הזירה הימית במלחמת ההתשה

הזירה הימית במלחמת ההתשה

מלחמה: מלחמת ההתשה
תאריכים	8 במרץ 1969 – 8 באוגוסט 1970 (שנה)
קרב לפני	הזירה הימית במלחמת ששת הימים
קרב אחרי	הזירה הימית במלחמת יום הכיפורים
מקום	מלחמה שהחלה בתעלת סואץ והתרחבה למפרץ סואץ, ים סוף הים התיכון, נהר הירדן, ומערב אפריקה.
תוצאה	אין הכרעה
שינויים בטריטוריות	אין שינוי
הצדדים הלוחמים ישראל ישראל מצרים (1958-1972)מצרים מפקדים אלוף שלמה אראל אלוף אברהם בוצר אלוף בנימין תלם מצריםפריק בחרי פואד אבו זיכרי פריק בחרי מחמוד עבד אל-רחמן פהמי

מלחמת ההתשה בזירה הימית התאפיינה בלחימה מתמשכת בין ישראל למצרים, שכללה פעילות כלי שיט, חוליות קומנדו ימי ומטוסים. מוקד האירועים היה בגזרת תעלת סואץ ומפרץ סואץ עם זירות משנה לאורך מפרץ אילת, חופו הצפוני של חצי האי סיני, ונתיבי השיט והנמלים במערב אפריקה. זירות עימות נוספות התפתחו בין ישראל למחבלים הפלסטינים, לאורך החוף הלבנוני, נהר הירדן ובמצרי באב אל-מנדב.

התקופה מאופיינת בצמיחה גדולה של חיל הים הישראלי בבניין כוח ספינות סער, הצוללות מסדרת T, סירות קומנדו ימי, ספינות סיור (דבורים ויתושים). חיל הים הישראלי שיפר את התארגנותו המבצעית והוקמו בסיסי שליטה חדשים בחופי סיני, הים התיכון וים המלח. הוקמו מתקני תחזוקה בחיפה אשדוד ואילת, בסיס ההדרכה הצטייד במתקני אימון ממוחשבים ומפקדת החיל הועברה לבסיס הקריה בתל אביב.

הפעילות העיקרית בזירה הימית הייתה הפקת נפט במערב חצי האי סיני ומפרץ סואץ והובלתו לאילת. מחצית מתצרוכת הנפט של ישראל סופקה בדרך זו.

פעולות איבה החלו זמן קצר לאחר הכרזת הפסקת האש במלחמת ששת הימים, עוד לפני הכרזתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ב-8 במרץ 1969, על תחילת מלחמת ההתשה. הערך שלפנינו עוסק בפעילות הקרבית בזירה הימית עד לתחילתה של הפסקת האש הרשמית ב-8 באוגוסט 1970, אף שפעילות קרבית, בזירה הימית ובזירות אחרות, נמשכה גם לאחר מכן, עד לקראת מלחמת יום הכיפורים.

בצד הישראלי הובילו את הלחימה: ראש הממשלה, גולדה מאיר, שר הביטחון, משה דיין, הרמטכ"ל, חיים בר-לב, אלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מפקד חיל האוויר, מרדכי הוד.

מפקדי חיל הים בתקופת המלחמה היו האלופים: שלמה אראל שהוחלף בספטמבר 1968 על ידי אברהם בוצר.

הפקת הנפט בסיני נעשתה על ידי חברת נתיבי נפט בניהול מרדכי פרידמן ודן קמחי.

שייטת 13 נשאה במרבית היוזמה ההתקפית של חיל הים הישראלי במלחמת ההתשה. מפקדיה היו סא"ל דב שפיר, שהוחלף במאי 1968 על ידי סא"ל זאב אלמוג.

בעלי תפקידים נוספים בישראל בזירה הימית

בצד המצרי הוביל את הלחימה מפקד חיל הים המצרי, אדמירל פואד אבו זיכרי שפיקד על חיל הים המצרי עד ספטמבר 1969, ובעקבות מבצע רביב הוחלף במחמוד עבד אל-רחמן פהמי.

חיל הים המצרי היה ערוך בתקופת מלחמת ההתשה בכוח רב עם כלי שיט מסוגים שונים. הצי, שלא נפגע כלל במלחמת ששת הימים, היה פרוש בשני בסיסים בים התיכון - הבסיס המרכזי בנמל אלכסנדריה והבסיס הקדמי לפעילות נגד ישראל בנמל פורט סעיד. מרבית כלי השיט היו מתוצרת סובייטית. סדר הכוחות כלל: 12 צוללות דגם W שבמהלך התקופה הוחלפו 6 מהן לדגם R החדישות יותר. שש משחתות, מהן ארבע מדגם סקורי, 19 ספינות נושאות טילי ים-ים סטיקס, מהן 12 מדגם אוסה הנושאת 4 טילים ו-7 מדגם קומאר עם שני טילים. שלושים טרפדות מהן 6 דגם שרשן ו-24 מדגם P183. מקשות דגם T43 ו-12 ספינות נגד צוללות דגם SO1.^[1] בחיל הים המצרי התקיימה יחידת קומנדו, שהופעלה במהלך המלחמה פעם ראשונה בתחום החבלה הימית.

חלק מתוך הכוח שכלל ארבע משחתות, שתי צוללות, 3 ספינות טילים, ארבע טרפדות ושתי ספינות משמר, נמצא בבסיסים בים סוף, ערדקה ספאג'ה וראס בנאס. היות שתעלת סואץ הייתה חסומה ולא ניתן היה להחליף כלי שיט בין הזירות.

מערכת נשק מסוג אחר שנכנסה לצי המצרי, והופעלה לפי הדרכת הסובייטים, היו סוללות תותחים 130 מ"מ מכווני מכ"ם. לתותחים אלה היה טווח יעיל של כ-20 ק"מ. הסוללות שהטרידו במיוחד היו אלה שבקרבת נמל פורט סעיד בים התיכון והסוללה ברס מחג'רה בצפון מפרץ סואץ. הסוללות פעלו במהלך מלחמת ההתשה ושיא פעולתן היה במלחמת יום הכיפורים. מטחי הסוללות היו מדויקים ורק במקרה יצאו כלי השיט מטווח האש שלהם ללא פגע.

הפלסטינים הקימו בלבנון קבוצות חבלה ימית, וקיבלו אימון והדרכה מצבאות ערב. בידי המחבלים היו סירות דיג וסירות מהירות. חימושם כלל נשק קל, רימונים, מקלעים ומטולי רקטות. קבוצה שהתבססה בתימן הפעילה סירה מהירה ורקטות.

הפלגות קוימו על ידי פלסטינים בין לבנון לרצועת עזה. חלקם נתפסו על ידי חיל הים הישראלי. כמחצית הסירות שנתפסו התברר כי מטרתם הייתה הברחת טובין לרצועת עזה.

בתקופה הנידונה בריטניה, שהייתה בעבר גורם חשוב במזרח התיכון, מסרה את בסיסה במלטה והקטינה נוכחותה בים התיכון. זאת לעומת התחזקות רבה בנוכחות הצי הסובייטי והצי השישי של ארצות הברית.

צרפת, שנחשבה ידידה של ישראל וסיפקה את צרכיה הביטחוניים, שינתה את התייחסותה. האמברגו הסלקטיבי שהוטל לפני מלחמת ששת הימים אפשר להמשיך ולהצטייד בצרכי הביטחון בצרפת. הקשחת האמברגו בשנת 1969 הפריעה להצטיידות. שאיפתו של נשיא צרפת, שארל דה גול, למקם את צרפת כמעצמה הפועלת במקביל עם ישראל והערבים וכך להוביל את המזרח התיכון לשלום, לא מומשה. ישראל איבדה אמון במנהיגות צרפת.^[2]

לנוכח האמברגו הצרפתי על ישראל החלה ארצות הברית לספק צרכיה הצבאיים של ישראל. ב-30 בספטמבר 1970 ביקר הנשיא ריצ'רד ניקסון במזרח הים התיכון, את הצי השישי של ארצות הברית וביוגוסלביה. שר ההגנה האמריקאי ביקר ביוון ובטורקיה. זאת לנוכח המשבר בירדן, ולנוכח התעצמות הצי הסובייטי בים התיכון והמעורבות הסובייטית הגוברת באזור. הידוק יחסי ארצות הברית–ישראל. נשק אמריקאי נשלח לישראל לאיזון ההשפעה הסובייטית.

הסובייטים רצו לקרב אליהם את הערבים ולסגור את משבר האמון שנוצר בעקבות מפלתם במלחמת ששת הימים. במהלך התקופה נבנה כוח ימי סובייטי גדול באזור הים התיכון, שהתבסס בנמלי מצרים וסוריה. אוניית ביון הוצבה באופן קבוע כ-40 מיל ימי מחופי ישראל לקליטת תשדורות ומעקב אחרי השיט וחיל הים הישראלי. הסובייטים סיפקו לצי המצרי ספינות טילים מדגם אוסה וצוללות. יועצים סובייטיים הדריכו את אנשי הצי המצרי בשימוש באמצעי הלחימה, פיקוד על כלי שיט, כלי שטח וצוללות, הכשרת מפקדים וסגלי כלי השיט לנהל קרבות ימיים, לתקוף יעדים בחופי ישראל, לאתר ולפגוע בצוללות ישראליות, לבצע החפת כוחות בחופי ישראל, ולהגן על חופי מצרים, בסיסי הצי, ומתקנים חיוניים שונים.

היועצים הסובייטיים היו שותפים בתכנון והשתתפו בפעילות המבצעית של הצי המצרי – טיבוע המשחתת אילת, הפגזת מוצבי צה"ל ברומאני. ביזמת היועצים הסובייטים קיימו המצרים שבעה מבצעי צוללות במהלכם אספו מודיעין על יעדים לאורך חופי ישראל מבלי להתגלות.^[3]

ערך מורחב – מבצע ברזלית

פיצוץ קווי רכבת – המצרים המשיכו בפעילות מבצעית בסיני. ב-3 ביולי 1967 פוצצו פסי הרכבת בקו קנטרה אל-עריש. הוחלט על פעולת תגמול דומה מצדה המערבי של התעלה והביצוע הוטל על שייטת 13. השייטת התמחתה בסוג זה של מארבים וחבלה בדרך הים. המש"ט דב שפיר ראה בכך הזדמנות לחזור לפעילות מבצעית. הפעולה, שכונתה "ברזלית", כללה שני כוחות בפיקוד שאול זיו וגדי שפי, שפעלו במקביל, חצו את התעלה בשחייה וגילו את הזרם הקבוע השורר בה מצפון לדרום. מפקד חיל הים שלמה אראל ראה חשיבות בחזרתה של שייטת 13 לפעילות מבצעית והצורך המחודש בשירותי הצוללים.

מניעת השיט בתעלה – כאשר התברר שסירות שירות מצריות שטות באופן חופשי בתעלת סואץ ובאגמים הסתבר בדיונים מול האו"ם שהמצרים רואים את קו הפסקת האש על הגדה המזרחית של התעלה, בעוד ישראל ראתה את הקו כעובר במרכז התעלה, מרחק שווה מגדותיה. ב-14 ביולי 1967 נקבעה לשר הביטחון משה דיין פגישה עם ראש משקיפי האו"ם, הגנרל אוד בול, לדון בסוגיה. דיין שאף להציג שיט ישראלי בתעלה כעובדה. ללא נוהל מבצעי מסודר הובאו למקום סירות גומי, נושאות דגל ישראל, שהושטו על ידי אנשי חיל הים בשישה מוקדים לאורך תעלת סואץ. הפעילות זכתה מאוחר יותר לשם מבצע ברק.^[5]

סרן גדי שפי, משייטת 13, הביא למזח התעלה סירת 'ברטרם' על רכב מוביל, במגמה לרדת למים. המצרים הופתעו מסירות הגומי בתעלה וכשהבחינו בכלי שיט על המשאית, הגיבו בירי מיידי. כוחות צה"ל באזור דרום התעלה נערכו לתגובה עקיפה אך תנאי השטח לא אפשרו לתת חיפוי ישיר למזח ולסירות הדגל. האש המצרית פגעה בסירה ומשיטי הסירות נאלצו להפסיק את השיט ולחפש מסתור.

זוג שייטים שהיה קרוב למזח ומפעיל נוסף שחיכה לתורו בחוף הצליחו להתחמק. בזוג השני היו סג"ם יעקב כהנוב ורב"ט אברהם יסעור שהיו במרכז התעלה ומול משטח רדוד. לאחר שסירתם טובעה, הסתתרו מאחורי עמוד עיגון. כוח מצרי בשתי סירות חתירה, הגיע בלא הפרעה ושבה אותם. באזור קנטרה הושטה סירה, עם דגל ישראל גדול, על ידי ישראל אסף ושלמה אסיף. במרכז התעלה נפתחה אש מקלעים שפגעה בקרבתם והם חזרו לחוף המזרחי. לאחר מחצית השעה יצאו שוב למרכז התעלה נפתחה אש ונערך דו-קרב טנקים משני צדי התעלה. לאחר שעתיים חזרו השנים לחוף המזרחי. סירתם הפגועה נסחפה לצד המערבי וקבוצת מצרים ניסו להוציא אותה מהמים. פגז של טנק ישראלי חיסל את הסירה והמצרים.^[6] שתי סירות שהפגינו שיט באגם המר עשו זאת ללא הפרעה.^[7]

נוכחות באגם המר – כדי לוודא שלא מתקיימת פעילות מצרית הורדה חולית שייטים משייטת 13 מצוידים בסירות גומי וערכו סיורי יום ולילה באגם.

מארב ממערב לתעלה – ב-11 במאי 1969, במבצע בולמוס 3, צלחו צוותים של סיירת מטכ"ל ושייטת 13 את תעלת סואץ, צליחה שקטה, ללא מנועים. עם הגיעם לחוף הכינו מארב על הכביש, הסתערו על רכב מצרי, פגעו בו, הרגו שני חיילים מצרים ושבו לגדה המזרחית. שני לילות לאחר מכן ב-13 במאי 1969 יצאו הכוחות למבצע בולמוס 4, פשיטה נוספת לגדה המערבית של תעלת סואץ. המצרים גילו את כוחות היחידה בעת החציה ופתחו באש חזקה. סג"ם חיים בן יונה נהרג ובנימין נתניהו כמעט טבע.

מבצע סרג'נט^[8] – בגזרת התעלה היה מערך מצרי צפוף ומבוצר בעמדות. למרות הקושי בוצעו פשיטות על ידי סיירת שקד ושייטים מיחידה 707 ששותפו בלחימה. פשיטה על עמדות מצריות התקיימה ב-13 מרץ 1970 וכללה פיצוץ העמדות. בפשיטה נמנו 8 הרוגים מצריים והרוג ישראלי.^[9]

מבצע ויקטוריה – בליל 10/11 יוני 1970 קיימה סיירת שקד בשיתוף 20 לוחמים מיחידה 707 פשיטה על גזרת מוצבים בת שלושה ק"מ מעבר לתעלה. 21 מצרים נהרגו. לכוחות ישראל ארבעה הרוגים ו-17 פצועים. יחידה 707 הפכה במבצע זה ליחידה לוחמת ושמה של היחידה השתנה מיחידת צוללים הגנתית ליחידה לחבלה ימית.^[10]

• 
  סירת הגומי נושאת הדגל בתעלה^[א]
• 
  ספינת ברטרם של שייטת 13 ספגה פגיעה ישירה ועלתה באש, בעודה על הרכב, בפורט תאופיק, 14 יולי 1967
• 
  סעודת הימאים המפקחים על האגם המר במהלך מלחמת ההתשה.
• 
  מבצע ויקטוריה בהשתתפות יחידה 707 מעבר לתעלת סואץ במהלך מלחמת ההתשה 11 ביוני 1970.^[11]

הפגנת נוכחות – בתקופה הראשונית שאף שר הביטחון, משה דיין, להוכיח למצרים את עובדת קיום ישראל ביציאה הדרומית מהתעלה. מדי שבוע קוימו סיורים באור יום על ידי טרפדות 16 מטר ונחתת. כלי השיט הופגזו מתותחי סוללת החוף אך לא היו נפגעים.^[12]

הפקת נפט – לאחר מלחמת ששת הימים השתלטה ישראל על שדות הנפט בסיני ובמפרץ סואץ, והפיקה נפט מהשדה היבשתי והימי של אבו רודס. שדה הנפט באבו רודס נמנה עם 100 שדות הנפט העשירים בעולם. היו בו כ-100 בארות מתוכם 12 בארות ימיות במפרץ. ב-11 ביוני 1967 ליוו אנשי שייטת 13 את מנהלי חברת "נתיבי נפט", מוטי פרידמן ודן קמחי, למקום. המכלים בערו ורוב הציוד ניזוק. במקום נמצאו 16 אנשי נפט איטלקים שחזרו לארצם. ב-21 ביולי 1967 יצאה המכלית "סמסון" של חברת אל-ים אניות עם 24 אלף טון נפט ממעגן בלעים לאילת. הכמות המצטברת שהועברה תוך שישה חודשים הגיעה למיליון טון דלק. ומאז לא פסקה הובלת הנפט – למעט בימי הקרבות במלחמת יום הכיפורים – עד למסירת השדה למצרים בנובמבר 1975.^[13]

בצפון המפרץ עסקה מכלית קטנה, "סירינה", בהעברת נפט משדה ראס סודר למכלים בחוף אבו רודס ומשם הועבר הדלק לאילת במכליות גדולות. השדות הופעלו על ידי חברת "נתיבי נפט" ובמקום הוקם יישוב לעובדים בשם שלהבת. תפוקת הנפט הייתה משמעותית, עד כמחצית מהתצרוכת של ישראל.^[14] אף כי שאיבת הנפט על ידי ישראל הייתה לצנינים בעיני המצרים נשמר באזור שקט מתוח.

תפיסת חבלנים - ב-15 בינואר 1969 תפסה אניית העזר אח"י בת גלים בפיקוד זאב אריאל סירה עם 7 מצרים שחזרו מהטמנת מוקשים באזור ראס סודר. למחרת תפסה האנייה סירה נוספת עם שני מצרים שבאו לחלץ את חולית החבלנים.

נזק לשאיבה המצרית – המצרים הפיקו נפט משדות ימיים בצד המערבי של מפרץ סואץ והיה חשוב להם שההפקה תימשך. לאחר גילוי פעולות מיקוש שנעשו על ידם בצד המזרחי הוחלט ללמדם לקח. במרץ 1969 הוטל על לוחמי שייטת 13 לחבל במתקן עגינה בשדה הנפט הצפוני. ה"חזירים" בפיקוד סרן עמנואל פז חיברו מוקשים לעמודי התמיכה. הפיצוץ נראה כאילו לא השפיע אך כאשר הגיעה מכלית וניסתה להתקשר קרס המתקן.^[15] לאחר מכן נעשו הכנות לחבלה במתקנים בשדה מורגן הדרומי יותר. ה"חזירים" הועמסו על אניית העזר אח"י בת ים (ת-83) ופורקו בצפון המפרץ. כדי להיערך לפיצוץ נמדדו העמודים וה"חזירים" חזרו לאונייה.

מטרות לפשיטה מהים – נתוני מודיעין ראשוניים העריכו קיום מכ"מים באי גרין ומעגן עדבייה שבצפון מפרץ סואץ. הערכה שהמכ"מים מפריעים להפעלת מטוסים והם הוצבו כמשימה לפשיטה. באזור בוצעו גיחות לילה של צרעות מראס סודר בפיקוד אמנון בן ציון. אחת המטרות לסיורים אלה הייתה לבדוק את מתכונת הזרמים במקום. הגאות והשפל בים סוף גורמים במפרץ סואץ הרדוד לזרמים חזקים. הנתונים שהועברו למודיעין חיל הים נדרשו לסייע בתכנון הפעולות. בן ציון דיווח שלא הובחנה פעילות מכ"ם במקום. המטרות היו מאתגרות לפשיטה מהים ונשארו כמשימה גם לאחר השינוי בהערכה לגבי המצאות מכ"מים.

פשיטת עדביה – בליל 21 ביוני 1969 נערכה פשיטה ראשונה מסוגה של שייטת 13 בחוף האויב בכינוי מבצע בולמוס 5. בפשיטה, שעליה פיקד מפקד שייטת 13, סא"ל זאב אלמוג, כוח בפיקוד רס"ן שאול זיו פשט מהים על תחנת משמר של צבא מצרים בראס עדבייה שבצפון מפרץ סואץ, והרס את המקום. שלא לפי נתוני המודיעין לא נמצאה במקום תחנת מכ"ם. בעת הביצוע התגלו תקלות בכלי הנשק ובמכשירי הקשר. הכוח הישראלי הרג את כל 32 החיילים המצריים שנמצאו בתחנה. שני פושטים נפצעו בפעולה.

תא"ל רפאל איתן, שפיקח על המבצע מסירה בקרבת החוף, הביע את מסקנתו שכוח האש של אנשי שייטת 13 מפוזר וטעון שיפור. הרמטכ"ל חיים בר-לב התרשם לטובה והביע את הערכתו במכתב לסא"ל אלמוג: ”ביצועו המושלם של "בולמוס 5" הוכיח שוב כי אין גבול לכושר הביצוע, יכולת התכנון ומעל הכל מסירות הנפש ועוז הרוח של הצוללן הישראלי. אודה לך אם תעביר את הערכתי המלאה ללוחמי השייטת אשר לקחו חלק פעיל במבצע ובמיוחד לשאול זיו אשר פיקד על הכוח המסתער.”

הפשיטה על האי גרין – בלילה שבין 19 ו-20 ביולי 1969 נערכה פעולה משולבת, שבמסגרתה פשטו כוחות של שייטת 13 וסיירת מטכ"ל על האי גרין שבצפון מפרץ סואץ, ולאחר לחימה קשה שלטו בו במשך כשעה וחיבלו במבנים שבו. צה"ל איבד שישה לוחמים, והכוחות המצרים ספגו בין 25 ל-36 הרוגים.

פעולה זאת הייתה אירוע מכונן עבור שייטת 13. ההגעה ליעד בצלילה על אף זרם חזק שהסיט את הצוללים ממסלולם. הגיחה מהמים למבנה בגובה שתי קומות תוך לחימה. מפקד השייטת זאב אלמוג פיקד על הפעולה כשמפקד סיירת מטכ"ל מנחם דיגלי מפקד על אנשי הסיירת ותא"ל רפאל איתן נמצא בסירה בקרבת האי. הופגנה דבקות במטרה בכל הרמות בעת התכנון והביצוע.

תקיפה תת-ימית – בעקבות שני מבצעים אלה, שבהם פעלו כוחות מושטים ישראלים נגד מטרות מצריות במפרץ סואץ, העבירו המצרים שתי ספינות טורפדו מדגם פ-183 מבסיס חיל הים המצרי בע'רדקה לאזור צפון מפרץ סואץ, ואלו ביצעו סיורים באזור. הטרפדות המצריות הוערכו כעלולות לפגוע בנחתות ולהכשיל את מבצע ההנחתה.

כהכנה למבצע רביב החליט צה"ל לתקוף את הטרפדות בפעולת חבלה ימית, מבצע אסקורט, כדי שאלה לא יסכנו את הנחתות שיועדו להנחתת הכוח המשוריין. המשימה הוטלה על לוחמי שייטת 13 שיטת הפעולה: יציאה בשני "חזירים" להצמדת מטעני עלוקה לקוער של הטרפדות, לפיצוץ מאוחר. בליל 5 בספטמבר 1969 בוצע ניסיון ראשון לטיבוע הספינות המצריות, אך הטרפדות יצאו מהנמל לסיור והכוחות הישראלים לא יכלו להדביק מוקשים לטרפדות שהיו בתנועה כל הלילה. בליל 7 בספטמבר פשטו שוב אנשי שייטת 13 על שתי הטרפדות המצריות שעגנו בקרבת מכלית במסוף הדלק רס-סאדאת דרומית לעיר סואץ. זוג לוחמים מכל "חזיר" הגיע אל הספינות בצלילה^[ב] והטביע אותן באמצעות מטעני עלוקה.

הפעולה הוכתרה בהצלחה אך במהלך הנסיגה הופעל מנגנון ההשמדה העצמית של אחד ה"חזירים" וכתוצאה מכך נהרג לוחם ושני לוחמים נפצעו קשה ומתו מאוחר יותר מפצעיהם. הלוחם הרביעי רס"ל אריה יצחק ניסה, חרף פציעתו הקשה, למשוך את חבריו בשחייה. הוא התגלה רק בשעות הבוקר, ויצא מהחוף עם המסוק לאיסוף הגופות מהים.

פשיטה משורינת – ב-9 בספטמבר 1969 נערך מבצע רביב – פשיטה משוריינת ישראלית במערב המפרץ, שבה ספגו המצרים כמאה הרוגים. הכוח הפושט הובל אל היעד ובחזרה באמצעות שלוש נחתות טנקים (נט"קים) 36 מטר מפלגת הנחיתה של חיל הים הישראלי, ובאבטחת ראש החוף עסק כוח לוחמי יחידה 707 של חיל הים הישראלי.^[16] בעקבות הפשיטה הודחו הרמטכ"ל המצרי ומפקדי חיל הים וחיל האוויר המצריים.

הפשיטה על האי שדואן – ב-22 בינואר 1970 נערך "מבצע רודוס", שבמסגרתו כבש כוח של חטיבת הצנחנים, שהונחת ממסוקים, את האי שדואן שבמפרץ סואץ, הרס את תחונת המכ"ם וגרם אבדות כבדות למצרים. מטוסי סקייהוק וסמב"ד ישראלים הטביעו שתי טרפדות ואוניית עזר מצרית. במהלך הקרב נפגעו גם מספר ספינות דיג אזרחיות שפעלו באזור, ואנשיהן נהרגו.^[17] הפשיטה נמשכה יותר משלושים שעות, ובסיומה חזרו הכוחות הפושטים לישראל. כעבור יומיים הגיעה לאילת נחתת ובה ציוד ששימש את הלוחמים. בעת פריקת הציוד התפוצצה משאית תחמושת שירדה מהנחתת. באסון משאית התחמושת נהרגו 24 בני אדם ועשרות נפצעו.

סיורי הדבורים בצפון המפרץ שבעיקרם נעשו לצורך אבטחת העבודה בשדות הנפט קיבלו את הכינוי מונטנה.

• 
  אח"יר קיסריה (פ-53) מעמיסה נגמ"ש בחוף המצרי לקראת סיום הפשיטה המשוריינת – מבצע רביב.
• 
  באר נפט ימית PP2 בשדה אבו רודס 1970
• 
  דוברת קידוח Lepelaar בשדה אבו רודס 1972

במפרץ אילת נשמר שקט מתוח בין ישראל לירדן במשך השנים, אך בתחילת מלחמת ההתשה אפשרו הירדנים לקומנדו מצרי לצאת לפיגועים בנמל אילת מהחוף הצפוני של עקבה.

לוחמי קומנדו ימי מצריים תקפו שלוש פעמים בשחייה וצלילה את נמל אילת מבסיס שקיבלו מהירדנים בנמל עקבה הסמוך. מאוחר יותר התברר שהגיעו לעקבה כבר באוקטובר 1969 ותצפתו ולמדו את השטח. יצאו לדרכם 4 פעמים. בשתי גיחות נובמבר 1969 ופברואר 1970 הצליחו לגרום לנזקים לכלי שיט. בפעולה שלישית בליל 27 באפריל 1970 לא נמצאו כלי שיט במעגן. בפעולה רביעית ב-15 במאי 1970 נהרג צולל ישראלי.

בליל 15/16 בנובמבר 1969 יצאו הקומנדו המצרי מעקבה בשחייה ובצלילה ותקפו שתי אוניות אזרחיות בנמל האזרחי. למזלה של האניה א/מ דליה של חברת "צים" המיקוש עשה חורים במכלי התחתית הכפולה והיא המשיכה לשוט. האנייה 'הי דרומה' ספגה נזק גדול יותר. האונייה נגררה והונחתה בחוף הצפוני. צוללני יחידה 707 ביצעו את תיקוני אטימה מתחת למים והאונייה המשיכה להפליג עם טלאים מסומררים. אחד הצוללים המצריים נחנק במהלך הפעולה וגופתו פונתה לעקבה על ידי חבריו. להצדקת פעולתם הגדירו המצרים ברישומיהם שהאוניות היו "נושאות גייסות חמושות". האונייה 'הי דרומה' עסקה בחוזה הובלה למשרד הביטחון בין אילת למפרץ שלמה אך לא הייתה חמושה. האונייה 'דליה' הייתה אוניית סוחר לכל דבר.

ב-5 בפברואר 1970 חדרו צוללנים מצריים שיצאו מעקבה לנמל הצבאי באילת והצמידו לשתי אוניות מוקשי עלוקה וחמקו לעקבה. מפיצוץ המוקשים הוטבעה ספינת עזר אח"י בת גלים (ת-81) בצמוד לרציף. והנחתת אח"י בת שבע שנפגעה בחרטום הצליחה להגיע לחוף הצפוני ורק ניזוקה.^[18] התקיפה המצרית תואמה עם ירדן, שהסכימה שהמתקפה תצא משטחה. המצרים הפיצו שמועות שהצוללים שלהם הגיעו במסוקים או דרך סעודיה.
התגובה הישראלית הייתה בדרך האוויר נגד ספינות מצריות בנמל ע'רדקה שבים סוף, ובמבצע זיקוקית ב של חיל האוויר הישראלי טובעה מקשת מצרית ונהרגו 80 מלחיה. נגד הירדנים, שללא שיתוף הפעולה שלהם לא היו המצרים מצליחים לחבל, ננקטה הבלגה מוחלטת.

בפעולה שלישית בליל 27 באפריל 1970 לא נמצאו כלי שיט במעגן. בתחילת מאי 1970 הייתה הערכת המודיעין הימי שהמצרים יחזרו לפיגוע תת-מימי בנמל אילת. באותה עת נעשו עבודות הנצלה להצפת האונייה בת גלים שחסמה את המזח. הוצב מארב על ידי אנשי שייטת 13 במשך כמה לילות. לאחר הסרת המארב הגיעו המצרים שוב ב-15 במאי – בעיתוי הקשור ליום העצמאות של ישראל – והניחו מטענים בקרבת האונייה. בבוקר כשנכנסו הצוללים לעבודה אירעו שני פיצוצים. צולל שהיה בקרבת המטענים נהרג ו-2 הצוללים שהיו בבטן האונייה נפגעו קל.

התגובה הישראלית הייתה שוב בדרך האוויר. מטוסי פנטום של חיל האוויר הישראלי תקפו את נמל ראס בנאס, כ-450 מיל מדרום לשארם א-שייח', ובמבצע קשת אווירי. המשחתת אל קאהר (מדגם Z) טובעה בסמוך לנמל.^[19] לאחר הקרב נותרה לחיל הים המצרי בים סוף משחתת אחת בלבד (מדגם סקורי). סטי"ל קומאר וכלי שיט נוספים נפגעו.

ישראל הבליגה לירדן על מתן האפשרות למצרים לביצוע הפעולות. ההבלגה הישראלית לירדן השתלמה. בספטמבר השחור באותה שנה הבין חוסיין, מלך ירדן שהסכנה לממשלו נובעת מהארגונים החמושים הפלסטיניים ויצא נגדם בכוח רב. מאז לא המשיכה ממלכת ירדן לשתף פעולה עם המצרים במלחמת ההתשה.

הספינה "היי דרומה" קיימה קשר נוסעים ומטיילים בין אילת לשארם א-שייח' ב-3 בספטמבר 1970 בסמוך לשעה 22:30 כאשר התקרבה למדרום לנבק עלתה אנית המטיילים על שרטון. הנוסעים חולצו מבוססים במים הרדודים והועבר ברכב לשארם א-שייח'. שתי גוררת שהוזעקה מאילת לא הצליחו לחלץ את האנייה מהשרטון והיא נשארה כשבר.^[20]

• 
  חדירת קומנדו ימי מצרי לנמל אילת 15 בנובמבר 1969 מיקוש דליה והי דרומה. 5 בפברואר 1970 מיקוש אח"י בת שבע ואח"י בת גלים (ת-41)^[21]
• 
  האונייה היי דרומה שפעלה במפרץ אילת, ונפגעה מחבלה תת-מימית בנובמבר 1969.
• 
  אוניית העזר אח"י בת גלים שקועה בנמל הצבאי באילת מאי 1970. הוצפה וסולקה מהנמל בספטמבר 1970.
• 
  זוג מקשות מדגם T-43 של הצי הפולני. מקשת דומה הוטבעה בתקיפה אווירית
• 
  רב חובל אבינועם בר על רקע אונית הסוחר היי דרומה היושבת על שרטון בדרום מפרץ אילת.
• 
  אח"י בת שבע מונחתת בחוף הצפוני באילת לתיקוני החבלה התת-ימית, פברואר 1970.

במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את חצי האי סיני. לאחר המלחמה נפרשו כוחות צה"ל לאורך הגדה המזרחית של תעלת סואץ, אך הגזרה הצפונית שמול פורט סעיד לא נכבשה במלחמה וקו הפסקת האש בים עבר על קו האורך 30–32 מזרח היוצא מרומני. הצעות חיל הים למנוע אפשרות שנמל פורט סעיד ישמש בסיס קדמי לצי המצרי על ידי כיבוש הצד המזרחי בצפון התעלה שנקרא פורט פואד נדחו. לאחר המלחמה החזירו המצרים כלי שיט לפורט סעיד, ובהמשך אף פקדו אותה כוחות ימיים סובייטים.

ספינות מכמורת ישראליות החלו לדוג מול חופי סיני העשירים בדגה, שהיו סגורים בפניהן לפני המלחמה. הדייגים המצריים לא השלימו עם אובדן אזורי הדיג והמשיכו אף הם לדוג באזור.

חיילים מצריים שלא נפלו בשבי תפסו סירות מפרש והפליגו איתן לפורט סעיד. כלי השיט של חיל הים לא מנעו זאת מהם לאחר בקורת שאינם חמושים אשרו להמשיך.

חיל הים קיים סיורי אבטחה מול חופי רצועת עזה וסיני באמצעות טרפדות, שתי המשחתות אח"י יפו ואח"י אילת, והקורבטה אח"י נגה (ק-22). פלגת הנחתות 60 מבסיס אשדוד נטלה חלק נכבד בפעילות הביטחון השוטף בגזרה. הנחתות סיפקו סיוע לוגיסטי מתמשך לבסיס דפנה בימת ברדוויל.

ערך מורחב – קרב רומני (קרב ימי)

בתחילת יולי 1967 התגלה שטרפדות מצריות מקיימות גיחות לילה לקרבת חוף אל עריש. סיבת הגיחות לא הובררה, אך בדיעבד התברר שהיו מצוידות בטורפדו וסיכנו את כלי השיט של חיל הים.

לאחר הערכת מצב מיוחדת נערך חיל הים כדי ליצור עדיפות מקומית למקרה של מפגש נוסף. ההתקלות קרתה בליל 11 ביולי 1967 כ-20 מיל מול רומני שבצפון מערב חצי האי סיני. המצרים פתחו באש ראשונים והתפתח קרב רומני, בין כוח של חיל הים הישראלי ובו משחתת ושתי טרפדות, לבין כוח של חיל הים המצרי ובו שתי טרפדות. הקרב נמשך 25 דקות ובסופו התפוצצו כלי השיט המצריים מהטורפדו שנשאו על סיפונם וטבעו. לכוח הישראלי לא נגרם נזק.

ערך מורחב – טיבוע המשחתת אילת

ב-21 באוקטובר 1967 בשעות אחרי הצהריים ירו שתי ספינות טילים מצריות מדגם קומאר, שנערכו בפתח נמל פורט סעיד, ארבעה טילי "סטיקס" לעבר המשחתת הישראלית אח"י אילת, בעת שביצעה סיור ביטחון שוטף מול חופי חצי האי סיני, וטיבעו אותה. 47 מימאי המשחתת נהרגו.

בליל 8/9 בנובמבר 1969 הפגיזו שתי משחתות מדגם סקורי דומייאט ונאצר שיצאו מאלכסנדריה, באבטחת שתי ספינות אוסה את עמדות צה"ל בבלוזה ורומאנה. ההפגזה בוצעה לפי התוכנית במלואה אך לא הסבה נזקים. במשחתות היורות נמצאו גם יועצים סובייטיים.^[23] שני מטוסי חיל האוויר שהוזנקו נגד המשחתות התקשו לפגוע עקב החשיכה והפעלת מיסוך עשן על ידי המשחתות המצריות. מוביל התקיפה היה עמוס עמיר שהצליח לפגוע במשחתת ולגרום בה דליקה ולאחר מכן נכנס למצב אובדן התמצאות שיצא ממנו בשלום.^[24]

ערך מורחב – טיבוע ספינת הדיג אורית

ב-13 במאי 1970 טובעה ספינת הדיג הישראלית "אורית" בירי 4 טילים על ידי ספינת טילים אוסה מצרית. כדי להצדיק פעולה נגד כלי שיט אזרחי תמים תוך עבירה על חוקי המלחמה. הגדירו את המטרה כספינת מחקר.^[25] הטילים התפוצצו בקרבת הספינה והיא התפרקה ושקעה. שניים מאנשי צוותה נהרגו ושניים שחו שעות רבות עד שהגיעו לחוף וניצלו.^[26] באותו זמן סיירה אח"י סער מצפון לאל עריש ובמרחק כ-35 עד 40 מייל מזרחית ל"אורית". הספינה גילתה את מכ"ם האוסה. בהמשך אף את מכ"ם טיל "סטיקס" לזמן קצר בלבד. בוצעו פעולות התגוננות נגד טיל. בדיעבד הסתבר שהמרחק המשוער בין אח"י סער לבין האוסה המצרית היה כ-53 עד 58 מייל. הייתה זו הוכחה שטילי הסטיקס בידי המצרים עלולים לפגוע בספינות הטילים.^[ג]

יוזמה משמעותית של הצי המצרי בים התיכון הייתה קיום סיורי צוללות. במהלך התקופה נערכו 8 סיורי צוללת בחופי ישראל. תצפיות מול נמלים ותחנות כוח. המומחים הסובייטים העריכו כי לחיל הים הישראלי אין כושר לחימה נגד צוללות. סיורי הצוללות עברו בהצלחה מבלי שנודעו לחיל הים. מערך המודיעין לא ידע עליהם, ואם היו גילויים על ידי מכ"מי החוף או כלי שיט לא היה ביטחון בדיווח. צוללת מצרית, ועליה גם יועץ סובייטי, ניסתה לתקוף בטורפדו כלי שיט מסחרי בקרבת חיפה. אוניית הסוחר הדליקה עליה פנסים וספינות מהירות של חיל הים תקפו אותה. הצוללת חזרה בלא שמילאה את משימתה.^[27]

כל התקופה קוימו סיורי ביטחון שוטף. בתחילה על ידי טרפדות, ספינות טילים ודבורים מול חופי ישראל. נתפסה^{[דרושה הבהרה]} ספינת דיג מול אשדוד על ידי ספינת טילים אח"י מבטח בפיקוד רס"ן חיים שקד. בחיפוש שנערך על ידי צוות ההשתלטות זוהתה כסירת מחבלים. נתפסו 7 מחבלים, אמצעי לחימה, מכשירי קשר וכרוזים. הספינה הושטה לאשדוד והמחבלים נמסרו לשירות הביטחון הכללי.

כבר בשנת 1967 החל נהר הירדן להוות חזית לחדירות מחבלים בבקעה. גם בגזרה צפונת של עמק הירדן נעשתה פעילות מחבלים בהפגזות כנגד יישובי עמק בית שאן. יזמה התקפית בצד המזרחי חייבה חציית מכשול מים ברוחב משתנה וזרימת הירדן השפיעה על החצייה. כישורי יחידות הימיות לתנועה במים נדרשו כדי לאפשר חציה בטוחה לפשיטות ומארבים.

כאשר הוברר כי רכב מחבלים נושא מרגמה ומפגיז יישובים בעמק בית שאן, הוחלט על ידי פיקוד צפון לחסלו. היה ידוע שהרכב נע על הכביש במקביל לירדן מצידו המזרחי. השטח מזרחית לירדן חלקו בוצי וחלקו מטעי בננות עם עלים יבשים מרעישים. כוח משייטת 13 וצנחנים ארב בלילה לרכב שלא הגיע וחזר לפנות בוקר. בלילה השני יצא הכוח, לאותו מקום בדיוק, שהיה בקרבת מוצב של צבא ירדן. הירדנים גילו כנראה עקבות הפעילות של הלילה הקודם והפעם חיכה להם מארב של צבא ירדן. כוח החוד בפיקוד יצחק שמיר הבחין בכך וחיסל את התשמוע. המארב הירדני הפעיל כח אש רב ריקם.

המשימה הייתה לפגוע במחבלים ולא להתכתש עם הירדנים. לא היה טעם בהמשך הפעולה והכוח חזר. הרמטכ"ל חיים בר-לב נפגש באותו יום עם קציני חיל הים. ראה זאת בחומרה והטיח דברים בנוכחות קציני חיל הים.^[28] אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר תיחקר את שמיר ושיבח את הפעולה של אנשי שייטת 13.

בהמשך בוצעו פעולות רבות של הצנחנים כאשר לכל פעולה צורפו שייטים מיחידה 707 או שייטת 13. השקט חזר לגזרת נהר הירדן, לאחר שבספטמבר השחור שנת 1970, סילק חוסיין מלך ירדן את החמושים הפלסטינים מארצו.

פעילות צפופה של יחידת בסיס עין גדי ת.פ בסיס אשדוד התקיימה במהלך תקופת ההתשה. בגזרת ים המלח התקיימה פעילות עוינת שעסקה בהעברת מחבלים ואמל"ח בדרך הים למדבר יהודה. בסיס אשדוד שקיבל את הגזרה לאחריותו הציב במעגן עין גדי סירות צרעה. הצרעות ביצעו סיורים תכופים ורצופים מול בסיסי היציאה וסייעו להנחתת כוחות צנחנים של פיקוד מרכז במבצעי מניעה בצידו המזרחי.

ישראל הפיקה נפט מהבארות במפרץ סואץ. הדבר עורר התנגדות מצרית. תנועתה של דוברת קידוח הנפט "קטינג1" שנשאה דגל קנדי ויצאה מקנדה בדרכה למפרץ סואץ התגלתה למצרים ממועד כניסתה לנמל דקר בסנגל או קודם לכן במועד הפלגתה מקנדה. הדוברה נכנסה לנמל אביג'אן בחוף השנהב ב-2 במרץ 1970. ארבעה צוללנים שירדו למים בחצות בין 8 ל 9 במרץ הדביקו מוקשי עלוקה לתחתית הדוברה. הדוברה ניזוקה ולא המשיכה בדרכה. בדיקת ציוד שנמצא על החוף הצביע שמקורו במצרים.^[29] לפי מידע מאוחר משבוי מצרי, פעם נוספת נשלח כח צוללים מצרי לאביג'אן בחודש יולי 1970 אך באותו המועד הדוברה כבר עזבה את המקום וחזרה על עקבותיה.^[30]

הצורך בדוברת עבודה היה תקף. דוברה חליפית לפלאר נרכשה באירופה ונשלחה עם גוררת איטלקית. היא יצאה מרוטרדם ב-30 ספטמבר 1971 עברה בנמלים מונרוביה, קייפטאון ומומבסה והגיעה לאבו רודס ב-3 בפברואר 1972. מעבר הדוברה נעשה ללא הפרעה של המצרים.^[31]

שר הביטחון משה דיין ראה בתוצאות מלחמת ששת הימים הזדמנות והטיל על חיל הים משימות שונות. חיל הים נענה בחיוב לכל המשימות שבאו בהפתעה אף כי לחיל הים לא היו אמצעים למלאותם בעת שהוטלו.^[32]

היאחזות נח"ל ים – לדיין היה עניין בדיג עוד מימי היותו חקלאי בנהלל. הבין את הפוטנציאל הגלום בימת ברדאויל והטיל על חיל הים להקים היאחזות נח"ל בסיני. הקמת ההיאחזות נעשתה בשנת 1967 בשיתוף פעולה עם חטיבת הנח"ל והתבססה על בוגרי בי"ס לדיג מבואות ים.

סגירת התעלה – תעלת סואץ נחסמה לתנועת אוניות באזור נמל פורט סעיד בפקודתו של גמאל עבד אל נאצר. היה חשש שהאניות התקועות באגם המר יתפנו דרומה ויצאו מהתעלה בלא לבקש רשות מישראל. ירי נגד אניה בדגל נייטרלי היה גורר את ישראל לסכסוך ממושך. חיל הים קיבל משימה לסגור את התעלה לכיוון דרום. לשם כך נעשה שימוש בשרשרת מצופים.

שותפות בנתיב הים למזרח – בנושא הזה נדרש חיל הים להפגין נוכחות בקרבת מבואות תעלת סואץ. בים התיכון המשימה נקטעה באיבה בעת טיבוע המשחתת אילת, המשימה בים סוף נמשכה לאורך כל התקופה. בשלב ראשון נעשה שימוש במזח עמוק המים באבו זנימה מקום שהיה מוגן מפני הרוח הצפונית השלטת. הטרפדות והגוררת המגויסת צאלה שירדו מאילת בעת המלחמה למפרץ שלמה נשלחו להתבסס במקום. החלו סיורים עד קו רוחב 29.52 צפון. מאוחר יותר נרכשו סירות חמושות צרעות ויצאו לסיורים מראס סודר.

אבטחת מכליות נפט – חברת נתיבי נפט הממשלתית קיבלה את הפקת הנפט מהקידוחים היבשתיים והימיים במערב סיני. אבטחת המכליות משדה אבו רודס הוטלה על חיל הים. לשם כך הוצבו באזור ספינות דבור שנרכשו בארצות הברית.

ספינות סער לים סוף – הנכונות של חיל הים למשימות החדשות סייעה לבנין הכח הימי. ספינות הסער מהסדרות הראשונות היו קטנות מלפעול באפן רצוף בים סוף. משה דיין השתכנע בצורך בבנית ספינות גדולות יותר. ביוני 1968 יצא מפקד חיל הים אל מתכנני הספינות בגרמניה ואלה הציגו לו פתרון תכנוני. כך והוקם פרויקט בניית ספינות סער 4 במספנות ישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים חיל הים הועמד בצל לאור ההצלחה שנחלו חילות צה"ל האחרים, ונכנס למלחמת ההתשה עם דימוי שלילי שנוצר בעקבות מלחמת ששת הימים.

תקופת מלחמת ההתשה בזירה הימית – בין המלחמות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים – היא תקופת הצמיחה המשמעותית ביותר של חיל הים. כוח הלחימה הימי הוכפל ועלה מדרגה. כלי שיט חדשים החליפו את הישנים ואמצעי לחימה מדור מתקדם הוכנסו לפעולה. במהלך התקופה יושמו שיפורים למרבית הקשיים שאתגרו את לוחמי חיל הים במלחמת ששת הימים. יזמה התקפית נשארה שיטת הפעולה המועדפת. נבנתה עדיפות טכנולוגית ויכולת כמותית לעדיפות טקטית. בהפעלת כוחות הקומנדו הימי נשאר העיקרון של חבירה והחזרת המבצעים לאחר הפעולה.

שנת 1968 (מחודש פברואר והלאה) הייתה תקופה שקטה יחסית בזירה הימית. הזמן נוצל במלואו להתארגנות. בתחום האופרטיבי התארגן חיל הים לריכוז המאמץ וביצוע פעולה התקפית אחת עד להצלחתה. הכנה מוקדמת לפי מודיעין וקביעות בצוות המבצע. מפקדת חיל הים תמכה בהתמקדות שייטת 13 לפעילות מבצעית. כמות הלוחמים הוגדלה וסופקו האמצעים שנדרשו אף אם לפעמים נראה בכך הגזמה. כדי לאפשר לקומנדו הימי לרכז מאמץ במשימות הלחימה הועברו משימות צלילה הגנתית לכלי השיט ומשימות שאינן מתוכננות למגע קרבי ליחידה 707. מאוחר יותר שולבה יחידה 707 גם בפעילות קרבית מלאה.

ניהול פעילות כלי שיט בוצע ממוקד השליטה של חיל הים. ניהול מבצעי לוחמה זעירה נוהלו מחפ"ק שהוקם בקרבה מיידית לאזור הפעולה. מפקד בכיר בחפ"ק היה בדרך כלל מפקד חיל הים אברהם בוצר או ראש מספן ים תא"ל הדר קמחי. צמוד נמצא מפקד בכיר מהיחידה, מפקד שייטת 13 או מפקד יחידה 707 כדי למנוע מצב של אי הבנה.^[ד]

במהלך התקופה הושבתו המשחתות, הקורבטה והטרפדות. במקומן נכנסו ספינות מהירות נושאות נשק קטלני. ספינות סער אלה היו אמצאה ישראלית ללוחמה הימית ומהוות מאז את אגרוף הכח הימי. 12 ספינות יועדו לים התיכון. מתוך 6 ספינות שיועדו לים סוף נמצאו בסוף התקופה 2 ספינות כשירות בים התיכון.

ערך מורחב – ספינות סער

חיל הים החל בתהליך התעצמות עוד לפני מלחמת ששת הימים. אף כי המטה הכללי לא ראה לחיל הים תפקיד בלחימה ושם את יהבו על חיל האוויר להגנה מפני כלי שיט תוקפים. מפקד חיל הים שלמה אראל בבניית הכוח הימי מתוך ביטחון שכאשר תקרה מלחמה יהיו משימות שרק כלי שיט קרביים יוכלו לבצע.^[33] השאיפה הייתה להגיע לעדיפות איכותית בחימוש כלי השיט הבודד ולהסתפק בספינות קטנות אך מהירות, כדי שניתן יהיה לבנות יחידות לחימה רבות ולהפעילן ביזמה התקפית.

בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים הורחבה הזירה הימית מאוד וחייבה פעילות הרבה. ב-1 בספטמבר 1968 בעת שקיבל אברהם בוצר את הפיקוד, היה נמצא חיל הים בנחיתות מבצעית קשה. תוכנית בנין הכוח טרם הניבה פירות. פעילות חבלנית עוינת של פלסטינים חייבה אבטחה פעילות ביטחון שוטף על חופי המדינה.

במהלך מלחמת ההתשה נמשכה בנייתו של הכוח הימי. בשנים 1967 עד 1969 הגיעו לישראל ספינות הטילים הראשונות. הספינות הגיעו ללא חימוש וכל מערכות הלחימה הורכבו בישראל. הספינות צוידו בנשק קטלני טילי גבריאל מתוצרת התעשייה האווירית. בניית הספינות הקדימה את פיתוח ייצור מערכות הנשק. שלוש הספינות הראשונות הופעלו כספינות תותחים ונקראו "סער 1". בשלוש הספינות הבאות הותקנו מערכות הטילים והן נקראו "סער 2". שש הספינות הבאות תוכננו להתקנת תותח 76 מ"מ והן נקראו "סער 3".

בסוף דצמבר 1969 בוצע מבצע נועה למילוט ספינות שרבורג - 5 ספינות סער שעוכבו בנמל שרבורג עקב הרחבת האמברגו הצרפתי שהושת על ישראל על ידי נשיא צרפת, שארל דה-גול.

במקביל לפיתוח הטילים פיתח חיל הים מערכות לוחמה אלקטרונית, שנועדו לסייע ספינות להימנע מפגיעת טילי הסטיקס אף כי היו בעלי טווח כפול מזה של טילי "גבריאל". בעיית הטילים הסובייטיים בידי הערבים העסיקה רבות את חיל הים. במשך תקופה קצרה מאוד מיוני עד אוקטובר 1967 הייתה הערכת חסר ליכולת הזאת שנבעה מכך שהטילים לא באו לביטוי במלחמת ששת הימים. גובש מענה טקטי רחב שכלל את מערכת "שלדג" לגילוי מכ"ם, "אבשלום", רקטה לפיזור מוץ להטעיית מכ"ם האויב, ומערכת "אמנון" להגנה עצמית.

פותחה תורת לחימה שתורגלה בים ובמתקן תרגול טקטי, ועל פיה זיהו ספינות הטילים ממרחק את ספינות האויב על פי שידורי המכ"ם שלהן, הטעו את הטילים שנורו לכיוונן, וצמצמו את הטווח עד לטווח היעיל של טילי "גבריאל" וכל זאת תוך ביצוע תמרוני התחמקות.

תוכנית בנין הכח זכתה לתמיכה מכיוון בלתי צפוי. שר הביטחון משה דיין אישר בניית ספינות עבור גזרת ים סוף. ב-19 בפברואר 1973 הושקה במספנות ישראל, ספינת טילים חדישה – אח"י רשף. וב-21 באוגוסט אותה שנה אחותה אח"י קשת.

ספינות הסער החדשות שהחלו להתחמש בנשק אפקטיבי גרמו להרגשת יכולת. המורל הגבוה בחיל לא גרם לזחיחות דעת ולא נוצרה שאננות. התזכורות הכואבות ליכולת טילי הסטיקס שבידי המצרים ובעיקר מצב הנחיתות בטווח של טילי גבריאל סייעו לשמור את רמת הכוננות. המשפט ”ספינה היוצאת לים תהיה מוכנה לקרב” נעשה נחלת הכלל. צוותי כלי השיט ראו עצמם יחידות לחימה והיו מוכנים לכך טכנית פיזית ונפשית.

ערך מורחב – שייטת 13

לוחמי קומנדו ימי פועלים בחוליות והסיכוי להצלחה מותנה בחדירה בהסתר. רמת העוז הנחישות והדבקות במטרה הייתה גבוהה בקרב לוחמי שייטת 13 מכל הדורות. הכישורים הגופניים והנפשיים הנדרשים מלוחמי קומנדו ימי היו תמיד גבוהים במיוחד. מלחמה מתמשכת התאימה ביותר לפעילות כוחות מיוחדים וקומנדו ימי בכלל זה היות שניתן להפתיע את האויב במועד וביעד התקיפה. מנגד מגמת המצרים להתיש את ישראל ולגרום להרוגים רבים חייבה להקטין סיכונים בפעולות המיוחדות. לקומנדו הימי הישראלי יש עיקרון מבצעי, שהצלחת משימה נמדדת גם בהחזרת הלוחמים. יש לכך משמעות באורך הזמן הניתן לפעולה.

מייד עם תום הקרבות החלו תקריות האש. משימתו של מפקד השייטת לארגן את היחידה למלחמה מתמשכת. האווירה של הניצחון בחילות היבשה והאוויר פעלה כנגד המורל הכללי בחיל הים. אך אנשי השייטת חזרו, אנשי מילואים התגייסו והשייטת הוכנה לפעולות. שפיר ניתח את צורכי השייטת כדי להתגבר על הקשיים שהתגלו במלחמת ששת הימים ולאפשר פעילות גם בעת מלחמה כנגד אויב עירני. ובעיקרם:

• הגדלת כושר התנועה לא עוד כלי שיט מזדמנים ואיטיים – רכש כלי שיט ייעודיים לשייטת. בסירות גומי זודיאק מרק 5 המאפשרות נשיאת יותר לוחמים יותר מהר ובאמינות טובה יותר. החלפת סירות הנשק האיטלקיות הישנות בסירות ברטרם 28 רגל מהירות ואמינות – "סנונית" .
• שיפור כושר הניווט – פתרון בעיית הניווט באמצעים שהיו אז, בתחילה רכישת מצפן מגנטי עם אפשרות הבחנה טובה יותר בקורס הנהיגה. והתקנת מכ"ם בסירות הנשק המהירות שאפשר התמצאות.
• שיפור הקשר המבצעי – הגברת אמינות מכשירי הקשר.
• תצפית לילה ואמצעי חבירה – משקפות ראיית לילה וציוד חבירה תת-מימי.

מערך פיתוח אמצעי הלחימה המיוחדים לקומנדו הימי התקדם. פותחו אטימות למכשירי קשר ומתקנים אחרים שיוכלו להתלוות ללוחמים גם בעת הצלילה. נרכשו אמצעי ניווט וגם סירות הובלת פושטים נושאות מכ"ם. הכשרת הלוחמים הועברה לבסיס ראס סודר. זאת כדי להוות כח עתודה כנגד פעילות מצרית בחוף סיני. מפקד השייטת נעשה חבר קבוע בפורום מח"ט התעלה שמואל גונן. הלוחמים במקצועות הצוללים ונהגי סירות רכשו מיומנות בהפעלת הנשק כלוחמי חיל רגלים.

במאי 1968 מונה זאב אלמוג למפקד שייטת 13. המפקד החדש שם דגש על דרישות המשמעת בשייטת ושיווק את היחידה בציבור. מפקד חיל הים אברהם בוצר נתן גיבוי למהלכיו. נעשה שימוש בפרסומים גלויים כדי לחזק את מעמדה של השייטת בתודעה הציבורית.

רצף הפעולות חידד את הדחיפות בהשלמת האמצעים. מערך סירות הנפץ והתובלה מתוצרת איטלקית היה ישן והפעלתו רצופת תקלות. להחלפתן נרכשו 10 סירות מהירות מחברת ברטרם 28 רגל, שקיבלו את השם "סנונית". הורכב עליהן מכ"ם ולצורך לחימה במחבלים חומשו במקלעים. סירות הגומי ששימשו את השייטת היו זודיאק דגם 3 מצרפת. במלחמה הובהר הצורך בסירות גדולות יותר. מספר סירות גומי זודיאק מרק 5 הובאו בטיסה מצרפת והיו חיוניות לביצוע הפשיטה על האי גרין.

באותה עת מונה תא"ל רפאל איתן לקצין חי"ר וצנחנים ראשי תפקיד חדש שהוקם על מנת לקבוע את הרמה המקצועית והיזמה ההתקפית ליחידות המיוחדות בצה"ל. בתפקידו יכול היה איתן לקבוע עדיפויות קרביות ולקיים שיתוף פעולה בין היחידות המיוחדות. במהלך המלחמה ביצעה שייטת 13 מבצעי סיוע רבים לסיירת מטכ"ל שפעלה לאורך תעלת סואץ, בחציית התעלה ובאבטחת הפעילות בה. מפקד השייטת לא הסתפק בהתמחות בהשטה ובצלילה ושם דגש על העלאת רמת הלחימה הרגלית של הלוחמים. שיתוף פעולה זה נוצל גם להעלאת הרמה בלחימת חי"ר. לקראת כל מבצע נערך נוהל קרב, המודיעין נלמד היטב והכוחות יצאו לדרך בקיאים במשימתם.

שיפורי חימוש – לוחמי השייטת צוידו ברובה סער AK-47 קלשניקוב. אם כי חלק מהלוחמים המשיכו להעדיף את תת מקלע עוזי בהיותו נשק קל ונוח לתפעול במקומות צרים ובטווחים קרובים. העוזי צויד במשתיק קול אך עדיין נשמע רעש רב בהפעלתו. בעת חדירה לשטח אויב קרה מספר פעמים שהנשק הקל הכזיב עקב חול במנגנון הירי. ביזמתו של רפאל איתן הובא נשק כבד יותר, תותח ללא רתע קרל גוסטב, 84 מ"מ – "קרגו" – ללוחמים אשר עשו בו שימוש גם בפעולת הפשיטה על האי גרין.

מי הים, החול והתנועה התת-מימית העמידו במבחן קשה את אמצעי הלחימה. במשך כל המלחמה סבלו הלוחמים מתקלות בירי נשק ומעצורים בנשק הקל. רימונים שלא התפוצצו, רקטות שלא יצאו או לא התפוצצו. התקלות ליוו את הלחימה ואנשים גיבו אחד את השני אך היה חוסר ביטחון בהפעלת הנשק שבא לידי ביטוי בקרבות.

• 
  סירת גומי Zodiac Mk5 בקרבת ספינת טילים.
• 
  סירה חמושה סנונית בשימוש הקומנדו הימי הישראלי
• 
  סרן יוסי כבשני מפקד פלגת פלגת צ-2 משגיח על חזירים המתאמנים במימי שארם א-שייח' לקראת פעולה.
• 
  אימוני פשיטה בסירות גומי.

ערך מורחב – יחידה 707

יחידה 707 הוקמה בשנת 1964 כ'יחידת צלילה הגנתית'. אוישה בקצינים ולוחמים בכושר קרבי, משייטת 13 ויחידות החיל הים, שמצאו את מקומם ביחידה 707. בנוסף החלה היחידה להכשיר אנשים בבית הספר של עצמה. כאשר החלו הפעולות המבצעיות לאחר המלחמה נוצרו משימות רבות שדרשו צלילה, השטת סירות ומעברי מכשולי מים. מפקד היחידה באותה עת היה סא"ל שאול סלע כמות הלוחמים כ-50 איש, והיא התבססה בחלקו המזרחי של נמל חיפה. כדי לשחרר את שייטת 13 לרכז מאמץ במבצעי יזמה התקפית הוטלו עליה המשימות התת-מימית וסיוע להשטת כוחות ועברו לחבלה ולחימה.

פשיטות על ריכוזי מחבלים בגבול המזרחי חייבו חציה של נהר הירדן הלוך וחזור. אנשי היחידה התמחו בפעילות זאת ואפשרו מעבר לכוח הפושט. פעילות בסירות גומי להשטת כוחות הוטלו על אנשי היחידה ביניהם הובלת הפושטים מסיירת מטכ"ל למבצע אביב נעורים בבירות.

כדי לציין את הכרת צה"ל לשותפות בלחימה הוענק ללוחמי יחידה 707 אות התמנון ב-16 אפריל 1969.

הצוללות מסדרת T נרכשו עוד לפני מלחמת ששת הימים והחלו את פעילותן במלחמת ההתשה. שייטת הצוללות וחיל הים ספגו מכה קשה בינואר 1968 עם אובדן אח"י דקר. בצוותה נהרגו צוללנים רבים כולל מפקדה אשר יועד לפיקוד על השייטת.

ערך מורחב – טביעת הצוללת דקר

אח"י לויתן הייתה הצוללת הפעילה במרבית התקופה וביצעה משימות אופייניות לצוללת. חלק מהזמן פעלה גם אחותה, הצוללת אח"י דולפין. למעשה הייתה מרבית הפעילות מיועדת לשמירת הרמה המקצועית של הצוותים עד להגעת הצוללות מסדרת גל.

הצוללות, אח"י לויתן ובהמשך גם אח"י דולפין קיימו סיורים ממושכים במבואות נמלי אלכסנדריה, פורט סעיד, לטקיה וטרטוס. ביצעו מעקב אחר תנועות כלי השיט של האויבים, של אניות הצי הסובייטי וכן של האניות הסובייטיות המבצעות אספקה של נשק למצרים וסוריה. בצוללת נעשה שימוש בעיבוד נתוני הסונר והאלינט.

בתקופה זו בוצעו ניסויים ואימונים רבים בתחום השת"פ בין אח"י לויתן ליחידות שייטת 13 במטרה ליישם את ההתקנות המיוחדות שנעשו בצוללת לשם כך.

תנאי הים והזירה במפרץ סואץ הראו ישימות למבצעי הנחתה. חיל הים התארגן להנחתת כוחות שריון ורגלים.

נחתות 36 מטר – לשם כך הועברו בשנת 1967 3 נחתות 36 מטר בחצאים על גבי מובילים בכביש לאילת שם חוברו יחד וחזרו להיות נחתות. הנחתות ביצעו סיורים במפרץ סואץ ותובלות אחרות ושימשו כח הנחיתה במבצע רביב.

נחתת 90 מטר – משיקולים גאוגרפיים ובעיקר לאחר הצלחת המבצע נעשתה ההנחתה למשימה ראשית של זירת ים סוף. לצורך כך נקנתה אונית מעבורת בנמל דר א סלאם באורך 90 מטר שהובאה למומבסה ומשם לבסיס שלמה. האניה שופצה הותקן לה סיפון קשיח שאיפשר הנחתת מסוקים. מחיצה ראשית אטומה להפרדת המחסן ותוספת מנועים. כך שונתה מעט אופיינית האונייה ממעבורת הפכה לנחתת ונקראה אח"י בת שבע. כושר נסיעה שלה של 16 טנקים טירן במחסן ועוד 24 נושאי גייסות משוריינים על הסיפון. נחתת זאת עשתה הפלגות רבות של תובלה וסיורי ביטחון שוטף בזירה.

שיקמה – רכישה נוספת נעשתה בשנת 1970 של שלוש נחתות טנקים תוצרת אמריקאית מתקופת מלחמת העולם. האוניות נרכשו בים הקריבי והגיעו בהפלגה לבסיס מפרץ שלמה. הן קיבלו את השמות של הטרפדות שכבר הושבתו אח"י אופיר, אח"י שבא ואח"י תרשיש. אח"י אופיר שופצה למצב תקין. לשיפוץ האחרות כבר לא היה מימון. תוך כך גדל כח ההנחתה של חיל הים בהרבה ונעשה למשימה עיקרית של הזירה במלחמת יום הכיפורים. הכלים זכו לכינוי חיבה "אבו נפחא".

נחתות 60 מטר – כוח הנחיתה של חיל הים בים התיכון כלל שלוש נחתות 60 מטר אשר התבססו בבסיס אשדוד.

בזירת ים סוף – לצורך הלוגיסטיקה של זירת ים סוף נרכשו שתי אוניות סוחר קטנות לשימוש הזירה אח"י בת-ים ואח"י בת גלים.^[34]

בים התיכון – לצורך אימוני קורס חובלים ובתי ספר ימיים ואחרים בים התיכון נרכשה בהולנד אונייה אח"י נגה.

• 
  אח"י בת שבע עוגנת בנמל שארם א-שייח' וסביבה רשת הגנה מפני חדירת צוללים, 1971.
• 
  נחתת מדגם "שיקמה" בכינוי "אבו נפחא" מתרגלת הנחתה בחוף סיני 1973.^[35]
• 
  אונית העזר אח"י בת גלים במשימת אספקה במפרץ שלמה.
• 
  אנית התובלה אח"י בת ים במעגן שארם א-שייח'

עם גילויי התעוזה של הקומנדו הימי המצרי החלו בסיסי חיל הים להתארגן להתגוננות. מעגני כלי השיט הצבאיים בתוך הנמל נסגרו בגדר תת-ימית עם שערי רשת. דוברות שעליהן סונארים לגילוי צוללים הוצבו בקרבת פתחי הגדר הימית. הוצבה תאורה תת-מימית מיוחדת ונוספו סיורי סירות שהטילו מטעני עומק נגד אדם ברצף. שיטת פעולה של קומנדו ימי היא הדבקת מוקשים בתחתית כל השיט. לאור הצלחות הקומנדו הימי המצרי נקבע נוהל בדיקת התחתית כפעולה ראשונה בבוקר. הפעולה מחייבת צלילה למים רדודים נעשתה בתחילה על ידי אנשי מילואים משייטת 13 אך כארבעה אנשי צוות מכל ספינה עברו קורס צלילה מים רדודים וקיימו תורנות בדיקת תחתיות. כך ירד העומס משייטת 13 וגם מיחידה 707.

הטרפדות 16 מטר מאילת שנכנסו לשארם א-שייח' במלחמת ששת הימים הוצבו במעגן אבו זנימה. הן היו מעטות אף כי הופעלו בצפון המפרץ הוכח כי אינן מתאימות לשירות. היה צורך דחוף בספינות בעלות כושר להחזיק מעמד בגלים. גם הטרפדות בים התיכון היו מעטות ונראה שסיימו את תקופת היעילות שלהם מול הצורך בסיורים רצופים בים.

אל"ם צבי תירוש וסא"ל אמנון סלעי נשלחו לארצות הברית בפברואר 1970 לבדיקת ספינות משמר אמריקאיות. בעקבות החלו להגיע החל מספטמבר 1970 ספינות דבור:^[36]

• הזמנה ראשונה של 10 דבורים – דגם 1 אמריקאי (צריחים עגולים בדפנות, חמושים במקלעי 0.5 דו קני שחולקו לפלגה 914 בב"ח (במסגרת ש/7), לסיירת חדשה באשדוד (913, לימים הפכה לפלגה 916), ולסיירת 915 בזי"ס. הדבורים כלי שיט קטנים, לא נקראו בשמות וקבלו רק מספרים: 851, 852, 853, 854.שלישייה הבאה 871, 872, 873, ושלישייה 881, 882, 883.
• כעבור כשנה מההזמנה הראשונה, התקבלה הזמנה שנייה הפעם 8 דבורים, דגם 2 אמריקאי – שהתקבלו בשני סבבים, וקבלו את המספרים מ-861 עד 868. חמש מהם הגיעו לפני מלחמת יום הכיפורים. שלושת הנותרים הגיעו ביום הראשון למלחמה על גבי אוניית סוחר שפרקה אותם בנמל אשדוד.

לסיורים בימת ברדוויל הרדודה בהתבססות על בסיס דפנה נרכשו ספינות ברטרם המונעות על ידי משאבות מים פנימיות. הכלים החלו פעולתם בבסיס אשדוד בכינוי יתושים.

• 
  בסיס חיפה במלחמת ההתשה מוגן ברשת נגד צוללים, 1970.
• 
  מפרץ ונמל חיפה. נראית רשת נגד צוללים שנפרשה סביב בסיס חיל הים בחיפה במהלך מלחמת ההתשה
• 
  סירת ברטראם ברקע הגדר הימית בנמל חיפה, 1969.
• 
  ספינות דבור ראשונות שהגיעו לחיל הים.

הבסיס העיקרי ומוקד הכנת הכוח של חיל הים היה בחיפה. הרחבת החוף בים התיכון ובים סוף חייבה הקמת מפקדות אזוריות ובסיסי תחזוקה חדשים.

בסיס חיל הים באילת נעשה למרכז תחזוקה. מפקדת הזירה עברה למפרץ שארם א-שייח' אשר קיבל את שמו החדש מפרץ שלמה. באזור הוקם על ידי חיל האוויר שדה אופיר לנחיתת מטוסים שימש קשר עיקרי לצפון הארץ. בשכנות נמצאה מפקדת כוחות צה"ל בדרום סיני מרחב שלמה.

תחנת מכ"ם ימי הוקמה על ההר הקרוב שקיבלה את השם צפרא בצמוד ליב"א 528. שלוש הטרפדות נשלחו עם גוררת מגויסת לאבו זנימה ומאוחר יותר הוקם בסיס לצרעות בראס סודר.

בחודשים הראשונים לאחר המלחמה ועד סוף שנת 1967, נשכרה אונית סוחר איטלקית M/S Mira קטנה, (עם צוות יוגוסלבי) שהעבירה בעיקר מים ודלק מאילת לבסיסים בסיני. בהמשך נשכרה אוניית הנוסעים היי דרומה על ידי משרד הביטחון לצורך תעבורה שוטפת בין אילת למפרץ שלמה.

ערך מורחב – בסיס אשדוד

כשהסתיימה בנייתו של נמל אשדוד ב-1966 הוקם בדרומו מחנה לחיל הים. לאור הארכת גזרת החוף בים התיכון נקבעה לבסיס גזרת אחריות מנתניה עד קו הפסקת האש עם מצרים. היזמה ההתקפית המצרית בגזרת פורט סעיד שנעשתה בהצלחה ומבלי להתגלות חייבה מוקד גילוי קרוב. ביוני 1970 הוקם בסיס דפנה על גבעה בחוף הים התיכון בקצה הצפוני של ימת ברדוויל, תחנות מכ"ם נפרשו לאורך החוף על מנת לקבל רצף גילוי למטרות קטנות.

בסיס אשדוד קיבל אחריות גם על ים המלח והפעיל בסיס קדמי בחוף עין גדי. פעילות ח"י בים המלח הייתה נגזרת של פעילות צה"ל בבקעת הירדן וכללה: מארבים, מרדפים ושיבוש פעילות המחבלים על ידי פשיטות רגליות על בסיסיהם ומשתפי פעולה עימם בעבר הירדן המזרחי. את הפעילות הובילה חטיבת הבקעה ובראשה סיירת חרוב. השתתפו גם שאר היחידות המובחרות של צה"ל. צורך המחבלים למצוא דרכי חדירה נוספות, הביא להתארגנויות בבסיסי יציאה לאורך חוף ים המלח לחצייתו בסירות גומי. למניעת פעילות זו יזם מפקד חטיבת הבקעה אל"ם משה לוי פעילות מבצעית בים המלח למניעה וסיכול חדירות מחבלים. הכוח הימי התארגן בחוף עין גדי וביצע סיורי בט"ש שקטים ולפעמית אלימים. בשפכי הואדיות בחופי הימה. סיירת ים המלח כללה "צרעות" ו"יתושים". השתתף בה מפקד בסיס אשדוד סא"ל מיכאל ברקאי והופעלו גם אנשי חולית חוף מפלגת הנחתות ומפקדי דבורים.

כלי השיט הובילו והנחיתו בעזרת סירות גומי כוחות צה"ל בחוף המזרחי של ים המלח. אלו ביצעו פשיטות על בסיסי מחבלים והתארגנויות של חוליות בשפכי הנחלים במזרח ים המלח.
לאחר ספטמבר 1970 מלחמת המלך חוסיין במחבלים וגירושם, באזור ים המלח שלא כמו בבקעת הירדן, גברה פעילות המחבלים משמעותית. זאת בהיעדר יכולת אכיפה של צבא ירדן למנוע פעילות עוינת ובהיעדר דרכי גישה יבשתיות. פעילות ח"י נמשכה למעשה עד לפריצה וסלילת דרכי גישה בחוף המזרחי על ידי ממשלת ירדן.

עד מלחמת ששת הימים נמצא מוקד השליטה על חיל הים בחיפה, בקרבת כלי השיט, אך רחוק ממוקד המבצעים של צה"ל בקרית הביטחון בתל אביב. מפקד חיל הים עשה רבות בדרכים. בדיון סיכום המלחמה שנערך בחיל הים באוגוסט 1967 סוכם שפיקוד החיל חייב להימצא בצמידות לפיקוד צה"ל. על כן הוקם במחנה הקריה בנין כפול המאכלס את מפקדת חיל הים. העבודה החלה מייד לאחר מלחמת ששת הימים והכניסה לבניין נעשתה בשנת 1972. ההמצאות במחנה אחד עם גורמי המטה הכללי הקלה על העבודה השוטפת וגם על הניהול המבצעי. המשימה נרתם סא"ל יצחק קט שהיה ראש ענף תכנון במחלקת ים ונעשה ראש מחלקת כח אדם. הוגדרו הצרכים, הוקצה שטח, נמצא מימון והבניין הוקם.

יחידת הקשר והגילוי שבסיסה היה בחיפה הפעילה את מרכז השליטה הימי ואת תחנות הקליטה והשידור באלחוט. נוסף לכך קיבלה אחריות על תחנות מכ"ם לאורך החוף עד שאלה עברו לשליטת הבסיסים חיפה אשדוד. תפקיד מיוחד במלחמת ההתשה היה הקמת חפ"קים לצורך ניהול המבצעים השונים. מפקד יחידת הקשר והגילוי היה גם הקצין הבכיר המתפעל את החפ"ק עבור מפקד חיל הים.

בסיס ההדרכה של חיל הים בבת גלים חידש את עצמו בתקופת המלחמה. המרת תוכניות הלימודים ממקצועות המכשירים למשחתות למקצועות בספינת הטילים. נעשתה למידה של בסיסי ההדרכה האחרים בצה"ל ונלמדו שיטות הדרכה חדשות. תוכניות הקורסים עברו ביקורת לקיצור וייעול לפי קביעת ”המטרות האופרטיביות בהדרכה”. הוקמו מתקני אימון ותרגול מבוססי מחשב. שהחשובים בהם היו מתקן תרגול טקטי – מת"ט, מתקן תרגול מערכת נשק – מאמ"ן, מתקן אימון כוונים בתוך כיפה סגורה המדמה את הרקיע. מעבר להכשרת כח האדם שירתו המתקנים גם את צוותות כלי השיט. מתקן האימון הטקטי היווה מרכיב חשוב בפיתוח תורת הקרב ותרגול תוכניות מבצעיות.

הכשרת הקצונה – כמות כלי השיט חייבה הגדלת הקצונה הימית. קורס חובלים המכשיר קציני ים שעד אז התבסס בעיקר על בוגרי בתי הספר הימיים, עבר שינוי מהותי כאשר הותאם להכשרת בוגרי תיכונים לקצונה בכלי השיט. משך הקורס הותאם וההכשרה כולה נעשית בתוך החיל.

בשלב מוקדם הכירו בצרכי המערכת הטכנית לקליטת ותחזוקת המערכות המתקדמות. הביקוש לבוגרי טכניון מהעתודה האקדמאית היה רב וחיל הים לא קיבל עדיפות. רמכ"א דב שפיר יזם שליחת אנשים מתוך החייל ללימודי הנדסה בטכניון כ-25 איש כל שנה. אנשים אלה חזרו לשירות והיוו את גרעין הידע לשדרוג הרמה הטכנית בחיל הים. חלקם חזרו למסלול הפיקוד.

בתחום הפיקוד על ספינות הטילים חל שינוי תפיסה. מפקד חיל הים אברהם בוצר נתן גיבוי ומינה מפקדים צעירים יותר, בדרגות סרן, לתפקיד שבעבר אויש בסגני אלופים או רס"נים ותיקים.

תחזוקת כלי שיט קטנים ומהירים חייבה יכולת טכנית בבסיסי האם. היכולת הטכנית היא מכפיל כח המקצר את זמני ההשבתה בשל תקלות או תחזוקה מונעת. נבנו רציפי עגינה מתאימים לספינות המודרניות בחיפה ומפרץ שלמה.

לטיפול בגוף הוקמו שני מתקני ממשה סינקרוליפט בחיפה ובאילת. לטיפול במנועים הוקם בית מלאכה מנועים באזור הקישון. לטיפול במערכות האלקטרוניות הוקם בית מלאכה לציוד אלקטרוני בבת גלים ושלוחות באילת ובאשדוד. בתי מלאכה דומים הוקמו גם בבסיס מפרץ שלמה.

נראה שהפעילות החשובה ביותר בזירה הימית הייתה הפקת הנפט. הופקו כמויות גדולות בשדה היבשתי והימי במפרץ. הובלת הנפט נעשתה באוניות לאילת. הפעילות הזאת כמעט ולא הופרעה. גרם לכך תחשיב אינטרס מצרי למניעת פגיעה בנפט שלהם, בשילוב עם פעילות הגנתית והתקפית ישראלית.

המבצעים השוטפים השרישו מתכונת מבצעית של בניית תמונת מודיעין, ייזום תכנונים מבצעיים, נוהלי קרב יעילים, הכנה מוקדמת ראויה, תחקירים והפקת לקחים. הפעילות המוצלחת של יחידות חיל הים הישראלי במהלך מלחמת ההתשה, החזירו את אמון המטה הכללי בתבונת מפקדת חיל הים. עם בניית הכח ההתקפי נכנס חיל הים למלחמת יום הכיפורים עם יזמה התקפית ודבקות במטרה שהיו בו כל השנים.

שיתוף פעולה יחידות מקבילות, אג"ם מבצעים, חיל האוויר והפיקודים. ההצלחות במשימות המבצעיות הביאו למסקנה שניתן לסמוך על חיל הים שיקיים את דבריו. על אף האמון המחודש המשיכו הרמטכ"ל ושר הביטחון לדבוק בדעה שחיל הים צריך להגביל עצמו להגנת החוף ומשימות מיוחדות. בתחילת מלחמת יום הכיפורים הועמד המטה הכללי בפני עובדה שחיל הים מגן על חופי המדינה כאשר הוא נוקט יזמה התקפית בקרבת חוף האויב.

במהלך התקופה נפגעו למצרים:

• שבע טרפדות - 2 בקרב רומני (קרב ימי), 2 במבצע רודוס ו-2 במבצע אסקורט. ב-4 בספטמבר 1967 הושמדה טרפדת בטילי נ"ט ממוצב המזח בפורט תאופיק.^[37]
• מקשת T43 הושמדה על ידי חיל האוויר במבצע זיקוקית,
• משחתת Z האל קהאר, וסטי"ל קומאר הוטבעו ונחתת נפגעה קשה בתקיפת חיל אוויר בנמל ברניס.
• סמ"ר דה קסטרו שנפגע קשות ליד עדביה מתקיפת דבורים ב-18 באוגוסט 1973 ויצא מכלל שימוש.

למחבלים הפלסטינים באותה תקופה הושמדו 2 סירות ונתפסו 4 סירות שהיו בדרכם לארץ.

במהלך שנות המלחמה איבדה ישראל שלושה כלי שיט: משחתת אח"י אילת, הצוללת דקר, ואוניית עזר בת גלים. כן נפגעו סירות גומי ו"חזיר". אבדות ישראל בזירה הימית 155 לוחמים.

• 47 הרוגים בהתקפת הטילים לטיבוע המשחתת אילת ב21 אוקטובר 1967.
• 69 הרוגים בטביעת הצוללת דקר 25 ינואר 1968.
• איש צוות ספינת טילים שנהרג בעת תרגול תותח בנמל, 18 פברואר 1969.
• 3 הרוגים משייטת 13 בתאונת אימונים בין "חזיר" בצלילה לאונייה בנמל חיפה, 8 דצמבר 1968.
• 6 הרוגים ו11 פצועים בפעולת הפשיטה על האי גרין 19 יולי 1969.
• 3 הרוגים ופצוע בפיצוץ ה"חזיר", בדרך חזרה ממבצע אסקורט 7 ספטמבר 1969.
• 3 הרוגים מהצנחנים במבצע רודוס על האי שדואן, 22 ינואר 1970.
• 21 הרוגים באסון משאית התחמושת באילת 24 ינואר 1970.
• צוללן שעסק בעבודות חילוץ הבת גלים באילת נהרג מהתפוצצות מטעני חבלה של המצרים 15 מאי 1970.
• לוחם משייטת 13 נהרג במהלך אימון שחיה באגם בוץ.

לאחר מבצע השטת סירות הגומי בדגל ישראל בתעלת סואץ מול אש ישירה של המצרים עוטרו שישה לוחמים: סמר אורי בארי, רבט יצחק דורחוצ'נקו, סמר גיל חי, רס"ר אבישי יוסף, רב"ט אברהם (וידומלנסקי) יסעור וסגן יעקב כהנוב בעיטור המופת.

בפעולות חילוץ הנפגעים מטיבוע המשחתת אילת עוטרו סמ"ר נסים אטיאס, רס"ר שמעון בן דוד, סגן אריה מרמרי, רב"ט אלכסנדר ניסטור, רב"ט יאיר רוביו, וסגן נתן מתוקי בעיטור המופת. עוד קודם לכן צוינו סמ"ר נסים אטיאס, רס"ר שמעון בן דוד, סגן אריה מרמרי, ורב"ט אריה שוורץ לשבח על ידי מפקד חיל הים.

בעקבות הפשיטה על האי גרין הוענק עיטור הגבורה לסגן עמי אילון, עיטור העוז לסגן גיל לביא, עיטור המופת לסגן אילן אגוזי, סרן דב בר, סגן גדי קרול וסמל ראשון זלמן רוט.

עיטור אזרחי לרב חובל יווני

ב-11 אפריל 1977 העניק שר התחבורה גד יעקבי את אות המופת לקפטן מוסקוס מרכוס, רב החובל של המכלית קוראל סי, על כך שהציל את האונייה משריפה לאחר תקיפת מחבלים ברקטות ב-11 ביוני 1971.^[38]

עיטורים בצד המצרי

המצרים הביעו הערכה לפעילות הקומנדו הימי שלהם בנמל אילת. בינואר 2014 העניק שר ההגנה עבד אל-פתאח א-סיסי את עיטורי הכוכב הצבאי לראא'ד ימי גמלאי עמר עלי עז אל-דין, וראא'ד ימי גמלאי נביל מחמוד עבד אל-והאב ולראא'ד ימי (שאינו בין החיים) חסן עלי ג'איוש, כאות הערכה על ביצוע הפשיטות על נמל אילת במלחמת ההתשה. נביל מחמוד עבד אל-והאב קיבל בעבר תעודת הוקרה ממפקד חיל הים המצרי ואת אות האומץ מנשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר.^[39]

• 
  קצינים לוחמים עמי אילון וגיל חי משייטת 13 מקבלים ציון לשבח בעקבות פעולת הפשיטה על האי גרין.
• 
  מפקד חיל הים אלוף אברהם בוצר מברך את סרן דב בר וסמ"ר זלמן רוט שזכו בעיטור המופת בגין פעילותם בפשיטה על האי גרין.
• 
  תעודת אות המופת שניתנה על ידי שר התחבורה גד יעקבי לרב חובל מרקוס מוסקוס על המיומנות בבקרת הנזקים למכלית קוראל סי לאחר שהותקפה ברקטות במצרי בב אל מנדב ניתנה ב-11 באפריל 1977.
• 
  עבד אל פאתח א-סיסי מעניק מדליית כבוד לרס"ן גמלאי עמר עלי עז אל-דין על פעולת החבלה הימית באילת במהלך מלחמת ההתשה, 11 בינואר 2014.

• יוסף דרור, עקרונות הפיקוד על יחידת קומנדו ימי, במת מערכות ים, נובמבר 1968, ע' 20–22.
• דב שפיר, סקירת לקחי מלחמת ששת הימים (שייטת 13), 25 דצמבר 1967, (טרם שוחרר לפרסום).
• נחמן שי פעילות חבלנית עוינת בים 'מערכות ים' 104, יולי 1971, עמ'
• אורי פורת, לכידת ספינת מחבלים 'מערכות ים' 104, יולי 1971, עמ' 6.
• מייק אלדר, האויב והים פרקים מיומן המבצעים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1991, ע'141–169.
• מייק אלדר, "שייטת 13 סיפורו של הקומנדו הימי", ספריית מעריב, 1993, עמודים 373 עד 457.
• מייק אלדר שייטת 11 הקרב על הצל"ש, ספרית מעריב 1996, עמודים 55 עד 70.
• פרופ' מוסטפא כבהא, חרב אל- אסתנזאף: מלחמת ההתשה בראי המקורות המצריים, אפעל: יד טבנקין, מכון ישראל גלילי לחקר מדיניות ההתיישבות, הביטחון והחוץ; אוניברסיטת תל אביב, 1995.
• שלמה אראל, לפניך הים, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998, עמ' 280–309.
• זאב אלמוג, עטלפים בים האדום: פעולות הקומנדו הימי במלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, הוצאת משרד הביטחון, 2007.
• זאב אלמוג, מפקד שייטת 13 - הפלגות חיי, כנרת, זמורה ביתן, 2014, עמ' 392–672
• אברהם זהר, לוחמי קו המים והאש, המכון לחקר מלחמות ישראל, 2012, עמ' 131–147, 200–202, 215 עד 250, תמונות 494–504.
• פסח מלובני זכרונות היועץ לצי המצרי, קפטיין זוב, בספר הווטראנים. הוצאת משרד ההגנה המצרי: מלחמת ההתשה, חלק 2, פרק 5, עמ' 60.
• יורם בר-ים, כלי שיט ישראליים בממד הרביעי, עמותת דולפין, 2010 (עמ' 58–73 ועמ' 84–87)
• יחיאל רוטברג, שלום לך אבו רודס, ועד העובדים – נתיבי נפט, 1975.
• פריק אוול ומוחמד פאוזי, מלחמת שלוש השנים 1970-1967 ספרו של גנרל 4 כוכבים בצבא מצרים, רמטכ"ל ששת הימים ושר ההגנה לאחר מכן. בהוצאת 'דאר אל-מוסתקבל אלערבי', קהיר, שנת 1990. קטעים בתרגום פסח מלובני.
• פסח מלובני, דגל אדום מעל המזרח התיכון, 'המעורבות הצבאית הסובייטית באזור וסיפורה של "מסרגה" ביחידה 8200', הוצאת אפי מלצר בע"מ, 2017 עמ' 128–129, 137, 432-431.
• יואב גלבר, התשה המלחמה שהשתכחה, הוצאת דביר, 2017, עמ' 376–379.

• מלחמת ההתשה 1967–1969, באתר חיל הים הישראלי
• מלחמת ההתשה באתר עמותת חיל הים.
• כרוניקה של אירועים 1969–1973 באתר גולדה מאיר.
• אלי לנדאו, ‏סואץ - אש על המים, 1998, עמ' 43–46, 85-50, 167-140, 202-179, באתר הספרייה הדיגיטלית להיסטוריה ומורשת חיל האוויר.
• אברהם יסעור, נס ישראל בתעלת סואץ, 14 יולי 1967 באתר משמר המורשת הימית 14 יולי 2012 ארבעים וחמש שנה אחרי.
• דוד ניצן, הלכידה הראשונה של סירת מחבלים על ידי טרפדת חיל הים 3 נובמבר 1969, באתר משמר המורשת הימית, 2013.
• שאול חורב, האלוף אברהם בוצר, והפעלת הנחתת אח"י בת שבע באתר משמר המורשת הימית, 1 נובמבר 2012.
• פסח מלובני, חיל הים המצרי וסיוע היועצים הסובייטיים במלחמת ההתשה, באתר משמר המורשת הימית, אפריל 2014.
• פסח מלובני, חבלה מצרית בדוברת קידוח ישראלית בנמל אביג'אן באתר משמר המורשת הימית, 21 במאי 2019
• שלמה גואטה, חיל הים המצרי לקראת ובמהלך מלחמת ששת הימים: כגודל הציפייה כך גודל האכזבה, המרכז לחקר מדיניות ואסטרטגיה ימית, אוניברסיטת חיפה, ספטמבר 2022
• שלמה גואטה, פרק 7 - מלחמת ההתשה, מתוך ספרו של עבדו מובאשר – תולדות הצי המצרי, תרגום מערבית: יצחק ורדי, עריכה מקצועית: גואטה שלמה, אתר המרכז למלחמת יום הכיפורים, ספטמבר 2022