|
סכר אסואן
   סכר אַסְוַאן (בערבית: سد أسوان) הוא מערכת של שני סכרים על נהר הנילוס המכונים "סכר אסואן הגבוה" ו"סכר אסואן הנמוך". הסכרים, שממוקמים סמוך לאסואן שבמצרים, משמשים לאגירת מי הנהר באמצעות הצפת האזור שלפני הסכר ("סכר אגירה") ולוויסות זרימת מי הנהר בהתאם לצורכי המדינה ("סכר ויסות"). הסכר הגבוה הוא העיקרי בין שני הסכרים.[1] נהר הנילוסנהר הנילוס זורם באוגנדה, בקניה, ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, באתיופיה, בדרום סודאן, בצפון סודאן ובמצרים. אורכו 6,670 ק"מ, וכיוון זרימתו מדרום לצפון. מדרום ישנם לנילוס שני מקורות, הנילוס הכחול, המתחיל באגם טאנה שבאתיופיה, והנילוס הלבן, שמקורו בימת ויקטוריה, המקבלת את מימיה מנהר קגרה. ימת ויקטוריה גובהה 1,150 מטר מעל פני הים. הנילוס הכחול והנילוס הלבן נפגשים ליד ח'רטום בירת סודאן. משם זורם הנילוס המאוחד צפונה, ולפני הישפכו לים התיכון הוא יוצר דלתא גדולה. 95% משטחה של מצרים הם מדבר שאינו מיושב. 99% מאוכלוסיית מצרים חיה לאורך הנילוס ובעמק הדלתא הירוק והפורה. הערים והכפרים במצרים בנויים רובם ככולם לאורך הנהר ובעמק הדלתא, ותלויים בנהר הנילוס כמקור מים בלעדי. המצב לפני הקמת הסכרבעבר, כאשר מים מאתיופיה היו זורמים במורד הנילוס בקיץ, היה הנהר מציף את האזורים הסמוכים לו. הצפות אלו היו מביאות איתן חומרים מזינים ומינרלים, שהיו מדשנים את גדות הנהר ועושים אותן אידיאליות לחקלאות. להשקיית השדות היו משתמשים ב"שיטת ההצפות": אזורים מסוימים היו מוצפים. בשיטה זו ניתן לגדל מגוון מוגבל של גידולים, וכן ניתן לגדל רק מחזור גידול אחד בשנה בתקופת ההצפות. בשנים מרובות מים הייתה כל התבואה מושחתת, ובשנים שחונות היו נפוצים הבצורת והמחסור במזון. במהלך שנה רגילה היו הצפות של שדות ושל כפרים בזמן גאות, דרכי היבשה היו משתבשות, וכמויות מים גדולות היו מתבזבזות. בזמן שפל, לעומת זאת, היה מפלס המים בנהר נמוך, מה שהקשה על השיט בו ופגע באספקת המים. כבר בעת העתיקה שימשו גדות הנילוס לחקלאות. כאשר התרבתה האוכלוסייה שלאורך הנהר התעורר צורך לשלוט על ההצפות כדי להגן על האדמות החקלאיות ועל השדות. הסכר הנמוךב-1899 החלו הבריטים לבנות את הסכר הישן, סמוך ליישוב אסואן. בניית הסכר הושלמה ב-1902. אורכו של הסכר 1,900 מטרים וגובהו 54 מטרים. תכנונו הראשוני של הסכר התגלה מיד כבלתי מתאים, והוא הוגבה בשתי תקופות: בשנים 1907–1912, ובשנים 1929–1933. הסכר הגבוה ב-1946 הוחלט לבנות סכר שני, 6 ק"מ במעלה הנהר, במקום להגביה בשלישית את הסכר הישן, לצורך תחנת כוח הידרואלקטרית.[2] התכנון הממשי של סכר אסואן החדש החל ב-1952 מיד לאחר מהפכת הקצינים החופשיים. הבנייה החלה ב-1960. חלקו הראשון של הפרויקט הסתיים בשנת 1964, ונחנך במאי 1964 בידי מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב.[3] הסכר הגבוה, אל-סד אל-עאלי (בערבית: السد العالي), הושלם ב-21 ביולי 1970. את מאגר המים, ששמו אגם נאצר, החלו למלא ב-1964, בטרם הושלמה בניית הסכר, וב-1976 התמלא המאגר לראשונה. מילוי המאגר העלה דאגות בקהילת הארכאולוגים, וב-1960 החל מבצע הצלה של אתרים עתיקים בידי אונסק"ו. אתרים נסקרו ונחשפו, ו-24 אתרים היסטוריים הועברו למקומות בטוחים, כגון אבו סימבל ופילה, או הוענקו למדינות שעזרו בעבודה (כדוגמת מקדש דבוד במדריד). הסכראורכו של סכר אסואן הגבוה הוא 3,600 מטרים, עוביו בבסיסו שמתחת למים 980 מטרים, ועוביו בפסגתו 40 מטרים. גובהו של הסכר 111 מטרים. הסכר מכיל 43 מיליון מ"ק של חומר. כמות המים המקסימלית שיכולה לעבור דרך הסכר בשנייה אחת היא 11,000 מ"ק. בנוסף ישנם מברצי חירום שדרכם יכולים לעבור 5,000 מ"ק לשנייה. תעלת טושקה מקשרת את המאגר לשפלת טושקה. אגם נאצר אורכו של אגם נאצר הוא 550 ק"מ, ורוחבו במקום הרחב ביותר הוא 35 ק"מ. שטח פניו 5,250 קמ"ר ותכולתו 157 קילומטרים מעוקבים. המאגר מציף שטח גדול במישור נוביה, ומעל 90,000 בני אדם, רוב בני המיעוט הנובי, מוקמו מחדש לצורך הקמתו. תחנת הכוחבסכר משולבת תחנת כוח הידרואלקטרית ובה 12 מחוללים (גנרטורים), שהספקו של כל אחד מהם הוא 175 מגה ואט, ובסך הכול 2,100 מגה ואט. ייצור החשמל החל ב-1967. כאשר הגיע הסכר לראשונה לשיא תפוקתו, הוא סיפק כמחצית מתצרוכת החשמל של מצרים (לעומת כ-15% מתצרוכת החשמל הלאומית בשנת 1998), ואיפשר לראשונה את חיבור רוב הכפרים במצרים לרשת החשמל. חזון ומציאותהקמת סכר אסואן הגבוה הייתה חזונו הגדול של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, חלום שאותו הוא הצליח להגשים. תוכניות רבות תוכננו לגבי הסכר שחלקן בוצעו וחלקן לא. נתלו בו תקוות וציפיות רבות שהתגשמו באופן חלקי. כתוצאה מהקמת הסכר נוצרו גם בעיות שונות שלא נצפו לפני הקמתו. היתרונות שבסכרהסכר מספק יתרונות רבים, חלקם נוצלו וחלקם לא.
החסרונות שבסכרכעשרה מיליארד מטרים מעוקבים של מים אובדים בשנה כתוצאה מהתאדות באגם נאצר, פי חמישה מצריכת המים של ישראל ויותר מעשרה אחוז מהשפיעה השנתית של הנילוס. פינוי מאות אלפי האנשים שהתגוררו באזור שהוצף. אובדן שטחים פוריים רבים שעובדו במשך אלפי שנים לאורך אפיק הנהר. סכירת הנילוס גרמה לכמה בעיות סביבתיות: הסחופת, שבעבר הפכה את גדות הנהר לפוריים, נעצרת בסכר ומגיעה למאגר. על פי הצפוי סחופת זו תהפוך את אגם נאצר (לפי הערכה תוך 500 שנים) לבלתי מספיק לאחסון נפח המים הנדרש. אפקט שלילי נוסף של עצירת הסחופת הוא הידלדלות דגת הים במזרח אגן הים התיכון, דבר המאיץ את ההגירה הלספסית (מעבר בעלי חיים ימיים מים סוף לים התיכון). ירידת מפלס הדלתא של הנילוס תוביל בעתיד להצפת החלק הצפוני של הדלתא במי ים. הצפה זו תתרחש באזורים המשמשים כיום לגידול אורז. הדלתא עצמה, שלא תמשיך להתחדש על ידי סחופת הנילוס, תאבד מפוריותה. השליטה החלקית בהשקיה גורמת אף היא לנזקים בכמה אזורים חקלאיים בשל הגברת המליחות. בעיה זו נגרמת כתוצאה מהשינוי בזרימת הנהר המאפשר למים מלוחים להעמיק לתוך הדלתא. הצורך בשימוש בדשנים מלאכותיים, המסופקים בידי תאגידים בינלאומיים, שנוי במחלוקת. בנוסף, דשנים אלו גם גורמים לזיהום כימי. הסכר הוא מקור למקרים של בילהרציה (סכיסטוסומיאזיס), בשל שפע הצמחים הגדלים באגם נאצר. על גבי צמחים אלו מתרבים החלזונות, המהווים פונדקאים לעלוקות ולתולעים שטוחות הגורמות למחלה. אירועים אלו יגרמו בסופו של דבר לאובדן ענף הדיג המתקיים על המים המעט מלוחים של האגם, שהוא כיום מקור הדגה הגדול ביותר של מצרים. היבטים בינלאומיים של סכר אסואןלהקמת סכר אסואן ישנן השלכות בינלאומיות שונות. למי שייכים מי הנילוסנהר הנילוס זורם בכמה מדינות ונשאלת השאלה האם המים שייכים לארצות המוצא של הנילוס, או לארצות שבהן זורם הנהר. חלוקת המים העכשווית נוטה לטובת מצרים וזאת לאחר סדרה של הסכמים שנחתמו בראשית המאה ה־20 בין מעצמות אירופה.[4] סכר אסואן מאפשר למצרים (ובמידה מסוימת גם לסודאן) לנצל את הכמות המרבית שמותרת לה במצב הנוכחי. מימון הקמת הסכר והמאבק הבינגושימתחילת תכנון סכר אסואן החדש הבטיחה ארצות הברית לסייע במימון הבניה עם הלוואה של 270 מיליון דולר. אך ב-1956 הסתייגה ארצות הברית ממדיניותו של נאצר וחזרה בה מכוונתה לסייע למצרים בהקמת הסכר. בתגובה הודיע נאצר כי הוא מלאים את תעלת סואץ, וכי ההכנסות מהפעלתה של התעלה יממנו את בניית הסכר. בעקבות זאת פלשו בריטניה וצרפת, שהיו בעלות מניות בתעלת סואץ, לאזור התעלה, ובתיאום איתן יצאה ישראל למלחמת סיני. במאמציה במהלך המלחמה הקרה להשגת השפעה באפריקה, התערבה ברית המועצות, ומימנה שליש מעלות הסכר כמתנה. ברית המועצות גם סיפקה ציוד מכני כבד וצוותים טכניים. סכר החימר והסלע העצום תוכנן על ידי מכון Zuk Hydroproject הרוסי. עלות בניית הסכר הייתה 820 מיליון דולר. מפעל טיוב הקרקעות הקשור בסכר עלה כמיליארד דולר. בסך הכול עלתה הקמת הסכר יותר מ-1.5 מיליארד דולר. הודות לתחנת הכוח ההידרואלקטרית שעל הסכר, עלו ההכנסות מן הסכר על הוצאות הקמתו. הפרת האיזון האקולוגיבניית סכר אסואן הפרה את האיזון האקולוגי בסביבת הים התיכון בכלל ובארץ ישראל בפרט. הפרת האיזון האקולוגי משפיעה במישורים רבים החל מהתשתית הקרקעית, דרך חקלאות הדיג וההידרולוגיה, וכלה בנושאי אוקיינוגרפיה ואקלים. שוקי הדגים של הים התיכון הושפעו על ידי הסכר. פוריות האגן המזרחי של הים התיכון ירדה. כך גם המערכת האקולוגית הימית שבאופן מסורתי תלויה הייתה בזרם העשיר של פוספטים וסיליקטים המגיעים מזרם המוצא של הנילוס. הדיג בים התיכון פחת כמעט בחצי לאחר בניית הסכר, אך נראה שהוא מתאושש. בעבר חשבו שקיימת סחופת משמעותית של קו החוף לכל אורך הצד המזרחי של הים התיכון עקב מחסור בחול, שבעבר היה מובא בידי הנילוס. עם השנים לא התגלו עדויות לכך.[5] חזאי השירות המטאורולוגי הישראלי אורי בץ העלה השערה שהשינויים הנמדדים משנות השבעים ואילך בגשמי ישראל ופריסתם קשורה להקמת הסכר. לטענתו השינויים במערך התרמי באגן המזרחי של הים התיכון, נובעים משינוי משטר הזרימה של הנילוס והביאו לתזוזה דרומה של כמויות המשקעים.[6] הבטים אסטרטגיים של הסכרלבניית סכר אסואן הייתה השפעה פוליטית חשובה. אגם נאצר ענק וכמעט כל אוכלוסיית מצרים חיה בעמק הנילוס. משמעות הדבר, שאם הסכר יושמד - למשל על ידי התקפה גרעינית - תוצאת ההצפה תשמיד את מצרים לחלוטין. בראיון שלא נועד לפרסום שנתן יגאל אלון ערב מותו ב-1980 הוא הצביע על הרתעה באיום בהפצצת סכר אסואן כתחליף אפשרי להרתעה על ידי איום גרעיני: "לאיים בטילים ארוכי טווח על מערכות סכרים ותעלות מים במצרים, בעיראק או בסוריה. זה עשוי להרתיע אותם יותר מאשר פצצה גרעינית. אוי ואבוי אם היינו צריכים לעשות זאת, אבל תאורטית, אם אתה יכול להרוס את סכר אסואן, אתה יכול להמיט אסון על מצרים".[7] נשמעו דיבורים בישראל על האפשרות להפציץ במקרה של מלחמה את הסכר ולהטביע במימי אגם נאצר את האזור הסמוך לו. המקור הבכיר ביותר שהזכיר אפשרות זו היה אביגדור ליברמן בפגישה עם שגרירים מחבר המדינות במהלך הבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001. דבריו של ליברמן עוררו זעם ובהלה במצרים ונעשה בהם שימוש בידי אהוד ברק שכינה את הממשלה שהזהיר מהקמתה על ידי יריבו, אריק שרון, עם ליברמן - ממשלת "טהראן אסואן" (ליברמן איים גם להפציץ את טהראן). תוכניות פיתוח עתידיות במצריםבחזונה למאה ה-21 מתכננת מצרים להגשים את מיזם תושכא במסגרתו להקים מפעל מים שיעביר מים מאגם נאצר דרך תעלת השייך-זאיד לכיוון דרום מערב המדינה. אספקת המים תאפשר ליישב את אזורי המדבר המצויים שם. קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
