ענישה גופנית

ענישה גופנית היא ענישה הגורמת לנענש סבל פיזי, כגון כאב, התשה, או תחושת אי נוחות. מקרים קיצוניים של ענישה גופנית עשויים לכלול עינויים, נזק גופני ואף מוות בייסורים. ענישה גופנית הייתה נפוצה מאוד בעבר הלא רחוק. ישנן כיום מדינות המתירות ענישה גופנית בגין פשעים מסוימים. ענישה גופנית הייתה נפוצה גם בבתי ספר ובמסגרות משפחתיות לשם השלטת משמעת או כאמצעי לחינוך ילדים.

עונש זה מוטל על ידי בית המשפט על אדם שהורשע בעבירות מסוימות. הענישה השיפוטית הגופנית הנפוצה ביותר היא מלקות. דוגמה לסוג ענישה זה ניתנה בשנת 1994, כאשר נער אמריקאי בשם מייקל פיי (אנ'), בן למשפחת דיפלומטים שהתגוררה בסינגפור, הואשם בהשחתת כלי רכב ונידון למלקות. אפילו התערבותו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שניסה למנוע את ביצוע העונש, לא עזרה והעונש הוצא אל הפועל. מדינות נוספות בהן נפוצה ענישה גופנית שיפוטית הן: מלזיה, ערב הסעודית וכן מספר לא מבוטל של מדינות מוסלמיות נוספות במזרח התיכון ובאפריקה.

עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית שיפוטית הייתה נפוצה וחוקית כמעט בכל מדינות אסיה, בארצות הברית, וכן בחלקים מאירופה.

בעת קום המדינה הוגדר בחוקי המדינה עונש מלקות במספר מקרים, אך נאסר כבר בשנת 1950 על ידי הכנסת הראשונה בחוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950, אשר קובע כי "לא יהא עונש מלקות במדינה".^[1]

ענישה גופנית משמעתית מוטלת על אדם שהוא חלק מארגון היררכי, המפר את המשמעת בארגון. ענישה זו יכולה ללבוש צורות שונות כמו קנס או ענישה גופנית. דוגמאות למסגרות בהן הייתה נהוגה בעבר, או נהוגה בהווה ענישה גופנית משמעתית – בתי כלא, מסגרות צבאיות, בתי ספר וכו'.

• ענישה גופנית בבתי ספר – זהו מקרה פרטי של ענישה משמעתית. הענישה הגופנית בבתי הספר לבשה צורות שונות ומשונות, וברוב המקרים הוטלה על תלמידים סוררים על ידי המורה או המנהל, ושימשה למטרת השלטת משמעת. השיטות הנפוצות ביותר היו הכאת התלמיד הסורר בעזרת סרגל על כף היד או הלקאתו בעזרת מקל בישבנו. עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית בבתי ספר הייתה קיימת וחוקית כמעט בכל מדינות העולם. ענישה מסוג זה עדיין חוקית במספר מצומצם של מדינות, כגון, מדינות מסוימות בארצות הברית, סינגפור, מלזיה, קוריאה הדרומית, וקיימת בפרקטיקה (אם כי לא מבחינה חוקית) במספר מדינות נוספות כגון סין, יפן, ורוב מדינות אפריקה. בישראל נהגה ענישה גופנית בבתי ספר ועוד בשנת 1985 קבעה השופטת דבורה ברלינר: "נראה לי כי יש לאפשר למורה לשמור על משמעת בכיתתו ואם הדבר כרוך במקרים נדירים במתן סטירה או אקט גופני דומה כי אז אין מקום להוקיע את המורה על כך."^[2] בהמשך השתנתה המדיניות וכיום מדינת ישראל אוסרת כל ענישה גופנית של תלמידים.
• ענישה גופנית במסגרת המשפחה – ענישה זו מוטלת בדרך כלל על ידי הורים או אחים מבוגרים על ילדים, למטרות חינוכיות או משמעתיות. מספר רב של מדינות, הוציאו סוג זה של ענישה אל מחוץ לחוק, אך הוא עדיין נפוץ וחוקי במספר רב של מדינות אחרות. בישראל, בית המשפט העליון קבע, בפסק דין פלונית נגד מדינת ישראל, כי שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" הוא אסור. במקרא, מוזכר בספר משלי הפסוק ”חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ” (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ"ד), המתאר את הענישה הגופנית של הורה לבנו כסמל לאהבתו אליו בצורת חינוכו.

מלקות הן סוג של ענישה גופנית, המבוצע בדרך של הכאה ברצועה על גופו החשוף של הנענש. בעוד בעולם המערבי כמעט שאין היום עונש מלקות, ישנן מדינות רבות בהן העונש קיים. עונש מלקות במקל קיים בסינגפור ובמלזיה. בסינגפור היה עונש המלקות נושא לדיון נרחב ב-1994 כשהוא נגזר על צעיר אמריקני בגין ונדליזם.

בצי האמריקאי היה מקובל עונש מלקות כחלק מהמסורת הבריטית. קומודור אוריה לוי, קצין הדגל היהודי הראשון בכוחות המזוינים של ארצות הברית, היה האיש שהוביל לביטולו של עונש זה, שם. ב-1842 הוא ביטל את העונש באופן חד צדדי על סיפון האנייה הספציפית עליה פיקד, ובעקבות מסע ציבורי בו פתח, הוגבל ב-1850 סוג זה של ענישה וב-1862 בוטל עונש המלקות לחלוטין, גם באופן פורמלי, בצי ארצות הברית כולו.

עונש המלקות הוא בין עונשי ההכאה היחידים הקיימים במסגרת השיפוטית כיום אם כי בשנת 2005 הורשע אזרח הודי באונס שכנתו חרשת אילמת ונידון לעונש של 51 סטירות לחי במרכז הכפר.^[3] עם זאת, כמעט ולא ניתן למצוא כיום עונש הכאה ממסדי שאינו מלקות.

בישראל בוטל עונש מלקות בחוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950,^[4] בנימוק שמאז הקמת המדינה עונש זה, שהופיע בחוקים אחדים, היה בגדר אות מתה.

עמוד הקלון והסד הן סוג של ענישה גופנית שכמעט חלפה מן העולם. קושרים את הנענש למין מתקן העשוי על פי רוב מעץ עם חורים שמיועדים לידיים והצוואר ונועלים אותו שם למשך מספר שעות. העמוד או הסד מוצבים בדרך כלל במקום מרכזי באופן שהנענש חסר אונים ונתון לחסדיו של הקהל. לעוברים ושבים אמנם אסור על פי רוב לנגוע בו פיזית אך באפשרותם להשליך בפניו פירות רקובים, זבל, ביצים וכדומה, היו מקרים בהם עוברי אורח היו יורקים בפני הנענש ואף מטילים עליו את צורכיהם, לעיתים קרובות הצבה אל עמוד הקלון כללה גילוח ראשו של הנאשם על מנת להגביר את קלונו ככל שניתן. כמו כן במקרים מסוימים התעללות הקהל הייתה כוללת לא רק את השפלתו בלבד אלא גם פציעתו ואף במקרים חריגים הריגתו של הנאשם כתוצאה מהשלכת עצמים קטלניים דוגמת זכוכיות ואבנים.

• מלקות (הלכה)
• עינויים
• ליל ההלקאות

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: ענישה גופנית
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ענישה גופנית

• ענישה פיזית ענישה על ידי ההורים למטרות משמעת
• שושי כהן, "להורים אסור להכות ילדים למטרות חינוך", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
• יעל כפרי, ענישה גופנית בבית הספר, מאתר משרד החינוך
• ענישה גופנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)