א שנערך בשנת 2004 הראה כי 35% מהגברים הדרוזים בישראל משתייכים להפלוגרופ Y מסוג L, שאינו שכיח במיוחד במזרח התיכון.[47] מקורו של הפלוגרופ זה במזרח אסיה בעידן הפרהיסטורי, ומשם הוא נפוץ מפקיסטן לדרום איראן. מחקר דומה, שנערך בשנת 2008 על מדגם רחב יותר, הראה כי להפלוגרופ L-M20 משתייכים 27% מהדרוזים בכרמל, 2% מהדרוזים בגליל, 8% מהדרוזים בלבנון, ואף לא אחד מהדרוזים הסורים שנבדקו.[48] במחקר שנערך בשנת 2007 ובחן את שכיחותו של הפלוגרופ Y אחר, E1b1b1a2, הראה כי להפלוגרופ זה משתייכים מעל 10% מהזכרים הדרוזים והקפריסאים. מחקרים גנטיים מאוחרים יותר, שבחנו את ההתקבצות של קבוצות אתניות שונות ביחס זו לזו, הראו קרבה רבה בין הדרוזים לקפריסאים, וגם דמיון רב בין שתי הקבוצות הללו לאוכלוסייה הסורית והלבנונית הכללית וגם לעדות היהודיות הגדולות (יהדות אשכנז, ספרד, בבל ומרוקו).[49] מחקר שבחן את הגנום המיטוכונדרי של הדרוזים (שעובר בהורשה אימהית) הראה כי הדרוזים משתייכים למספר שושלות אימהיות שנפרדו אלו מאלו לפני כמה אלפי שנים. אבל, במקום להתפזר ברחבי העולם לאחר היפרדות זו, הטווח השלם של שושלות אלו כולו עדיין מצוי באוכלוסייה הדרוזית.[50] ההפלוגרופ המיטוכונדרי X שכיח במיוחד בכפרים דרוזיים, מה שלדעת החוקרים מהווה הצצה לנוף הגנטי של המזרח הקרוב הקדום, תקופה שבה הפלוגרופ זה היה, ככל הנראה, שכיח יותר ממה שהוא היום.[50] עקבות של דנ"א מיטוכונדרי הייחודי לאוכלוסייה הדרוזית התגלו בתכריכי טורינו[51]. מחקר שנערך בשנת 2008 הראה כי השושלות האבהיות והאימהיות של הדרוזים מגוונות למדי. סך הכל נבחנו 311 דרוזים, כולם מישראל, ובהם 37 מרמת הגולן, 183 מהגליל, 35 מהכרמל, 27 שהיגרו מסוריה ו-29 שהיגרו מלבנון. השושלות האבהיות המרכזיות שהתגלו הן:[48]
ברמת השושלות האימהיות נמצא כי הדרוזים משתייכים להפלוגרופים הבאים: H 32%, X 13%, K 12.5%, U 10%, T 7.5%, HV 4.8%, J 4.8%, I 3.5%, R0 3%, L2a3 2.25%, N1b 2.25%, M1 1.6%, W 1.29%.[48] דנ"א אוטוזומליבמחקר PCA שנערך בשנת 2014, הדרוזים התמקמו בין הלבנונים לבין יהודי עדות המזרח[53]. במחקר PCA נוסף שנערך בשנת 2021, הדרוזים התמקמו קרוב ללבנונים וכחלק ממקבץ שכלל את כל אזור הלבנט ועיראק[54]. במחקר שנערך בשנת 2020 על שרידים של אוכלוסיות כנעניות בתקופת הברונזה, נמצאה עדות להמשכיות גנטית בין האוכלוסיות הללו לאוכלוסיות שחיות באזור הלבנט בימינו, בהן רוב העדות היהודיות שנבדקו וכן קבוצות כמו הדרוזים, הסורים, הפלסטינים והלבנונים. אוכלוסיות אלו חולקות 50% או יותר ממוצאן (דנ"א אוטוזומלי) עם אוכלוסיות שחיו בלבנט בתקופת הברונזה ובהרי הזגרוס בתקופה הכלקוליתית.[55][56] הנוצרים בלבנון והדרוזים נעשו מבודדים גנטית בעולם המוסלמי.[57] מחקר שנערך בשנת 2015 הראה כי הדרוזים חולקים גנום דומה לשל אוכלוסיות ערביות במזרח התיכון, אבל, הדרוזים לא קיימו נישואי תערובת עם קבוצות אחרות במשך אלף שנים, ומשפחות דרוזיות מאזורים שונים חולקות דמיון גנטי שמבחין אותן מאוכלוסיות מזרח תיכוניות אחרות[58]. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
