|
עבד אל-חכים עאמר
עבד אל-חכים עאמר (בערבית: عبد الحكيم عامر; 11 בדצמבר 1919 – 14 בספטמבר 1967) היה איש צבא ומדינאי מצרי, רמטכ"ל צבא מצרים בתקופת מבצע סיני, מלחמת האזרחים בתימן ומלחמת ששת הימים, וסגן נשיא מצרים מ-1958 ועד 1965. ביוגרפיהעבד אל-חכים עאמר נולד בכפר איסטאל שבמחוז אל-מיניא שבמצרים העליונה ב-11 בדצמבר 1919. לאחר שסיים את לימודיו הצטרף לאקדמיה הצבאית בקהיר והוסמך כקצין בצבא מצרים בשנת 1938. בזמן לימודיו התיידד עם גמאל עבד אל נאצר, ולאחר שסיימו את לימודיהם שירתו יחד מספר שנים בסודאן. לאחר שסיים את השירות בסודאן חזר עאמר למצרים ושימש כמדריך צבאיה. ב-1948 בהיותו בדרגת רב-סרן נלחם נגד ישראל בזמן מלחמת העצמאות כחלק מחיל המשלוח המצרי[1]. נלחם בקרב יד מרדכי והגיע עם חיל המשלוח עד גשר עד הלום[2] עאמר הצטרף לאגודת הקצינים החופשיים שקמה על רקע הרצון לרפורמות במצרים והתחזקה בעקבות תחושת ההשפלה המצרית לאחר המלחמה נגד ישראל[3]. לאחר המלחמה שימש עאמר כראש לשכתו של מוחמד נגיב, ופעל ביחד עם שאר הקצינים החופשיים לחיזוק מעמדו של נגיב מול מועמדים אחרים אותם ניסה לקדם המלך פארוק[4]. לעאמר היה תפקיד מפתח בהפיכת הקצינים החופשיים בשנת 1952, שהפילה את המלך פארוק הראשון והעלתה לשלטון את נגיב ולאחריו את גמאל עבד אל נאצר[2]. בליל ההפיכה השתלט על בניין המטה הכללי של צבא מצרים כשהוא חמוש באקדח ומספר כדורים בלבד ועצר את קציני הצבא הבכירים שבו. הוא היה חבר במועצת פיקוד המהפכה, ששלטה במצרים לאחר הדחתו של המלך, וכעבור שנה קודם מדרגת רב-סרן לדרגת אלוף והתמנה ביוני 1953 לרמטכ"ל הצבא המצרי[2]. בשנת 1956 פיקד עאמר על הכוחות המצריים במלחמת סיני. ערב מלחמת סיני ניסה צה"ל להורגו באמצעות הפלת המטוס שבו טס מעל הים התיכון ("מבצע תרנגול"), אך לאחר שהופל המטוס התברר שהיו בו 16 קצינים בכירים של הצבא המצרי אך עאמר עצמו נמנע ברגע האחרון מלעלות לטיסה. בפברואר 1958 הקימו מצרים וסוריה את הרפובליקה הערבית המאוחדת, ועאמר מונה לסגן נשיא מצרים וכן למפקד הפיקוד המאוחד של הצבא המאוחד של שתי המדינות[5]. בתפקידים אלו החזיק עד לפירוק האיחוד בספטמבר 1961 במהפכת נגד שחולל סגנו[2]. בשנת 1962, לאחר התבוסה במלחמת סיני וההסתבכות במלחמת האזרחים בתימן, ניסה נאצר לכרסם במעמדו והקים מועצת נשיאות שכללה בנוסף לנאצר עצמו גם את חבריו להפיכה. בראשית דרכה של מועצת הנשיאות קבע נאצר כי המועצה תעסוק במינוי הקצינים הבכירים של הצבא. עאמר, שנכח בישיבה, עזב אותה בכעס וכתב מכתב התפטרות שבו האשים את המשטר ב"אי הגשמת יסודות דמוקרטיים". עאמר הכין עותקים רבים מהמכתב וחילקם למקורביו. לבסוף, לנוכח גילויי התמיכה בעאמר, חזר בו נאצר מהחלטתו עד להחזרת הכוחות מתימן[2]. נאצר לא העלה שוב את הנושא ובכך נסתיים המשבר בין השניים. עאמר היה דמות מפתח ביחסים בין מצרים לבין ברית המועצות ובין היתר חתם על עסקאות רבות לרכישת נשק סובייטי. בשל קשריו הטובים עם הסובייטים קיבל את העיטור הגבוה "מסדר לנין" שאותו קיבל יחד עם נאצר. עאמר נחשב לבעל נטיות ליברליות, והסתכסך לא אחת עם הדמויות הסוציאליסטיות יותר בשלטון. נאצר נהנה ממאבקים אלו, ודאג ליצור איזון בין עאמר שעמד בראשות הצבא לבין עלי צברי שעמד בראש האיחוד הסוציאליסטי הערבי, המפלגה היחידה שקיומה הותר בחוק[6]. עאמר מונה לסגן הנשיא בשנת 1964 וסומן כיורשו של נאצר[2]. הדחתו והתאבדותו ב-2 ביוני, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים, הכריז כי יש לו אמון מלא בניצחונה של מצרים. כתוצאה מהתבוסה במלחמת ששת הימים הסתגר בביתו הכפרי ורק לאחר מכן חזר לקהיר. ב-8 ביוני, ביום בו הוסכם על הפסקת אש, ניסה להתאבד לראשונה, אך ידידיו הצילוהו. ב-11 ביוני 1967, עאמר פוטר על ידי נאצר מכל תפקידיו כחלק מהדחת הקצונה הבכירה של צבא מצרים[2]. במקומו מינה נאצר את מוחמד פאוזי. עאמר סירב לקבל אחריות מלאה לכישלון הצבאי וטען שיש אחרים שצריכים לשלם את המחיר. גם הפעם הוא ערך מכתב תוכחה והכין ממנו כ-2,000 עותקים, שאותם חילק לתומכיו בתקוה לבטל את הפיטורים שלו ושל הקצינים הבכירים שפוטרו עמו. בתגובה ללחצו הציע לו נאצר את תפקיד סגן מפקד הכוחות המזוינים. אך עאמר לא הסתפק בכך, והתנה את הסכמתו בהחזרת כל הקצינים המודחים. נאצר סירב לתנאי וביקש ממחליפו פאוזי לחסל את מוקדי הכוח של עאמר בצבא. בעקבות זאת ב-23 ביוני ביצע פאוזי שורה של הדחות ומעצרים של מקורבי עאמר. חלק מהקצינים המודחים וכאלה שנמלטו ממעצר החליטו לפעול בכוח נגד נאצר, חלקם מצאו מקלט בביתו של עאמר. הקצינים הצליחו לאסוף נשק רב, בחלקו נשק כבד כגון תותחים נגד מטוסים וטילים נגד טנקים. הקצינים בחנו חלופות שונות לפעולה נגד נאצר, בין היתר ליזום התקוממות בצבא, לחטוף את נאצר במעונו באיומי נשק, ועוד. לבסוף הוחלט לחולל הפיכה צבאית ב-27 באוגוסט, לפני יציאתו המתוכננת של נאצר למחרת היום לועידת פסגה בחרטום ובכך להדיח את משטר נאצר. אולם מאחר שנאצר הצליח להחדיר איש אמונו בקרב הקצינים המתקוממים, ידע על ההתארגנות נגדו והורה לעצור מבעוד מועד את עאמר ועמו כ-50 קציני צבא מתקוממים ושני שרים לשעבר, באשמה של תכנון הפיכה נגד נאצר. הצבא פרץ לביתו של עאמר ב-25 באוגוסט ועצר את המתבצרים. בזמן חקירתו נכחו מקורביו הבכירים של נאצר. בביתו של עאמר נמצא נשק שלדברי פאוזי יכול היה למלא 13 משאיות בעלות קיבולת 3 טונות כל אחת[7]. קציני צבא מצריים שביקרו את עבד אל-חכים עאמר בכלאו ב-14 בספטמבר 1967 נתנו לו ברירה, לעמוד למשפט ולהיות מורשע ומוצא להורג כבוגד, או לטרוף את נפשו בכפו ולמות מוות מכובד. עאמר בחר באפשרות השנייה, וזכה להלוויה צבאית מלאה. לאחר התאבדותו היה נאצר לראשונה מאז מהפכת הקצינים החופשיים של שנת 1952 המנהיג הבלעדי של מצרים, פוליטית וגם צבאית. בתקופה שלאחר הסתלקותו הרבה נאצר לבקר בבסיסי צבא ולגלות מעורבות רבה בעניינים צבאיים שקודם לכן הותיר אותם לעאמר. עיטורי כבודלעאמר הוענק עיטור גיבור ברית המועצות ב-13 במאי 1964[8]. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
