|
משה פלד (אלוף)
  משה (מוסה) פלד (13 באוגוסט 1926 – 16 באפריל 2000) היה אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון בצה"ל שימש כמפקד גייסות השריון. לאחר מכן היה מנכ"ל רפא"ל ויושב ראש יד לשריון בלטרון. האלוף משה פלד זכה להכרה כאחד מ"חמשת מצביאי השריון הטובים בהיסטוריה", לצד גנרל-פלדמרשל ארווין רומל, גנרל קרייטון אברמס, גנרל ג'ורג' פטון ואלוף ישראל טל, במוזיאון השריון בפורט נוקס, קנטקי, שבארצות הברית[1]. זאת כהוקרה על לחימת אוגדתו, עוצבת המפץ, בחזית הסורית במלחמת יום הכיפורים ועל תרומתו לפיתוח תורת לחימת השריון בצה"ל כתוצאה מלקחיה. את הלקחים ותורת-הלחימה שעוצבה על-פיהם הציג לנציגי פיקוד האימונים וההדרכה של צבא ארצות הברית (TRADOC), שביקרו בישראל לאחר המלחמה, והדוקטרינה של צבא ארצות הברית עודכנה עקב כך בתקופה שלאחר מלחמת וייטנאם[1]. ביוגרפיהפלד נולד, גדל והתחנך במושב עין גנים, בשם משה אייזנברג, לשושנה וזלמן אייזנברג. בשנת 1939, כשהיה בן 13, הצטרף לארגון ההגנה, בו שימש תחילה כקשר צבאי ומאוחר יותר כמפקד כיתה. במלחמת העצמאותבמלחמת העצמאות שימש כמפקד מחלקה ופלוגה בחטיבת גולני ולחם בקרבות החטיבה בגליל ובעמק הירדן. ב-11 ביוני 1948 הוליך, לראשונה, פלוגה של גולני בחוד המאמץ של גדוד 11 מחטיבה 9, במטרה לעקור את ראש הגשר הסורי בגליל העליון המזרחי בעקבות נפילת משמר הירדן יום קודם לכן. הכוח של פלד ביצע את משימתו עוד בטרם האיר היום והשתלט על המשלטים החולשים על המדרונות לכיוון הנהר ומשמר הירדן, אולם הגדוד שהיה אמור להתקדם בעקבותיו, לכבוש את גשר בנות יעקב ולפוצצו כלל לא הופיע. מי שכן הופיעה וצלחה את הירדן הייתה חטיבה סורית מלווה בנגמשים וטנקים. פלד תיאר את אותו היום "הקרב הקשה של חיי". "הסורים פשוט טבחו בנו. נסעו וירו נסעו וירו". מי שלא נהרג מבין לוחמי הפלוגה באותו הקרב, נפצע. במהלך המלחמה קיבל גם את הפיקוד על פלוגת הג'יפים החטיבתית, שהובילה את כוחות החטיבה במבצע עובדה לכיבוש אום רשרש (היא אילת) והיה למ"פ הראשון של חטיבת גולני שהגיע אליה[2]. החלטת מפקד פיקוד דרום לעצור את הכח של גולני כ-8 שעות איפשרה לחטיבת הנגב להגיע ראשונה לאום רשרש. לאחר תום המלחמה — במהלכה נפצע פעמיים — השתחרר מצה"ל והתיישב במשק במושב נהלל. חזרתו לשירותבשנת 1958, בעקבות פנייתו של מפקד גייסות השריון, האלוף חיים בר-לב, חזר פלד לשירות-קבע בצה"ל והתמנה למדריך בקורס מפקדי פלוגות שריון. הוא סיים את לימודיו במכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה בשנת 1960, ומונה לפקד על גדוד הטנקים 52. ב-1962 יצא לקורס שריון מתקדם במרכז השריון של צבא ארצות הברית בפורט נוקס, קנטקי. ב-1963 מונה למפקד קורס מפקדי פלוגות שריון. ב-1964 מונה למפקד חטיבת מילואים, חטיבה 8. ב-1965 מונה למפקד חטיבה 14, שהייתה מורכבת באותו זמן מגדוד 52 (טנקי שרמן ו-AMX-13), ממתקן צאלים שהיה קרוי אז מא"ח 500 ומשני גדודי חרמ"ש. בתקופתו כמח"ט 14 הוקם מתקן צאלים. במלחמת ששת הימיםבמלחמת ששת הימים היה פלד סגן-מפקד אוגדה 36 של האלוף אלעד פלד. האוגדה יועדה ונפרסה מלכתחילה לבלום התקפה סורית בדרום רמת הגולן, אולם היא הופנתה עם תחילת המלחמה לחזית הירדנית: בתחילה הופנתה האוגדה להתקפה בעמק דותן במאמץ לכבוש את השומרון (5 - 6 ביוני), ומאוחר יותר התקדמה מזרחה, במאמץ לתפוס את הגשרים על נהר הירדן ולבלום את התקדמותה של חטיבה עיראקית ממוכנת שהתכוונה לפרוץ באזור (7 ביוני). עם סיום כיבוש הגדה המערבית הופנתה האוגדה לחזית הסורית, ועם תחילת המתקפה כבשו כוחותיה את דרום רמת הגולן (9 - 10 ביוני). במלחמת ההתשה בשנת 1968 הקים את חטיבה 670, חטיבה ממוכנת על בסיס גדודי המילואים של חטיבה 14. בעת קרבות ההתשה בחזית תעלת סואץ (מלחמת ההתשה) מונה פלד לסגן-מפקד הכוחות המשוריינים בסיני. בשנים 1970–1972 פיקד על המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה ובמינוי חירום שימש מפקד עוצבת ראם. עם סיום תפקידו זה מונה לפקד על אוגדה משוריינת (אוגדה 146 - עוצבת המפץ), בדרגת תת-אלוף. במלחמת יום הכיפוריםבתחילת מלחמת יום הכיפורים (6 - 24 באוקטובר 1973) שימשה אוגדתו של פלד עוצבת המפץ, כעתודה מטכ"לית. ככזו, היוותה האוגדה כוח שהפיקוד העליון של צה"ל יכול היה להפנות לכל אחת מחזיתות הלחימה, לפי ראות עיניו. ביום השני למלחמה (7 באוקטובר), עקב מה שנראה כהתמוטטות מאמץ הבלימה מול הסורים ברמת-הגולן, משהגיע פלד לרמת הגולן קיבל הנחיה מאלוף הפיקוד להיערך להגנה על קו הירדן[3]. לאחר התעקשותו של פלד מול אלוף הפיקוד על יכולתו להדוף את הסורים, הופנתה אוגדתו למתקפת הנגד בדרום הרמה[4], החלטה שהתבררה אחר כך כבעלת משמעות אסטרטגית לגורל המלחמה ברמת הגולן[5]. ב-8 באוקטובר פתחו 3 האוגדות ברמת הגולן (אוגדה 36 בפיקודו של תת-אלוף רפאל איתן בגזרה הצפונית, אוגדה 210 בפיקודו של האלוף דן לנר במרכז, ואוגדה 146 בפיקודו של תת-אלוף פלד בדרום) במתקפת-נגד משולבת על הכוחות הסורים. הצלחתה של התקפת-נגד זו ב-8–9 באוקטובר, בשילוב עם הפצצות חיל האוויר הישראלי בעומק השטח הסורי, הביאו להתמוטטות ההתקפה הסורית, ועד מהרה תפסו כוחות צה"ל מחדש את שטחי רמת הגולן שתפסו הסורים עם תחילת ההבקעה. מליל 12–13 באוקטובר נמצאו מבואותיה הדרומיים של דמשק בטווח הארטילריה של צה"ל, ונוצר איום ממשי על בירת סוריה. כמפקד גייסות השריון_%D7%A4%D7%9C%D7%93_%D7%91%D7%91%D7%99%D7%AA_%D7%94%D7%A7%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%A9%D7%9C_%D7%A0%D7%94%D7%9C%D7%9C_02.jpg) לאחר המלחמה, באפריל 1974, מונה פלד למפקד גייסות השריון והועלה לדרגת אלוף[6]. בתפקיד זה עסק פלד בשיקום חיל השריון, שנשא בחלק גדול מנטל קרבות הבלימה בסיני וברמת הגולן וספג אבדות כבדות. במסגרת תהליך השיקום החל בתהליך התעצמות, שבמסגרתו שוקמו ואף הוקמו עוצבות שריון חדשות. בתקופתו הוכפל מספר האוגדות של חיל השריון, שעל הקמתם ואימונם הייתה מופקדת מפקדת גייסות שריון. בנוסף, בתקופה זו המשיכו להיקלט טנקי M-60 (מגח) ונגמ"שי M-113, והחל הייצור של טנק המערכה הישראלי — המרכבה. כמו כן, הוביל פלד את תהליכי הפקת-הלקחים מלחימת השריון בקרבות הבלימה וההתקפה במלחמת יום הכיפורים, שבעקבותיהם עודכנה תורת הלחימה של חיל השריון, והחלו אימונים רב-חיליים (בשיתוף עם חיל הרגלים, חיל ההנדסה וחיל התותחנים). מפקדת גייסות שריון הייתה למעשה המפקדה העיקרית של בניין כח היבשה, זאת בתקופה של לפני הקמת המפח"ש. בתקופה זו, עודכנה תורת "הקרב המשולב", לפיה על חילות-השדה השונים לפעול – ולכן גם להתאמן – במשולב, על-מנת לנצל יתרונות ולחפות על חולשות המאפיינות כל חיל. מתקן האימון בצאלים הוכפל בתקופתו, ושם למעשה היו האימונים של מרבית כוחות המילואים. אחד הלקחים המרכזיים ממלחמת יום הכיפורים היה הצורך להקים מפקדה על-עוצבתית חדשה בצה"ל, אשר תוכל לתכנן ולפקד על שתי אוגדות ויותר במאמץ עיקרי/משני. בנובמבר 1974, עם ההחלטה להקים את מפקדות הגיס בצה"ל, הפך פלד למפקד הגיס הראשון שהוקם, גיס 479. במסגרת זו ביצע את תרגיל הגיס הראשון בצה"ל ובהמשך הקים ותרגל את שני הגייסות הנוספים, בפיקודם של אלוף ישראל טל ואלוף אריאל שרון. במהלך תקופה זו, נהרג בנו הטייס, סרן צחי פלד[7]. עיסוקיו האזרחייםבשנת 1980, לאחר סיום שירותו הצבאי, התמנה פלד לתפקיד ראש חטיבת יבשה בחברת "אלול טכנולוגיות", העוסקת בייעוץ ואספקת שירותים בתחום הביטחוני, שם הועסק עד 1982, אז הצטרף לקונצרן כור תעשיות ושימש כמנכ"ל חברת הבת "ארית תעשיות", שעסקה בפיתוח וייצור של רכיבים אלקטרו־אופטיים ליישומים אזרחיים וצבאיים[9]. אחר כך מונה למנהל קבוצת מפעלי המכניקה של הקונצרן[10]. בשנים 1987–1992 שימש כמנכ"ל הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל)[11]. מסופר שבתפקידו זה אמר על עבודתם של המדענים העוסקים במחקר ופיתוח: "אם הכול הצליח, סימן שלא העזתם. אני הייתי מצפה ש-50% יסתיימו בכישלון"[12]. בתקופתו כמנכ"ל ביקש להוביל שינוי בתפיסה הפעילות של רפאל תוך הדגשה של ההיבטים העסקיים, אולם מהלכים אלו נתקל בהתנגדות של גורמים שונים והוא החליט לפרוש מתפקידו[13]. בשנים 1996–1999 שימש פלד בתפקיד עוזר שר הביטחון יצחק מרדכי לענייני התעשיות הביטחוניות. במסגרת תפקיד זה שימש יושב ראש "הוועדה לבחינת עתיד התעשיות הביטחוניות בישראל"[14]. הוועדה המליצה בין השאר למזג ולהפריט את החברות הממשלתיות הביטחוניות[15]. ביולי 1998 אימץ השר מרדכי את המלצות הוועדה להפריט את חלקי התעשיות הביטחוניות שאינם רגישים[16]. היה בין יוזמי הקמת עמותת יד לשריון ואתר הנצחה לחללי החיל בלטרון[17]. משנת 1986 ועד לפטירתו בשנת 2000 שימש כיושב ראש העמותה[18]. חיים אישייםפלד למד היסטוריה וכלכלה באוניברסיטת תל אביב ומינהל מתקדם בטכניון. הוא נשא את דינה (דינקה) בתו של צבי ליברמן. לזוג היו 5 ילדים, צחי, דורית והשלישייה תמר תדהר וסמדר. בנו הבכור נהרג בתאונת מטוס בחוף השנהב ב-1977[19]. פלד הובא למנוחות במושבו נהלל[18]. על שמו רחובות בירושלים ובפתח-תקוה. לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||
