|
יחסי מצרים–רוסיה
יחסי מצרים–רוסיה אלו היחסים הדו-צדדיים בין מצרים לבין רוסיה. היחסים הדיפלומטיים בין ברית המועצות ומצרים כוננו ב-26 באוגוסט 1943. היסטוריהרוסיה הצאריתליחסים בין רוסיה למצרים יש היסטוריה ארוכה. בתקופת רוסיה הצארית הכנסייה האורתודוקסית הרוסית העניקה תמיכה לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית של אלכסנדריה. בשנת 1556, הפטריארך יואכים מאלכסנדריה שלח מכתב לצאר הרוסי, איוואן הרביעי, שבו ביקש מהם לספק סיוע חומרי עבור מנזר סנטה קתרינה בחצי האי סיני, אשר סבלו מן הטורקים. בשנת 1558 הצאר שלח למצרים משלחת בראשות סגן הבישוף גנאדי, אולם הוא נפטר בקושטא לפני שהוא יכול להגיע מצרים. לאחר מכן הייתה המשלחת בראשותו של סוחר מסמולנסק - וסילי פוזניאקוב. פוזניאקוב והמשלחת ביקרו באלכסנדריה, קהיר, וסיני, והביאו לפטריארך מעיל פרווה ואיקון אשר נשלח על ידי הצאר. הדין וחשבון של פוזניאקוב, על השנתיים וחצי של נסיעותיו, אשר הפכו אותו לרוסי הראשון שביקר באפריקה, הפכו את מצרים ליעד פופולרי בקרב הרוסים.[1] רוסיה הצארית, ולאחר מכן האימפריה הרוסית, המשיכו לספק תמיכה לנוצרים המצרים במשך מאות שנים. ברית המועצותבשנות ה-50 גמאל עבד אל נאצר הנהיג מדיניות עצמאית ואנטי-אימפריאליסטית, וזכה לתמיכה נלהבת מן הממשלה הקומוניסטית של ברית המועצות. לאחר מבצע חץ שחור של צה"ל בעזה, חתם נאצר על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית והתקרב לגוש המזרחי. כתוצאה מהתקרבות זו הסכימה ברית המועצות לממן את הקמת סכר אסוואן הגבוה. תוצאה נוספת של התקרבות זו הייתה הכרזתו של נאצר על מימוש הסוציאליזם במצרים, הכרזה שבסופו של דבר התבטאה בעיקר ברפורמה אגררית. לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה הפיננסית בבניית סכר אסוואן, ב-26 ביולי, הלאים נאצר את תעלת סואץ, אשר מהווה עד היום אחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים, כדי לממן באמצעותה את בניית הסכר. סכר אסואן הפך הכרח לאומי להתפתחות מצרים, שיאפשר אספקת חשמל, יווסת את ההשקיה, יבטיח את קיומה של מצרים התחתית ויאפשר בנייה באזור הנילוס. במקביל, במהלך תקופה זו הפך נאצר את הפידאיון לחלק מהצבא המצרי וזאת במטרה לתקוף את ישראל מבלי שמצרים תואשם בכך. ב-16 בינואר 1956 התפאר נאצר בכוונתו לשחרר את פלסטין, כלומר לכבוש את ישראל. באותה שנה הלאים את תעלת סואץ, צעד שפגע ביחסי מצרים עם בריטניה וצרפת, שחברו לישראל במלחמת סיני שבמסגרתו כבשה ישראל את חצי האי סיני. בלחץ המעצמות נסוגה ישראל מסיני כעבור חודשים אחדים. בסיום המשבר אולצו השלוש לסגת, התעלה הולאמה, וגם חזונו הגדול של נאצר לבנות את סכר אסואן התממש, בעזרתם הנדיבה של הסובייטים. המדיניות הנלהבת הגיעה לשיאה, כאשר קיבל נאצר את העיטור הסובייטי הגבוה ביותר, גיבור ברית המועצות עם עיטור לנין במהלך ביקורו של ניקיטה חרושצ'וב בשנת 1964. במהלך שלטונו של נאצר, צעירים מצרים רבים למדו באוניברסיטאות בברית המועצות ובבתי ספר צבאיים. ביניהם היה הנשיא לעתיד, חוסני מובארכ, אשר התאמן בבית ספר צבאי לטיסה בקירגיזסטן.[2] במהלך מלחמת ששת הימים הוכה צבא מצרים פיזית ומוראלית באופן קשה. ההנהגה המצרית שהייתה המומה מתוצאות המלחמה, חששה מעימות נוסף מול צה"ל ופנתה מיד לאחר המלחמה לברית המועצות בבקשה לסיוע דחוף ברכש אמצעי לחימה, סיוע כלכלי ובליווי הליכי השיקום. המאמץ המצרי האדיר והנכונות של הסובייטים לסייע איפשרו את החזרת הפסדי חיל האוויר המצרי כבר בדצמבר 1967, חצי שנה בלבד לאחר המלחמה ואת הפסדי כוחות היבשה במהלך שנת 1968. כחלק משיתוף הפעולה בין סוריה לרוסיה, באוגוסט 1969 אפשרה מצרים לאנשי מודיעין רוסים לחקור טייס חייל האוויר הישראלי שנפל בשבי המצרי.[3] במהלך מלחמת ההתשה יזמה ברית המועצות מבצע רחב היקף, להקמה ושילוח של חיל משלוח במטרה להגן על מצרים מפני חיל האוויר הישראלי במלחמת ההתשה. גודלו של חיל המשלוח הסובייטי היה דיווזיוני ובמהלכו התעמתו בקרבות חיילים סובייטיים וחיילים ישראלים באופן ישיר. ב-30 ביולי 1970, במהלך מלחמת ההתשה, נערך קרב אוויר, במהלכו הפילו מטוסי חיל האוויר הישראלי בשמי מצרים חמישה מטוסי מיג-21 מוטסים בידי טייסים סובייטיים.  בספטמבר 1970 מת נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר ובמקומו התמנה אנואר סאדאת. ב-27 במאי 1971 נחתם חוזה ידידות בין שתי המדינות, אך היחסים היו בכל זאת בנסיגה, וביולי 1972 ממשלת מצרים גירשה את כל היועצים מהצבא הסובייטי. בשנים 1972-1971 ניסה סאדאת ליזום, בגיבוי אמריקאי, שיחות והסדרי ביניים שיובילו למסירת סיני לריבונות מצרית, אולם ממשלת ישראל בראשות גולדה מאיר חשדה כי כוונת מצרים איננה למהלך של שלום אמת, לאור פעולותיה המלחמתיות וההתקפיות נגד ישראל בעבר. לפיכך, החליטה הממשלה לדחות את המשא ומתן ולהמשיך להחזיק בסיני. סאדאת היה נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים, והצליח לשכנע את הסורים להשתתף ביוזמה. הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני ("גרניט"[4]) או לפחות להניע מהלך צבאי מאסיבי בחלק מסיני, שיזעזע את ישראל. מצרים וסוריה החלו להתחמש ולהתאמן בהתאם לכוונה זו. בעוד שבצד הסורי התוכנית הייתה לכבוש לפחות את כל רמת הגולן, אם לא מעבר לזה, אצל המצרים התגבשה התפיסה כי נוכח העליונות הישראלית בתחום האוויר והשריון, מגבלתו של הצבא המצרי בתמרונים גדולים, והקושי לנייד את מערכות הנ"מ לעומק סיני, יש לרכז את עיקר המאמץ בהיאחזות והתבצרות מזרחית לתעלת סואץ ברצועה שרוחבה יהיה עד כ-10 ק"מ, עם גיחות טקטיות למצרי ההרים.[5] תוכנית זו הוסתרה גם מבעלות בריתה של מצרים, ברית המועצות וסוריה, שהופתעו לראות בעיצומה של המלחמה שמצרים איננה פועלת לפי התוכניות המקוריות ואיננה חותרת לעומק סיני, כפי שעשתה סוריה בגולן.[6] הפתעה נוספת נכונה לסובייטים בסיום המלחמה, כאשר פנה סאדאת לארצות הברית כדי להשיג את יעדיו באמצעות מהלכים מדיניים. הקשר בין המדינות עלה על שרטון לאחר מותו של נאצר, כאשר אנואר סאדאת התחיל כונן מחדש יחסים עם הגוש המערבי. במרץ 1976 ביטל את אמנת הידידות, ובשנת 1981 נותקו היחסים בין המדינות, כתוצאה מחתימת המצרים על הסכם השלום עם ישראל. היחסים כוננו מחדש תחת הנשיא חוסני מובארכ בשנת 1984, ובפברואר 1989 שר החוץ של ברית המועצות, אדוארד שוורדנדזה ביקר במצרים. היחסים כיוםלאחר קריסת ברית המועצות, השתפרו מאוד היחסים בין המדינות. באפריל 2005 נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ביקר במצרים, ונשיא מצרים, חוסני מובארכ ביקר ברוסיה באפריל 2008. שתי המדינות הסכימו לעבוד יחד כדי לעזור למצרים להקים את תוכנית הגרעין המיועדת למטרות אזרחיות. במאי 2013, נשיא מצרים, מוחמד מורסי ביקר ברוסיה. היחסים בין שתי המדינות השתפרו באופן משמעותי בעקבות ההפיכה הצבאית ביולי 2013 והדחת נשיא מצרים, מוחמד מורסי. שתי המדינות פעלו מאז לחזק את הקשרים הצבאיים והמסחריים.[7] כמו גם היבטים אחרים של שיתוף פעולה דו-צדדיים.[8] בנובמבר 2013, שר ההגנה המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי ושר החוץ נביל פהמי נפגשו עם עמיתיהם הרוסים, שר ההגנה סרגיי שויגו ושר החוץ סרגיי לברוב שהיו בביקור בקהיר. פאהמי הצהיר כי מצרים רוצה לשדרג את רמת היחסים עם רוסיה, ושויגו רמז כי ישודרג שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה לבין מצרים.[9] היה זה מפגש ראשון מסוגו מאז העידן הסובייטי.[10] א סיסי ביקר ברוסיה פעמיים בשנת 2014: בפברואר, כאשר הוא היה עדיין שר ההגנה, ובאוגוסט לאחר בחירתו כנשיא.[11] ביקורו של סיסי היה ביקורו הראשון בחו"ל לאחר הדחת מורסי,[12] ונשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, תמך במועמדותו לנשיאות מצרים, אף לפני שסיסי הודיע על ההצעה שלו.[13] .jpg) סיסי ביקר ברוסיה שוב ב-12 באוגוסט בעיר הנופש סוצ'י, וזה היה הביקור הראשון שלו שאינו במדינה ערבית או אפריקאית מאז טקס ההשבעה חודשיים קודם לכן.[14] במהלך הביקור, הוא ופוטין הסכימו על חיזוק היחסים הדו-צדדיים ושיתוף הפעולה בין שתי המדינות.[15] פוטין מצדו הבטיח להאיץ את מכירות הנשק למצרים. .jpg) בספטמבר 2014 נחתמה עסקת נשק בין שתי המדינות בשווי 3.5 מיליארד דולר, למרות הסנקציות המערביות על מוסקבה בעקבות מעורבותה במלחמה בדונבאס.[16] כתוצאה מהתרסקות טיסה 9268 של Metrojet ב-31 באוקטובר 2015, אשר נשא 224 נוסעים על סיפונו לכיוון רוסיה, שתי המדינות חקרו במשותף את התאונה. ב-28 בנובמבר 2017 חתמו מצרים ורוסיה על עסקה שתאפשר למטוסי קרב רוסים ומצריים להשתמש במערכות האוויר ובמרחב האווירי.[17][18][19] שתי המדינות מתוארות כ"בעלי ברית קרובים", ופוטין מתייחס לא-סיסי כ"שותף קרוב ואמין." ב-11 בדצמבר 2017, במהלך ביקורו של ולדימיר פוטין בקהיר, חתמו שתי המדינות על הסכמים בהם רוסיה תבנה במצרים כור גרעיני, ואף תספק דלק גרעיני להפעילו. כמו כן, סוכם כי "אזור התעשייה הרוסי" ייבנה לאורך תעלת סואץ, ויהווה המרכז האזורי הגדול ביותר להפקת רוסית מוצרים על גבי בשווקים של המזרח התיכון ושל צפון אפריקה."[20] תיירותהרוסים מהווים את הקבוצה הגדולה ביותר של התיירים במצרים, בעוד רוסיה מהווה יעד פופולרי עבור התיירים המצרים. השכלה גבוהה בשנת 2006, נפתחה האוניברסיטה הרוסית במצרים בבאדר, קהיר, המציעה הכשרה ברוקחות והנדסה. [21][22][23][24] רבים מהתלמידים מבקרים באיז'בסק, רוסיה, לצורכי מחקר והתמחות קיץ. [25] התוכניות הן להוסיף גם לימודי פיזיקה גרעינית והנדסת חשמל.[26] קישורים חיצונייםהערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||
