|
אהרן אמיר
 אהרן אמיר (7 במאי 1923 – 28 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם, עורך וסופר עברי ישראלי. ביוגרפיה.png) אהרן אמיר נולד בעיר קובנה, הבירה בפועל של ליטא, בשם אהרן ליפֶּץ. אביו, דב ליפץ (1897–1990), היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, פעיל ציוני ועברי, ולאחר עלייתו מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת "עם הספר". עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1933. גדל בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי ולמד בגימנסיה הרצליה. ב-1938 הצטרף אמיר לאצ"ל וב-1940 היה בין הפורשים שהקימו את לח"י, אך היה חבר לא פעיל ואף לחם במסגרת ההגנה במלחמת העצמאות. מ-1940 למד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים, כשהוא מסיים את לימודיו לאחר הפסקות שונות ב-1950. אמיר היה ממקימי קבוצת "העברים הצעירים" (הכנענים), שדגלה בניתוק בני הארץ מהיהדות, והקמת אומה "עברית". אמיר נמשך להגות זו אחר שפגש את יונתן רטוש ב-1942, ונעשה לתלמידו ויד ימינו. חלק ניכר מיצירתו כמשורר הושפע מהפואטיקה הכנענית, ואמיר אף סיגל לעצמו מבטא מיוחד שבו הדגיש את ה-ע' וה-ח', באופן שנראה לו כראוי להיות המבטא העברי המקורי. בסוף שנת 1948, במסגרת פעילותו ב"עברים הצעירים", היה ממייסדי כתב העת "אלף" ושימש כעורכו עד להפסקת פעילות כתב העת ב-1953. כתב עת זה עסק בנושאים פוליטיים, אקטואליים ותרבותיים כביטאונה של התנועה הכנענית. ב-1958 הקים וערך את כתב העת הספרותי "קשת", שהיה פתוח לכל הזרמים ועודד יצירתם של צעירים. בין היוצרים שעשו אצלו את צעדיהם הראשונים: עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, ישעיהו קורן, יצחק בן נר, גדעון תלפז, ראובן מירן ורבים אחרים. כתב העת נסגר ב-1976, אולם בשנת 1998, במלאת ארבעים שנה לגיליון הראשון, יצא "גיליון יובל" עשיר, שבעקבותיו חזר אמיר להוציא, בשנת 2000, את כתב העת בשמו החדש "קשת החדשה". עד פטירתו הספיק לערוך 22 גיליונות של כתב העת, שיצאו לאור, וגיליון אחרון נותר על שולחנו. בשנת 2013 הוציא בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה מהדורה מחודשת של גיליון קשת - קולנוע שיצא בעריכתו בשנת 1968.[1] לאחר מלחמת ששת הימים, היה אהרן אמיר ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בהבדל מחבריה הלאומיים והדתיים של התנועה, לא ראה אמיר "הכנעני" בתוצאות המלחמה הגשמת יעד לאומי-יהודי, אלא הזדמנות להרחבת גבולותיה של מדינת ישראל לגבולות "ארץ עבר" הגדולה (כחזון הכנעני), שתהיה מדינה חילונית ושוויונית של כל תושביה, יהודים כערבים. בכך עורר עליו את חמתו של עמוס קינן, איש הפלג השמאלי של הכנענים, שכתב על אמיר, במדורו ב"ידיעות אחרונות", סאטירה חריפה בשם "כלב כנעני". בעת התלקחות מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים הקים אמיר בשנת 1976 את "הוועד הצבורי הישראלי לעזרת לבנון", בראותו בלבנון חלק מ"ארץ עבר". יש רואים[דרוש מקור] בכך גם את השפעת היותו נשוי לאשה ילידת לבנון, המשוררת והציירת בטין מרגלית אמיר.[2] בשנת 2000 בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, היה אמיר שותף בהקמת העמותה לאחווה ישראלית-לבנונית שפעלה בשיתוף לבנונים שנמלטו ממדינתם לישראל. במסגרת זאת, הוציא את "הספר השחור" שכלל מאמרים על הכניסה של ישראל ללבנון, השהות בה והברית שנוצרה בין ישראל לבין צבא דרום לבנון. הספר נקרא הספר השחור כביקורת של אמיר על הפרת ברית זאת. בשנת 2008 יצא בהוצאת כרמל ספר "טיילת הזמן" של בלומה פינקלשטיין, שבו מבחר משיריה שתורגמו לעברית על ידי אהרן אמיר. אהרן אמיר נפטר ב-2008 ממחלת הסרטן. גופתו נתרמה למדע, ולאחר שנה הועברה לשריפה. באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב טאגור 41 בתל אביב. יצירותיו הספרותיותאמיר היה סופר ומשורר פורה. את פרסומו הראשון בפרוזה, הסיפור ׳קינה על מות תינוק׳, הופיע (עדיין בשם אהרן ליפץ) בסתיו 1940 בירחון גליונות. את שירו הראשון פרסם במאי 1943 בכתב־העת מחברות לספרות. אמיר פרסם קובצי שירים רבים במהלך פעילותו כמשורר. שלושת הקבצים הראשונים, קדים (1949), שרף (1956) ויתד (1970) הושפעו מאוד מרוחו של יונתן רטוש. השירים נוטים בעיצובם הלשוני והתמונתי אל השגב המקראי, ורווחים בהם מעמדים של שכרון חושים ייצרי, תפאורת קדומים מדברית צחיחה ודמויות הרואיות במצבים דרמטיים, ולעיתים משולבות בהם דמויות מן הפנתיאון הכנעני. היסודות הללו לא נעלמו בספריו הבאים (שלום נפרד, 1979; חרס, 1984), אך הן נמהלו ביסודות חדשים שגברו והלכו עם השנים: הומור ואירוניה עצמית, נימה דיבורית, תמונות מן ההווה הישראלי, חומרים אוטוביוגרפיים, שירי זיכרון על רעים שאינם ושירי דיוקן על דמויות מן ההיסטוריה והתרבות, כדוגמת לנין, עגנון, צ׳ארלי צ׳פלין ובינג קרוסבי. ב-1991 יצא לאור כינוס של מבחר מקיף משיריו בקובץ ושבו העבים אחר הגשם, ושירים נוספים קיבץ אמיר בספרים מטה אהרן (1996) והסתננות (2001). ב-1955 הוציא אמיר לאור את הרומן הראשון שלו, ולא תהי למוות ממשלה, המתאר בפירוט ריאליסטי משכנע יממה בחייה של משפחה קטנה בימי מלחמת העצמאות בירושלים. תודעתן של הדמויות ברומן, בדומה להגותו הכנענית, רוויה ניכור ואף סלידה מעולם המושגים היהודי והציוני, וכנגד זאת מלאה ביטויים של שייכות טבעית למרחב השמי וזיקה עמוקה לרבדים הקדומים, ה׳אליליים׳ שבתנ״ך. בדומה לכך גם בטרילוגיה נון (1969; 1985; 1989), שגיבורה בעל התודעה המקומית־עברית הטבעית צומח במושבה בגליל בשנות השלושים, מצטרף ללח״י ולאחר מכן למשמר הגבול, ומשתתף בכל מלחמות ישראל עד מבצע שלום הגליל ב־1982. ספרי פרוזה נוספים של אמיר הם אהבה (קובץ סיפורים, 1951); עולם שכולו טוב (רומן פנטסטי, 1979); אפרודיטי, או הטיול המאורגן: מסע בעשרה שלבים (1986). בצידם יש לציין שני ספרים של פרוזה תיעודית־אוטוביוגרפית, המגוללים פרקים מימי נעוריו של המחבר, שבהם התגבשה השקפתו ה׳כנענית׳: פרוזה (1978) ואוב (1994). בשנת 1998 הוציא אמיר את הספר "הנבלים" תחת שם העט "מיכאלה נדיבי". בספר זה תיאר אמיר (בשינויי שמות) פרשת רצח וקונספירציה מתולדות היישוב, שנקראה "הרצח בחולות תל נוף", שבה נרצח בשנת 1937 המהנדס יעקב צוואנגר. כן השתמש אמיר בשמות עט נוספים, ובהם "יובב", "ע. עוזרד", ונוספים. בין שיריו הידועים "אשירה לאוסאמה בן לאדן", שנכתב מספר שנים לפני אסון התאומים.[3] אהרן אמיר היה אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית. הוא תרגם מאות כותרים, חלק ניכר מהם מהספרות האמריקנית, האנגלית והצרפתית. בין הסופרים שאת כתביהם תרגם: ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט, שרווד אנדרסון, הנס כריסטיאן אנדרסן, סול בלו, אמילי ברונטה, ויליאם גולדינג, הנרי ג'יימס, רוברט גרייבס, גרהם גרין, א. ל. דוקטורוב, איזק דינסן, צ'ארלס דיקנס, או. הנרי, ארנסט המינגוויי, וירג'יניה וולף, תומאס וולף, מארק טוויין, דייוויד הרברט לורנס, טוני מוריסון, אלן אלכסנדר מילן, הרמן מלוויל, ברנרד מלמוד, ג'ון סטיינבק, ז'ורז' סימנון, ז'אן-פול סארטר, אדגר אלן פו, ויליאם פוקנר, וינסטון צ'רצ'יל, אלבר קאמי, וילקי קולינס, ג'וזף קונרד, לואיס קרול, סלמאן רושדי, פיליפ רות, מרדכי ריצ'לר. כמו כן, תרגם עשרות ספרי עיון. אביו של אהרן אמיר, דב ליפיץ, ניהל במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד" ולאחר מכן בשנת 1955 הקים הוצאת ספרים בשם "עם הספר", אשר לימים היה אהרן אמיר מנהלה הספרותי. בהוצאה זו הוציא אהרן אמיר את תרגומיו רחבי ההיקף מספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית". בתרבות בשירו ''לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ'' מזכיר מאיר אריאל את תרגומו של אהרן אמיר לספרו של ארנסט המינגוויי[4] הערכהאמיר זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1951, במלגת יצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול בשנת 1996, ובפרס ישראל בקטגוריה "תרגום לעברית" בשנת 2003.[5] ארכיוןארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב ובספרייה הלאומית.[6][7] ביבליוגרפיה חלקיתיצירותיופרוזה
שירה
עיון
מתרגומיו
לקריאה נוספתמאמרים שכתב:
מאמרים עליו ועל יצירותיו:
קישורים חיצוניים
אחרי מותו
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
