|
הצי הסובייטיהצי הסובייטי (ברוסית: Военно-морской флот СССР) היה הזרוע הימית של הכוחות המזוינים של ברית המועצות. צי זה, שכונה לעיתים קרובות בשם "הצי האדום", נועד למלא תפקיד מרכזי במלחמה כוללת אפשרית בין כוחות ברית ורשה לכוחות נאט"ו, ועליו הוטלה המשימה למנוע העברת תגבורות בדרך הים אל מערב אירופה. מלחמה שכזו לא פרצה אומנם, אך הצי הסובייטי עדיין היה פעיל ביותר בתקופת המלחמה הקרה. הצי הסובייטי נחלק לכמה ציי-משנה: הצי הצפוני, צי האוקיינוס השקט, צי הים השחור והצי הבלטי. השייטת בים הכספי הייתה עצמאית למחצה, וכפופה מבחינה מינהלית לפיקוד צי הים השחור. השייטת באוקיינוס ההודי הייתה תחת פיקוד צי האוקיינוס השקט. יחידות אחרות של הצי הסובייטי כללו את זרוע האוויר של הצי, חיל הרגלים של הצי (חיל הנחתים) ויחידת הארטילריה החופית. בסיום המלחמה הקרה ב-1991 אורגן הצי הסובייטי מחדש והפך לצי הרוסי. היסטוריהלרוסיה אין מסורת ימית ארוכת שנים, לפחות לא כמו זו של מעצמות אירופיות אחרות דוגמת בריטניה וצרפת. בשל מיקומה הגאוגרפי אין לרוסיה גישה לים הפתוח, והמקומות בהם יש לה גישה לים חסומים על ידי קרח בעונת החורף. יתר על כן, גודלה העצום של רוסיה ומיקומה במרכז אירואסיה איפשרו "סלילת" נתיבי-סחר יבשתיים אל רבות משכנותיה, ועל כן לא נזקקה לצי מלחמתי להגנת המסחר הימי. ראשית תולדות הצי הצי המלחמתי הסובייטי הוקם ב-1917 על שרידיו של הצי הרוסי הקיסרי. כלי שיט רבים הוסיפו לשרת לאחר מהפכת אוקטובר, אם כי נשאו שמות חדשים. אָבְרוֹרָה (Авро́ра), הסיירת שצוותה מרד בקיסר ב-1917 והצטרף לבולשוויקים, נחשבת לאונייה הראשונה של הצי הסובייטי. מרד בולשוויקי אחר בצי אירע עוד ב-1905 באוניית המערכה "פוטיומקין". הצי הסובייטי, שנקרא אז בשם "הצי האדום של הפועלים והאיכרים" (RKKF - Рабоче-Крестьянский Красный флот), סבל מהזנחה בשנים שבין מלחמות העולם, ולרשותו עמדו אוניות-מערכה מיושנות אחדות ואף לא נושאת-מטוסים אחת. מאחר שעיקר דאגתה של המדינה הופנתה לענייני פנים, לא זכה הצי למימון או לאימונים. סימן בולט לחולשתו של הצי היה כשלא הוזמן להשתתף באמנת וושינגטון, אשר הגבילה את גודלם ויכולותיהם של ציי המלחמה החזקים ביותר. ברם, בשנות השלושים, עם תיעושה הגובר והולך של ברית המועצות, הוכנו תוכניות להגדלת הצי הסובייטי ולהפיכתו לחזק ביותר בעולם. כוח זה אמור היה להיבנות סביב גרעין של אוניות מערכה רבות-עוצמה מסוג "סובייצקי סויוז". כשפלשו הגרמנים לברית המועצות ב-1941 הייתה התוכנית בתחילת יישומה, ועל כן נזנחה. מלחמת העולם השנייהבמלחמת החורף ב-1939 ביצע הצי כמה פעולות קטנות בים הבלטי, שהוגבלו בעיקר לחילופי אש ארטילריים בין המבצרים הפיניים לבין הסיירות ואוניות המערכה הסובייטיות. רק כשפתחה גרמניה במבצע ברברוסה ב-1941 הבינו הסובייטים את חשיבותו של הצי המלחמתי. רבות מאוניות הצי במלחמת העולם השנייה היו משחתות לשעבר של הצי האמריקני שנמסרו במסגרת החוק "השאל-החכר". הן היו חיוניות להגנה על השיירות הימיות מפני צוללות הצי הגרמני. אך עיקר הצי הסובייטי בים הבלטי היה סגור בין השנים 1941–1944 בנמלי לנינגרד וקרונשטדט בשל שדות מוקשים פיניים וגרמניים, והוא ספג אבדות כבדות ממוקשים ומהתקפות מן האוויר. אוניות אחדות שרדו בים השחור, שם הגנו על סבסטופול בעת המצור על העיר. המלחמה הקרה לאחר המלחמה הגיעו הסובייטים למסקנה, כי עליהם להדביק את המערב בכל מחיר. הם הכינו תוכנית שמטרתה להשתוות למערב, אם לא מבחינת איכות כלי השיט, לפחות מבחינת כמות. המספנות היו עסוקות בלא הפסק בבניית צוללות המבוססות על העיצוב הגרמני במלחמת העולם השנייה, ואלה הושקו בזו אחר זו בשנים הראשונות שלאחר המלחמה. בהמשך, שיפרו הסובייטים את מבנה הצוללות, בין היתר על ידי גנבת תוכניות מערביות בעזרת ריגול. בסוף שנות ה-50 החלו להיכנס לשירות מבצעי הצוללות הגרעיניות מסדרת נובמבר. אף שבראשית דרכם פיגרו בדור אחר מדינות נאט"ו, עד מהרה הצוללות הסובייטיות היו לכח ימי מתקדם הנושא כמויות גדולות של חימוש גרעיני כחלק מתפיסת "המשולש הגרעיני" הכולל טילים בליסטיים, צוללות ומפציצים. הסובייטים הרבו לצייד את צי אוניות השטח שלהם בטילים מסוגים שונים. הצי הסובייטי היה בין הראשונים להשתמש בספינות טילים קטנות החמושות טילים קטלניים. בנוסף עמדו לרשות הצי הסובייטי גם כמה סיירות גדולות ביותר ובעלות עוצמת אש רבה, דוגמת "סיירות המערכה מסדרת קירוב" ו"סלאבה". נושאות מטוסים וכלי טיס בתקופת המלחמה הקרה הצי המלחמתי הסובייטי ייחס חשיבות פחותה לנושאות מטוסים בהשוואה ליריבו האמריקני. הצי הסובייטי לא הותאם לספינות אלה שדרשו ספינות עזר רבות ושירותים מגוונים. עם זאת, הסובייטים ניסו לשפר את יכולותיהם בתחום זה. ב-1968 וב-1969 הוכנסו לשירות נושאות המסוקים "מוסקבה" ו"לנינגרד". ב-1975 הושקה הראשונה מבין ארבע נושאות המטוסים מסדרת קייב. האוניות הללו היו מסוגלות להפעיל מסוקים ומטוסים הממריאים אנכית (מסוג יאקובלב YAK-38), ותוכננו כפי הנראה לפעול בעיקר בטווח מטוסי חיל האוויר הסובייטי שבסיסם ביבשה. בשנות השבעים התחילו הסובייטים בפרויקט אוריול (Орёл, "נשר"), שמטרתו המוצהרת לבנות נושאת מטוסים גדולה שתוכל להתחרות ביריבותיה האמריקניות. ברם, הפרויקט בוטל בעודו על שולחן השרטוט כאשר השתנה שוב סדר העדיפויות האסטרטגיות. בשנות השמונים קיבל הצי הסובייטי את נושאת המטוסים האמיתית הראשונה שלו, "טביליסי" (לימים הוחלף שמה ל"אדמירל קוזנצוב"). מאפיין בולט של נושאות המטוסים הסובייטיות הוא חימושן בטילים התקפיים (כמו גם במערכת נ"מ ארוכת-טווח), מה ששיקף תפיסה מבצעית אשר שמה דגש קטן יותר על כלי שיט לליווי בהשוואה לזו של ציי המערב. במחצית השנייה של שנות השמונים החל הצי הסובייטי לבנות שוב נושאת מטוסים גדולה, את "אוליינובסק" (Улья́новск). אומנם בניית האונייה כמעט הושלמה, אך קץ המלחמה הקרה וקיצוץ בתקציב הביא להפסקת הפרויקט. גוף האונייה הבלתי גמורה נמכר לימים לגרוטאות. כדי למלא באופן חלקי את תפקידן של נושאות מטוסים, פרש הצי הסובייטי מספר רב של מפציצים אסטרטגיים, כחלק מזרוע האוויר של הצי. מפציצים אסטרטגיים כמו ה"טופולב" Tu-16 ו-Tu-22 נפרשו כשהם חמושים בטילים מהירים נגד אוניות. התפקיד העיקרי של מטוסים אלה היה ליירט שיירות אספקה ימיות של נאט"ו המשייטות בקווי הקשר הימיים בין אירופה וצפון אמריקה, ועל ידי כך לסכל העברת כוחות אמריקנים אל גרמניה במקרה של התלקחות מלחמה בין-גושית באירופה (Operation REFORGER). צוללות בתקופת המלחמה הקרהמבחינות אחדות, ובהן מהירות וטכנולוגיית המגוב הגרעיני, הצוללות הסובייטיות היו ונשארו מן הטובות ביותר בעולם. חסרונותיהן העיקריים היו שיכוך בלתי מספיק של הרעשים שיצרו (הצוללות האמריקניות היו שקטות יותר) וטכנולוגיית סונאר לקויה. לסובייטים היה מספר רב של צוללות טילים מונחים ייעודיות, כמו אלה מסוג "אוסקר", וכן צוללות טילים בליסטיים רבות וצוללות תקיפה. הצוללות הסובייטיות מסוג "אקולה" (קוד דיווח נאט"ו: "טייפון") נחשבות לגדולות ביותר בעולם. כוח צוללות התקיפה הסובייטי, כמו שאר אוניות הצי המלחמתי, נועד ליירט את השיירות הימיות של נאט"ו, אך גם לפגוע בכוחות משימה אמריקניים שבמרכזם נושאת מטוסים. במשך השנים אירעו בצי הצוללות הסובייטי מספר תאונות ובייחוד בכמה צוללות גרעיניות. עם המקרים המפורסמים נמנים K-219 ו"קוֹמְסוֹמוֹלֵץ", שטבעו לאחר שפרצה בהן דליקה, והדליפה המסוכנת מהמגוב הגרעיני ב- K-19. בטיחות לא נאותה בהפעלת המגובים הגרעיניים, בקרת נזקים גרועה וליקויים בבקרת האיכות בשלב הבנייה (בעיקר בצוללות הראשונות) היו הגורמים האופייניים לתאונות. סופו של הצי הסובייטילאחר התפרקות ברית המועצות וקץ המלחמה הקרה חולקו אוניותיו וציודו בין כמה ממדינות ברית המועצות לשעבר שהקימו צבאות עצמאיים[1] וירשו אותו בין היתר הצי הרוסי והצי האוקראיני. צי הים השחור היה משותק שנים אחדות לאחר שבאפריל 1992 הכריזו בנפרד רוסיה ואוקראינה על בעלות עליו[2]. אולם אחר כך פתחו נשיא אוקראינה ליאוניד קרבצ'וק ונשיא רוסיה בוריס ילצין במשא ומתן על עתידו[3]. מעמדה של נוכחות צי הים השחור הרוסי בסבסטופול ובחצי האי קרים נפתר לבסוף ב-1997 בהסכם חלוקת הצי[4]. מפקדי הצי הסובייטי
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
.svg)
.svg)
