|
מלחמת לבנון השנייה
 מלחמת לבנון השנייה התנהלה בין ישראל לחזבאללה בקיץ 2006 בלבנון ובצפון ישראל. המלחמה נפתחה בשם מבצע שכר הולם עקב חטיפתם של שני חיילי צה"ל אלדד רגב ואהוד גולדווסר שלאחר מכן שונה לשם מבצע שינוי כיוון, אולם לאחר סיומה נקבע שמה למלחמת לבנון השנייה. בלבנון מכונה המלחמה מלחמת 34 הימים או מלחמת יולי (בערבית: حرب تَمُّوز, תעתיק מדויק: חַרְבּ תמוּז). המלחמה נמשכה 34 ימים, מ־12 ביולי (ט"ז בתמוז ה'תשס"ו) עד הפסקת האש ב־14 באוגוסט (כ' באב ה'תשס"ו), אם כי כוחות צה"ל המשיכו לפעול בלבנון עד 1 באוקטובר 2006.[ב] העילה למלחמה הייתה תקיפה מתוכננת של חזבאללה באזור גבול ישראל–לבנון, בתקרית שבה נחטפו שני חיילי צה"ל ונהרגו שלושה, במקביל להפגזה ארטילרית כבדה. בעקבות האירוע הגיבה ישראל בתקיפה מסיבית, ראשית מן האוויר, ולאחר מכן גם באמצעות יחידות הקרקע שנלחמו נגד כוחות החזבאללה בדרום לבנון. כחלק מתוצאות המלחמה, קיבלה מועצת הביטחון של האומות המאוחדות את החלטה 1701, האוסרת על הכנסת כל נשק לדרום לבנון. עם זאת, חזבאללה התעצם ברקטות ארוכות טווח, באיכויות ובהיקפים גדולים משמעותית ממה שהיו לו טרם המלחמה, אך נשמר שקט יחסי באזור הגבול.[3][4][5] המלחמה נתפסה בקרב הציבור הישראלי ככישלון ונמתחה ביקורת קשה על הדרג המדיני ועל הפיקוד הצבאי הבכיר על דרך ניהול המלחמה. הקמת ועדת וינוגרד ומחאה ציבורית גרמה, בין השאר, להתפטרותם של הרמטכ"ל דני חלוץ ושל אלוף פיקוד הצפון אודי אדם. רקעלאחר סיום מלחמת לבנון הראשונה ביולי 1985 שלט צה"ל בדרום לבנון באזור חיץ ברוחב מספר קילומטרים, כדי להגן על היישובים הסמוכים לגבול ישראל–לבנון. לאחר שצה"ל ספג אבדות רבות מצד חזבאללה ולאחר לחץ ציבורי כבד, הורה ראש הממשלה אהוד ברק במאי 2000 על נסיגה מדרום לבנון. בעקבותיה התפרס חזבאללה ברחבי דרום לבנון ועל הגבול הבינלאומי וביסס בה את שליטתו, בבניית ביצורים מוסווים (שזכו לכינוי "שמורות טבע") וצבירת נשק רב, בין היתר טילי נ"ט וארטילריה רקטית ארוכת-טווח, שנועדה לטענתו לקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון, אך למעשה שימשה בידיו כגיבוי בפעולותיו נגד ישראל. במשך שש השנים שלאחר הנסיגה חלה ירידה דרסטית במספרן ובעוצמתן של התקפות חזבאללה על ישראל. בתקופה זו שמר חזבאללה את העימות ״על אש קטנה", ומפעם לפעם תקף לאורך הגבול הצפוני, בעיקר את מוצבי צה"ל. מדיניות זו של חזבאללה נבעה מסיבות פנים לבנוניות, כדי להמשיך לבצר את מעמדו בחברה הלבנונית, כמי שמוביל את ההתנגדות לישראל, מבלי לשלם מחיר יקר מדי על כך למול ישראל.[6] מניין ההרוגים בכל תקופה זו שעמד על 14 חיילי צה"ל ו־6 אזרחים, היה נמוך מאוד בהשוואה למספר האבדות בתקופת אחזקת רצועת הביטחון. ככלל הגבול היה שקט, מצבם הכלכלי של יישובי הצפון הוטב, והתיירות הלכה והשתקמה. אף שלקראת ביצוע הנסיגה בשנת 2000 הצהיר ראש הממשלה אהוד ברק שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש לבנונית, "כל לבנון תבער", בפועל הסתכמו תגובות צה"ל לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חזבאללה בהפצצות ממוקדות או באש ארטילרית מוגבלת, כדי למנוע הסלמה של המצב. מחליפו של ברק, אריאל שרון, המשיך במדיניות איפוק זו. זמן קצר לאחר הנסיגה, ב־7 באוקטובר 2000, חטפו אנשי חזבאללה שלושה חיילים באזור הר דב. באירוע אחר נחטף קצין המילואים אלחנן טננבוים, לאחר שפותה לנסוע לדובאי ומשם הועבר ללבנון. במהלך תקופה זו נתגלעה מחלוקת חדשה בין לבנון לישראל, כאשר לבנון החלה להקים מתקן הטיה ושאיבת מים סמוך לנחל הווזאני, שהוא אחד המקורות העיקריים של נחל החצבאני. בנוסף לכך, במספר הזדמנויות חזבאללה ירה פגזי נ"מ שנחתו ביישובי הצפון. לטענת הארגון, היה מדובר בירי תגובה לחדירת מטוסי חיל האוויר הישראלי למרחב הלבנוני, אם כי לרוב פגזי נ"מ מתוכננים להתפוצץ בעודם באוויר, אם החטיאו את מטרתם (מנגנון מבוסס זמן או קרבה), ולכן ניתן לשער שמלכתחילה הירי כוון ליישובים הישראליים. צעדים אלו התפרשו בישראל כניסיונות התגרות של החזבאללה שמטרתם לתת לגיטימציה לחזבאללה לשגר אלפי רקטות שהועברו לארגון מסוריה ואיראן, כתגובה לצעד תוקפני של ישראל ובכך לגרור את ישראל למלחמה שתקנה לה תדמית של מדינה תוקפנית. מסיבה זו ישראל נקטה לרוב במדיניות של הבלגה, שספגה לביקורת פנימית בטענה שמדיניות זו, לאחר הנסיגה מלבנון, מחלישה את ההרתעה של צה"ל ובכך מעודדת את החזבאללה להמשיך במעשיו. בשנת 2004 החליט ראש הממשלה אריאל שרון לשחרר, במסגרת עסקת שבויים, כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרור טננבוים והשבת גופות שלושת החיילים, שנהרגו במהלך החטיפה. בנובמבר 2005 כשל ניסיון חטיפת חיילים נוסף למטרת מיקוח בכפר ע'ג'ר, מה שהוביל ליום קרב במרחב הכפר והר דב. תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון שהתקבלה בסוף 2004 אשר חייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק חזבאללה נכזבו. חזבאללה שהמשיך להתחמש אף נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחות העבר בעימות כנגד ישראל, ודוחק את שאר המפלגות השיעיות לעמדה נחותה. עם פרוץ מלחמת לבנון השנייה היו בממשלה הלבנונית בראשות פואד סניורה שני שרים המזוהים עם מפלגת חזבאללה. במהלך 2005 החלה בצה"ל הכנת תוכנית מגירה בשם "שוברת הקרח", שהייתה אמורה להיות המתווה לפעילות במקרה של הסלמה בגבול הצפון, אך בעת מבחן המציאות צה"ל לא השתמש בה. בבוקר פתיחת המלחמה יזם החזבאללה פעולת חטיפה נוספת, שבה חטף שני חיילי צה"ל והרג שלושה, תוך הפגזה ארטילרית של יישובי קו העימות באזור שלומי וזו הביאה לפריצת המלחמה. תוך כדי הלחימה בלבנון המשיך צה"ל גם במבצע גשמי קיץ ברצועת עזה, שהחל בעקבות חטיפת גלעד שליט. הצבאות במלחמת לבנון השנייה
צה"לבפרוץ המלחמה פיקוד הצפון (בפיקוד אודי אדם) מנה שתי אוגדות סדירות ועם התפתחות הלחימה נוספו להן 3 אוגדות נוספות. סך הכל היו לפיקוד הצפון שתי אוגדות חי"ר ושלוש אוגדות משוריינות, בהם סדר כוחות של 370 טנקי מרכבה. במהלך המלחמה גויסו כ־89,000 חיילי מילואים בכל החילות.[8] למרות סדר הכוחות הגדול שעמד לרשות צה"ל, בשום שלב של הלחימה לא היו על אדמת לבנון יותר מ־10,000 חיילי צה"ל בו זמנית.[9] לרשות פיקוד הצפון עמד גם חיל האוויר הישראלי שנהנה משליטה מוחלטת באוויר וחיל הים שנהנה משליטה מוחלטת בים והטיל מצור ימי על לבנון. חיילי מילואים מחילות היבשה, שגויסו בצווי חירום למלחמה, הגיעו למחסנים ומצאו שחסר בהם ציוד חיוני הדרוש להם לצורך ניהול הלחימה. בעיקר חסרו אמצעי ראיית לילה, נשק מדויק וציוד קשר. עלות הלחימה והצורך בסדר כוחות גדול ללחימה השפיעו על שירות המילואים. כוחות מילואים גדולים יותר נדרשו לשמירה על הביטחון ולעיתים גם בוצע גיוס מילואים נרחב, בין השאר למבצע חומת מגן. צורך זה, בשילוב עם ירידה חדה בתקציב הפנוי, הובילו לירידה חדה בהקצאת ימי המילואים שהוקדשו לאימון יחידות המילואים למלחמה. כמו כן, האינתיפאדה השנייה, שהחלה זמן קצר לאחר יציאת צה"ל מלבנון ב־2000, גרמה לצמצום ניכר בהיקף האימונים שבוצעו בצה"ל בשל עיסוק מרובה של כוחות הצבא בפעילות מבצעית שוטפת. טענות נוספות הושמעו על מחסור באספקה של מזון ושתייה. לטענת גורמים בכירים בצבא עוד לפני תחילת המלחמה עמלו רבות במודיעין הישראלי על השגת מידע על חזבאללה, שהתגלה כמדויק. אם כי היו תלונות אחדות על היעדר מודיעין נקודתי מצד החיילים בשטח, ועל כך שמידע שהיה קיים לא הגיע בזמן אמת לשטח.[דרושה הבהרה] במלחמה זו השתמש צה"ל בעיקר בציוד מייצור ישראלי (כגון טנקי המרכבה) ואמריקאי (כגון מטוסים). חלק מהציוד סופק לישראל במסגרת תוכנית הסיוע האמריקאית. ב־8 באוגוסט 2006 שלח הרמטכ"ל דן חלוץ את סגנו משה קפלינסקי לפיקוד הצפון, כמתאם מטעם המטה הכללי לצידו של האלוף אדם. לדעת פרשנים בכלי התקשורת, צעד זה מזכיר את מינויו של חיים בר-לב למפקד החזית הדרומית במהלך מלחמת יום כיפור, מהלך שהביע חוסר אמון בתפקודו של מפקד פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש).[10] כוחות חזבאללההמערך הצבאי של החזבאללה התבסס על פריסה נרחבת בכפרים השיעיים בדרום לבנון בבתים אזרחיים ובמאחזים בטבע שכונו בישראל "שמורות טבע". הכוחות הורכבו מחוליות הגנתיות של קלעים ונושאי נ"ט בשילוב עם חוליות של משגרי רקטות. אמצעי הלוחמה של חזבאללה כללו טילי נ"ט, מטעני חבלה וכלי נשק אחרים. כמו-כן החזיקו בעשרות אלפי רקטות לטווחים שונים לתקיפת מטרות אזרחיות בישראל. חזבאללה אסף מידע באמצעים טכנולוגיים מתקדמים, והקים חדרי תצפית והאזנה בכפרים שונים. כמו כן הפעיל חזבאללה סוכנים בישראל שמסרו לו מידע שימושי, ובכללו התנהלות כוחות צבא, תכנונים לפעולה בלבנון, ומיקום נפילות הרקטות. במלחמת לבנון השנייה חזבאללה תוגבר ביותר מ־700 חברי מיליציות אסלאמיות מסומליה שלחמו עמו נגד ישראל בתמורה לממון ואימונים.[11][12] מלבד כוחות אלה, הסתמך חזבאללה גם על תמיכה של סוריה ואיראן. הסיוע היה בעיקרו לוגיסטי והתמצא במשלוחי אמצעי לחימה ואימון. חזבאללה חומש בציוד מגוון, אך כמעט שלא היה לו נשק כבד. עיקר חימושו היה נשק קל, רקטות, טילים ומטענים מאולתרים, המותאמים ללוחמת גרילה. לחזבאללה לא היו כוחות ים או אוויר. חלק מהציוד יוצר עוד בימי ברית המועצות כגון רוס"ר AK-47 ורקטות גראד. לחזבאללה היה גם נשק מודרני כמו טילי 9M133 קורנט. טילים שונים, ביניהם טילי קורנט, הצליחו לפגוע ב־45 טנקים והשמידו שלושה טנקים.[13] עשרים ושניים טילים הצליחו לחדור את שריון הטנק.[13] מרבית הטנקים ששריונם נחדר שייכים לדורות מוקדמים יותר של המרכבה, אך גם שריונם של חמישה טנקי מרכבה סימן 4 נחדר על ידי טילי נ"ט. שבעה טנקים נוספים נפגעו ממטעני צד[דרוש מקור] ושני טנקים הושמדו על ידי מטען גחון. המערך הרקטי של החזבאללה כלל, בנוסף לקטיושות וגראדים, גם רקטות ארוכות טווח מייצור איראני. מאמצי החזבאללה בזמן הלחימה רוכזו בירי מסיבי של טיל נ"ט ורקטות לעבר כוחות צה"ל ומטרות אזרחיות בתוך ישראל. באחד המקרים הצליח חזבאללה לפגוע בסטי"ל "אח"י חנית" באמצעות טיל מדגם C-802 ובמקרה אחר הפיל מסוק תובלה מדגם יסעור. שדה הקרב.JPG) הקרבות היבשתיים התנהלו בדרום לבנון, אך הלחימה הגיעה עד ביירות בצפון וכיסתה ערים גדולות נוספות כגון צור. בצד הישראלי כיסתה המלחמה את כל הגליל במדינת ישראל, שהופצץ בטילי קרקע-קרקע וברקטות. חיל הים פעל בים התיכון, בסמוך לחופי לבנון. דרום לבנון מתאפיין בנוף הררי עם כפרים רבים, אך אין בו ערים גדולות. מרבית תושבי האזור הם מוסלמים שיעים מעדת המתואלים. כפרים אלה שימשו את לוחמי החזבאללה להצבת מאגרי תחמושת וסיועה של אוכלוסייה אזרחית למאמץ הלחימה שלהם. פני השטח שופעים מים מנהר הליטני שיובלו הנשפך אל הים התיכון נקבע כגבול הצפוני של ההתקדמות הקרקעית הישראלית לתוך שטח לבנון. כמו כן, ביצרו לוחמי החזבאללה את השטח הקרוב לגבול עם ישראל בעזרת מנהרות ובונקרים רבים המכונים "שמורות טבע". בחלקו הישראלי של העימות מתאפיין האזור ברמה הררית שאזוריה המאוכלסים בצפיפות הרבה ביותר שוכנים לחוף הים. כמו כן, שוכנים באזור בסיסי צבא חשובים ואזורי תעשייה גדולים. חלק מהבתים הפרטיים בוצרו במרחבים מוגנים, אך הביצורים היו נפוצים בעיקר ביישובים הסמוכים לגבול וחלק ניכר מהבתים בערים הגדולות היה ללא מיגון. מהלך המלחמה
המערכה האווירית ופעילות נקודתית של כוחות קטניםבשלבי המבצע הראשונים (12 עד 18 ביולי), מרבית ההתקפות הצה"ליות התבצעו באמצעות הפצצות מסיביות של חיל האוויר והפגזות ארטילריה על ידי חיל התותחנים. מטוסי קרב הפציצו מטרות שנקבעו מראש, בהן גם מבני פיקוד ובקרה, שדה התעופה ומבנים אסטרטגיים אחרים וכן משגרי רקטות ומחבלים שאותרו על ידי כלי טיס בלתי מאוישים של חיל האוויר. ב־13 ביולי הטיל צה"ל מצור כללי על לבנון. מטוסי קרב תקפו את נמל התעופה הבינלאומי של ביירות וגרמו לסגירתו. סגר ימי ואווירי מלא הוטלו על לבנון. ב־13 וב־15 ביולי, הופצצה תחנת הכוח "ג'ייה", הנמצאת 30 ק"מ דרומית לביירות, ודלק בכמות של כ־110 אלף חביות נשפך לים התיכון.[14] ב־13 ביולי התבצע מבצע משקל סגולי[15], במהלכו השמיד חיל האוויר במהלך 34 דקות חלק ניכר מן המערך הרקטי לטווח ארוך של חזבאללה.[16] עד 18 ביולי הצליח חיל האוויר להשמיד את מרבית מערך הרקטות ארוכות הטווח של חזבאללה. במקביל, במשך כל שלבי המבצע, הפגיז חיל התותחנים הישראלי שטחי שיגור בדרום לבנון הן בפגזי 155 מ"מ והן ברקטות מנתץ. חלק ניכר מהחימוש כלל פצצות מצרר. ככל שנמשכה הלחימה גדל היקף הפעילות הקרקעית של כוחות קרקעיים של צה"ל. ב־17 ביולי החלה הריסת מוצבי חזבאללה הסמוכים לגדר הגבול וחישוף השטח הסמוך לגבול בידי דחפורים של חיל ההנדסה הקרבית. יומיים לאחר מכן נכנסו כוחות צבא סדירים לתוך לבנון על מנת להשתלט על כפרים שבשליטת חזבאללה הסמוכים לגבול. במהלך ההתקפה נכנסו יחידות ישראליות לכפר מארון א־ראס והרגו עשרות מחבלים תוך כדי ספיגת אבדות במסגרת קרב מארון א-ראס. במהלך הקרב ירה כוח הנדסה קרבית רקטת צפע שריון על הקסבה של הכפר, והחריב אותה תוך הריגת עשרות מחבלים שהתחפרו בפנים ונהרגו מהפיצוץ.[17] למחרת, ב־20 ביולי, פתח צה"ל במבצע קורי פלדה 1, בעייתא א-שעב, אך המאמץ הוסט לאחר מכן לעבר מארון א-ראס. במסגרת המשך המבצע, שקיבל את השם "קורי פלדה 2" ב־23 ביולי, כוחות צה"ל נכנסו אל העיירה בינת ג'בייל, שם התנהלו קרבות קשים, בהם קרב בינת ג'בייל בו נהרגו 8 חיילים ולמעלה מ־40 מחבלים.[ג] במהלך הקרב, הסמג"ד רועי קליין הקריב את עצמו כדי להציל את חייליו, וזכה על כך בעיטור העוז.[19] ב־25 ביולי השמיד חיל האוויר עמדת תצפית של האו"ם באל-ח'יאם באמצעות פצצה מונחית במשקל 500 ק"ג. מהפגיעה נהרגו ארבעה משקיפי יוניפי"ל. ראש הממשלה התנצל בפני מזכ"ל האו"ם על התקרית.[20] גיוס מילואים והרחבת הקרבות לכל הגזרה הקרובה לגבול ישראל לבנון  ב־27 ביולי החליט הקבינט הביטחוני-מדיני על גיוס 3 אוגדות מילואים וכבר למחרת גויסו אלפי חיילי מילואים בצו 8. ב־29 ביולי התחיל מבצע "קורי פלדה 3" בכפרים נוספים הסמוכים לגבול. ב־30 ביולי לאחר קריסת בית על תושביו בכפר קאנא, וחילוץ 28 גופות, הסכימה ישראל להפוגה של 48 שעות בפעילות האווירית שלו. בעקבות זאת גם החזבאללה הפסיק לירות רקטות לעבר צפון ישראל. רק ב־1 באוגוסט לאחר שהתחדשו שיגורים יומיים של מאות רקטות לעבר ישראל, אישר הקבינט פעילות קרקעית רחבת היקף, וחטיבות מילואים נכנסו ללבנון ופעלו לאורך כל הגזרה בכפרים הדרומיים. לאחר מכן, יזם צה"ל מבצעים התקפיים בכפרים נוספים כדי לדכא את התנגדות החזבאללה. מבצע חד וחלק
ב־2 באוגוסט פשטו כוחות צה"ל שמנו כ־200 לוחמים על בית החולים "דאר אל חיכמה" ומצאו במקום דיסקים, מחשבים, מסמכים מסווגים ואמצעי לחימה. במהלך המבצע נהרגו 19 מחבלי חזבאללה, וכל כוחות צה"ל שבו בשלום. ב־6 באוגוסט יצא כוח "משנה אטלס" שמנה 14 לוחמים, 3 דחפורי D9 ו־2 נגמ"שי פומ"ה, לפרוץ ציר בוואדי דבל, בו ארבו להם עשרות לוחמי חזבאללה. הכוח הצליח לפרוץ ציר באורך 10 ק"מ ולהשלים את המשימה תוך שהוא נלחם במחבלים רבים וסופג מטחים של טילים נגד טנקים. הטילים פגעו בדחפורים ובנגמ"שי הפומ"ה וגרמו לפצועים רבים. מאחד הטילים נהרג פרמדיק של חטיבת הצנחנים אותו הכוח אסף במהלך הדרך חזרה.[21] שילוש הכוחות והתקדמות לעבר נהר הליטאניב־11 באוגוסט כאשר כבר הוחלט באו"ם על הפסקת האש, הוחלט על "מבצע שינוי כיוון 11", שהוקפא מספר ימים לפני כן, שבו בפעולת בזק שולשו כוחות צה"ל בלבנון, במטרה לשלוט על כל השטח שמדרום לליטאני. צה"ל שינה את שיטת הפעילות שלו ובמקום להשתלט על כפר אחרי כפר התמקד בהתקדמות מהירה אל עבר נהר הליטני. בתים שמהם נורתה אש אל עבר חיילי צה"ל, הופצצו מהאוויר או על ידי טנקים. שלוש אוגדות חדרו לעומק השטח, כוחות צנחנים הוסקו בעשרות גיחות והחלה הרחבת הפעולה עד נהר הליטני.[22] ב־10 וב־11 באוגוסט, החלו כוחות חי"ר והנדסה בליווי שריון את תקיפתם בעומק לבנון. בגזרה המזרחית בהתקפה המקדימה של "שינוי כיוון 11" – בתקיפת מרג' עיון ומרחב אל-ח'יאם ונתקלה בחילופי אש קשים. בימים שלאחר מכן, עסקה העוצבה בחילוץ הפצועים וגרירת טנקים, ולא השלימה את משימותיה. גם כוחות השריון של עוצבת הפלדה נתקלו בבעיה דומה ועסקו בחילוץ טנקיהם הפגועים ולא במימוש מטרות המבצע. בינת ג'בייל הפכה למוקד הלחימה ששאב לתוכו חיילים רבים. בסופו של דבר, על אף הצהרות שצה"ל כבש את העיירה, כיבושה הושלם רק בסוף המלחמה. בקרבות הקשים של המבצע האחרון נהרגו 35 חיילים ישראלים ונפצעו 410 חיילים. מהצד השני נהרגו כשמונים לוחמי חזבאללה. מלבד חשיבותה הצבאית והאזרחית של העיירה, הייתה להם גם משמעות סמלית, כי בבינת ג'בייל נאם נסראללה את נאום "קורי העכביש" על חולשת ישראל ולכן נקראו המבצעים "קורי פלדה". לקראת הפסקת אש ויציאת הכוחות
ב־12 באוגוסט קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם את החלטה 1701 הקוראת להפסקת אש בין הצדדים וזו נכנסה לתוקפה ב־14 באוגוסט. חרף כך, ממשלת ישראל נתנה אור ירוק למהלך קרקעי בלבנון ב־12 באוגוסט וב־13 באוגוסט, מהלך שהסתיים במותם של 33 חיילי צה"ל ובפציעתם של עוד עשרות במה שכונה הקרב על הסלוקי. גם כוחות חזבאללה ספגו אבדות כבדות וכ־80 מלוחמיהם נהרגו. ב־13 באוגוסט שיגר במקביל החזבאללה 250 רקטות לעבר צפון הארץ וגרם למותו של אזרח ישראלי. בה בעת פעל חיל האוויר בירי מאסיבי לעבר מפקדות החזבאללה. בבוקר 14 באוגוסט נצרו שני הצדדים את האש, ובכך הביאו את המלחמה לקיצה. אחרי הפסקת האש שהחלה ב־14 באוגוסט התמקד צה"ל בעיקר בפעולות חישוף והשמדה של "שמורות טבע": מערכות של מנהרות ובונקרים של חזבאללה ליד הגבול. ב־16 באוגוסט החלו כוחות יוניפ"ל להיכנס לשטח שצה"ל שהה בו, והחלה להתבצע היערכות מדורגת של כוחות צה"ל במקביל לפריסת כוחות יוניפי"ל וכוחות צבא לבנון, שלא פעלו למניעת תקריות עם חזבאללה. ב־19 באוגוסט ביצעה סיירת מטכ"ל פשיטה באזור בעלבכ, אליה הגיעו בשני מסוקי יסעור,[23] כשהם מחופשים לחיילי צבא לבנון. הידיעה על הפעילות דלפה לכלי התקשורת הלבנוניים ולחזבאללה, אך בחדר הפיקוד בקריה הוחלט להשלימה. לאחר שהפעולה הושלמה בהצלחה,[24] כשהכוח עשה דרכו חזרה, נתקל הכוח במארב של חזבאללה וקצין בכיר בכוח היחידה, סא"ל עמנואל מורנו, שישב בג'יפ, נפגע ומת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.[25] הוא היה החלל הראשון של סיירת מטכ"ל שנהרג בפעולותיה מאז שנת 1994. על פעילותו הביטחונית, כולל הפעולה שבה נהרג, הוטל איפול כבד, והוא חייל צה"ל הראשון שגם אחרי מותו נאסרה תמונתו לפרסום. ב-1 באוקטובר 2006, יצאו כל כוחות צה"ל מלבנון למעט חלקו הצפוני של הכפר ע'ג'ר.[26][27] הגזרה הימית
פעילות חיל הים במלחמה בודדה את גזרת חוף לבנון וחסמה כוחות סוריים מלהתערב. בהמשך קוים מצור על חופי לבנון ורק מעט אוניות הורשו להיכנס ולצאת. העורף במלחמה
העורף בישראל
כבר מתחילת המלחמה החל חזבאללה בהפגזת העורף הישראלי בפצצות מרגמה ובעשרות רקטות מדגם גראד 122 מ"מ (המכונות בישראל "קטיושות"), על מנת לחפות על החטיפה. הרקטות פגעו ביישובי קו העימות וחלקן הגיעו עד צפת. למחרת פרוץ המלחמה תקף חזבאללה את חיפה ברקטות ארוכות טווח, כדי להרתיע מפני התקפה על מתקניו בביירות. בתגובה לתקיפה זו הגביר צה"ל את הפצצת רובע הדאחייה בביירות. ההפגזות התעצמו ככל שהחריף העימות. רקטות אלו פגעו בכל אזור הצפון מכרמיאל וחיפה במערב עד אזור טבריה במזרח, בית שאן ועפולה בדרום. מירי הרקטות נהרגו 44 אזרחים באופן ישיר ועקיף,[ד] בהם יהודים, ערבים ודרוזים, ו-12 חיילים. הרקטות גרמו לפגיעה חמורה ברכוש התושבים ולשריפות. כמו כן, גרם הירי לעזיבתם של שליש מתושבי הצפון את בתיהם וירידתם למרכז ודרום הארץ. אזרחים וגופים רבים התגייסו לעזרת התושבים בצפון במתן תרומות, אוכל (עשרות אלפי חבילות מזון נתרמו). בכל הארץ, מסעדות ובתי מלון הציעו הנחות לתושבי הצפון. אמנים רבים עלו לצפון להופיע במקלטים על מנת להעלות את המורל של יושבי המקלטים. כמו כן, הוקמה עיר אוהלים על ידי ארקדי גאידמק. ארגונים אחרים תרמו לפי יכולתם, דבר שהעלה את השאלה על יכולת המדינה לדאוג לאזרחיה בעורף. ערביי ישראל והמלחמה       הרקטות של חזבאללה פגעו גם ביישובים ערביים ודרוזיים בגליל ובחיפה וגרמו להרוגים ופצועים רבים בקרב ערביי ישראל. תשעה עשר מתוך ארבעים וארבעה האזרחים שנהרגו על ידי הרקטות (43%) היו ערבים, בהם מוסלמים, דרוזים ונוצרים. אחת הסיבות לכך הייתה שבכפרים ערביים רבים לא הותקנו מקלטים ואזעקות. נוסף על כך, התושבים הערבים כמעט שלא התפנו מהכפרים והערים. באחד מנאומי נסראללה הוא קרא לערביי חיפה לעזוב אותה. בתגובה, אמר עיסאם מח'ול, חבר כנסת לשעבר מחד"ש, תושב חיפה, "אין לי מה לעשות מחוץ לחיפה" וקרא לאזרחים לא לעזוב את העיר. בחברה הערבית נשמעו קולות מעטים המגנים את מעשי חזבאללה. רוב הציבור הערבי התנגד למלחמה ותלה אותה לא רק בחזבאללה, אלא גם במדיניות הישראלית. חברי הכנסת הערבים סירבו לגנות את חזבאללה לבדו ובחרו לגנות את המלחמה, כשהם תולים את האשמה בהנהגת ישראל וחזבאללה כאחד. בניגוד לחלק ניכר בציבור היהודי, הם הזדהו בעיקר עם הפגיעות בלבנון. הטלוויזיה הישראלית מיעטה להציג את הפגיעות בלבנון והדגישה את הפגיעות בישראל, בעוד רשתות הטלוויזיה הערביות הדגישו את הפגיעות בלבנון, שכללו תמונות קשות. על כל פנים, המלחמה הגבירה את המתח בין יהודים לערבים.[30] העורף בלבנוןפעילות צה"ל גרמה לנטישה המונית של דרום לבנון ולנזק כלכלי לתשתיות אזרחיות שנאמד בלמעלה משני מיליארד דולר. אף על פי כן, בדומה לישראל, לא כל הלבנונים ברחו. בדרום לבנון נותרו כ־120 אלף תושבים, בדרך כלל משכבות סוציו־אקונומיות נמוכות, שהעדיפו להישאר. סיבה נוספת להישארותם היא הפצצת הכבישים על ידי צה"ל. סך הכול גרמה הפעילות הישראלית לכ־300-400 אבדות בצד הלבנוני ולפציעתם של אלפים. כמו כן נהרגו בהפצצות 35 חיילים של צבא לבנון. בנוסף לכך, נהרגו כמה עשרות אזרחים לבנונים מנפלים צה"ליים גם בשנים שאחרי המלחמה, בעיקר בשל פצצות מצרר, שהשימוש בהן שנוי במחלוקת בעולם. לצד הפגיעה באזרחים נגרם הרס רב לערי לבנון ולתשתיותיה. רבעים שלמים נפגעו וכבישים וגשרים רבים ניזוקו. מתקני תשתית חשובים כגון בתי הזיקוק, שדה התעופה ואחרים נפגעו אף הם. כמו כן, נגרמו פגיעות כלכליות נוספות שמוערכות בכמה מיליארדי דולרים. המערכה הדיפלומטיתדני גילרמן, שגריר ישראל באו"ם יצא מייד לאחר החטיפה, בהצהרה המטילה את האחריות על ממשלות לבנון וסוריה לנושא, עוד אמר כי "נסראללה הוא טרוריסט שידיו עקובות מדם, דם שנוטף מטהראן ודמשק ואנחנו עם האיש הזה לא מדברים. דמשק היא הבירה הרשמית של הטרור, היא נותנת מחסה לעשרה ארגוני הטרור הקשים ביותר".[31] ב־15 ביולי ראש ממשלת לבנון, פואד סניורה, נשא נאום ובו ביקש ממדינות העולם לעזור לו להחזיר את השליטה על דרום מדינתו, וקרא להפסקת אש בין שני הצדדים. בהמשך, הופיע מוחמד שטח בכלי תקשורת מערביים כדובר מטעם ממשלת לבנון.[32] ארצות הברית, שהפעילה לחץ על פואד סניורה לפעול לשחרר את החטופים, הביעה תמיכה בלתי מסויגת בפעולותיה של ישראל. כמו כן תמכו בצעדי ישראל בריטניה, קנדה וגרמניה. ואילו צרפת ורוסיה הביעו הסתייגות מהתגובה הישראלית "הלא פרופורציונלית", לדבריהם. ב־16 ביולי, בהצהרת סיכום שהייתה חיובית לישראל, הטילו המנהיגים את האשם להתלקחות במזרח התיכון על "כוחות קיצוניים": החמאס וחזבאללה, קראו להם להפסיק מפעולתם. הכירו בזכותה של ישראל להגנה עצמית בכפוף להיבטים הומניטריים, והימנעות מפגיעה בתשתית אזרחית ומפעולות שיגרמו לזעזוע לממשל הלבנוני. עוד קראו המנהיגים לפרק את החזבאללה מנשקו בהתאם להחלטת או"ם קודמת.[33] ארצות הברית טרפדה ב־17 ביולי מהלך של האו"ם לשגר כוח רב-לאומי לדרום לבנון, כדי לכפות הפסקת אש באופן חד-צדדי, ואף עיכבה במשך מספר שבועות מהלך כזה. שגריר ארצות הברית באו"ם, ג'ון בולטון, אמר (בריאיון לבי.בי.סי.) שארצות הברית קיוותה לניצחון ישראל על חזבאללה, אך תקוותה התבדתה. ז'אק שיראק, נשיא צרפת, ביחד עם מזכ"ל האו"ם, קופי ענאן, דחפו למען הפסקת אש מיידית ונסיגת כוחות ישראל ללא כל תנאי. ראש ממשלת צרפת הגיע מייד לאחר פסגת ה־G8 לביירות במסוק ונפגש עם פואד סניורה במטרה להביא להפסקת אש מיידית, בניגוד לעמדת ישראל. שיראק שעמד בראש המגינים על לבנון באו"ם, התבטא כמה פעמים בגנות ישראל באופן חריף.[34] ב־9 באוגוסט לאחר ישיבת קבינט בטולון, מתח ביקורת מרומזת על ארצות הברית ואמר כי "לא מוסרי לוותר על הפסקת האש. וכי המצב מאיים על יציבות המזרח התיכון כולו".[35] רק לאחר לחץ ארצות הברית הביעו השנים נכונות להכנסת כוחות בין-לאומיים לדרום לבנון, שימנעו מארגון חזבאללה להתפרס לאורך גבול לבנון-ישראל.[36] לקראת ועידת רומא המליצה ארצות הברית לישראל בדרגים שונים לשים דגש על הנושא ההומניטרי ומזכירת המדינה אף הגיעה לצורך כך לישראל לביקור בזק ב־24 ביולי. ב־26 ביולי כונסה ועידת רומא בארמון פרנסינה, בהשתתפות 15 מדינות שונות, כדי לפתור את המשבר. לפסגה לא הוזמנו איראן וסוריה. גם ישראל וחזבאללה לא השתתפו. פואד סניורה הציג בה את תוכנית שבע הנקודות. תוכנית שהיוותה תשתית להסכם הפסקת האש, שבה קבע את המשוואה נסיגת צה"ל תמורת פריסת צבא לבנון ופירוק חזבאללה מנשקו. עוד תבע לקבל פיצויים מישראל על הנזקים שגרמה ללבנון. רוב המדינות קראו להפסקת אש מיידית אך ארצות הברית ומדינות נוספות דחו הפסקת אש מיידית ללא כל הסדר מלא. קונדוליזה רייס אמרה כי ארצות הברית לא תסכים לחזור למצב הסטטוס קוו הקודם.[37] ברחבי העולם הערבי ובלבנון עצמה נשמעה ביקורת על חזבאללה, בעיקר ממצרים, מירדן ומסעודיה. ביקורת ברוח זו הושמעה בידי פוליטיקאים ואנשי דת וכן מטעם פעילי 'מחנה ה-14 במרץ' – לבנונים שפעלו לפינוי צבא סוריה מהמדינה, במסגרת מהפכת הארזים. חזבאללה, שציפה לסיוע וגיבוי מהעולם הערבי, נתבדה, על אף שבהמשך הצהיר שר ההגנה הלבנוני כי במקרה של כניסה קרקעית משמעותית של ישראל לתחום לבנון, יצטרף ללחימה נגדה. עם זאת הביקורת הייתה מוגבלת בהיקפה. מצבה של ישראל בזירה הבין-לאומית הורע לאחר האסון בכפר קאנא. קופי ענאן ושגריר צרפת באו"ם קראו להפסקת אש מיידית, ובפעם הראשונה הצליחו לגייס את בריטניה לתמוך ביוזמה הצרפתית. השגריר הצרפתי הוסיף נימה אישית, ואמר "כי הוא נגעל ממה שקרה בכפר קאנא". לישראל וארצות הברית שנדחקו לפינה לא נותר אלא להתגונן.[38] רייס שהודיעה לישראל "כי נשתנו כללי המשחק", דילגה לישראל ודחקה באולמרט ולבני לעצור את התקיפות האוויריות ליומיים.[39] ישראל גם פתחה פרוזדור הומניטרי ל-24 שעות לפליטים מדרום לבנון לצפונה. בלבנון וברוב מדינות ערב האשמה הוטחה כנגד ישראל על הפגיעה באזרחים וגרירת האזור למלחמה. ב־3 באוגוסט התכנסה בקואלה לומפור בירת מלזיה אספה של 56 מדינות העולם האיסלאמי. מטרתה הייתה להשיג הפסקת אש מיידית בלבנון ובעזה. בכנס, נציג פקיסטן הגדיר את המשבר כ"טבח". נימת ביקורת חריפה כלפי ישראל נשמעה גם מצד סעודיה, שדיברה על שחצנותה של ישראל שעלולה להוביל לעימות כולל. מלך ירדן עבדאללה, התבטא באופן מתון יותר, כי ישראל תיפגע מהמבצע וטען כי בעקבותיו יוקמו ארגוני טרור כדוגמת חזבאללה גם במדינות אחרות כמו מצרים וירדן. לעומתם חוסני מובארכ שליט מצרים, צוטט כמי שאומר שאיננו מוכן ללחום את מלחמותיהם של אחרים. ב־5 באוגוסט "המהלך הדיפלומטי שהחל בין ארצות הברית וצרפת הבשיל, ושתי המדינות הניחו לראשנה טיוטת החלטה משותפת על שולחנה של מועצת הביטחון".[40] בוועידת שרי החוץ הערביים שנערכה בביירות ב־7 באוגוסט (בנאום שכונה "נאום הדמעות"[41]) גינה ראש ממשלת לבנון פואד סניורה את התקפות צה"ל והאשים כי "ישראל פועלת רק מיצר נקם". למרות זאת הוא אמר ש־15,000 חיילים מצבא לבנון מוכנים להתפרש על הגבול בנוסף ל־2,000 חיילים מכוח רב לאומי בתנאי שצה"ל יצא מלבנון.[41] צבא לבנון הודיע על גיוס מילואים לקראת פריסה אפשרית בדרום[42] בישיבת ממשלה שנערכה בערב החליטה ממשלת לבנון לפרוש את הצבא בדרום אחרי נסיגת צה"ל, גם השרים מחזבאללה תמכו בהצעה. האו"ם עצמו התמהמה בהתייחסות למצב, בעיקר בשל התערבות אמריקאית. ב־1 באוגוסט סוכלה הצעה של האיחוד האירופי בכינוס חירום בבריסל, לקרוא להפסקת אש מיידית, בידי שרי החוץ של גרמניה, בריטניה וצ'כיה, כדי להגן על האינטרסים הישראליים.[43] ב־6 באוגוסט נדחתה טיוטת הצעה צרפתית-אמריקאית בידי לבנון וחזבאללה.[44] גם ב־11 לבנון לא הסכימה להסכם הצעת אש שהונחה לפתחה, בעיקר בשל אי כלילת נושא חוות שבעא.[45] רק ב־12 באוגוסט, אחרי מאמצים קדחתניים כשהתקבלה הצעת פשרה בין ארצות הברית וצרפת, הסכימה מועצת הביטחון בפה אחד על החלטה 1701 – החלטת פשרה בין האינטרסים הישראליים לאינטרסים של לבנון וחזבאללה – הקוראת להפסקת אש בין הצדדים הלוחמים. החלטה שהתקבלה בניגוד לעמדת סוריה[46] ואיראן, בעיקר בשל ההחלטה לשגר כוח רב לאומי חמוש וגדול לדרום לבנון ובשל אמברגו הנשק על חזבאללה. המערכה התקשורתית לתקשורת היה מעמד מיוחד במלחמה זו, מכיוון שחלק ניכר מהמלחמה נעשה לעיני התקשורת, הן באזור הצפון והן בדרום לבנון, והן בשל השימוש הרב שעשו בה הכוחות המתעמתים. מאות רבות של כתבים ישראלים וזרים עמדו בגבול הצפון, וסיקרו בשידור חי את הקרבות. שני הצדדים עשו שימוש רב בתקשורת לצורכי לוחמה פסיכולוגית. הרמטכ"ל דן חלוץ ודוברת צה"ל מירי רגב נקטו במדיניות של פתיחות תקשורתית, איפשרו לכתבים לשדר מקו החזית, להצטרף ליחידות לוחמות, לראיין קצינים בשטח, והביאו למרקע הטלוויזיה מדי ערב תדרוך יומי, קצינים בכירים שנתנו סקירות מלוות במצגות, כדוגמת מלחמת המפרץ הראשונה.[47] במהלך המלחמה צה"ל אף הצליח להשתלט על שידורי תחנת אל-מנאר ולשתול בהם קטעי תעמולה. בניגוד לצה"ל חזבאללה נקט במדיניות של הסתרת פעילותו, ואף הכחשה של הפגיעות שנעשו בו. מזכ"ל החזבאללה חסן נסראללה, הפיץ מדי ערב ממקום מחבואו קלטות וידאו ערוכות, ובהן דברי איום ורהב על אזרחי ישראל שחלקן היו כוזבים כמו האיום על תל אביב והדיווח על פגיעה נוספת בסטי"ל, הפעם מדגם סער 4.5.[48] בסוף המלחמה הכריז על לא פחות מ"ניצחון אלוהי". קלטות אלו קיבלו נפח תיקשורתי רב בטלוויזיה הערבית והישראלית. התקשורת הישראלית הביאה בהרחבה את נאומיו של נסראללה ובכך שיחקה לידיו. הארגון עשה שימוש רב באינטרנט ללוחמה פסיכולוגית.[49] לאחר המלחמה התברר כי חזבאללה עשה ניסיון רב להטמיע את ערכיו בקרב ילדים ובני נוער, בין היתר באמצעות ספרונים וחוברות צביעה.[50] פרשה מרכזית אחרת הייתה קשורה לכפר קאנא, בה נטען שנעשה טבח ונספרו 58 גופות, לאחר שבית התמוטט על פליטים בעקבות הפגזה של צה"ל. לאחר בירור כל העובדות נתברר שמספר הנפגעים היה 28, וקריסת הבית אירעה שעות רבות לאחר ההפצצה של צה"ל באזור. כך או כך, מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליזה רייס בשל הלחץ הבין-לאומי, לחצה על ישראל להפסיק ל־48 שעות את הפצצות חיל האוויר. לאחר כפר קאנא חלק מהתקשורת הבין-לאומית החלה להתייחס יותר ויותר לסבל הלבנוני. מקרה נוסף שעלה לכותרות בנושא הסיקור התקשורתי של מלחמת לבנון השנייה, נגע לפרשת תצלומי עדנאן חאג'. עדנאן חאג', צלם לבנוני בשירות רויטרס שהתמקד במזרח התיכון ועיבד את התמונות שצילם. הדבר נתגלה ועורר סערה. במלחמה היו גם מקרים של אי דיווח מצד ישראל (כמו הכחשת הפגיעה בסטי"ל אח"י חנית, והדיווח בטרם עת על כיבוש מארון א-ראס ובינת ג'בייל) שיצרו סדקים באמינות של אנשי צה"ל. ועדת וינוגרד סברה כי צה"ל נהג בעניין התקשורתי וההסברתי באופן בעייתי ופרוץ למדי, וגרם לגילוי סודות צבאיים באופנים שונים, ולהפרעה ליחידות הלוחמות בעבודתן.[51] בזמן המלחמה, הרבה פרטים מסווגים כמו כמות ומספרי היחידות, לוחות זמנים, סוגי אימונים וכישלונות נקודתיים נחשפו בתקשורת, כאשר מומחי צבא בדימוס, שמילאו תפקידים בכירים בצה"ל בעבר פירשנו וביקרו את התנהלות צה"ל תוך כדי התנהלות המלחמה, ואף מנו אחת לאחת שגיאות טקטיות ואסטרטגיות שצה"ל כשל בהן, ובכך גם ציירו תמונת מודיעין מדויקת של צה"ל, שחזבאללה יכול היה להיעזר בה, וגם גרמו לדמורליזציה של העורף.[52] צה"ל המשיך במדיניות הפתיחות שלו, ולראשונה במלחמות ישראל מסר למשפחות השכולות תחקירים צבאיים מפורטים, על הקרב שבו נפל בן משפחתם.[53] אבדותבצד הישראלי121 חיילי צה"ל נפלו במלחמה, (כולל שני הרוגים שנחטפו בתחילת הלחימה), ו־628 חיילים נפצעו. במהלך המלחמה נהרגו 44 אזרחים וכ־2,000 נפצעו.[1] בצד הלבנוניבניגוד למספר ההרוגים הישראלים, הידוע במדויק - שוררת עמימות בנוגע למספר הנפגעים בקרב החזבאללה. בסך הכל, מספר ההרוגים בצד הלבנוני עומד על בין 1,035 ל-1,191[54][55]. על פי ההערכות, מתוך מחבלי חזבאללה נהרגו בין 500 (הערכות האו"ם[56]) ל־700 איש (לפי הערכות צה"ל) ונפצעו כ־1,000 מחבלים. לאחר המלחמה ממשלת ישראל פרסמה רשימה של 196 שמות אנשי חזבאללה שנהרגו עד 6 באוגוסט, ולאחר מכן עדכנה את הרשימה כך שתכיל 532 שמות.[57] 43 חיילי צבא לבנון נהרגו בלחימה וכ־100 נפצעו. כמו כן, נהרגו 81 מחבלים של משמרות המהפכה וארגוני טרור אחרים. בין 350 ל־940 אזרחים לבנונים נהרגו בלחימה.[א] בעוד שבמהלך המלחמה ולאחריה הודה הארגון בכ־68-74 לוחמים הרוגים בלבד,[58][57] ב־14 בדצמבר 2006, בכיר החזבאללה מחמוד קומאטי אמר לסוכנות הידיעות AP כי הוא מעריך שלארגון נהרגו כ־250 לוחמים בקרבות.[59][60][61][54] בנוסף, נהרגו 5 משקיפי יוניפי"ל. אחת הסיבות לפער בין ההערכות בנוגע להרוגי חזבאללה, היא שממשלת לבנון רואה בכל ההרוגים אזרחי לבנון, ולא מבדילה בין חברי חזבאללה לאילו שאינם. נוסף לכך, פעמים רבות קשה לסמן לוחם חזבאללה מכיוון שרבים מהם אינם לובשים מדים[54]. תוצאות המלחמה
למלחמת לבנון השנייה היו תוצאות רבות, בהן התפטרות הרמטכ"ל דן חלוץ, וקצינים בכירים בצה"ל בהם אלוף פיקוד, שני מפקדי אוגדות ומפקד חיל הים. כמו כן, יש ביקורת מצד היסטוריונים צבאיים, עיתונאים, אישי ציבור וקצינים בכירים, הטוענים כי המלחמה לא התנהלה כראוי, וכי ישראל לא השיגה את מטרותיה. הציבור הישראלי, אף שתמך ברובו הגדול ביציאה למלחמה, לא הסתפק בתוצאותיה. כתוצאה מכך, קמה מחאה עממית נרחבת שדרשה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור את המחדלים. באוגוסט 2006 הקים עמיר פרץ ועדת בדיקה למלחמה בראשות הרמטכ"ל לשעבר אמנון ליפקין-שחק. החברים בה היו יו"ר טבע אלי הורוביץ, והאלופים במיל' אילן בירן, ומפקד חיל האוויר לשעבר, הרצל בודינגר. בטרם הספיקה הוועדה לפעול הודיע בודינגר על פרישתו ממנה מ"סיבות אישיות". זמן קצר לאחר מכן פורקה ועדת שחק, והוקמה ועדת וינוגרד, ועדת בדיקה ממשלתית בראשותו של השופט בדימוס אליהו וינוגרד, שהגישה את הדו"ח הסופי שלה בסוף ינואר 2008. ועדת וינוגרד ציינה כי לצד היכולות המרשימות שהפגינו חיל האוויר והמודיעין, התגלו כשלים חמורים הן בתחום הצבאי והן בתחום הממשלתי. ועדת וינוגרד כינתה את תוצאות המלחמה "כהחמצה חמורה" (הדו"ח הסופי עמ' 394 פסקה 8). וסברה כי גם בהערכה אופטימית הפעולה הצבאית שהפגינה יכולות צבאיות מרשימות, לא הניבה ניצחון ברור. הוועדה הגישה שורת המלצות ארוכה בכל אחד מהתחומים שסקרה. למרות הדרישה המוקדמת של חלקים מהציבור הישראלי, ולמרות הדו"ח הקשה (במיוחד דו"ח הביניים ששלח אצבע מאשימה כלפי קברניטי המלחמה), לא התפטר ראש הממשלה אהוד אולמרט. לצד התוצאות המיידיות, היו למלחמה תוצאות ארוכות טווח, כגון התגברות המעורבות הבין-לאומית בלבנון. בנוסף, שיקם חזבאללה את תשתיותיו שנפגעו. ישנן טענות, מצידם של פרופסור מרטין ון קרפלד, ד"ר יוחאי סלע וד"ר גיא בכור, שמעמדו של חזבאללה נפגע כתוצאה מהמלחמה. חוקרים אחרים, בהם תא"ל יוסי בידץ מאמ"ן, מרתה קרנשו, פרופסור קייס פירו, וד"ר ג'יימס גלווין טוענים שהארגון התחזק כתוצאה מהמלחמה. כמו כן, לפי החלטת האו"ם התפרס צבא לבנון בתוך דרום לבנון וחזבאללה נדחק צפונה. הפגיעה בכלכלה הלבנונית שנחשבה לכלכלה פגועת מלחמה טרם שוקמה, לעומת כלכלת ישראל שהצליחה להשתקם מהר מנזקי המלחמה, ולהמשיך בצמיחה חיובית. החיילים החטופים נהרגו ביום חטיפתם, ומידע אודותם לא נכלל בהסדרי האו"ם לסיום הלחימה. לאחר המלחמה המשיכו פעולות חבלה מלבנון, בהן מקרים של ירי רקטות מלבנון,[62][63][64][65][66][67] ירי נ"ט של חזבאללה בסמוך לגבול שגרם למותם של שני חיילי צה"ל ופציעתם של אחרים,[68] חיילי צה"ל שנהרגו ונפצעו מאש צלפים מלבנון,[69][70] ומספר מקרים של הנחת מטענים בגבול הצפון.[71][72][73] בעקבות המלחמה אומצה "דוקטרינת הדאחייה" שהגה גדי איזנקוט בזמן כהונתו כאלוף פיקוד הצפון בשנת 2008. תכליתה, היא שימוש לא-פרופורציונלי באש אווירית וארטילרית נגד ארגוני הטרור ובראשם חזבאללה, במקרה של עימות בין הצדדים. ב־16 ביולי 2008 לאחר משא ומתן בתיווך גרמני, בוצעה עסקת החלפת שבויים בין ישראל לבין חזבאללה. ישראל שחררה את המחבל סמיר קונטאר, ועוד 10 שבויים לבנונים והחזירה 199 גופות ובתמורה קיבלה את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.[74] עלות המלחמה הייתה כשלושה עשר מיליארד ש"ח: כאחד עשר מיליארד ש"ח הוצאות של משרד הביטחון וצה"ל, וכשני מיליארד ש"ח הוצאות אזרחיות כגון תשלום פיצויים לאזרחים שנפגעו מהמלחמה. בחשבון זה לא נכללו עליות המחירים כתוצאה מהמלחמה: כך למשל חברת הביטוח לויד'ס העלתה את מחיר הביטוח עבור מכולה הנשלחת לישראל דרך הים מעשרה דולרים למכולה ל־200 דולרים למכולה. לאחר המלחמה התקיים דיון בכנסת, האם לסווג אותה כמלחמה או מבצע, לבסוף הוחלט לסווגה כמלחמה, ונקבע שמה "מלחמת לבנון השנייה". בישראל, התאריך העברי בו פרצה המלחמה, ט"ז בתמוז, נקבע כיום הזיכרון הרשמי לנופלים במלחמה זו. יש הטוענים כי למרות התחושה הקשה בציבור בעקבות המלחמה, מלחמת לבנון השנייה הצליחה להשיב את ההרתעה ואת השקט לגבול הצפון. בשנים שלאחר המלחמה נמנע כמעט לחלוטין חזבאללה מביצוע פעולות טרור נגד ישראל בגבול ישראל־לבנון וכן מירי רקטות ארטילריות על ישראל. מנגד, יש הטוענים כי ההרתעה היא הדדית שכן חזבאללה, בשנים של אחרי המלחמה, הכניס עשרות אלפי רקטות וטילים לשטחים שכביכול אסור לו להיות בהם, בעוד ישראל מסתפקת בסיכולים בודדים של משלוחי תחמושת מסוריה אל לבנון שהיא מגדירה כ"שוברי שוויון". ב־2008 נהרג בסוריה "רמטכ"ל חזבאללה" עימאד מורנייה בסיכול ממוקד שיוחס לישראל וב־2015 חוסל בנו ג'יהאד מורנייה בסיכול ממוקד שיוחס גם הוא לישראל. ב־2015 חוסל סמל נוסף של חזבאללה, המחבל סמיר קונטאר, ששחרורו נחשב לאחד מהישגי חזבאללה במלחמה. ראו גם
לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
דו"חות רשמיים
סיקורים מיוחדים
סיכומי המלחמה
סיקורים באתר דובר צה"ל
מאמרי דעה וניירות עמדה
אותות, עיטורים וצל"שים
בלוגים ויומנים
סרטים
שונות
ביאורים
הערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
