|
עברית
עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסייתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים. היא שייכת למשפחת השפות הכנעניות והשפה הכנענית היחידה המדוברת כיום. העברית היא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת תשע"ח, 2018, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.   אזורים בהם עברית היא שפת הרוב אזורים בהם עברית מדוברת על ידי 50% מהאוכלוסייה אזורים בהם עברית היא שפת מיעוט אזורים בהם עברית אינה מדוברת כלל מקור השם עברית
שם השפה עברית פירושו "לשונו של עֵבֶר"[2], ונגזר מהשם של הדמות המקראית עֵבֶר, אביהם הקדמון של עמים רבים, בהם עם ישראל. לפי המסורת היהודית[3], עבר סירב לקחת חלק בבניית מגדל בבל, ועל כן הוא וצאצאיו לא נענשו על בניית המגדל, ושפתם לא נתבלבלה. עבר שימר את השפה האוניברסלית המקורית – העברית.
המושג "עברי" נזכר שלושים וארבע פעמים בתנ"ך ככינוי לבני ישראל, אולם לא כשפה.[5] במקרא, שמה של שפתם של העברים מכונה "יהודית",[6] וגם בשם "שפת כנען".[7] ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזור ירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון, ממלכת ישראל (אם כי גם לפי תאוריה זו, מדובר בסך הכול בשני ניבים שונים של אותה שפה, ולא בשתי שפות שונות). המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה ה-2 לפנה"ס.[8] המקור הוא נכדו של בן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידיו כי:
בלשון חז"ל שדוברה החל מהמאה הראשונה לספירה, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש",[9] והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום,[10] וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר,[11] אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא.[12] הניב התנ"כי מכונה "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של עברית. בברית החדשה משמש המונח "עברית" כשם לשפה הארמית שדוברה על ידי ה"עבריים" (תושבי עבר הנהר) בארץ ישראל, אולם בספרות חז"ל משמש מונח זה רק לעברית (המשנאית).[13] היסטוריה של השפה העבריתהעברית היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את הניב בו דיברו תושבי ארץ ישראל החל מן האלף ה-2 לפנה"ס[דרוש מקור] בלב האזור המכונה במקרא בשם ארץ כנען. כנען או הלבנט כולל היום את שטחיהן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן. השפה הפיניקית אשר הייתה מדוברת באזור לבנון של ימינו היא "שפה אחות" לשפה העברית. בעברית נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בעברית מקראית, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף המאה ה-2 לספירה או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב היהודים מלהשתמש בעברית כבשפת דיבור. מאות שנים בלבד לאחר חתימת המשנה, כאשר חדלו היהודים להשתמש בעברית, כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה ה-8 לספירה הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, עברית.  גם כשהשפה העברית לא הייתה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה תקופת הביניים של העברית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים יהודים נעשתה לעיתים קרובות בעברית. ספרות דתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל "צאינה וראינה"), בקהילות הספרדיות בלאדינו, ובארצות ערב, בערבית יהודית המקומית, כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו עברית. חיבורים יהודיים בעלי אופי חילוני או לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בעברית, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד למשכילי זמנו, נכתב בערבית יהודית[דרוש מקור: מנין ההשערה שמו"נ נכתב בערבית כיוון שאפיו לא הלכתי? גם פיהמ"ש וספהמ"צ נכתבו בערבית]. עם זאת, "מורה נבוכים", כמו ספרים אחרים בנושאים חילוניים, תורגמו לעברית כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית לעברית בימי הביניים היא משפחת אִבְּן תִּיבּוֹן. מפעלי התרגום לעברית של ספרות מדעית ופילוסופית בימי הביניים נתקלו בקושי מהותי, שכן עדיין לא היו מינוחים עבריים מקבילים למושגים מקצועיים רבים. אבן תיבון ומתרגמים נוספים נאלצו לחדש שורה ארוכה של מילים בשפה, וחלק ניכר מן המונחים הללו שרד ומשמש את דוברי השפה העברית עד היום. עד המאה ה-19, ראשית ימי התנועה הציונית, מעמדה של העברית בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה והיא שימשה בעיקר כשפת כתב ולמטרות דתיות, אבל גם למטרות שונות ומגוונות, כגון פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. עובדה זו הגנה על העברית מתהליכי הרס שאירעו לשפות עתיקות אחרות[14]. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה היהודית בגרמניה ובמזרח אירופה, נכנסה השפה העברית לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן-יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. על פי עדותו, בזמן עלייתו לארץ ישראל, הקהילות היהודיות השונות בירושלים דיברו בתוכן בלשונותיהן, אולם כאשר בני קהילות שונות היו צריכים לדבר זה עם זה, נאלצו לדבר "בלשון הקודש", ובשיחות-חולין אלו גם האשכנזים השתמשו בהברה הספרדית[15]. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה. המעבר לדיבור בעברית ביישוב העברי בארץ היה מהיר יחסית. עם כינון שלטון המנדט הבריטי בארץ נקבעה העברית כשפה רשמית שלישית, לצד הערבית והאנגלית. ערב הקמת מדינת ישראל הייתה העברית כבר לשפה העיקרית של היישוב העברי, ושפת הלימוד במרכזי החינוך שלו. כיום יש כ-9 מיליון[16] דוברי עברית ישראלית, רובם המכריע גרים בישראל. כ-5,300,000 (נכון לשנת 2009) הם דוברים ילידיים (כלומר, שעברית היא שפת-אמם)[17] והשאר משתמשים בעברית כשפה שנייה. עברית היא השפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל, אם כי בנוסף לה יש מעמד מיוחד גם לשפה הערבית, וכן נעשה שימוש נרחב באנגלית, ברוסית ובשפות נוספות. בעקבות המסורת האירופית, שמקורה בהקמת האקדמיה הצרפתית, קיים גם בישראל גוף רשמי המכתיב תקנים של השפה: האקדמיה ללשון העברית. מוסד זה פועל מכוח חוק, אף על פי שהשפעתו בפועל מוגבלת. עיסוקו בעיקר בקביעת מונחים חדשים, כללי כתיב וכללי תחביר, המחייבים להלכה את מוסדות המדינה ואת מערכת החינוך הממלכתית. בפועל, חלק גדול מהחלטותיו אינו מתקיים. התפתחות המילונאות השימושית בישראל בשנות ה-90 יצרה מספר מילונים ומאגרי מידע המתעדים את הלשון העברית בפועל, ומשמשים אסמכתות חלופיות לכללי האקדמיה ללשון העברית. ניבים ומבטאים עברייםלקראת תחילת תהליך החייאת השפה העברית, בעת שהיא שימשה רק כשפה שנייה בפי יהודים ושומרונים, היו לשפה שני ניבים – יהודי ושומרוני, כשהניב השומרוני היה על סף כליה גם כשפה שנייה, יחד עם העדה השומרונית עצמה. לניב היהודי היו שלוש דרכי הגייה עיקריות: אשכנזית, ספרדית ותימנית (יש המציינים גם הגייה עיראקית). עם החייאת השפה, בן-יהודה הכריז על ההגייה הספרדית כהגייה התקנית של העברית. אולם בפועל מחיי השפה דבקו בהגייה שהיא מעין פשרה בין הספרדית לאשכנזית וזו נשתרשה בעם. בשל התחייה המאוחרת של השפה העברית, אין כמעט ניבים אזוריים עבריים. למעשה, השפה הנשמעת בפי דוברים ילידיים זהה כמעט בכל חלקי ישראל (עברית ישראלית). אפשר להבחין בשוני בין הניבים המדוברים בפי עדות יהודיות שונות (אתנולקטים). אולם, שוני זה מתבטא בעיקר בפונולוגיה, ולא בתחביר או במורפולוגיה. עיקרי שוני זה הם בהשפעה ספרדית-תימנית על ההגייה המקובלת. שוני מסוים בתחביר ובמורפולוגיה קיים בין ניבים מעמדיים של השפה (סוציולקטים), אולם שוני זה אינו גדול יחסית. ישנו שוני בולט בין עברית ישראלית מודרנית ללשון הקודש הליטורגית המסורתית. ההגיה היא המאפיין הבולט השונה מן ההגייה הישראלית המקובלת, אבל קיים שוני משמעותי גם באוצר המילים, הניסוח, התחביר, הדקדוק, הניקוד והפיסוק. בחוגים חרדיים מסוימים קיימת הקפדה יתרה לשמר את הלשון הרבנית, גם לצורכי חול, והתנגדות חריפה לעברית המודרנית. ייחודה של העברית המודרנית הוא בכך שהיא משרתת במידה רבה אנשים ששפת אמם שונה. מספר הדוברים הלא-ילידיים משתווה פחות-או-יותר למספר הדוברים הילידיים, והיא אף משמשת לתקשורת בין קבוצות בתוך ישראל שאינן דוברות עברית (למשל, דיונים בכנסת, בבתי המשפט הישראליים וכיוצא בזה מתנהלים בעברית, גם כשכל המתדיינים שייכים לקבוצות שאינן דוברות עברית). כיוון שכך, העברית המודרנית חשופה להשפעה אינטנסיבית של שפות אחרות, כגון ערבית, רוסית, אנגלית ועוד, דבר המשנה אותה בהתמדה, ואף יוצר הבדלים בין קבוצות, אשר עשויים להתפתח לניבים של ממש. ביהודה ושומרון (וברצועת עזה בעת שנשלטה בידי ישראל) העברית היא שפת המינהל, בצד הערבית, המדוברת בקרב רוב האוכלוסייה המקומית. בניגוד לערביי ישראל, הלומדים עברית במערכת החינוך מגיל צעיר, ומנהלים את חייהם בשתי השפות במידה כמעט שווה, רוב דוברי הערבית ביהודה ובשומרון שולטים בעברית רק במידה חלקית או שאינם שולטים בה כלל. עם זאת, השפעת העברית על הערבית שבפיהם ניכרת מאוד, בעיקר עקב השימוש הרב במילים שאולות מן העברית. עם התגברות ההגירה של פועלים זרים לישראל נוצר "פידג'ין עברי", המשמש לתקשורת בין הפועלים לדוברי העברית הישראליים. הכתב העברי
הכתב העברי מאופיין במערכת כתב מסוג אבג'ד הכוללת 22 אותיות ראשיות ו-5 אותיות סופיות הנכתבות בסוף מילה במקום האות הראשית. כמו מערכות אבג'ד אחרות, גם בעברית נהוגים סימנים דיאקרטיים המכונים בעברית ניקוד. הכתב המרובע המוכר היום הוא גרסה של הכתב הארמי "הבין-לאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (לפי המסורת – על פי החלטה מגבוה של עזרא הסופר) את האלפבית העברי-פיניקי, המכונה גם "כתב דעץ/רעץ", שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל במאה ה-6 לפנה"ס. האלפבית העברי-פיניקי לא נעלם כליל, הוא ממשיך לשמש את השומרונים עד היום. בתקופת הבית השני ומעט אחריה נשאו מטבעות היהודים כתובות בכתב זה. כתב זה מופיע גם על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי מדינת ישראל, למשל על מטבעות של שקל חדש ושל עשרה שקלים ולעיתים ניתן למצוא אותו במקומות נוספים (למשל: על סמל העיר נהריה). על הכתב העברי הקדום ראו בהרחבה בערכו. המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאוד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיות א-צ, ג-נ, ב-כ, ו-ז, ח-ת, ד-ר.  בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גם כתב עברי רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאוד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יום-יומיים לא עלו יפה. עד היום פרשנות רש"י ופרשנויות נוספות על התנ"ך והתלמוד נדפסות ונלמדות בכתב זה. עם זאת, ניתן לזהות מעבר לכתב המרובע בטקסטים שמיועדים להיות נגישים גם לקוראים שלא הורגלו לקריאה אינטנסיבית בכתב רש"י. בספרי תנ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, הומצאו בטבריה במאה ה-7, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התנ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התנ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי תנ"ך. בכל טקסט אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם. הגיית העברית
הגיית העברית עברה שינויים רבים במהלך אלפי שנות קיומה, ובכל תפוצה, הגו אותה היהודים באופן אחר. במאה ה-19 שאפו מחדשי השפה העברית לאמץ את ההגייה הספרדית, בייחוד זו שהייתה נהוגה בקהילה הספרדית של ירושלים; זאת משום היוקרה שממנה נהנתה הקהילה הספרדית של ירושלים בעבר, ומשום שהגייתה הייתה קרובה למדי להגייה שמשתקפת בניקוד הטברני של המקרא. אלא שמרבית מחדשי השפה העברית ותומכיהם היו יהודים אשכנזים ממזרח אירופה, וההגייה העברית שהכירו הייתה שונה מאוד; על אף המאמץ להקנות לדיבור העברי החדש הגייה ספרדית, השפעת ההגייה האשכנזית ניכרת בעברית המודרנית וכלפחות שני מיליון יהודים אשכנזים בכל העולם עדיין משתמשים בהגייה האשכנזית לצורכי לימוד ותפילה בעיקר, הרבה מהם משלבים אוצר מילים של אלפי מילים השלובות בתוך היידיש ובאותם המילים השימוש נפוץ המיוחד וההגיה היא אשכנזית, אך מקצתם גם משתמש בלשון הקודש בהגיה אשכנזית ללא יידיש לדיבור יום-יומי במקרים מסוימים (כגון בעת תענית דיבור, שבתות וכדומה). פונולוגיה
פונולוגיה משוערת של העברית הקלאסיתבעברית הקלאסית יש כ-30 פונמות (מתוכן 23 פונמות עיצוריות), רובן מסומנות בכתיבה מנוקדת.
השתנות פונמית בעבריתמצאי הפונמות בשפה נוטה להשתנות לאורך הזמן. חוקרים משחזרים 29 פונמות עיצוריות בשפה הפרוטו-שמית. בעברית מקראית מספרן מוערך ב-25. בעברית מקראית שׁ ימנית, שׂ שמאלית ו-ס מייצגות שלוש פונמות נפרדות; למשל, הסט המינימלי שָׁר – שָׂר – סָר מבחין ביניהן (ההגייה הקדומה המשוערת של מילים אלה היא שָׁר /ʃar/, שָׂר /ɬar/, סָר /sar/). אולם, עם הזמן התבטלה הפונמה המיוצגת ב-שׂ (/ɬ/) והתמזגה עם ס (/s/). תרגום השבעים מרמז שבדומה לאות שי"ן, שייצגה במקרא שתי פונמות, גם האותיות חי"ת ועי"ן ייצגו במקרא שתי פונמות כל-אחת: חי"ת ייצגה את /ħ/ ו-/x/, ועי"ן ייצגה את /ʕ/ ו-/ɣ/. הפונמות /x/ ו-/ɣ/ אבדו לפני המצאת הניקוד – התמזגו עם /ħ/ ו-/ʕ/, בהתאמה – אך נשמרו בשפות שמיות אחרות, למשל בערבית. בהמשך או במקביל, אולי בהשפעת הארמית, הן הופיעו מחדש בעברית, הפעם לא כפונמות נפרדות אלא כאלופונים של כ"ף וגימ"ל, בהתאמה. דוגמה להשתנות פונמית מאוחרת יותר שהתרחשה בעברית היא הפיכתם של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נבדלות. לפי המקובל, בעברית הקלאסית, כפי שמשתקפת בניקוד הטברני, כּ ו-כֿ הן שני אלוֹפוֹנים של פונמה אחת, וכך גם בּ ו-בֿ, פּ ו-פֿ. לדוברי השפה ברור הקשר בין זוגות המילים "תוף – תופים", "בין – לבין", "שכח – נשכח", וכו'. בתקופה קדומה של העברית נבע החילוף בין האלופונים ישירות מתוך הפונולוגיה של השפה – כלומר: אף דובר לא היה צריך לשנן חוקים כדי לדעת מתי נכון או לא נכון להגות את הביצוע הרפה או הדגוש של הפונמה (ראו דגש קל). בעברית המודרנית, לעומת זאת, כבר אין מדובר בזוגות של אלופונים אלא בפונמות נבדלות. הפונמות הללו אומנם מתחלפות זו בזו במילים כמו "תוף – תופים", אבל החילופים ביניהן שייכים למורפולוגיה של השפה ולא לפונולוגיה שלה. ניתן להשוות זאת למילים delete ו-deletion באנגלית, שהקשר ביניהן ברור לדוברי השפה על אף שהאות t מייצגת בכל אחת מהן פונמה שונה. באוזניהם של דוברי עברית רבים, ההחלפה בין כּ ו-כֿ, בּ ו-בֿ, או פּ ו-פֿ אינה נתפסת יותר כחסרת משמעות ולכן הם נוטים לשמר את דגשותן או אי-דגשותן של אותיות אלה. דוגמה לתופעה זו היא המילה "רֶכֶּז"(ויקימילון). מילה זו איננה הולמת את כללי הדקדוק העבריים וקיומה מדגים את המרחק בין הפונולוגיה של העברית החדשה ובין זו של העברית הקלאסית: מכיוון שבכל תצורות השורש ר-כ-ז בעברית הכ"ף היא דגושה, שימרו דוברי העברית המודרנית את הדגש בכ"ף כשיצרו את המילה "רֶכֶּז". אבל לפי הדקדוק העברי המקובל, המשקל קֶטֶל אינו יכול להכיל דגש באות השנייה של השורש – לא קל ולא חזק. מאחר שדוברי עברית חדשה אינם מכירים אף תצורה של ר-כ-ז עם כ"ף רפה (בביצוע חוכך), יצרו הדוברים את הצורה בכ"ף בביצוע פוצץ. מה שתופסים הדבקים בכללי העברית התקנית כעברית פגומה הוא לעיתים תוצאתה של אותה תופעה – תופעת שימור דגשותן או אי-דגשותן של אותיות בכ"פ, למשל: לאחר ו"ו החיבור או לאחר תחיליות בכ"ל. דוגמאות נוספות לתופעה זו הן זוגות שורשים הנבדלים בדגשותה של אות בכ"פ בשורש שלהן: התחבֿר (יצר קשרי חברות) בניגוד להתחבּר, איפֿר (ניער אפר של סגריה) בניגוד לאִפֵּר. בהמשך או במקביל להתפצלות של זוגות האלופונים כּ-כֿ, בּ-בֿ, פּ-פֿ לפונמות נפרדות, חלקן גם התמזגו עם פונמות אחרות. כּ התמזגה עם ק כפי שמדגים זוג ההומופונים (מילים שונות שנהגות באופן זהה) "כֹּל" + "קוֹל", כֿ התמזגה (אצל רוב הדוברים) עם ח כפי שמדגים זוג ההומופונים "שמחנו" + "סמכנו", ו-בֿ התמזגה עם ו עיצורית כפי שמדגים זוג ההומופונים "צב" + "צו". שפות שהושפעו מהעבריתהשפעת העברית ניכרת במיוחד בשפות יהודיות. שפת יידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מעברית (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מעברית נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס".[18] בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות (כלומר: "נאָוײעך" במקום "נח"). השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן העברית, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר בכתב רש"י (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי. הארמית והערבית נחשבות שפות אחיות לעברית מהן אף ניתן להבין ביטויים בעברית בדיוק יתר. שפות אחרות הושפעו מהעברית בעיקר דרך תרגומי המקרא והשפעת המקרא על הקוראן. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות עבריים של דמויות מקראיות נפוצים מאוד ברחבי העולם. שתי המילים העבריות הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר. מילים עבריות נוספות חדרו לשפות לועזיות בזכות הופעתן בתנ"ך (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'שיבולת'=Shibboleth כמציינת אמצעי סינון וזיהוי של בני קבוצה ידועה) או בתיווכם של דוברי עברית/יידיש (למשל חדירתה לשפה האנגלית של המילה 'מבין'=MAVEN כמציינת אדם בעל ידע וניסיון בתחום ספציפי). ברשימת מילים בגרמנית שמקורן בעברית אפשר לעמוד על גלגולי השפעה עקיפה ורחוקה עוד יותר של חדירת מילים עבריות בתיווכם של דוברי יידיש, כי במקרים אלה נשתבשה הגייתן ואף השתנה מובנן המדויק עם המעתק שלהן לשפה המאמצת. המורפולוגיה של העבריתלשפה העברית יש מורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוי נטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים. מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בשפה העברית, כתהליך של הרכבת שורש ומשקל. השורש הוא מורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעיתים נדירות: חמש או שש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטים פרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האות מ"ם סופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד יש משמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים. לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעיתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-מ" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר. השפה העברית במסורת היהודית על פי המסורת היהודית, עשר המאמרות האלהיות שבהן נברא העולם היו בעברית, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש. לפי ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) השפה העברית היא האצילה בשפות, והיא השפה שבה נגלה אלוהים לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז אלוהים בלבל את הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית. הרמב"ם מציג נימוק שונה ופשוט יותר להיותה של העברית לשון הקודש. הוא מסביר זאת בכך שאין בשפה מילים מפורשות המתארות דברים הקשורים למין. המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות, פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים המתארות מיניות ולא להפך. עברית בעולםבארצות הברית מספר דוברי העברית מגיע ל־212,747 בקירוב. בקרב יהדות ארצות הברית כ-50% העידו כי הם קוראים בעברית, לעומת בין 10% ל-12% שהעידו כי הם דוברים את השפה.[19] החל מ-6 בינואר 2005 השפה העברית היא שפת מיעוט מוכרת בפולין.[20] מספר אוניברסיטאות ברחבי העולם (כמו ייל), מחשיבות את העברית כשפה קלאסית, הנלמדת במסגרת הלימודים הקלאסיים של תלמידי השנה הראשונה. גם בדרום אפריקה העברית היא שפת מיעוט. ראו גם
דקדוק ולשון לקריאה נוספת
* A.Saénz-Badillos, A History of the Hebrew Language, Cambridge (הספר בקטלוג ULI)
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.png)