ועידת השולחן העגול

ועידת השולחן העגול, או בשמה הרשמי ועידת סנט ג'יימס (באנגלית: The St. James Conference; ידועה לעיתים בתור ועידת לונדון, באנגלית: London Conference), הייתה ועידה שהתקיימה בין 7 בפברואר ל-17 במרץ 1939 והיוותה את ניסיון הגישור האחרון של ממשלת בריטניה לבעיית הסכסוך היהודי-ערבי. מקור שמה הרשמי בשמו של הארמון בלונדון בו נתקיימה.

הוועידה כונסה לאחר שוועדת וודהד נכשלה ומסקנותיה נדחו על ידי הערבים והיהודים כאחד. סיכומי ועדת וודהד כללו שתי הצעות חלוקה חדשות, המנוגדות להצעת ועדת פיל, שפורסמו ב-9 בנובמבר 1938.

ב-7 בנובמבר 1938 מסרה ממשלת בריטניה שבכוונתה לכנס ועידה ערבית-יהודית, שישתתפו בה גם נציגים ממדינות ערב.^[1] כפועל יוצא מכישלון הוועידות הקודמות, הזמינה הממשלה הבריטית להתייעצות סביב "שולחן עגול" נציגים יהודים מן התנועה הציונית ומארץ ישראל ונציגים ערבים פלסטינים וכן נציגים ממדינות ערב הסמוכות. ההתייעצות נקבעה לאפריל 1938, בימים של מתיחות בינלאומית חמורה, לאחר חתימת הסכם מינכן ובאווירה כללית של עמידה על סף מלחמת עולם. הבריטים נזקקו לעולם ערבי שקט וידידותי לאור החשש לפרוץ המלחמה, והיהודים לא נחשבו לכוח ממשי במזרח התיכון מבחינה מדינית או צבאית.

אינטרסים אלו הם שהביאו את הבריטים לשתף את נציגי מדינות ערב בוועידה הדנה על גורלה של ארץ ישראל, על מנת לרתום אותם בברית עם בריטניה. שיתוף זה היה בעוכרי היישוב היהודי, שכן הכנסת הגורם המדיני העוין לא יכלה לתרום דבר לשלום בין בני העמים בארץ ישראל, וכך פרץ ויכוח מר בקרב נציגי התנועה הציונית בנוגע להשתתפות בוועידה, שכונתה "ועידת מינכן הארץ-ישראלית". בסופו של דבר הוחלט להשתתף בשיחות אלו.

ממשלת בריטניה סירבה בתחילה להזמין את המנהיגים הערבים הפלסטינים שהיו אחראים ל"מסע הרצח והאלימות" (המרד הערבי הגדול שהחל ב-1936), אולם ב-15 בנובמבר הודיע הוועד הערבי העליון שהוא המייצג הבלעדי של הפלסטינים, ובריטניה נסוגה מעמדתה זו. היא התירה לגולים הפלסטינים באיי סיישל להצטרף למשלחת הערבית. הוועד הערבי העליון גם דרש בהודעתו שהוועידה תהיה בריטית-ערבית בלבד, ללא ייצוג ליהודים, משום ש"העם הערבי אינו מכיר ביהודים כצד לבעייתו ולא יישא-וייתן עמם על גורלו".^[1]

ב-17 בינואר 1939 נתכנסו בקהיר נציגי המדינות הערביות שהוזמנו לוועידה (מלבד ירדן) כדי להתייעץ לגבי העמדות הערביות שיוצגו בה. בהתייעצויות נקבע שהמדיניות הערבית תהיה אחידה: אין משא ומתן עם היהודים; הפסקת ההגירה היהודית לארץ ישראל והפסקת קניית הקרקעות היהודית; מדינה עצמאית בעלת רוב ערבי בארץ ישראל, הקשורה עם בריטניה כמו עיראק ומצרים; שיעור האוכלוסייה היהודית בתוך האוכלוסייה הכללית של ארץ ישראל לא יעלה על זה הקיים. לנקודות הללו הוסיף מוחמד מחמוד פאשא, ראש ממשלת מצרים, שלוש נקודות נוספות: ליהודים תישמרנה זכויותיהם האזרחיות; תהיה אוטונומיה לעיריות בעניינים המקומיים; העברית תהיה שפה שנייה באזורים היהודיים. כמו כן, נקבע שלגבי כל הצעה לפתרון שתועלה בוועדה, תכריע המשלחת הפלסטינית.^[1]

בראש המשלחת היהודית עמד הד"ר חיים ויצמן והשתתפו בה דוד בן-גוריון, משה שרתוק (לימים שרת) וכן כ-40 איש נוספים. את המשלחת מטעם הוועד הלאומי הוביל יצחק בן-צבי וכן השתתף בו משה בלוי, נציג אגודת ישראל והיישוב הישן.

הרכב המשלחת הערבית: ג'מאל אל-חוסייני (ראש המשלחת, רשמית: ממלא מקום "הנשיא" אמין אל-חוסייני, שנשאר בביירות), עווני עבד אל-האדי, מוסא אל-עלמי, ג'ורג' אנטוניוס (מזכיר כללי של כל המשלחות הערביות), חוסיין אל-ח'אלידי, אלפרד רוק, אמין אל-תמימי, ראע'ב נשאשיבי ויעקוב פראג'. מזכיר המשלחת היה פואד סאבא. אל-עלמי השתתף בוועדה שעסקה במכתבי מקמהון ואילו אל-חוסייני ואנטוניוס השתתפו בוועדה למדיניות.^[1] ג'מאל אל-חוסייני פעל לגייס תמיכה ערבית בעמדה הפלסטינית. אמין אל-חוסייני, ששהה בגלות בלבנון, התעדכן באופן שוטף על מהלך הדיונים והנחה את חברי המשלחת.^[2] בתור יועץ למשלחת הערבית שימש מייקל מקדונל לשעבר "זקן השופטים" הבריטי בארץ ישראל.

בוועידה השתתפו גם נציגי חמש מדינות ערב עצמאיות ועצמאיות-למחצה: מצרים, ערב הסעודית, תימן, עיראק ועבר הירדן.^[1] ביניהם היו ראשי ממשלות מצרים, עיראק וסעודיה. השתתפותם של השליטים הערבים הללו הייתה תקדים בעל משמעות חמורה ליהודים, מאחר שבעיית ארץ ישראל הייתה מעתה לא רק בין היהודים לפלסטינים, אלא בין היהודים לעולם הערבי כולו.^[3] סוריה ולבנון היו תחת שלטון מנדטורי ולא הוזמנו בשל התנגדות צרפת.^[1]

הוועידה נפתחה ב-7 בפברואר 1939. כבר מראשיתה סירבו נציגי הערבים לשבת לשולחן אחד עם נציגי היישוב היהודי, ולכן כל אחת מהנציגויות קיימה כינוס נפרד של הוועידה עם הבריטים, ובכך הפכו למתווך.

בשעה 10:30 בבוקר נכנסה המשלחת הערבית לארמון סנט-ג'יימס בשער "פריאר'ס קורט". ב"חדר המלכה אן" נערכה השקת כוסיות ולאחר מכן התיישבו המנהיגים הערבים ב"חדר התמונות", שבו תלויים דיוקנותיהם של המלכים והנסיכים של בריטניה. אליהם הצטרפו ראש ממשלת אנגליה, נוויל צ'מברלין, שר החוץ הלורד האליפקס, שר המושבות מלקולם מקדונלד, שני תתי-שרים ומספר פקידים בכירים, שהתיישבו מול המשלחת הערבית. צ'מברלין נשא ברכה קצרה ושני נציגים ערבים השיבו לו. המשלחת הערבית עזבה את הארמון בשער שדרכו נכנסה. בשעה 11:45 שוב נכנסה הפמליה הבריטית אל "חדר התמונות", הפעם אל מול המשלחת הציונית, שנכנסה לארמון דרך "שער הצירים". צ'מברלין נשא אותה ברכה, שהפעם הופנתה אל "היהודים". ויצמן, בן-צבי וסטפן וייז השיבו לו בשם המשלחת. בתום הישיבה, יצאה גם המשלחת היהודית מהארמון דרך השער שדרכו נכנסה.^[4]

נציגי היהודים, בראשות חיים ויצמן, קראו בהסתמך על הצהרת בלפור ועל המנדט הבריטי לאפשר עלייה לארץ ישראל, כזו שתתרום לפתרון בעיית הפליטים היהודים באירופה. כמו כן פנו לאנגלים בבקשה לא לעזוב את היהודים "בשעה השחורה ביותר בתולדות עם ישראל", והדגיש כי "פיוס שונאים על חשבון הזנחתם של ידידים לא יצעיד קדימה את ענייניה של בריטניה". ניתן לסכם את תביעות נציגי היהודים בסעיפים הבאים:

• מימוש עקרון יכולת הקליטה הכלכלית ותמיכה בעליה יהודית בקנה מידה גדול, בין היתר כלכלית באמצעות מלווה בינלאומי ליישוב פליטים בארץ ישראל.
• סיוע להתיישבות היהודית באמצעות מסירת כל הקרקעות בארץ ישראל שסומנו כבלתי ניתנות לעיבוד.
• הקמת כוח הגנה יהודי קבוע שיבטיח מחד את ביטחון היישוב היהודי, ומאידך יקל את עול המלחמה מהבריטים במידה ואלו ייקלעו למתיחות.

נציגי הערבים דחו את השימוש בהצהרת בלפור והציבו כדרישה את ההבטחה המרכזית שקיבלו במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון בשנים 1915–1916 - עצמאות לערביי ארץ ישראל. כמו כן דרשו הנציגים את הפסקת העלייה וקניית הקרקעות על ידי היהודים. כל זאת דרשו תמורת ברית עם בריטניה והתחייבות לשמור על זכויות המיעוט היהודי בארץ ישראל. על מנת לברר את העניין, פרסמו הבריטים את מכתבי חוסיין-מקמהון באופן רשמי לראשונה, ואז התברר כי הם כתובים בלשון מעורפלת ולא ניתן להבין את הנטען על ידי הערבים באופן חד-משמעי, ובריטניה טענה שלא היו דברים מעולם וארץ ישראל לא נכללה בהבטחות אלו.

ב-15 בפברואר 1939 העלה מלקולם מקדונלד הצעה, שהתבססה על רעיון שהעלה הרברט סמואל ב-1937, לאפשר עלייה של יהודים לארץ ישראל, עד שאחוזם באוכלוסייה יגיע ל-40%. המשך עלייה מעבר לאחוז זה יצריך הסכמה של הערבים. בן-גוריון התנגד להצעה זו ושלל אותה באופן חד-משמעי.^[5]

כינוסי הוועידה הנפרדים לא קידמו את המשא ומתן, וב-23 בפברואר 1939 נערכה פגישה לא רשמית בין שני הצדדים. בפגישה זו התברר שהממשלה הבריטית נוטה לכיוון העמדות של נציגי הערבים, ומלקולם מקדונלד הכריז על שתי פעולות שלראייתו יש לנקוט:

• סיום המנדט והקמת מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל, הקשורה בברית עם בריטניה.
• הגשמת הכרזה זו מיד לאחר שיהא שלום בארץ.

נציגי הערבים התעקשו שאין קשר בין המדינה הערבית לבין היהודים החיים בארץ ישראל, וכי הם מוכנים להכיר ביהודים שכבר נמצאים בארץ כמיעוט יהודי, אולם בשום פנים ואופן לא אישרו את המשך העלייה. נציגי היהודים התאכזבו קשות מביטול העלייה לחלוטין, ודרשו שהמדינה שתוקם לא תושתת על השתלטות של עם אחד על משנהו. הצעותיה של ממשלת בריטניה הביאו את המשלחת היהודית להחליט שאין טעם בהמשך ההשתתפות בוועידה, וב-27 בפברואר 1939 מסרו הכרזה המשתלחת בהתכחשותם של הבריטים מהתחייבויותיהם.

ב-15 במרץ הגישה ממשלת בריטניה את תוכניתה לשתי המשלחות. ויצמן לא נכח בישיבה הזו וגם בן-גוריון סירב להופיע בה.^[6] הם לא נכחו בישיבת הנעילה של הוועידה, לאחר שהתברר כי לאור הצעות ממשלת בריטניה, תגרע נוכחותם במקום מכבודם. למחרת נפרד ויצמן מהמשלחת היהודית ואמר: "כל מה שהתרחש כאן היה רק אפיזודה חולפת, עוד תהפוכה בשורת התהפוכות שידע עמנו. היו להם תקוות גדולות, והן נופצו בחלקן. הם ישובו ויבנו אותן מחדש. אלפי שנים המתינו: יבוססו בדרכם עוד חמש שנים".^[7] ב-17 במרץ שלח ויצמן מכתב קצר למלקולם מקדונלד, בו כתב: "המשלחת היהודית, לאחר ששקלה בעיון רב ההצעות שהוגשו לה על ידי ממשלת הוד מלכותו ב-15 במרץ 1939, מצטערת, שאין היא מוכשרת לקבלן כבסיס להסכם, ולכן החליטה להתפרק".^[8]

בלונדון נמשכו הדיונים גם לאחר עזיבת המשלחת היהודית, ולאחר שהבינה שאין ביכולתה לפשר בין שני הצדדים הניצים, הציגה את תוכניתה בפני שתי המשלחות ב-16 במרץ 1939. התוכנית דיברה בקווים כלליים על הקמת מדינה דו לאומית לאחר עשר שנות מעבר, כתלות בהצלחת השיתוף בין הערבים לבין היהודים במועצת הנהלה שתקום בזמן מדינת המעבר. המדינה החדשה תידרש לכרות ברית עם בריטניה, ותהיה ערבה למיעוטים דוגמת המיעוט היהודי. כמו כן העלייה היהודית הוגבלה ל-75,000 איש במהלך חמש השנים הקרובות וקניית הקרקעות תוגבל ותיאסר באזורים רבים משטחי ארץ ישראל.

התוכנית אכן גובשה במרץ, אך פורסמה רק ב-17 במאי 1939 באופן רשמי, בשל המשברים באירופה. היא פורסמה כ"ספר הלבן השלישי" שכונה בפי היהודים "הספר השחור" או "ספר המעל".

מסקנות הוועידה הגיעו לארץ עוד טרם הצגת התוכנית, והביאו את הערבים לפרוץ בהפגנות שמחה ובפעולות איבה כנגד היהודים, בחיפה ובירושלים. היישוב הערבי היה נכון לקבל את התוכנית תחת שלושת התנאים הבאים:

• הפסקה מיידית של העלייה היהודית וקניית הקרקעות על ידי היהודים.
• התחייבות שהיישוב היהודי לא יוכל לעכב את הקמת המדינה הערבית.
• זמן מוגדר מראש לתקופת המעבר.

ביישוב היהודי לעומת זאת, התגובות היו הפוכות. האצ"ל פתח לאחר מחצית השנה של הבלגה, בשורה של מעשי רצח: עוברי אורח ערבים בתל אביב, פצצה בשוק חיפה ועוד. הוועד הלאומי קרא לכינוס שליחים מכל פינות היישוב, ואלו התריעו בקול קורא על כונתה של בריטניה לחסל את מדיניות הבית הלאומי. למעשה השותפות שבין המנדט הבריטי ליישוב היהודי בארץ ישראל הגיעה לקיצה והחלה תקופת המאבק והמרי.

• דרישותיהם של ערביי ארץ-ישראל להקמת מדינה ערבית עצמאית היו גדולות עד כדי ביטול כל חזון להקמת בית לאומי יהודי בארץ-ישראל.
• אין הערבים מוכנים לקיים משא ומתן עם היהודים, שהרי כל ניסיון קודם כשל.
• הנציגות היהודית אינה מוכנה לשבת בחיבוק ידיים כאשר הערבים חותרים לביטול הקמת מדינה יהודית.

מסיבות אלו הגיעו הבריטים למסקנה שלא יוכלו למצוא פתרון לסכסוך מתמשך זה בשל חוסר יוזמה ורצון הנובע משני צידי המפה, ויש לקרוא להקמת מדינה דו-לאומית.

מסקנות אלו מופיעות כאמור בספר הלבן.

• המרד הערבי הגדול
• ועדות חקירה לארץ ישראל
• ועדת וודהד

• יהודה סלוצקי, ספר תולדות ההגנה: כרך שני - מהגנה למאבק, הוצאת מערכות, 1964.

מדיה וקבצים בנושא ועידת השולחן העגול בוויקישיתוף

• פתיחת ועידת סנט ג'יימס, 9 בפברואר 1939, ארכיון AP

ועדות חקירה לארץ ישראל
ועדת פיילין • ועדת הייקראפט • ועדת שו • ועדת פיל • ועדת וודהד • ועידת השולחן העגול • הוועדה האנגלו-אמריקאית • מוריסון גריידי • ועדת אונסקו"פ
פורטל היישוב