|
גירושים גירושים (מקובלת גם הצורה "גירושין" מארמית) הם הסיום הפורמלי של קשר נישואים בין שני בני זוג. קודם לגירושים קורה שבני הזוג חדלים לגור יחד, ולמעשה חדלים לתפקד כזוג נשוי (מצב הקרוי פרוד), אך הגירושים הם האקט הפורמלי המסיים את הנישואים. זכויות שמעניקה המדינה לאנשים שאינם נשואים ניתנות לעיתים גם לבני זוג נשואים החיים בנפרד, גם ללא גירושים, אך לאקט הגירושים משמעות כבדת משקל מבחינות שונות. במדינות שבהן אסורה ביגמיה, רק לאחר הגירושים רשאי בן הזוג להינשא לאחר. לרוב כרוכים גירושים בהסדר פירוק שיתוף כלכלי ולעיתים קרובות גם בהסדר משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים. הסדרים אלו, כמו כל הסדרי פירוק שיתוף, יכולים להיכפות על ידי בתי דין או להתבצע בהסכמת הצדדים, לעיתים עוד בהסכם טרום נישואים, אולם המדינה מותירה לעצמה את הקביעה הסופית בכל הקשור לגירושים והורות לאחר גירושין או פרידה, והסכמים לגביהם כפופים לאישור בתי הדין המוסמכים. גירושים אזרחייםבמדינות שונות קיימים חוקים שונים הנוגעים לגירושים. לעיתים החוקים משתנים בין המחוזות בתוך המדינה. בארצות הברית, למשל, בכל מדינה יש דיני גירושים שונים. ברוב המדינות התרת נישואי בני הזוג נכנסת לתוקפה רק לאחר אישור של בית משפט לענייני משפחה. בית המשפט לוקח בחשבון הסדרי משמורת ומזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג. גירושים אזרחיים הם בדרך כלל מסוג "גירושים ללא אשם" (כמפורט להלן). אחד מבני הזוג, או שניהם, פונים לבית המשפט לענייני משפחה ומבקשים להתגרש. בית המשפט בוחן את הסדרי המשמורת והמזונות לגבי ילדים משותפים, הסכמי ממון והסכמים נוספים שנעשו בין בני הזוג, ולאחר מכן מאשר את הגירושים. לאחר אישור בית המשפט ניגשים בני הזוג לבניין העירייה, שם הם נרשמים כגרושים. גירושים ללא אשםגירושים ללא אשם הם הנפוצים ביותר במדינות המערב, בהן כל מדינות אירופה, אוסטרליה, ניו זילנד, קנדה וכל מדינות ארצות הברית, וכן במדינות רבות נוספות, בהן הודו, הרפובליקה העממית של סין, מלטה ורוסיה. גירושים אלה מתאפשרים עבור בני זוג המתגוררים בנפרד, או אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור. לא נדרשת עילה כלשהי לגירושים. בן הזוג המבקש להתגרש אינו צריך לספק ראיות כלשהן לכך שהצד השני הפר את ההסכמות ביניהם. גירושים מהיריםבפורטוגל ובמספר מדינות אחרות (בהן חלק ממדינות ארצות הברית) קיים הליך לגירושים מהירים, המאפשר לקבל אישור מיידי לגירושים אם מתקיימים מספר תנאים, בהם:
גירושים עם אשםעד לשנות ה-70 של המאה ה-20, ברוב המדינות שהתירו גירושים נדרשה עילה לגירושים, כלומר הוכחה שאחד מהצדדים ביצע מעשה שאינו תואם את רוח הנישואים. העילות הנפוצות היו נטישה, אכזריות וניאוף. עילה זו כונתה לעיתים "אשם", וזו הייתה הדרך היחידה לסיים את הנישואים. שיטת גירושים זו גרמה למספר תופעות בעייתיות, ולכן חדלו להשתמש בה:
החל משנות ה-70 נוסף לרוב חוקי המדינות סעיף הנקרא "גירושים ללא אשם", המאפשר גירושים אם אחד מבני הזוג מצהיר כי קיימים ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור, ללא צורך להוכיח דבר. גירושים פיקטיבייםגירושים פיקטיביים הם מקרים בהם בני זוג נשואים מתגרשים רשמית, אך בפועל ממשיכים לקיים חיי זוגיות בצורה כזו או אחרת מבלי להודות בכך בפני הרשויות או חלקים מהחברה. הדבר נעשה במקרים בהם נמצא אחד מבני הזוג בחובות וקיים חשש להפקעת נכסים שברשותו על מנת לשלם את החוב, ואותם נכסים מועברים לבן הזוג לאחר הגירושים הפיקטיביים על מנת למנוע את הפקעתם. סיבה נוספת לגירושים פיקטיביים היא כאשר הטבות הניתנות לשני אנשים הגרים בנפרד גבוהות יותר מהטבות הניתנות לזוג נשוי, ובני הזוג מעוניינים להשיג הטבות אלה[2]. בנצרות הקתוליתהדת הקתולית אינה מאפשרת לבני זוג להתגרש. בעקבות זאת, במדינות קתוליות רבות לא הייתה אפשרות חוקית להתגרש. אולם מדינות קתוליות רבות שינו את החוקים שלהם ואפשרו לזוגות להתגרש, בניגוד לדת הקתולית. באירלנד חוקק חוק הגירושין בשנת 1996. בשנת 2005 חוקק בצ'ילה חוק המאפשר גירושין לבני זוג אשר חיו בנפרד במשך יותר משנה, בשנת 2011 לאחר משאל עם הותרו הגירושים במלטה ובכך נותרו קריית הוותיקן והפיליפינים המדינות היחידות אשר בהן אין תוקף חוקי לגירושים. ביהדותביהדות נעשים הגירושים בכך שהבעל נותן לאשה גט. ביהדות התלמודית הייתה דרך לגבר לגרש את האשה בעל כורחה, אולם, בעקבות תקנות חרם דרבנו גרשום שעשה רבנו גרשום מאור הגולה, ונתקבל בכל עם ישראל, כבר למעלה מאלף שנה שאסור לגרש אשה בעל כורחה וכן אסור לקחת אישה שנייה טרם הגירושים מהאישה הראשונה[3]. בדת היהודית, לא רק שאסור לאשה נשואה ולגבר שאינו בעלה לקיים יחסי מין, אלא שצאצאי יחסים אלו הם ממזרים. אדם שבן או בת זוגו מסרב להתגרש ממנו קרוי מסורב גט. אם הבעל נעלם או טס לחו"ל טרם נתינת הגט האישה מוגדרת עגונה. מרגע שגבר מגרש את אשתו, עליה להמתין 90 יום בטרם יותר לה להינשא מחדש עם אדם אחר[4]. אצל בני הזוג בקרב יהודי אתיופיה המבקשים להתגרש, קיים הביטוי "איהיל ווהאצ'ין אלקוואל" (באמהרית ובשפות אתיופיות נוספות). הביטוי בתרגום מילולי לעברית: "מזוננו ומימינו אזלו". המזון והמים משמשים משל לזוגיות, וכך משמעות הביטוי היא כי יסודות הזוגיות נמוגו. באסלאםהחוק האסלאמי הנהוג בנושא גירושין שונה מאוד בין הפלגים האסלאמיים השונים. באסלאם הסוני והשיעי, הזכות להחליט על גירושין שמורה לגבר בתחילה, אם אין שום חלק בנושא מתוך הסכם הנישואין הקובע אחרת. נשים יכולות לבקש גירושין רק מול בית משפט מוסלמי על ידי שכנוע הקאדי - (השופט הדתי) להעניק להן גירושין. בדרך כלל, כאשר הבעל מבקש להתגרש האישה הגרושה שומרת לעצמה את הנדוניה שהביא הבעל וגם את כל הרכוש שהיה רשום בהסכם הנישואין. האישה גם תקבל לידיה את התינוק אם הוא נזקק להנקה עד שהשגחתו של הילד תיושב על ידי בני הזוג או בית המשפט. זכויות הנשים בנושא הגירושין לעיתים מוגבלות בצורה קיצונית בהשוואה לגברים[5]. בעוד שגברים יכולים להתגרש בקלות, נשים נתקלות במכשולים חוקיים וכלכליים. לדוגמה, בתימן נשים יכולות לבקש גירושין רק אם הגבר אינו יכול לתמוך בהן כלכלית, בעוד שגבר יכול להתגרש מאשתו אם הוא מכריז 'אני מתגרש ממך'. אם בני הזוג התגרשו והתחתנו פעם נוספת וכך הלאה, בפעם הרביעית אסור להם להתחתן. חוק זה נועד להרתיע גברים מלצאת בהכרזות חפוזות ולהיות עדינים וסבלניים כלפי נשותיהם. גירושים בישראל במדינת ישראל, הדיון בהתרת קשר הנישואים ובהגדרת היחס לילדים שנולדו במסגרת הנישואים מתקיים בבית דין דתי על פי דתם של בני הזוג או בבית המשפט לענייני משפחה. אם בני הזוג שניהם יהודים בית הדין הדתי הוא בית הדין הרבני. את הדיון בחלוקת הרכוש המשותף ניתן לעשות בבית הדין הרבני או בבית משפט לענייני משפחה, בעבר לפי מרוץ סמכויות בהתאם להחלטתו של בן הזוג הראשון המבקש זאת ועתה כבר בצורה יותר מאוזנת[6]. ישנן צורות רבות של גירושים בהסכמה, ללא מעורבות בית משפט, המרכזיות בהן הן "גירושים בשיתוף פעולה" ו"גישור בגירושים". הליך "גירושים בשיתוף פעולה" נעשה על ידי צוות מומחים מתחומי המשפטים והטיפול. הליך "גישור בגירושים" נעשה על ידי איש מקצוע נייטרלי שמסייע לבני הזוג להגיע להסכמות. היקף הגירושין בישראל גדל בשנת 2008 לעומת שנים קודמות. בשנה זו התגרשו 13,569 נשים וגילם הממוצע עמד על 38.1 שנה. מקרב הזוגות היהודים שנישאו בישראל בין השנים 1968–1971, כ-7 אחוז מהן התגרשו לאחר שמונה שנות נישואים; ומקרב הזוגות שהיו נשואים במשך כ-30 שנה התגרשו כ-13 אחוז[7]. עבודות אחרות מראות על בסיס נתונים מ-2006 ל-2011 ששיעור הגירושין הכולל בישראל במהלך החיים עומד על כ-26%-27%, בהשוואה ל-35% במדינות האיחוד האירופי. השיעור מעט גבוה יותר בקרב יהודים, ונמוך יותר בקרב מוסלמים ודרוזים.[8] בשנת 2017 שיעור הגירושים השנתי היה 1.7 לאלף נפשות מכלל האוכלוסייה, 1.8 בקרב היהודים, 1.4 בקרב המוסלמים, 1.0 בקרב הדרוזים ו-0.8 בקרב הנוצרים. מחקרים שונים העלו כי בישראל חלה עליה בבחירת בני זוג על בסיס השכלה ולא על בסיס דתי, אתני ולאומי, וכי חלה עליה באי יציבות הנישואים ועליה בשיעורי הגירושים[9]. חוק המהו"תחוק המהו"ת (מידע, היכרות ותיאום) התקבל כהוראת שעה בדצמבר 2016. החוק אושר בכנסת ללא מתנגדים או נמנעים, ומאז מוארך מעת לעת[10]. מטרת החוק לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של הילדים. החוק נשען על תפיסה "משפטיפולית", הרואה חשיבות בקיומה של מערכת טיפולית לצד המערכת המשפטית ובשיתוף פעולה עימה, לצורך ניהול מיטבי של הסכסוך המשפחתי. חוק המהו"ת קובע שבסכסוכים משפחתיים, במקום הגשת תביעה לערכאה שיפוטית, מוגשת תחילה "בקשה ליישוב סכסוך" מבלי שמפורטים נושאי הסכסוך או הטענות כנגד הצד השני לסכסוך. הערכאה השיפוטית מזמנת את הצדדים למפגש מהו"ת ראשון ביחידת הסיוע השייכת לה. יחידת הסיוע מקיימת עד ארבעה מפגשי מהו"ת עם הצדדים, במטרה לתת לצדדים מידע רלוונטי ליישוב הסכסוך, לערוך היכרות ראשונית עם המשפחה (אינטייק) כדי להמליץ לצדדים על דרך מתאימה עבורם לניהול הסכסוך, ולצורך תיאום המשך ניהול הסכסוך במשפחה. רק לאחר מפגשי המהו"ת ביחידות הסיוע, הצדדים יכולים להחליט אם להגיש תביעה לערכאה שיפוטית, או ליישב את הסכסוך בהסכמה בכלים שאינם משפטיים-אדברסריים. החוק קובע שכל פגישות המהו"ת יתקיימו בתוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה ליישוב סכסוך עם אפשרות להארכת התקופה ב-15 ימים. בתום עשרה ימים מיום פגישת המהו"ת האחרונה, על הצדדים להודיע ליחידת הסיוע אם הם מעוניינים להמשיך בהליך חלופי ליישוב הסכסוך או לפנות להליך של הכרעה שיפוטית. מפגשי המהו"ת אינם מהווים תהליך של גישור וחוק המהו"ת אינו מחייב את הצדדים לנהל את הסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט[11]. נישואים מחדש בין בני הזוג הגרושיםביהדות, מחזיר גרושתו הוא מי שגירש את אשתו ולאחר מכן נושא אותה בשנית. אם בינתיים נישאה לאיש אחר, והתאלמנה או התגרשה ממנו - אסור לה לחזור לבעלה הראשון; אם טרם נישאה לאחר - היא רשאית להינשא בשנית לבעלה הראשון, אלא אם הוא כהן. פוסקי ההלכה נחלקו בשאלה האם יש מצווה ועדיפות מיוחדת בהחזרת גרושתו על פני נישואין לאשה אחרת. באסלאם רשאי גבר לשאת מחדש את גרושתו, רק לאחר שנישאה לאחר והתגרשה או התאלמנה ממנו. אם המגרש רצה לשאת את גרושתו טרם שהתקיים תנאי זה, היה עליו למצוא אדם שישאנה ויגרשנה למענו. ערביי ארץ ישראל נהגו לגייס למטרה זו אדם זקן, רצוי עיוור, שכונה "תיש מושאל" או "מתיר"[12]. פרשני המקרא מביאים כי טעם האיסור בתורה הוא כדי למנוע חילופי זוגות[13]. המשפטן דניאל פרידמן משער שבשתי הדתות נועדו כללים אלה להרתיע מפני גירושים חפוזים, אך מציין שהנימוק שניתן לכך במקרא (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ד') הוא קיום טומאה בדבר[12]. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
