|
תוכנית ההתנתקות
  תוכנית ההתנתקות הייתה תוכנית ישראלית לפינוי חד צדדי של כל ההתנחלויות וכוחות צה"ל מרצועת עזה לגבולות הקו הירוק.[1] בנוסף פונו ארבע התנחלויות מבודדות ומוצבי צה"ל מצפון השומרון. ההתנתקות בוצעה בקיץ 2005, תחת ממשלת ישראל השלושים בראשותו של אריאל שרון יושב ראש הליכוד. ההתנתקות הוצעה על ידי שרון בשנת 2003, אומצה על ידי הממשלה ב-2004 ואושרה כחוק על ידי הכנסת בפברואר 2005. באוגוסט וספטמבר 2005 התרחש הפינוי בפועל – צה"ל ומשטרת ישראל פינו במשך מספר ימים מתנחלים שסירבו לפנות את בתיהם מרצונם ולקבל את חבילות פיצויים הממשלתיות. פינוי כל תושבי ישראל, הריסת מבני המגורים הישראלים ופינוי כוחות הביטחון מרצועת עזה הושלמו עד 12 בספטמבר 2005. פינוי ופירוק ארבע ההתנחלויות בצפון הגדה המערבית הושלמו עשרה ימים לאחר מכן. למעלה מ-8,000 מתנחלים מ-21 ההתנחלויות ברצועת עזה פונו והועברו לשטח ישראל. שרון נימק את התכנית בסיבות ביטחוניות וכלכליות. דב וייסגלס, שהיה עוזר בכיר לשרון – הסביר שהתכנית נהגתה על רקע שחיקה בין-לאומית ופנימית של ישראל במהלך האינתיפאדה השנייה, ובמטרה לעצור את התהליך המדיני.[2] תוכנית ההתנתקות הייתה שנויה במחלוקת, כשבסקרי דעת קהל עלה באופן עקבי שהציבור תומך ברובו בתוכנית – סקרים הראו תמיכה בתוכנית של כ-50%–60% מהציבור הישראלי, והתנגדות של כ-30%–40%. התכנית עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון לפני הבחירות לכנסת השש עשרה שנערכו בינואר 2003. שרון העמידה למשאל בקרב מתפקדי הליכוד, אשר דחו ברוב של כ-60% את התוכנית,[3] אולם למרות תוצאות המשאל, המשיך שרון ביישומה. החוק ליישום התוכנית אושר בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 59 תומכים מול 40 מתנגדים ו-5 נמנעים.[4] המאבק הפנימי בליכוד גם אחרי ביצוע התוכנית, הוביל לפרישת שרון מהמפלגה והקמת קדימה בנובמבר 2005, על אף שהוא ניצח בהצבעה במרכז הליכוד בסוגיית הקדמת הפריימריז.[5] בנימין נתניהו, אף על פי שהצביע בעד התוכנית, נבחר לעמוד בראש הליכוד במקומו של שרון. שיקום מפוני ההתנתקות לקה במחדלים רבים, וועדת החקירה הממלכתית שדנה בסוגיה מתחה ביקורת קשה על מנהלת ההתנתקות והטיפול במפונים. רקערצועת עזהבמלחמת ששת הימים נכבשו רצועת עזה וחצי האי סיני בידי צה"ל. ראשיתו של גוש קטיף הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמת היישובים בנימוק מדיני של פיצול הרצועה בין העיר עזה והחלקים הדרומיים שבה, ובשיקולי ביטחון[6] לאור כך הקימה ממשלת המערך בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 את נצרים ואת נצר חזני. מרבית ההתיישבות היהודית במרחב הוקמה בחבל ימית, וחלק מיישובי החבל הועתקו לרצועת עזה לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים והנסיגה מסיני. בהמשך התפתחה ההתיישבות ברצועה בעיקרה סביב גוש קטיף, אך גם בצפון הרצועה (גוש התוחמת הצפונית), ביישובים אלי סיני, ניסנית ודוגית. במסגרת הסכמי אוסלו הייתה רצועת עזה לאזור הראשון שנמסר לשליטת הרשות הפלסטינית במסגרת הסכם עזה ויריחו תחילה. הרצועה הוקפה בגדר ביטחונית, והיציאה ממנה התאפשרה רק במעברים מוסדרים כדוגמת מעבר ארז. מאפיין זה הקשה על יציאת מפגעים מחוץ לשטח הרצועה, והוביל לגידול בהתקפות כנגד התושבים היהודים וכנגד חיילי צה"ל ברצועה. במהלך האינתיפאדה השנייה גבר מספרן של התקפות אלה, ובתגובה פגע צה"ל במחבלים רבים וביצע חישוף של שטחים נרחבים ברצועה. בעקבות ההתדרדרות התחזקה בשיח הישראלי הטענה שיש לסגת לגמרי מהרצועה. בין 1967 ל-2005, השנים בהן שלטה ישראל ברצועת עזה, נהרגו בה 282 ישראלים, מתוכם 38 מאז 1967 ועד ל-1987, אז פרצה אינתיפאדה הראשונה; 29 בין 1987 ל-1993, במהלך האינתיפאדה הראשונה; 39 מחתימת הסכמי אוסלו ועד ל-2000, עת פרצה האינתיפאדה השנייה; ו-124 שמהווים כמעט מחצית מכלל ההרוגים – בין 2000 ל-2005 – במהלך האינתיפאדה השנייה. במשך כל התקופה נהרגו ברצועה כ-2,600 פלסטינים.[7] רציונל ופיתוח התכניתלקראת הבחירות ב-2003 הציע יו"ר מפלגת העבודה, עמרם מצנע, נסיגה מרצועת עזה כדרך לשבור את הקיפאון המדיני ולהביא לסיום העימות האלים. אריאל שרון, שהיה אז ראש ממשלה, זלזל בתוכנית והכריז כי "דין נצרים כדין תל אביב". לאחר שהליכוד בראשות שרון ניצח בבחירות, פנה שרון למצנע והציע לו להצטרף לממשלת אחדות. מצנע התנה את הצטרפותו לממשלה בין השאר בנסיגה חלקית מגוש קטיף. שרון סירב לכך ורעיון ממשלת האחדות לא הגיע לידי מימוש. עם זאת, לפי עדותו של ארנון סופר שפרסם מחקרים בנושא ה"סכנה הדמוגרפית" כהגדרתו, כבר בליל הניצחון ביקש ממנו שרון מפה ובה הצעתו "לקו ההתנתקות".[8] התכנית נהגתה כשברקע מתחוללת האינתיפאדה השנייה, ובעקבותיה נהגו וקודמו יוזמות שלום שונות – יוזמת השלום הערבית במרץ 2002, מפת הדרכים של נשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ביוני 2002, ויוזמת ז'נבה הישראלית – הדיונים לגביה נמשכו מינואר 2002, והיא הוכרזה בדצמבר 2003. שרון נימק את התכנית בשיקולים ביטחוניים – על רקע ההידרדרות בביטחון ברצועת עזה במהלך האינתיפאדה השנייה, הבטיח שרון שהתכנית תפחית את מספר הישראלים הנמצאים בלב אוכלוסייה פלסטינית ובכך תקל על צה"ל וכוחות הביטחון במילוי משימותיהם. הוא הדגיש את מחויבותו למפת הדרכים של הנשיא האמריקני, והסביר שההתנחלויות שיפונו הן כאלה אשר ממילא לא ייכללו בשטח מדינת ישראל בכל הסכם קבע עתידי, שעה שהתכנית תסייע לחזק את שליטת ישראל באזורים שייהוו חלק משטח המדינה בהסדר עתידי.[9] ביום ביצוע התכנית נשא נאום ובו נתן בין השאר גם נימוקים דמוגרפיים – "אין זה סוד שגם אני, כמו רבים אחרים, האמנתי וקיוויתי שנוכל להיאחז לעד בנצרים ובכפר דרום. אך המציאות המשתנה בארץ, באזור ובעולם חייבה אותי להערכה אחרת ולשינוי עמדות. לא ניתן להחזיק בעזה לנצח. חיים שם יותר ממיליון פלסטינים, שמכפילים את מספרם מדי דור. הם דחוסים בצפיפות שאין דומה לה במחנות פליטים, בעוני ובמצוקה, בחממות של שנאה גוברת והולכת, ללא אופק של תקווה".[10] יועצו הבכיר של שרון באותה עת – דב וייסגלס – הסביר שהתכנית באה על רקע שחיקה במעמד הבין-לאומי וגם שחיקה פנימית של ישראל, על מנת לגייס תמיכה אמריקאית לגושי ההתנחלות ביהודה ושומרון, ולהקפיא את התהליך המדיני: "המשמעות היא הקפאת התהליך המדיני. וכאשר אתה מקפיא תהליך מדיני, אתה מונע הקמת מדינה פלסטינית ואתה מונע דיון בנושאי הפליטים, הגבולות וירושלים. בעצם כל החבילה הזו שנקראת המדינה הפלסטינית, על כל הכרוך בה, ירדה מעל סדר יומנו לתקופה בלתי מוגבלת בזמן. וכל זה בסמכות וברשות. כל זה בברכה נשיאותית ובאישור שני בתי הקונגרס. למה עוד אפשר היה לצפות? מה עוד אפשר היה להביא למתנחלים?"[11] חוקר הסכסוך שאול אריאלי כתב כי התנתקות חד-צדדית מרצועת עזה נועדה לקבוע עובדות בשטח, ולאפשר הכרה אמריקנית בסיפוח עתידי של מרחב התפר המערבי ושל אזורים נוספים לישראל.[12][13][14] התוכניתעיקרי תוכנית ההתנתקות.jpg)
הצגת התוכנית ואישורה בכנסת
תוכנית ההתנתקות הועלתה על ידי אריאל שרון במסגרת כנס הרצליה בדצמבר 2003, לאחר כשלוש שנים בהן כיהן שרון בראשות הממשלה.[16] ההחלטה התקבלה בידי פורום החווה ובהתייעצות עם קציני צה"ל מקורבים שבהם בלט עיבל גלעדי.[17] באפריל 2004, בפגישה בין שרון והנשיא האמריקאי ג'ורג' בוש בבית הלבן, מסר בוש לשרון מכתב ובו התחייבות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במשא ומתן עתידי מול הפלסטינים, בין השאר לשלילת זכות השיבה והשארת גושי ההתיישבות. המכתב אושר כמעט פה אחד בידי שני בתי הקונגרס. התכנית עוררה התנגדות רבה בימין הישראלי ואף במפלגת הליכוד. בחודש מאי 2004 התקיים משאל בנוגע לתוכנית בין מתפקדי המפלגה, והתוכנית[18] נדחתה ברוב של קרוב ל-60%. בעקבות זאת, שרון הציג את "תוכנית התנתקות המתוקנת",[19] שהייתה דומה לקודמתה, אך כללה חלוקה של הפינוי לארבעה שלבים, שכל אחד מהם ידרוש אישור נפרד בממשלה.[20] ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה בכנסת ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים,[21][22] כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של גוש השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו.[23][24] ש"ס התנגדה. על יהדות התורה הופעל לחץ כבד לצאת מהקואליציה, אך מנהיגה הרב אלישיב הורה להישאר. חברי המפלגה נמנעו בהצבעה על ההתנתקות. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, ועל מנת למנוע פרישה של המפד"ל מהקואליציה, הועמדה התוכנית להצבעה בממשלה בנוסח הקובע שישראל תצא מרצועת עזה, אך אין בכך החלטה על פינוי יישובים. על מנת ליצור רוב בממשלה להצעה, פיטר שרון את השרים אביגדור ליברמן ובני אלון מסיעת ישראל ביתנו-האיחוד הלאומי, צעד שנתקל בביקורת, בין השאר מצד השופט אדמונד לוי מבית המשפט העליון.[25] בין התומכים בתוכנית בהצבעה בממשלה היה בנימין נתניהו. ראש השב"כ, אבי דיכטר, כינה את פינוי הציר: "בלתי סביר מבחינה ביטחונית".[26] השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה (בהתאם לעקרון האחריות המשותפת[27]). בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את פינוי ההתנחלויות והפיצויים למפונים אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005. בין התומכים היה שר האוצר בנימין נתניהו, שהתפטר מאוחר יותר, כשבוע לפני יישום התכנית.[28] נגד החוק הוגשו עתירות לבג"ץ. ב־9 ביוני החליט בג"ץ לבטל מספר סעיפים שהגבילו את הפיצוי למפונים, אך דחה את העתירה לביטול החוק עצמו.[29] ההחלטה התקבלה ברוב דעות של עשרה שופטים מול אחד. בדעת מיעוט היה השופט אדמונד לוי, אשר גרס כי החוק אינו חוקתי.[30] הדיון הציבורי על אודות תוכנית ההתנתקות בתוכנית ההתנתקות תמכו אנשים בעלי עמדות אידאולוגיות שונות – החל בשמאל דרך המרכז ועד הימין המתון. ההתנגדות לה, אף שבתחילה הובעה גם בחוגי שמאל, בעיקר בשל אופייה החד צדדי, הפכה עם הזמן לנחלתם העיקרית של הציונות הדתית ושל חוגי ימין מובהקים. ראשי מערכת הביטחון – הרמטכ"ל משה יעלון וראש השב"כ יובל דיסקין – התנגדו לתוכנית. יעלון טען כי במקום גדוד מבפנים אוגדה שלמה תצטרך לשמור על רצועת עזה מבחוץ, ודיסקין טען שיהיה ירי תלול מסלול. החל מתחילת אפריל 2005 ולקראת יום העצמאות עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן ופתחו במבצע כתום במסגרתו חולקו סרטים כתומים רבים ברחבי הארץ. [דרוש מקור] ארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, אחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון. [דרוש מקור] תנועת שלום עכשיו תמכה בתוכנית למרות היותה חד צדדית, בראותה בה "צעד חיובי בכיוון הנכון" בהתאם למדיניותה של שלילת קיומן של ההתנחלויות[31] ובראותה בה תקדים חשוב לפינוי התנחלויות. יריב אופנהיימר שעמד בראש התנועה ביטא את הדברים כך: "זו הפעם הראשונה בתולדות המדינה שהכנסת עומדת להצביע בעד פינוי התנחלויות מהשטחים הכבושים ... זה תקדים היסטורי שאסור לנו להישאר אדישים לעומתו". תנועות השמאל גוש שלום ויש גבול התנגדו לתוכנית. אורי אבנרי שעמד בראש גוש שלום אמר: "זו תוכנית שיוצריה מעידים עליה שמטרתה להביא לקץ כל סיכוי לשלום גם בעתיד. אנחנו מטילים ספק גדול מאוד גם בכוונות התוכנית וגם בתוצאותיה", ודרש הידברות עם הרשות הפלסטינית, פיקוח בין-לאומי ופתיחת הרצועה לקשר עם העולם.[32] טיעונים בעד ונגד התוכניתהודעה של אגף התקשורת של משרד ראש הממשלה הציגה את הנימוקים הבאים בעד תוכנית ההתנתקות[33]:
 המתנגדים לתוכנית מנו מספר טעמים:
דרך אישורה של התוכניתבקרב הימין עלו טענות לקשר בין ההחלטה על פינוי יישובים לבין החקירות פליליות שנפתחו נגד שרון ובניו, עמרי שרון וגלעד שרון, באשמת שחיתות ובהפרת חוק מימון הבחירות, בין השאר בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן.[39] צבי הנדל השתמש בסיסמה שהציע לו יוסי שריד[40]: "עומק העקירה כעומק החקירה" לייצג טענה זאת. שופט בית המשפט העליון מישאל חשין שסבר בדעת מיעוט שיש לחייב את היועץ המשפטי לממשלה לנמק בבג"ץ מדוע דחה את המלצת פרקליטת המדינה להעמיד לדין את שרון בפרשת האי היווני, אמר עם פרישתו: "באותו זמן כל העם רצה ששרון לא יעמוד לדין, מפני שהייתה תוכנית ההתנתקות. ואם שרון היה עומד לדין לא הייתה התנתקות."[41] גדי בלום וניר חפץ, בספרם "הרועה – סיפור חייו של אריאל שרון", כותבים ששרון היה מוכן לוויתורים משמעותיים עוד לפני תחילת החקירה נגדו, אולם "קשה להשתחרר מהרושם שחקירות המשטרה כן השפיעו על העיתוי שבו יצא ראש הממשלה שרון לתקשורת ולציבור, עם פרטי 'תוכנית ההתנתקות'", שבוע לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה הודיע שיקבל החלטה בעניינו תוך זמן קצר.[42] אחרים טענו כי הסיבה לשינוי המדיניות של שרון היא רפואית.[43] מתנגדי התוכנית טענו שהאופן שבו אושרה התוכנית אינו ראוי:
מנגד טענו התומכים כי התוכנית עברה אישורים של כל הגופים השלטוניים של מדינת ישראל: ממשלת ישראל, הכנסת, נדחו עתירות לבג"ץ בנוגע אליה, והיא התבצעה על פי חוק. כך שלתוכנית תוקף חוקי ולגיטימיות בלתי מעורערת, כהחלטה שמייצגת את רצונו של רוב הציבור במדינה, מה עוד שהסקרים באופן עקבי מראים שרוב הציבור תמך בתוכנית. לגבי סוגיית משאל עם, טענו התומכים שההתנחלויות עצמן לא הוקמו באמצעות מנגנון של משאל עם אלא באמצעות מחטפים של וועדות שרים, ולכן גם כעת אין צורך ללכת אל העם במשאל מיוחד.[דרוש מקור] המחאה נגד תוכנית ההתנתקות
המחאה נגד תוכנית ההתנתקות החלה עוד לפני קבלת התוכנית בכנסת. עם אישורה בכנסת בי"א בחשוון ה'תשס"ה (26 באוקטובר 2004) התגבר גל המחאה, והוא הלך והתגבר עם התקדמות ההכנות לביצוע ההתנתקות. המחאה כנגד התוכנית, שסמלה היה צבע כתום, הייתה מן המחאות הבולטות ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית.  פעילות המחאה הרשמית (שאורגנה על ידי מועצת יש"ע, ועד מתיישבי גוש קטיף ותא כתום) התנהלה בקו מאופק ולא אלים. היא כללה שורה של הפגנות ענק ומפגני מחאה כתומים, בהם השרשרת האנושית (130,000 מפגינים), תפילת ערב חודש שבט (150,000), ההפגנה באגם קטיף (50 אלף מפגינים[45]), תפילה בכותל כנגד ההתנתקות (70,000) וההפגנה האחרונה בכיכר רבין שכללה כ-150,000 מפגינים. לצד ההפגנות הרבו אנשי ימין רבים בכתיבת מאמרי דעות כנגד ההתנתקות ובניסיון לשכנע את דעת הקהל שהתוכנית מזיקה, אכזרית ומסוכנת. אנשי ימין מובהקים כגון אפי איתם ואריה אלדד אף העתיקו את מגוריהם ליישובים שיועדו לפינוי. המחאה נמשכה גם בעת הפינוי עצמו כאשר התושבים ניסו להקשות רגשית את הפינוי על החיילים. לצד קו המחאה הרשמי פעלו מספר ארגונים קיצוניים יחסית שמחו על ההתנתקות בדרכים סוערות יותר. תנועת הבית הלאומי ארגנה מספר רב של חסימות כבישים ותנועות ימין אחרות קראו לחיילים לסרב לסייע להתנתקות (בסופו של דבר מספר החיילים שהועמדו לדין בגין סירוב פקודה עמד על כ-60). אחרים קראו ל"מרי אזרחי בלתי אלים" אבל הצעות אלה לא התממשו לבסוף. ב-19 באוגוסט 2005 הוצתו השסתומים העיליים של צובר גז תת-קרקעי של בניין מגורים ברחובות ובסביבתו רוססו כתובות כ"צריך לרצוח את שרון". מכבי האש הצליחו למנוע את פיצוץ הצובר.[46] בנוסף, שני יהודים רצחו ערבים ישראלים ופלסטינים בניסיון לסכל את ההתנתקות ושני יהודים הציתו עצמם במחאה:
ההתנתקות בדעת הקהל הישראליתסקרים שונים נערכו קודם ההתנתקות לעמוד את מידת התמיכה הציבורית בה. מספר סקרים בסמוך למועד ביצועה טענו לתמיכה בסביבות 55%–60%.[51][52] כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההתנתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חששו שהתוכנית תראה כבריחה, 21% ציינו חשש מהגברת הטרור. רק 9% תלו את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. על פי הסקר הציבור שהתנגד ביותר לתוכנית היה הציבור הדתי-לאומי.[53] שנה אחרי ההתנתקות מצא סקר של הארץ שרק 46% סבורים שהיא הייתה מהלך נכון, לעומת 50% הסבורים כי היא הייתה מהלך לא נכון,[54] שנתיים אחרי ההתנתקות, סקר של מעריב העלה כי 59% מהציבור סבורים כי הנסיגה החד-צדדית מרצועת עזה הייתה טעות ורק 29% חושבים שגם בראייה לאחור מדובר בהחלטה נכונה. בהתאם לכך "כמעט שליש מהנשאלים שהעידו על עצמם כי תמכו לפני שנתיים בביצוע התוכנית, מודים היום שטעו".[55] שמות חלופייםהוויכוח העז על התוכנית וסיבות נוספות הולידו שמות חלופיים. השם "תוכנית ההתנתקות" הוא שאומץ בחוק הכנסת, אולם בכמה מקרים השתמשו הממשלה ובג"ץ גם בשם "הינתקות",[56] המעידים על פעולה חד-צדדית ולא הדדית.[57] מתנגדי התוכנית הביעו מחאה גם על כך ששמה הרשמי אינו מביע את מלוא משמעותה ועל כן העדיפו לכנותה "גירוש גוש קטיף"[58] או "העקירה מגוש קטיף"[59] (ובקצרה: "הגירוש" או "העקירה"). המהלך כונה גם "הנסיגה מעזה". הכנות ליישום התוכניתמנהלת סל"ע וחוק פינוי-פיצוי
כדי ליישם את התוכנית הועבר בכנסת חוק פינוי-פיצוי המסדיר את נושא הפיצויים למפונים. במקביל, הוקמה מנהלת סל"ע (סיוע למפוני חבל עזה), שכונתה גם "מנהלת ההתנתקות", בראשות איש הקיבוץ הדתי יונתן בשיא שתפקידה הוכרז לרכז את נושא הפינוי והיישוב מחדש של המפונים וסיוע לקליטתם ביישובים החדשים. מנהלת ההתנתקות והעומד בראשה זכו לאיבה רבה בקרב המתנחלים וגם אלה שהסכימו להתפנות ברצון העדיפו להסדיר את ענייניהם בערוצים עוקפים. באמצע אפריל 2005 העבירו ראש מנהלת סל"ע והרבנים הראשיים לראש הממשלה בקשה לדחות את ביצוע התוכנית עד לאחר תשעה באב, שכן הזמן המתוכנן חל בימי בין המצרים, תאריך טעון מבחינה סמלית, שצפוי לגרום לרגשות קשים ולהתנגדות עזה יותר מצד המפונים ותומכיהם. בהתייעצות עם מערכת הביטחון, החליטה הממשלה להיענות לבקשה זו על מנת לא לפגוע ברגשותיהם הדתיים של המפונים וכן למנוע את המצב הטעון והסמלי שבו פינוי היישובים יתבצע בערב תשעה באב, יום חורבן הבית.[60] ובשל איסור מעבר דירה בתקופת בין המצרים.[61] היו בציבור הדתי שאמרו שדווקא תאריך זה מתאים היטב לפעולת הפינוי, בשל אופיו העצוב. תוכנית ניצנים במרץ–אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת שהמפונים יוכלו לשמור על הקהילה שלהם ולהישאר ביחד. שרון תמך בתוכנית והורה על הקמה מהירה של שכונות קרווילות באתרים שונים, שהגדול שבהם היה בניצן שליד חולות ניצנים, על מנת לספק פתרון דיור זמני למפונים.[62][63] משרד הביטחון סייע בביצוע הבנייה על מנת לקדמה במהירות. תוכנית הקרווילות בניצן נתקלה בהתנגדות חריפה של ארגוני איכות הסביבה בשל החשש מפגיעה באזור דיונות החוף הסמוך, אחד האחרונים בתחומי מדינת ישראל. התנגדות זו הביאה להזזת האתר בכמה מאות מטרים, כך שהוא נמצא בשולי הדיונות ובחלקו מחוצה להן. משפחות שעברו להתגורר בהן הביעו אכזבה רבה מאיכות המגורים. האתר לא היה מוכן לקליטת התושבים עם התחלת תוכנית ההתנתקות – רוב הכבישים והמדרכות לא היו סלולים, לא הוקמה מכולת ומבנה קבע לבית כנסת. הריסת המבניםלגבי המבנים ביישובים שפונו, לא התקבלה החלטה עד למועד מאוחר יחסית, עד שהוחלט לבסוף להרוס את הבתים. כרונולוגיית ההחלטות:
קציני צה"ל אמרו שלא יוכלו להעתיק לישראל מבני דת בשלמותם, לרבות בתי כנסת. בעצת הרב הראשי לצה"ל ישראל וייס הוחלט לפנותם מכל הריהוט ותשמישי הקדושה ואז לפוצץ את המבנים הריקים, על מנת שלא יחוללו בידי פלסטינים, אך רבנים רבים – לרבות הרבנות הראשית – התנגדו למהלך בטענה שעדיף שאת בתי הכנסת יהרסו פלסטינים מאשר יהודים, ועתרו לבג"ץ. בג"ץ פסק שההחלטה כשרה, לאור חוות דעתו של הרב הראשי מצגר. לבסוף ברוב של ארבעה שופטים מול שלושה החליט בג"ץ שלא לדון בעניין מחדש. על אף זאת, לבסוף הוחלט שלא לפוצץ את בתי הכנסת ומבני הדת, ואלו חוללו על ידי הפלסטינים.[65] סגירת הגושסגירה ראשונה של גוש קטיף לכניסת מי שאינו מתושבי המקום אירעה ב־24 ביוני 2005, לצורך פריצה למתחם מלון שעל חוף הים, ובוטלה יממה לאחר מכן. ב־13 ביולי לאחר החלטת ממשלה נכנס לתוקפו צו אלוף המטיל סגר על גוש קטיף ומונע אליו כניסה של אזרחים שאינם תושביו הקבועים. מיום זה אזרחים שאינם בני המקום נדרשו לקבל אישור מיוחד על מנת להיכנס לגוש. סגירה זו לא עברה בשלום, וההתנגדות לה הגיעה לשיאה בצעדת עשרות אלפים לעבר הגוש, שהמשטרה מנעה ממנה להתקדם אחר כפר מימון. צעדה זו התפזרה לבסוף, אך מועצת יש"ע הודיעה שבכוונתה לארגן הסתננויות של קבוצות קטנות לתוך גוש קטיף. ההתנגדות לסגירה כללה גם סירוב של רבים מתושבי הגוש לשתף פעולה ולהזדהות, צעד שהביא פעמים רבות לקריסת הבידוק והכנסת אנשים רבים שאינם מתושבי הגוש. בדיעבד ספגה העצרת בכפר מימון שהתקיימה שבועיים לפני ההתנתקות ביקורת בחוגי המתנחלים, משום שכילתה את משאביהם האנושיים שבועיים בטרם הפינוי. ימים ספורים לפני התחלת ביצוע ההתנתקות ארגנו מתנגדי ההתנתקות עוד שתי הפגנות ענק: עצרת בכיכר רבין שבה נכחו בין 200,000 ל-250,000 מפגינים[66] ותפילה המונית בכותל המערבי שבה נכחו בין 70,000 ל-100,000 מתפללים.[67] 14 באוגוסט היה היום האחרון שבו הורשו תושבי גוש קטיף להישאר בבתיהם. עם כניסת 15 באוגוסט הפכה שהותם ברצועה לבלתי חוקית. אף על פי כן אפשר צה"ל יומיים נוספים של התפנות מרצון עד ל-17 באוגוסט, מועד התחלת הפינוי בכוח. ביצוע תוכנית ההתנתקות
הפינוי תוכנן ל-20 ביולי, אך לבקשת ראש מנהלת ההתנתקות, יונתן בשיא, נדחה ל-15 באוגוסט (מוצאי ט' באב), כדי שלא לחפוף את תקופת ימי בין המצרים בה נאסר על מעבר דירה.[61] פינוי האזרחים הושלם בתוך שמונה ימים ופינוי צה"ל מהרצועה הושלם ב-11 בספטמבר. למחרת היום נערכו ברצועה ובישובים היהודיים הנטושים שבה חגיגות פלסטיניות המוניות ורוב בתי הכנסת שננטשו הושחתו ונשרפו. בצפון השומרון הסתיים הפינוי בפינוי מחנה דותן ב־22 בספטמבר. מעגלי הפינוי.jpg) ביצוע הפינוי הורכב מ-6 מעגלי כוחות:
אופן ביצוע ההתנתקות במעגל הראשוןבשלב הראשון, ניתנה לכל משפחה הזדמנות להתפנות בהסכמה. חיילים אף סייעו למשפחה לארוז את מטלטליה. בשלב השני, אם המשפחה סירבה להתפנות, חיילים ושוטרים פינו אותה בכוח, כאשר 4 שוטרים וחיילים הרימו אדם אחד וסחבו אותו אל עבר האוטובוס. נשים וילדים פונו בידי חיילות ושוטרות. בתי הכנסת ומבני הדת פונו בידי אנשי הרבנות הצבאית, שדאגה לא להשאיר בהם אף חפץ קדוש אחד. ברוב היישובים, הוצאו ספרי התורה מבית הכנסת על ידי רב היישוב והתושבים שהסכימו להתפנות. אוטובוס היישוב הועבר למתקנים מיוחדים שנשכרו מראש, בדרך כלל בתי מלון, בבאר שבע, אשדוד, אשקלון וירושלים. התכנון היה שאת הלילות הראשונים של הפינוי יבלו התושבים במקום, ולאחר מכן יועברו למקומות המגורים החדשים שלהם. בפועל מקום המגורים של רבים מהמפונים לא היה מוכן בזמן (ובמקרים רבים אפילו כלל לא הוסכם עליו עם אנשי היישוב), ורבים מהם נשארו בבתי המלון במשך חודשים. חלק מהם אף סירבו מלכתחילה להתפנות לבתי מלון, והעדיפו להשתכן במאהלים זמניים, וכך להבטיח את לכידות היישוב עד למציאת פתרון מגורים קבוע. פינוי האזרחים .jpg) בחצות צאת ט' באב התשס"ה, נסגרו כל הכניסות לרצועת עזה בפני אזרחים. למחרת בבוקר, ב-15 באוגוסט החל מבצע יד לאחים: צוותי צה"ל והמשטרה החלו למסור צווי פינוי לתושבי יישובי גוש קטיף. החיילים הונחו לסייע ככל האפשר לכל משפחה המעוניינת להתפנות מרצון ולגלות רגישות לכאבה. בחלק מהיישובים לא חילקו החיילים צווי פינוי עקב התנגדות התושבים (סקירת חלוקת צווי הפינוי).[68] הפינוי הכפוי של האזרחים ברצועת עזה החל ב-17 באוגוסט. שלב זה של הפינוי נמשך עד 22 באוגוסט, בו פונה אחרון היישובים ברצועת עזה – נצרים. ככלל, פינוי תושבי גוש קטיף וחבל עזה עבר לַרוב ללא אלימות, תוך שהתושבים מוחים על הפינוי בדרכים שונות: קריעת קרע בבגד, סירוב להתפנות מרצון והתנגדות פסיבית, מייצגי מחאה, בכי תחנונים, תפילות פרידה בבתי הכנסת ועוד. כ-1,500 נערים ונערות התבצרו בבתי הכנסת של נווה דקלים ואריה יצחקי התבצר עם רובה M-16 ביישוב שירת הים. שני האירועים נגמרו ללא אלימות והמתבצרים פונו. המוקד היחידי שבו נרשמה אלימות היה בית הכנסת בכפר דרום בו כ-150 מתבצרים על הגג השליכו מים וצבע על הכוחות שבאו לפנותם והורדו באמצעות מנופים ומכולות. הן כוחות הפינוי והן המפונים זכו לשבחים ברוב כלי התקשורת על תהליך הפינוי. עם זאת, רבים מהמפונים התלוננו כי המפנים הכו אותם, לעיתים באלימות רבה, הפרידו אותם מילדיהם הקטנים ללא צורך, השתמשו ברכושם ללא רשות ואף לקחו אותו. במוקד זכויות האדם ביש"ע נרשמו 200 תלונות בדבר אלימות של כוחות הפינוי. נטען גם כי גברים פינו נשים ובנות בלי להקפיד על צניעותן וכי הופעלה אלימות גם כלפי מי שנשאו שלטים בתוך הקו הירוק כדי לעודד את המפונים[69] חלק מהמפונים התלוננו כי הם נכלאו באוטובוסים במשך שעות מבלי יכולת לצאת לשירותים. בדו"ח של מבקר המדינה ממרץ 2006 הוא קבע כי התנהלות זאת הייתה בלתי ראויה.[70] בכמה מקרים הורדו המפונים על אם הדרך או בתוך הערים, ללא הכוונה כלשהי. במקרים אחרים לא היו המלונות ערוכים לקליטת המפונים שהגיעו אליהם.[71] ב-23 באוגוסט פונו היישובים חומש ושא-נור בצפון השומרון. הפעולה לוותה באלימות מסוימת, אך יחסית נמוכה. בנוסף היו מספר פעולות אלימות והשחתה כלפי ציוד משטרתי כגון הצתת מצלמות ומכ"מים משטרתיים ופגיעה ברכבים צבאיים.[72] הרמטכ"ל דני חלוץ, המפכ"ל משה קראדי ודוברת צה"ל מירי רגב ציינו לשבח את הנהגת המתנחלים ורבני יש"ע על פעולתם להרגעת הרוחות ומניעת אלימות בפינוי יישובי צפון השומרון.[73][74] האשמות המשטרה בדבר שפיכת סודה קאוסטיתבמהלך העימותים על פינוי בית הכנסת בכפר דרום, נפגעו מספר חיילים ממגע עם חומר שהושלך עליהם מגג בית הכנסת. החיילים החלו לצעוק "חומצה, חומצה" פשטו את מדיהם ופונו לבית החולים. המשטרה פרסמה שהמתבצרים שפכו על כוחות הפינוי חומצה או סודה קאוסטית על אנשי כוחות הביטחון, והדבר פורסם בתקשורת.[75][76] אושפזו 67 שוטרים.[77] למחרת האירוע פרסם פרופ' מתי ליפשיץ, שטיפל בשוטרים שפונו מכפר דרום בבית החולים סורוקה, כי "יכול להיות שהייתה להם סודה קאוסטית, אבל לא נראה לי שהם השתמשו בזה, לפחות לכל המאסה הגדולה של האנשים הזו שהגיעו אלינו. סודה קאוסטית יכולה לגרום לכוויות קשות. כולם הגיעו עם איזושהי צריבה ותופעות אלרגיות, שלא מתאימות לסודה קאוסטית".[78] למחרת היו עדיין מאושפזים חמישה שוטרים וחיילים, ומבית החולים נמסר שהם סבלו מכוויות קלות ומצריבה בעיניים כתוצאה ממגע עם מדלל צבע.[79] חמישה ימים לאחר הפינוי, המעבדה לזיהוי פלילי של המשטרה פרסמה בתקשורת כי החומר שהושלך על השוטרים במהלך הפינוי היה אכן סודה קאוסטית.[80][81] עם זאת, למחרת אמר עזי צדוק, ראש המחלקה לזיהוי פלילי, כי לאחר שסודה קאוסטית נחשפת לאוויר לא ניתן לזהותה, וייתכן שהחיילים נפגעו מחומרים אחרים. עוד אמר כי על גג בית הכנסת נמצאו מכלים של סודה קאוסטית, ולא נמצאו מדללי צבע. עורכי הדין של העצורים אמרו שייתכן שמכלי הסודה שנמצאו על הגג שימשו להכנת דבק מודעות.[78] מספר שבועות לאחר הפרשה העיד בפני ועדת החוקה של הכנסת ד"ר פרץ כהן, הרופא של כפר דרום מטעם שירותי בריאות כללית, שהיה נוכח באירוע, אמר שלא ראה אף שוטר או חייל עם סימני כוויות. לטענת אביעד ויסולי מהמטה למען א"י נשפכו על השוטרים מים עם טינר.[77] אחד המתבצרים העיד מאוחר יותר שהייתה סודה קאוסטית על הגג בכפר דרום, וייתכן שהתיזו על השוטרים סודה קאוסטית או שמן מנוע.[82] בינואר 2006 חשף ערוץ 10 כי בבדיקת המשטרה לא נמצאו שיירים של סודה קאוסטית או חומצה בבגדי השוטרים בכפר דרום.[83] בעקבות החשיפה, כינו חברי כנסת רבים, ובראשם מיכאל איתן, את הפרשה "עלילת דם", וקראו ליועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, לבטל עשרות כתבי אישום כנגד אנשי ימין, ולהקים ועדת חקירה.[83] ביולי 2020 פורסם בפייסבוק פוסט בו טענה הכותבת כי השתתפה כחיילת בפינוי כפר דרום ונפגעה בזמן הפינוי. לטענתה היא אושפזה בבית החולים סורוקה עם כוויות בפנים ובעיניים, והרופאים אמרו לה ששפכו עליה חומצה חזקה לפתיחת סתימות.[84] פינוי מבני הדת
לאחר פינוי היישובים הושגה הסכמה לגבי פינוי בתי העלמין בגוש קטיף בין רשויות המדינה למשפחות. בהתאם להחלטת הממשלה הסופית, הותרו רוב בתי הכנסת על כנם, אך הם הוצתו וחוללו בידי הפלסטינים אחרי שצה"ל יצא מההתנחלויות ההרוסות. ב-28 באוגוסט החלה העתקתם של 48 קברים הנמצאים בבית העלמין של גוש קטיף לבתי קברות ברחבי הארץ, ביניהם בית העלמין החדש בניצן ובית העלמין בהר הזיתים. המשפחות השכולות קיימו הלוויה חוזרת ליקיריהם ונהגו מנהגי אבלות למשך יום. כאמור לעיל, ההחלטה לפוצץ את מבני בתי הכנסת עוררה ביקורת קשה, במיוחד בקרב גורמים בציונות הדתית.[85] בסופו של דבר, בלחץ הרבנים, שינתה הממשלה את החלטתה ברגע האחרון בטרם פינוי הרצועה והותירה את המבנים על כנם. מבנים אלו הושחתו ונשרפו על ידי פלסטינים לאחר יציאת כוחות צה"ל.[86] פינוי התשתיות והצבא לפני יציאתו דאג צה"ל לפנות את כל התשתיות הצבאיות ברצועה ולהרוס בפיצוצים את מה שאי-אפשר לפנות. הבתים הפרטיים בהתנחלויות נהרסו על ידי כלי צמ"ה אזרחיים ששכר משרד הביטחון. ההריסות הושארו לפינוי הרשות הפלסטינית, בתמורה לתשלום שסוכם עמה מראש.[דרוש מקור] בצפון השומרון לא פונתה הנוכחות הצבאית מחשש ליצירת חלל ריק שיאפשר את הפיכת צפון השומרון למרכז טרור ויגרום לערי השרון לחיות תחת איום של רקטות קסאם ונשק תלול-מסלול אחר. ב-11 בספטמבר 2005 פינה צה"ל את רצועת עזה ובכלל זה את ציר פילדלפי במסגרת מבצע "אשמורת אחרונה". הציר פונה בהתאם להחלטת הכנסת לאשר הכנסת מספר מוגבל של חיילים מצריים למקום. בחצות עבר השלטון לפלסטינים, אם כי בשל המחלוקת על השליטה במעברים, הם סירבו לקיים טקס רשמי של העברת סמכויות. עם חצות, ב-12 בספטמבר, החלו חגיגות המוניות של פלסטינים בהתנחלויות שפונו. בכמה בתי כנסת שילחו ההמונים אש. הרשות לא הצליחה לעצור את האנרכיה ודווח על ביזה.[87] לאחר סיום הפינוי הצבאי מרצועת עזה החל הפינוי מצפון השומרון. הפינוי שזכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת הסתיים ב־22 בספטמבר בפינויו של מחנה דותן ובסיסים קטנים נוספים על ידי צה"ל. בניגוד למצב ברצועת עזה, בצפון השומרון צה"ל נשאר השולט בשטח גם לאחר ביצוע התוכנית.[88] אחרי ההתנתקותשיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון
על אף הבטחותיה של ממשלת ישראל ומנהלת סל"ע בקמפיין תקשורתי רחב היקף כי "יש פתרון לכל מתיישב", שיקומם של אנשי גוש קטיף לאחר ההתנתקות לקה במחדלים רבים, ונמתחה עליו ביקורת קשה. מנהלת סל"ע פעלה להעברה פרטנית של התושבים והכינה מאגר של דירות שכורות בערים לשלב המעבר הראשוני. רבים מן המפונים עמדו על כך כי יישארו יחדיו ולכן נותרו להתגורר זמן רב בבתי מלון, ערי אוהלים בתי הארחה ומוסדות חינוכיים. השאלה מדוע לא הוכנו פתרונות קהילתיים מראש נתונה במחלוקת. היו שטענו שהדבר היה באשמת התושבים שסירבו לשתף פעולה עם מנהלת סל"ע משום שהתמקדו בניסיון לבטל את התוכנית ולא בחיפוש חלופה. לעומת זאת, טענו חלק ממנהיגי הגוש, בהם צבי הנדל, שהם פנו למנהלת ודרשו העברה קהילתית, אך נתקלו בהתעלמות. כן נטען שגם יישובים שתיאמו מראש עם מנהלת סל"ע על מעבר קהילתי נתקלו בסחבת ארוכה. במרץ–אפריל 2005 גובשה תוכנית להעתקת כל יישובי גוש קטיף כמקשה אחת אל אזור חולות ניצנים, על מנת לשמור על אחדות הקהילות, אך בעקבות מחאה עזה של ארגוני הירוקים, לא יצאה לפועל תוכנית זו לפועל. מיד לאחר הפינוי הועברו המתיישבים למלונות. התכנון היה להשאירם במלונות למשך 10 ימים, אך בפועל נשארו תושבים רבים בבתי המלון במשך חודשים, מכיוון שלא היו דירות המוכנות לקליטת המפונים. קבוצות גדולות של מפונים הקימו "ערי אוהלים" בתל אביב, יד מרדכי ונתיבות. המפונים שכן קיבלו מקום מגורים חלופי שוכנו לרוב בקרווילות באזור הנגב המערבי. מספר משפחות מועט זכו למגורי קבע סמוך לאחר הפינוי, ו-7 שנים לאחר הפינוי רק 35% מהמפונים הגיעו לבתי הקבע[89] הפינוי גרם למשבר כלכלי גדול בקרב המפונים. בשנים הראשונות שלאחר הפינוי רובם איבדו את מקום עבודתם והפכו למובטלים. 7 שנים לאחר הפינוי עמד אחוז האבטלה בקרב המפונים על 14%, ו-50 חקלאים (מתוך 400) עדיין מחכים לפתרון לקרקע חקלאית.[89] ב-30 ביולי 2008 החליטה הועדה לביקורת המדינה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית[90][91] לבדיקת הטיפול במפוני גוש קטיף. הוועדה בראשותו של שופט בית המשפט העליון לשעבר אליהו מצא הגישה את מסקנותיה ב-15 ביוני 2010 לנשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, וליו"ר הכנסת, ראובן ריבלין. הוועדה הגישה דו"ח חריף על התנהלות המדינה ומנהלת סל"ע ותפקודם לקראת ולאחר הפינוי, וקבעה כי "הממשלה כשלה כישלון שקשה להפריז בחומרתו בטיפולם במפונים", וכי היה פער גדול בין הרטוריקה של המדינה לבין מעשיה בשטח. חמש שנים אחרי הפינוי עדיין היו רוב המפונים משוכנים בקרווילות, מבני ציבור לא הוקמו כלל, והתקיים אחוז אבטלה גבוה בקרב המפונים. הקרווילות התגלו כקטנות מידי, הן עבור הרכוש והן עבור משפחות מרובות ילדים. כמבני גבס, הם סבלו מחוסר בידוד אקוסטי ותרמי ומפגעי מזג האוויר והזמן ולא היו מוגנות מפני התקפות טילים על האתר בניצן. הוועדה סיכמה כי "מלאכת שיקומם של המפונים רחוקה מסיומה".[92] חבר הוועדה פרופ' ידידיה שטרן אמר כי "אירוע ההתנתקות גרם לפגיעה הגדולה ביותר בזכויות אדם בתולדות מדינת ישראל".[93] רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיפדיה והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. חסר כאן סיכום קצר של הערך המורחב.
בינואר 2006 זכתה תנועת החמאס בבחירות ברשות הפלסטינית, והקימה ממשלה בראשות אסמאעיל הנייה. ביוני 2006 נחטף גלעד שליט חייל צה"ל, לדברי פתחי חמאד שר הפנים של הרשות הפלסטינית, התנתקות ישראל מהרצועה סייעה בהסתרתו מישראל.[94] ב-13 ביוני 2007 ביצע החמאס הפיכה צבאית והשתלט בכוח על הרצועה. בתגובה לכך הכריזה ישראל על הרצועה כ"ישות עוינת" והטילה על הרצועה מצור כלכלי, דבר שהוביל לפגיעה ברמת החיים של תושבי הרצועה, לצמצום באספקת הדלק והחשמל ולפריצת ציר פילדלפי ב-23 בינואר 2008. מאז התבצעו בעזה מספר מבצעים צבאיים ועימותים רבים נוספים, ביניהם מבצע עופרת יצוקה, מבצע עמוד ענן, מבצע צוק איתן, העימותים בגבול ישראל – רצועת עזה, מבצע חגורה שחורה, מבצע שומר החומות, מבצע עלות השחר, ומבצע מגן וחץ. העימות המתמשך מול הרצועה תחת שליטת חמאס הגיע לשיא עם מתקפת הטרור על ישראל ב-7 באוקטובר 2023 שהביאה למעל 1,163[95] נטבחים והרוגים ישראלים, למעל 4,000 פצועים ולחטיפת 251[96] ישראלים לעזה. בעקבות המתקפה פתחה ישראל במלחמת חרבות ברזל. היחס המשפטי לתוצאות התוכניתאף על פי שלאחר ההתנתקות לא נותרו אזרחים או חיילים ישראלים בשטחי רצועת עזה, נשמעו טענות, בישראל ובעולם, שישראל עודנה כובשת את רצועת עזה, בשל השליטה המשמעותית שלה על מגוון תחומי חיים ברצועת עזה.[97][98][99] הכנסת חוקקה חוק המקנה חנינה למשתתפי המחאה נגד תוכנית ההתנתקות שנעצרו בהפגנות. החוק אושר על ידי בית המשפט העליון בבג"ץ אייל ניר. לאחר ההתנתקות הטילה ישראל את הסגר על רצועת עזה והמשיכה לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי והימי. בחוות הדעת של בית הדין הבין-לאומי לצדק בנושא מדיניות ישראל בשטחים הפלסטיניים הכבושים מיולי 2024 נקבע כי במצב זה ישראל היא "כוח כובש" ובעיני החוק הבין-לאומי שטח הרצועה נחשב לשטח כבוש אף שישראל נסוגה ממנו.[100] התייחסות מאוחרת לתוכנית פרק זה טעון עדכון. אנא תרמו לוויקיפדיה ועזרו לעדכן אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא התייחסויות עד לשנת 2007, מאז אירעו התרחשיות שונות כמו ירי רקטות לפרקים, וסבבי לחימה עם החמאס.במשך השנים שלאחר ההתנתקות היו מהתומכים בתוכנית שחזרו בהם מתמיכתם, בטענה שהיא לא שיפרה את ביטחון המדינה ואף פגעה בו. תומכים אחרים לא חזרו בהם מתמיכתם מעצם המהלך אבל ביקרו את האופן שבו בוצע, בפרט את העובדה שנעשה ללא תיאום והסכם עם הרשות הפלסטינית. כמו כן נמתחה ביקורת על אופן הפינוי של תושבי גוש קטיף או הטיפול בהם לאחר מכן. בין החוזרים או המסתייגים ניתן למנות פוליטיקאים כשמעון פרס,[101] ציפי לבני,[102] סילבן שלום,[103] בנימין בן אליעזר,[104] יצחק הרצוג,[105] מפקד אוגדה 36 שפיקד על חיילי המבצע גרשון הכהן,[106] ואנשי תקשורת כדן מרגלית.[107] בסקר שנערך כשנתיים לאחר ההתנתקות סבר רוב הציבור כי "ההתנתקות הייתה טעות".[55] בשנת 2023 ביטלה הכנסת את האיסור על שהיית ישראלים בשטחים שפונו בצפון השומרון, ובהמשך בחודש מאי באותה שנה התמקמה ישיבת חומש במשכן קבע באדמות המדינה במקום שבו היה היישוב חומש.[108] צעד זה גונה על ידי האיחוד האירופי וארצות הברית, אך זכה לברכות רבות בימין הישראלי שראה בכך התחלה של ביטול תוכנית ההתנתקות בצפון השומרון ב-2005. כמו וכן, הוקם גרעין בשם "עין גנים" במטרה להחזיר את ההתיישבות ליישובים גנים וכדים שפונו בהתנתקות.[109] במהלך מלחמת חרבות ברזל נערך כנס המוני הקורא לשוב לגוש קטיף, עם כיבוש חלקים גדולים מרצועת עזה מחדש בידי צה"ל ולאור התפיסה שתוכנית ההתנתקות הייתה בין הגורמים להתבססות ארגון הטרור חמאס, לירי הרקטות המאסיבי הממושך מהרצועה על יישובי ישראל ולמתקפת הפתע על ישראל.[110] ההיסטוריון אדם רז כתב כי בניגוד לתפיסות אלו, ירי הרקטות והתחזקות החמאס קדמו להתנתקות, וההתנחלות ברצועת עזה היוותה נטל ביטחוני כבד.[111] הנצחה והשפעה תרבותיתהנצחת ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרוןבתודעת הציבור שהתנגד לתוכנית ומציין את ימי בין המצרים, ביצוע ההתנתקות בסמוך לימי האבל המסורתיים גרם ליצירת זיקה תודעתית בין האבלות הישנה לחדשה. כ"יום גוש קטיף" נקבע ז' באב, יום השנה ל"מפגן השלשלת" שנערך כמחאה נגד התוכנית שנה לפני ביצועה. יש שהוסיפו קינה לזכר פינוי גוש קטיף כחלק מהקינות לתשעה באב. לאחר ההתנתקות בוצעו פעולות שונות שנועדו להנציח את ההתיישבות בגוש קטיף ובצפון השומרון. אלו כללו הנפקת בול דואר לזכר ההתיישבות, והנצחת ההתיישבות בסרטים, באמנות ובמספר אתרי אינטרנט. ב-30 ביולי 2008 אישרה הכנסת את חוק המרכז להנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון, התשס"ח–2008, לפיו יוקם מרכז הנצחה שיכלול אתר הנצחה, מכון מחקר, וארכיון. מאז הקמתו פועל המרכז באתר הקרווילות בניצן ועורך סיורים לקהל הרחב. באוגוסט 2008 הוקם מוזיאון גוש קטיף במרכז ירושלים על ידי עמותה פרטית. מטרת המוזיאון, לפי מפעיליו, היא "לייצר תודעת זיכרון, שימור והצדעה למפעל ההתיישבות היהודית בחבל עזה, ולעמוד על משמרת התודעה הלאומית בזיכרון עקירת היישובים בגוש קטיף וצפון השומרון, במסגרת מה שכונה 'תוכנית ההתנתקות'". בשנת 2017 נחנכה בסמוך כיכר גוש קטיף.[112] בשנת 2013 נחנך בקומפלקס בתי הכנסת של היישוב מורשת חלל הנצחה לישובי גוש קטיף וצפון השומרון. בשנת 2015 התפרסם השיר "אמא אם הייתי" (מילים: חנן בן ארי, לחן: אלנתן שלום), המתאר את כאבם של המפונים.[113] היישובים הושעיה בצפון הארץ ואלעזר שבגוש עציון מנציחים את יישובי גוש קטיף בשמות רחובותיהם. נתונים סטטיסטייםהנתונים הסטטיסטיים על תושבי גוש קטיף:[114] מספר המפוניםרצועת עזהעל פי השנתון הסטטיסטי לישראל,[115] התגוררו בחבל עזה בשנת 2005 כ-8,600 אזרחים ישראלים, מתוכם 3,500 ילדים עד גיל 14.  צפון הרצועה (התוחמת הצפונית)
מרכז הרצועה
גוש קטיף
סך הכול: 8,600 תושבים, 5,000 מסתננים = 13,600 נפש ב-22 יישובים. צפון השומרוןסך הכול: 680 תושבים ב-4 יישובים. מספר מפניםבמבצע הפינוי השתתפו כ-42,000 חיילים ושוטרים. עלות כספיתאומדן העלות הסופית של תוכנית ההתנתקות על פי משרד מבקר המדינה, בדו"ח שפורסם במאי 2007, היה 9 מיליארד ש"ח, מתוכם כ-2.5 מיליארד ש"ח להוצאות מערכת הביטחון והמשטרה, 4.1 מיליארד ש"ח פיצויים למפונים וכמיליארד ש"ח הוצאות לדיור זמני ואירוח בבתי מלון. על פי מחקר בכנסת שפורסם ב-2010 עמדה עלות ההתנתקות על 10.8 מיליארד ש"ח, לא כולל דמי אבטלה והבטחת הכנסה.[116] בתחילה הסכום הראשוני שהוערך היה 4.5 מיליארד ש"ח. לדברי האוצר, בעקבות חקיקה ופסיקות בג"ץ, עלה הסכום לפי שניים. לפי מבקר המדינה, התברר כי אומדן ההוצאה הכוללת לביצוע התוכנית, שנעשה בתחילת התהליך, לא כלל את אומדני תוספת ההוצאה שתידרש לפתרונות הביניים לתושבי גוש קטיף. לפיכך עד אמצע שנת 2005 אומדן ההוצאה הכוללת של משרד האוצר לא שיקף את האומדן האמיתי של התוכנית והמשרד נאלץ לשנות את הערכותיו ואומדניו תכופות.[117][118] הפיצוי הממוצע לנפש (ללא עלות דיור זמני) היה לפיכך כ-100,000 ש"ח לאדם (מעל גיל 18), ולמעלה מ-650,000 ש"ח למבוגר (בעל בית). ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצונייםארכיון אסף פרסומים מתקופת ההתנתקות, בספרייה הלאומית מסמכים
חדשות
ידיעות, כתבות ומאמריםעל תוכנית ההתנתקות
על הפינוי עצמו
על הסיקור התקשורתי
על תוצאות ההתנתקות
יצירות על ההתנתקות
אתרי המתנגדים לתוכנית ההתנתקות
הנצחת מורשת גוש קטיף וצפון השומרון
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
_-_The_Triple_Handshake.jpg)
.jpg)
.jpg)