|
איי טונב
טונב הגדול וטונב הקטן (בפרסית: تنب بزرگ و تنب کوچک, Tonb-e Bozorg ו-Tonb-e Kuchak, בערבית: طنب الكبرى و طنب الصغرى) הם שני איים קטנים במזרח המפרץ הפרסי, קרוב למצר הורמוז. הם נמצאים בנקודת הציון 26°15′N 55°16′E / 26.250°N 55.267°E ו-26°14′N 55°08′E / 26.233°N 55.133°E בהתאמה, כ-12 קילומטרים (7.5 מיל) אחד מהשני ו-20 קילומטרים (12 מיל) דרומית לאי האיראני קשם. האיים מנוהלים על ידי איראן כחלק מפרובינציית הורמוזגאן שלה, אך גם איחוד האמירויות הערביות טוענת לבעלות עליהם כטריטוריה של האמירות ראס אל-ח'ימה.[1] טונב הגדול משתרע על פני שטח של 10.3 קמ"ר וידוע באדמתו האדומה. ישנם תיאורים סותרים ביחס לאוכלוסייתו: בעוד שמקורות מסוימים טוענים כי ישנם בין כמה עשרות לכמה מאות תושבים,[2] אחרים מתארים את האי כריק מאוכלוסייה אזרחית ילידית.[3] על פי הדיווחים, מדובר בתחנה של חיל המצב והצי האיראני, מסלול מטוסים,[4] מתקן לאחסון דגים ומכרה אדמה אדומה. טונב הקטן משתרע על פני שטח של 2 קמ"ר והוא אינו מיושב, למעט שדה תעופה קטן, נמל ויחידה צבאית איראנית מחופרת. מקור השםמקור השם טונב הוא ככל הנראה פרסי. בניב (ים) הפרסי המקומי של דרום פרס, שם העצם Tomb ו-Tonb פירושו "גבעה" או "גובה נמוך" (כמו למשל tumba בלטינית וטימבוס ביוונית עתיקה, עם אותה משמעות). למונחים אותה משמעות במערכת השפה הפרסית האפגנית הגדולה יותר; זה מסביר בחלקו את עקבות הטונב והטונבו בצלילים הנמצאים באזורי בושהר ולנגה, כ-480 ק"מ משם.[5] מבחינה אטימולוגית המילה TNB היא גם מילה ערבית, שפירושה לעגון, לפי הבלשן הערבי מימי הביניים אבן פארס. הסכסוך על האייםהתייחסות לטונב הגדול כאי איראני נמצא בפרסנאם מהמאה ה-12 של אבן בלקהי, ובנוז'ט אל-קולוב מהמאה ה-14 של חמדאללה מוסטוופי קזוויני. איי טונב היו בשליטת מלכי הורמוז משנת 1330 לערך עד כניעתם של הורמוז לפורטוגזים בשנת 1507. איי טונב נותרו חלק מהממשל ההורמוזי-פורטוגזי עד שנת 1622, אז גורשו הפורטוגזים מהחוף הפרסי על ידי השלטון הפרסי. במהלך תקופה זו, הגאוגרפיה האנושית, המסחר, והמנהל הטריטוריאלי של איי טונב, יחד עם אבו מוסא ואיי סיררי, התחברו עם מחוז פארס, עם הנמלים הפרסיים באזור, ועם קשם הסמוכה.[2] בהקשר של גבולות האימפריה הפרסית במפרץ הפרסי באמצע המאה ה -18, צוין כי "כל האיים מול החוף הפרסי, מחרק בצפון ועד הורמוז ולרק בדרום היו פרסיים, אם כי רבים היו בידי שבטים ערבים". בהתאמה לכך, הבריטים בשנת 1800 האמינו כי "למרות שהמלך אינו מפעיל סמכות על אף אחד מאיי המפרץ הפרסי, כל אלה שנמצאים על החוף הצפוני נחשבים כולם כחלק מהאימפריה".[5] מפה משנת 1804 ממקור גרמני הראתה את החוף הדרומי של איראן כבית הגידול של שבט "באני חולה" (Bani Hule), והאיים, בצבע כתום זהה, נקראו "Thunb unbenohul". "באני חולה" היו קבוצה מוגדרת באופן רופף של עמים ממוצא ערבי מרוחק אך עם מגורים ארוכי שנים בחופי איראן. בלי קשר לאיות המילה "טונב", בין אם בערבית טונב (משכן) או בפרסית (גבעה), הייחוס לאי הגדול יותר הדגיש את הקשר האינטימי של האיים עם החוף הפרסי ותושביו. אחת החמולות השייכות ל"באני חולה" של החוף הפרסי הייתה זו של אל קאסימי. מוצאם השבטי הערבי אינו מבוסס בצורה ברורה כפי שהוא, עם זאת, מקורם הגאוגרפי הוא במפרץ הפרסי התחתון.[5] המאה ה-18במהלך שנות ה-20 של המאה ה-18, שבט הקסאמי היגר מהחוף הפרסי והקים את כוח בשארג'ה ובג'ולפר (ראס אל-ח'ימה, כיום חלק מאיחוד האמירויות). בתקופה 1747–1759 התבסס סניף של הקסאמי משארג'ה על חוף הים הפרסי, אך הוא גורש בשנת 1767. עד שנת 1780 הוקם סניף קסאמי בחוף הפרסי והחל לריב עם שבטי חוף אחרים על מרעה באיים מול לנגה. הטענה האיראנית לבעלות על האיים השנויים במחלוקת היא שהקסאמי שלט באיים בשעה שהם היו ממוקמים בחוף הפרסי, ולא כאשר היגרו אחר כך לחוף איחוד האמירויות. באפריל 1873 דווח על האיים כתלות של מחוז פארס לתושב בריטי. בתקופות 1786–1835, הדעה הבריטית, הסקרים והמפות הרשמיים זיהו את איי הטונב כחלק מלנגה, בכפוף לממשלת מחוז פארס. בראשם היו עבודותיהם של סא"ל ג'ון מק'קליר (1786), היועץ הפוליטי ג'ון מקדונלד קינר (1813), והסגן ג'ורג 'בארנס ברוקס (1829).[5] המאה ה-19 בשנת 1835 תקפו באני יאס ספינה בריטית ליד טונב הגדול. בשלום הימי שהתקיים לאחר מכן, הוקם קו גבול בין איי אבו מוסא לסירי, והושג הסכם עם שבטי המפרץ הפרסי התחתון שלא לשלוח את סירות המלחמה שלהם מצפון לקו. לנוכח העובדה שסירי ואבו מוסא הם עצמם היו מלאים פיראטים, מייג'ור ג'יימס מוריסון, בינואר 1836, שינה את קו הגבול משאם בחוף טרוטיאל לנקודה עשרה מיילים דרומית לאבו מוסא לאי סאיר אבו נויאר. בשתי התצורות שלו, קו הגבול הציב את איי טונב מחוץ להישג ידן של סירות המלחמה של קאסמי, באני יאס, ושבטים אחרים במפרץ הפרסי התחתון. ההפוגה הימית בשנת 1835 נעשתה קבועה בשנת 1853 לאחר סדרה של הרחבות קודמות.[5] בתקופות 1836–1886 המשיכו הסקרים, המפות והדוחות המינהליים הבריטים הרשמיים לזהות את איי טונב כחלק מלנגה, בכפוף לממשלת מחוז פארס.[5] עד תאריך זה (1886), הבריטים הכירו בבעלות פרסית על האיים. בפברואר 1887, השלטון הפרסי המרכזי ארגן מחדש את נמלי בושהר, לנגה ובנדר עבאס, יחד עם מחוזותיהם ואייהם התלויים, ליחידה מינהלית חדשה בשם "נמלי המפרץ הפרסי" והעמידה תחת פיקודו של חבר משפחת המלוכה של בקע'אר. פעולות פרסיות אחרות הניעו את הבריטים לשנות את עמדתם ביחס לבעלות על האיים עקב חשד כי המדיניות הפרסית החדשה הושפעה מהאינטרסים הגרמנים והרוסים. באוגוסט 1888 החליטה בריטניה להיכנע לפעולות הפרסיות על סירי, והשאירה רק את הדאגות לגבי איי טונב, אף כי דחיית הממשלה הפרסית מההפגנות הבריטיות קישרה את טענתם לסירי עם טונב). ההתייחסות הבריטית לטענה הפרסית לסירי (ואולי טונב) הושפעה משמעותית מתיאורם של איי טונב וסירי באותו צבע זהה לפרס במפת פרס משנת 1886, אותה נסר אל-דין שאה קאג'אר מפרס ציטט בצורה מוחלטת נגד הבריטים כשהם מחו על המעשים הפרסיים בסירי. ההסכמה של הבריטים בטענה הפרסית לסירי הובילה את עצם התיאוריה שעליה התבססה המחאה.[5] מלבד השאיפות הטריטוריאליות והפוליטיות הפרסיות במפרץ הפרסי, בשנים 1888–1903 דאגה ממשלת בריטניה באותה מידה לתככים הצרפתיים, ומהאינטרסים הימיים והכלכליים של רוסיה וגרמניה. כבר נקבע על ידי הבריטים כי הפעולות הפרסיות על סירי ובמקומות אחרים במפרץ הפרסי קיבלו השראה מרוסיה. בעקבות מדיניות קדימה על בסיס השקפותיו של ג'ורג' נתניאל קרזון, שכללה את סימון השטחים שבשליטתם הקולוניאלית הישירה והעקיפה, ממשלת בריטניה קיבלה על עצמה פרויקט להקמת דגלים במספר מוקדים במפרץ הפרסי. המאה ה-20במהלך המאה ה-20 נעשו מספר ניסיונות למשא ומתן. ב־29 בנובמבר 1971, זמן קצר לפני סיום הפרוטקטורט הבריטי והקמת איחוד האמירויות הערביות, איראן השתלטה על חצי מהאי אבו מוסא תחת הסכם של ממשל משותף יחד עם שארג'ה, כששני הצדדים מקיימים את טענותיהם הנפרדות. יום לאחר מכן, ב-30 בנובמבר 1971, איראן השתלטה בכוח על איי טונב ואבו מוסא, נגד התנגדות כוח המשטרה הערבי הזעיר שהוצב במקום. האיראנים הונחו לא לפתוח באש, והיריות הראשונות הגיעו מההתנגדות הערבית שהרגו ארבעה נחתים איראניים ופצעו אחד. בספרו היסודות הטריטוריאליים של מדינות המפרץ קובע שופילד כי לפי מקורות מסוימים, האוכלוסייה הערבית האזרחית של איי טונב, בערך 120, גורשה אז לראס אל-ח'יימה, אך לפי מקורות אחרים האי כבר היה זמן מה לא מיושב.[6] המצב הנוכחיבעשורים שלאחר מכן הנושא נותר מקור לחיכוך בין מדינות ערב לאירן. מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ הכריזה שוב ושוב על תמיכה בטענות איחוד האמירויות. השיחות הבילטרליות בין איחוד האמירויות לאיראן בשנת 1992 נכשלו. איחוד האמירויות ניסו להביא את המחלוקת בפני בית הדין הבינלאומי, אך איראן מסרבת לעשות זאת. בטהראן אומרים כי האיים תמיד היו שייכים לה מכיוון שמעולם לא ויתרו על החזקת האיים וכי הם חלק בלתי נפרד מהשטח האיראני.[7] אמירות ראס אל-ח'ימה טוענת כי האיים היו בשליטת שייח' קאסימי, שסניף שלו ניהל את נמל בנדר לנגה לממשלה הפרסית משנת 1789 עד 1887,[5] ואיחוד האמירויות כיורשי השבט רשאים לרשת את זכויותיהם. דוברי איראן אומרים כי שליטי קאסימי המקומיים במהלך חלק מכריע במאות הקודמות התבססו למעשה על החוף האיראני, לא הערבי, ולכן היו נתינים פרסיים.[8] איחוד האמירויות מתייחסים לאיים כ"כבושים".[9] ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||
