העתק של המגילה מוצג כיום בכנסת, אך המגילה המקורית אינה מוצגת לציבור הרחב. המסמך המקורי עליו נכתבה המגילה שמור בכספת מיוחדת בארכיון המדינה בירושלים, כאשר רק למעטים יש גישה אליו[1].
תוכן המגילה
זכותו הלאומית של עם ישראל
כמחצית ממגילת העצמאות מוקדשת להצגת הבסיס ההיסטורי, המוסרי והמשפטי לחידוש העצמאות היהודית בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. להלן העובדות ההיסטוריות מהעבר הרחוק והקרוב, שעמדו ביסוד המגילה לתפיסתם של יוצריה, ונסקרו בחלק זה של המגילה:
ארץ-ישראל היא המקום בו קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית ובה קיים ממלכה עשירה בתרבות. על אדמת ארץ-ישראל גובש ונכתב "ספר הספרים הנצחי" (כלשון ההכרזה) – התנ"ך. לפיכך לעם היהודי קשר הדוק אל כברת ארץ זו.
העם היהודי הוגלה מארצו בכוח הזרוע לאחר תקופת בית שני, בניגוד מוחלט לרצונו. גם לאחר הגליה זו והתפזרותו של העם היהודי בתפוצות השונות, לא שכח את שייכותו לארץ ישראל ולא חדל מלהתפלל ומלקוות לשוב אליה ולחדש בתוכה את חירותו המדינית, במשך אלפיים שנה.
בדורות האחרונים התרחשה שיבה המונית של יהודים אל ארץ ישראל, בגלי עלייה שהתגברו מאז המאה ה-18 ועוד יותר משלהי המאה ה-19 מהעלייה הראשונה ואילך, במסגרתן באו לארץ עולים, חלוצים ומעפילים. הם הפריחו שממות ובנו כפרים וערים, והחיו את השפה העברית, יישוב גדל ומנהל את משקו ותרבותו. היישוב חידש למעשה את הקיום היהודי החברתי, התרבותי והלאומי בארץ-ישראל. ההתיישבות היהודית המחודשת הביאה את ברכת הקידמה לכל תושבי הארץ, והיא שוחרת שלום. בניין הבית הלאומי היהודי בארץ-ישראל הוא עובדה קיימת, שאינה ניתנת לביטול.
בשנת תרנ"ז (1897) התכנס הקונגרס הציוני בעקבות קריאתו של בנימין זאב הרצל, והכריז על זכותו של העם היהודי לתקומה לאומית מדינית בארץ ישראל. תוכנית בזל הציבה תוקף משפטי מודרני לזכות זו, וכן היוותה הצהרת כוונות.
זכותו ההיסטורית של עם ישראל בארץ ישראל זכתה להכרה מצד ממשלת בריטניה בהצהרת בלפור מתאריך 2 בנובמבר1917, ואושרה בכתב המנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בינלאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.
השואה, בה נרצחו מיליונים מיהודי אירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעיית העם היהודי מחוסר הארץ והעצמאות המדינית על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל. מגילת העצמאות קובעת כי על מדינה זו להיות פתוחה בפני כל יהודי ולהעניק לעם היהודי מעמד של אומה שוות זכויות בתוך משפחת העמים.
במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות שוחרות השלום כנגד הנאצים, התגייסותו ומאמציו בתקופת המלחמה נזקפה לזכותו לקחת חלק בייסודה של ברית האומות המאוחדות.
תוכנית החלוקה שהתקבלה בכ"ט בנובמבר1947, חייבה את הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל. הכרה זו בזכות העם היהודי להקים את מדינתו, אינה ניתנת להפקעה. החלטת האו"ם אינה מקור הזכות אלא הכרה בזכות הקיימת ממילא[2].
זכותו של העם היהודי למדינה מוצגת בהכרזת העצמאות כזכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם, עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית. קביעת ארץ ישראל כמקום בו זכאי העם היהודי לממש את זכותו זוכה להנמקה נרחבת, על ידי הדגשת הקשר ההדוק של העם לארץ ישראל לאורך הדורות.
בחלק זה מוצגת תוכנית ביצועית: נקבע כי "החל מרגע סיום המנדט ועד להקמת השלטונות הנבחרים והסדירים של המדינה בהתאם לחוקה שתיקבע על ידי האספה המכוננת הנבחרת לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948 – תפעל מועצת העם כמועצת מדינה זמנית, ומוסד הביצוע שלה, מנהלת העם, תהווה את הממשלה הזמנית של המדינה היהודית, אשר תיקרא בשם ישראל"[3].
אין במגילה התייחסות למאפיינים אחרים של מדינה עצמאית, כמו הרשות השופטת או גבולות המדינה (פרט לכך שהיא בארץ ישראל). בן-גוריון התנגד להכרזה על גבולות המדינה וטען כי גם בהכרזת העצמאות של ארצות הברית לא נאמר דבר על גבולות[4]. המגילה אינה מתייחסת לירושלים ואינה קובעת את בירתה של המדינה. הסיבה לכך נעוצה, ככל הנראה, בעובדה שבהחלטת החלוקה נקבע שירושלים תוכרז שטח בינלאומי (קורפוס ספרטום) לתקופת ביניים של עשר שנים, ובסיומה ייערך משאל עם אשר לזהותה העתידית של העיר.
עקרונות המדינה החדשה
עקרונות המדינה החדשה מצויים בחלק השלישי שלה. חלק זה מפרט את עקרונות היסוד שלאורם תפעל מדינת ישראל:
בחלק הרביעי שיובא להלן (הצהרת כוונות) ישנה התחייבות מוגדרת וספציפית יותר ביחס לערביי ישראל.
הצהרת כוונות בפני אומות העולם
האומות המאוחדות, בבקשה למתן יד לעם היהודי בבניין מדינתו ולקבלת מדינת ישראל לתוך משפחת העמים.
הערבים תושבי מדינת ישראל, קריאה לשמירה על השלום וללקיחת חלק בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה ונציגות במוסדות השלטון.
המדינות השכנות ועמיהן, בקריאה לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם היהודי העצמאי בארצו.
העם היהודי בתפוצות, בקריאה לעלות למדינת ישראל, לתרום לבניינה ולעמוד לימינה תמיד.
כתיבת המגילה
הטיוטות הראשונות
פנחס רוזן הטיל את ניסוח המגילה על מרדכי בעהם שהיה משפטן בכיר בתל אביב[5], ביום שישי, 23 באפריל 1948, שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות.
הטיוטה של בעהם התמקדה בנרטיב היסטורי של זיקת העם היהודי לארץ ישראל, והמדינה החדשה הוגדרה בה "מדינה יהודית חפשית ועצמאית"[5].
בעהם, שהתקשה במשימה כבדת משקל זו, נועץ בחותנו וזה המליץ לו על שלום צבי דוידוביץ, רב קונסרבטיבי אמריקאי ודוקטור למדעי הרוח. את הטיוטה הראשונית כתבו בעהם ודוידוביץ' בהשראת הכרזת העצמאות של ארצות הברית והיא הייתה בעלת אוריינטציה דתית מובהקת בה אוזכר אלוהים מספר פעמים.
בהמשך העביר רוזן את הטיוטה לידיו של עורך הדין צבי ברנזון, היועץ המשפטי של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. שהוסיף להגדרת המדינה את המילה "דמוקרטית". במקביל ברנזון התייחס לאופייה של המדינה; עליה חופשית ליהודים, ערכים "ברוח חזון נביאי ישראל", לצד הבטחת זכויות אדם לכלל תושבי המדינה. הכוונה בניסוח הזה הייתה להיענות לדרישת האו"ם כי הכרזת העצמאות תבטיח משטר דמוקרטי וזכויות אדם[6]. הניסוח של ברנזון התבסס על נאומו של זלמן רובשוב (שז"ר) מספר חודשים קודם לכן, אך ברנזון השמיט את המונח "ארץ מוצא" מרשימת הדברים שאסור להפלות בגינן[5].
הטיוטה של ברנזון הועברה לשכתוב בידי שלושה משפטנים: בעהם, אורי ידין וצבי עֵלי בֶּקֶר. בטיוטה שגיבשו "השלושה", הוסרה ההבטחה לשוויון כלפי ערביי ישראל ונמחקה כל התייחסות שיכולה להשתמע ממנה הכרה בגבולות תוכנית החלוקה ובמעמדה הייחודי של ירושלים.
המשך הניסוח אחרי ההצגה למנהלת העם
לאחר שהטיוטות הראשוניות הובאו למנהלת העם וספגו ביקורת חריפה, הוקמה ועדת חמישה בראשות משה שרת שניסחה טיוטה רביעית. ב-13 במאי לפנות ערב הוגשה הצעתה למנהלת העם. שרת עשה את רוב המלאכה, תוך התייעצות עם משפטנים מומחים. נוסח ההכרזה הושאל מכתב המנדט וממסמכים משפטיים רבים אחרים, וכל סעיף שלו התחיל במילים "הואיל ו...". בהצעה זו הוזכרה גם תוכנית החלוקה של האו"ם. מזכיר מנהלת העם כתב כי "בן-גוריון התנגד ל'הואיל' כי אינו עברי" וכן "התנגד למילים 'ישוב רב־איל', 'עוז וגבורה' וכיוצא באלה". כמו כן, התנגד להזכרה מפורשת של תוכנית החלוקה.
בתום דיון בטיוטה של שרת הוטל על ועדה בת ארבעה לנסח ניסוח אחרון. חבריה היו: בן-גוריון, הרב פישמן, ציזלינג ושרת. בערב ישב בן-גוריון וערך מחדש את הנוסח. רוב השינויים שלו לא היו מהותיים, אולם הנוסח קיבל אופי שונה. הוא השמיט את המילה "הואיל", הסיר מליצות מיותרות, קיצר את הנוסח ברבע ומחק את ההתייחסות לחלוקת הארץ. כמו כן, הסיר את קריאתו של שרת לאומות המאוחדות לתת יד "להגנה" על מדינת ישראל ואת קריאתו ל"עולם הנאור", שיעמוד "לימין העם היהודי בהקמת מולדתו". בבוקר הזמין את שלושת חברי הוועדה האחרים והציג בפניהם את הנוסח. שרת לא הגיע, אך ציזלינג ופישמן הגיעו ואישרו את הנוסח, לאחר ויכוח על פסקה שנועדה לגשר בין דתיים וחילוניים. פישמן התעקש על אזכור אלוהי ישראל במגילה, והסכים לנוסח "מתוך ביטחון בצור ישראל וגואלו", אולם ציזלינג דרש להסיר את כל הקטע, מכיוון שהתנגד למונחים דתיים. לבסוף הסכימו על הנוסח המקורי של בן-גוריון, הביטוי "צור ישראל" בלבד[7]. ביטוי זה נבחר בכוונה, מכיוון שצור ישראל מתפרש לשני פנים - כשם ה' וגם כחוזק ישראל. בן-גוריון טען שהוא זה שהכניס למגילת העצמאות את הביטוי "צור ישראל", אבל על פי מחקר של פרופ' יורם שחר ביטוי זה תורגם בידי בעהם מהביטוי "divine providence" ("השגחה"), המופיע באנגלית בהכרזת העצמאות של ארצות הברית[8]. בן-גוריון הוסיף את הטיעון המשפטי לגבי הזכות ההיסטורית והטבעית של העם על ארצו. באופן זה התקבל הנוסח הסופי של מגילת העצמאות. הרב יהודה לייב פישמן מימון טען בתוקף שיש לכתוב את שם ה' במפורש, אך לאחר שבקשתו לא נענתה, הוסיף לפני חתימתו את המילים בעזרת ה'.
ביום העצמאות 1965, אמר שרת כי בן-גוריון "נטל את ההגיוניות של המבנה" של הנוסח המקורי[9].
מלאכת הקליגרפיה של מגילת העצמאות הוטלה על המעצב אוטה וליש. במעמד הכרזת העצמאות לא הקריא בן-גוריון מהמגילה, אלא מטיוטה שהודפסה במכונת כתיבה, כיוון שווליש הספיק לכתוב רק את חלקה התחתון של המגילה בשל המחלוקת עד הרגע האחרון על נוסח הכרזת העצמאות[10]. מסיבה זו, המגילה עשויה משלושה ריבועי קלף תפורים, ולאחר הטקס היא נתפרה אל החלק בו חתמו חברי המועצה[11].
השתנות היחס בין המאפיין של "יהודית" לבין המאפיין של "דמוקרטית" בין הטיוטות השונות
כל הטיוטות של מגילת העצמאות, וגם הנוסח הסופי, כללו התייחסות להיותה של המדינה "מדינה יהודית" וכן התייחסות כל שהיא למאפיינים דמוקרטיים שיהיו במדינה. בטיוטה הראשונה וגם בטיוטה הסופית לא הוזכר במפורש המונח "דמוקרטיה", אף על פי שהוא נכלל בחלק מהטיוטות[12].
למעשה קיימות ארבע אפשרויות עיקריות לאפיין את היחס בין האופי היהודי של המדינה לאופייה הדמוקרטי:
היהדות עליונה על הדמוקרטיה (מדינה יהודית בעלת מאפיינים דמוקרטיים).
הדמוקרטיה עליונה על היהדות (מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים).
שוויון בין יהדות לדמוקרטיה (מדינה יהודית ודמוקרטית).
דמוקרטיה הנובעת מן היהדות (מדינה יהודית־דמוקרטית).
לפי ניתוח של דב אלבוים ועזרא ברום הנוסח הסופי של מגילת העצמאות מבוסס על תפיסה של "דמוקרטיה הנובעת מן היהדות", הטיוטה הראשונה של בעהם מבוססת על תפיסה כי "היהדות עליונה על הדמוקרטיה", הטיוטה של ברנזון מבוססת על תפיסה של "שוויון בין יהדות לדמוקרטיה" ואילו הטיוטה של שרת דגלה בקיומה של "מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים"[5].
החותמים על המגילה
שלושים ושבעה החותמים על מגילת העצמאות היו חברי מועצת העם. 25 מהם חתמו על המגילה בטקס הכרזת המדינה, ו־11 מחברי המועצה, שלא יכלו להגיע מירושלים הנצורה לטקס, וכן נציג אגודת ישראל שהיה אז בארצות הברית, הוסיפו את חתימותיהם מאוחר יותר.
יש הטוענים ששמו של חיים ויצמן, נשיאה הראשון של מדינת ישראל, נעדר מרשימת חותמי המגילה. ניתן להבחין בטור הראשון של החותמים כי המקום בין אליהו דובקין ומאיר וילנר, בו אמור היה ויצמן לחתום לפי סדר אלפביתי, נותר ריק. לתעלומה זו שני הסברים מתחרים. הסבר אחד מצביע על ראשון חותמי המגילה, דוד בן-גוריון, שחתימתו חורגת מהסדר האלפביתי. לפי גרסה זו מחה ויצמן על החריגה מסדר החתימה ולא הסכים לחתום. לשיטתו לא צריכה הייתה להיות חריגה שכזו, אך אם נעשתה, הרי שכנשיא המדינה שמו שלו צריך היה להיות בראש החותמים. גרסה שנייה טוענת שבן-גוריון, יריבו הפוליטי של ויצמן, מנע ממנו לחתום על המגילה, שחתימתה נעשתה בזמן בו שהה ויצמן בארצות הברית[13]. בן-גוריון לא אפשר לו לחתום בנימוק שרק חברי מועצת העם חתמו עליה[14]. מרדכי נאור[15] ומיכאל לוין[16] טוענים שוויצמן כלל לא היה אמור לחתום על המגילה, שכן מלבד העובדה שהוא לא היה חבר מועצת העם, הוא גם לא היה נשיא בשעת ההכרזה והרווח נותר בשביל החברים תושבי ירושלים הנצורה באותה עת.
שאלת היעדר חתימתו של וויצמן שבה ועלתה לאורך השנים וגם דוד בן-גוריון התייחס לקיפוח זה. ואז, במסגרת חגיגות שנות העשרים למדינה, הוחלט על פרסום מינשר מיוחד מטעם נשיא המדינה על דעת הממשלה.
מינשר זה (שניתן לו הכינוי "מגילת שז"ר) חובר והוקרא על ידי הנשיא זלמן שזר ברחובות, ביום 2.11.67. נקבע כי המינשר יוצג בגנזך המדינה יחד עם מגילת העצמאות. הנשיא העלה על נס את דמותו של וויצמן ואת פעולותיו למען התנועה הציונית. הוא הזכיר כי בעת הכרזת המדינה היה ויצמן נתון בעיצומה של היאבקות בניו יורק ובוושינגטון ועל כן נבצר ממנו להיות בארץ ישראל בעת הכרזת המדינה - אך עם ישראל זכר את תרומתו המיוחדת וב-17 בפברואר 1949 בחרה בו הכנסת לנשיא הראשון של מדינת ישראל.
שז"ר הודיע כי על דעת ממשלת ישראל תופקד הכרזתו זו בגנזך המדינה בין מסמכי היסוד לתולדות הציונות ולהתחדשותה (תיק מגילת העצמאות א-11/7303, הודפס 18/2/2018, ארכיון המדינה)
מעמדה המשפטי של מגילת העצמאות
בדצמבר 1948 פסק בית המשפט הגבוה לצדק בבג"ץ 10/48 זיו נ' גוברניק (פ"ד א, 85), בו העותר טען נגד הפעלת חוק מנדטורי שהקנה לאדם שנכנס להתגורר בדירתו חזקה עליה. בין היתר אמר שמגילת העצמאות היא בגדר חוק, וציטט מתוכה "מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל׳". השופטים משה זמורה, יצחק אולשן ושניאור זלמן חשין פסקו כי מגילת העצמאות היא מסמך המבטא את "חזון העם" ואת "האני מאמין" שלו, "אבל אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום או פקודות וחוקים שונים או ביטולם" של פקודות מנדטוריות או חוקים של מועצת המדינה הזמנית[17].
בפסיקה מאוחרת יותר השתמש בית המשפט העליון בעקרונות הכרזת העצמאות לפרשנות החוק. דוגמה לכך היא פס"ד קול העם: בשנת 1953 פרסם עיתון "הארץ" ידיעה לפיה מדינת ישראל עומדת להעמיד 200 אלף חיילים לרשותה של ארצות הברית להילחם במלחמת קוריאה. הידיעה הייתה משוללת יסוד, והממשלה הכחישה אותה, ואולם בינתיים שימשה הידיעה בסיס למאמר ביקורת חריף בעיתון קול העם, שהיה ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. במאמר נכתב, בין היתר, שהממשלה מחרחרת מלחמה "ומספסרת בדם הנוער הישראלי". שר הפנים, ישראל רוקח, החליט לסגור את העיתון ל-15 ימים, וזאת מתוך שימוש בסמכותו לפי פקודת העיתונות המנדטורית "להפסיק את פעולתו של עיתון אם התפרסם בו דבר העלול לסכן את שלום הציבור". העיתון עתר לבג"ץ בטענה שנפגע חופש הביטוי. השופט שמעון אגרנט קיבל את העתירה בהתבססו על הכרזת העצמאות, וכתב:
מערכת חוקים לפיהם הוקמו ופועלים המוסדות הפוליטיים בישראל, מעידה כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטיים. כמו כן הדברים שהוצהרו בהכרזת העצמאות – ובפרט בדבר השתתת המדינה 'על יסודות החירות' והבטחת חופש המצפון – פירושם, כי ישראל היא מדינה השוחרת חופש. אמנם, ההכרזה אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם', אך במידה שהיא 'מבטאת את חזון העם ואת האני המאמין שלו'... מחובתנו לשים את ליבנו לדברים שהוצהרו בה, בשעה שאנו באים לפרש ולתת מובן לחוקי המדינה לרבות הוראות חוק שהותקנו בתקופת המנדט ואומצו על ידי המדינה, לאחר הקמתה, דרך הצינור של סעיף 11 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948: הלא זו אכסיומה ידועה, שאת המשפט של עם יש ללמוד באספקלריה של מערכת החיים הלאומיים שלו...
פסיקה זו, המשתמשת במגילת העצמאות ככלי בפרשנות חוקים קיימים, אושרה לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון בהמשך שוב.
בפסיקה בבג"ץ חסון נגד כנסת ישראל ציינו השופטים: "במשך תקופה ארוכה נתפסה מגילת העצמאות, ציבורית ומשפטית, בעיקר כמסמך פורמלי לשם עמידה בדרישות החלטת עצרת האו"ם, וכמסמך היסטורי, בעל ערך סמלי. גם בתי המשפט לא ראו במגילת העצמאות מסמך בעל תוקף משפטי מחייב או כמקור לזכויות, אלא כמסמך בעל ערך פרשני המבטא את חזון העם ואת "האני מאמין" שלו." השופטים מנו מספר פסקי דין שניתנו בין 1949 ל-1971 המחזקים טענה זו.
השינוי בתפיסת מעמדה של מגילת העצמאות כמסמך בעל נפקות משפטית החל עם חקיקת חוק היסודכבוד האדם וחירותו (1992) וחוק יסוד: חופש העיסוק (1994). בחוקים אלו הוזכרה מגילת העצמאות כמסמך המשקף את הרוח הכללית של שמירה על זכויות האדם: ”זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל”.
בהמשך במספר מאמרים ופסקי דין נתנו השופטים מעמד חוקי מחייב לזכויות האדם כפי שהן משתקפות ממגילת העצמאות. שינוי זה ביטא השופט דב לוין, בבג"ץ 726/94 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' שר האוצר:
הצהרת מבוא זו שבחוקי היסוד הנ"ל לא לתפארת המליצה נחקקה עלי ספר, אלא היא באה לבטא, והפעם לא כמשאלת לב וכ'אני מאמין' מופשט, כי מגילת העצמאות הייתה לעקרון יסוד חוקתי, מחייב. מטרת חוקי היסוד אף היא הוגדרה ברורות ובתוקף משפטי חוקתי כבאה 'לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית'... אמנם כן, כפי שהוסבר לעיל, ראה בית-משפט זה מימים ראשונים להנחות עצמו בעקרונות ובערכים של מגילת העצמאות כמקור לפרשנות החוק, כיתד שניתן להצמיד אליו זכויות יסוד מוגנות. באו חוקי יסוד אלה והביאו לשינוי דרמטי במעמדה של מגילת העצמאות, בכך שאינה עוד רק מקור לפרשנות, אלא היא עצמה הייתה למקור עצמאי לזכויות אדם, שהרי נעמיד את המחוקק הישראלי בכוננו חוק יסוד בחזקת מי שאינו משחית מילותיו לריק ואינו מאחז עיניים, אלא מבקש ליתן בידי האזרח בישראל מגילת זכויות אזרח ברמה חוקתית על-חוקית.
"ההכרזה על הקמת מדינת ישראל" – או הכרזת (מגילת) העצמאות – נתקבלה בה' באייר תש"ח (14.5.1948). מעמדה המשפטי לא היה נקי מספיקות: הכול הסכימו כי 'היא מבטאת את חזון העם ואת ה'אני מאמין' שלו'. עם זאת, הדעה המקובלת הייתה כי "אין בה משום חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם".
האם בכל אלה חל שינוי לאור פסקת עקרונות-יסוד? התשובה היא בוודאי בחיוב. כיבודן של זכויות היסוד של האדם ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל הפכה לצו חוקתי. נמצא, כי לא רק שיש לעקרונותיה של הכרזת העצמאות תוקף משפטי, אלא שהחובה לכבד את זכויות היסוד ברוח עקרונותיה של הכרזת העצמאות הפכה לחובה חוקתית, שחוק "רגיל" אינו יכול לעמוד לעומתה. לפנינו אפוא שינוי מהותי במעמדה המשפטי של הכרזת העצמאות. עם זאת, היקף השינוי מותנה במודל שייבחר. על-פי המודל הפרשני השינוי הוא ניכר, אך לא מהפכני. על-פי מודל זה, הכרזת העצמאות לא הפכה מקור עצמאי לזכויות אדם. היא נשארה כשהייתה, ביטוי של 'מגילת ערכיה של האומה', אם כי משקלם של ערכים אלה עלה – שכן אין הם אך חלק מההלכה הפסוקה, אלא יש להם מעמד על-חוקי. על-פי המודל העצמאי, השינוי במעמדה של הכרזת העצמאות הוא דרמטי. היא הפכה – מאז הוכנסה פסקת עקרונות-יסוד לחוקי-היסוד – למקור עצמאי לזכויות אדם. על-פי גישה זו היא מהווה 'חוק קונסטיטוציוני הפוסק הלכה למעשה בדבר קיום פקודות וחוקים שונים או ביטולם'.
— א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שלישי, 305
באוקטובר 2023 פסק שופט בג"ץ אלכס שטיין כי מגילת העצמאות היא הנורמה הבסיסית המסמיכה את הכנסת לחוקק חוקים, ואי לכך הכנסת אינה מוסמכת לחוקק חוקים שסותרים אותה. הוא כתב:
"חוקי הכנסת לעולם כפופים לגבולותיה של סמכות החקיקה הכללית, שנקבעה בהכרזת העצמאות."
פסיקתו ניתנה בנימוק לדחיית "חוק טבריה", שהוא תיקון שהוסיפה הכנסת לחוק הבחירות לרשויות המקומיות בישראל. התיקון נפסל על ידי בג"ץ שפסק שיש לדחות את אישורו אל לאחר הבחירות, מהטעם שזהו חוק פרסונלי שנועד לאפשר למקורבו של אריה דרעי להתמודד לראשות העיר טבריה[18]. השופט שטיין נימק שחוק פרסונלי סותר את עיקרון השוויון שבמגילת העצמאות, ועל כן אינו חוקתי[19]. נימוק זה תקף לחוקים רגילים ולחוקי יסוד.
הודעות חברי מועצת המדינה הזמנית
בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית, מסרו חברי המועצה "הודעות לנוסח הכרזת המדינה"[20].
אני מסתייג מהפסקה הבאה: "מדינת ישראל תהא מוכנה לשתף פעולה עם המוסדות והנציגים של האומות המאוחדות בהגשמת החלטת העצרת מיום 29 בנובמבר 1947 ותפעל להקמת האחדות הכלכלית של ארץ־ישראל בשלמותה". אנחנו עומדים על הסתייגות מפיסקה זה היות ויש בה מעין רמז - אני מדגיש: רמז - של הסכמה לחלוקה. אנו מבקשים לפרסם את הסתייגותנו זו כפי שהובטח לנו ע"י ראש-הממשלה. השתתפותנו במושב האחרון של מועצת העם ובטכס החגיגי אינה מבטלת את גישת נציגינו במושב הועה"פ הציוני. אנחנו השתתפנו היות ולא רצינו להיבדל מן הכלל במאורע כה חשוב וכה חגיגי. אנחנו גם לא רצינו להחליש את הרושם של ליכוד ואיחוד מלא סביב הממשלה הראשונה כלפי חוץ.
תכנה וצורתה החילונית של הכרזה זו, המשמשת מגילת-יסוד למדינת-ישראל, פגעה קשה ברגשותי וברגשות היהדות החרדית מהטעמים הבאים: א) היא מתעלמת מזכותנו היחידה לארץ-ישראל, המבוססת על ברית בין הבתרים שכרת ה' עם אברהם אבינו וההבטחות המרובות שנשנו בתורה' בנביאים ובכתובים. ב) היא מתעלמת מהזכויות הגדולות של הישוב הישן שהניח את היסוד לבנין הארץ תוך סבל וקרבנות אין ספור ואהבת ציון אמיתית ונאמנה, שמר על הקשר הנצחי שבין העם המפוזר והארץ השוממה. ההכרזה משכיחה את עלית הרמב"ן, תלמידי הגאון מווילנא והבעש"ט ומדגישה כי רק בדורות האחרונים שבו היהודים לארצם בהמונים. ג) היא מתעלמת מאופיה המיוחד של ארצנו, ארץ הקודש והסגולה. שנועדה לעם ישראל לא רק לשם ביסוס מלכותו העצמאית, אלא בעיקר למען יחיה בה חיי קדושה וטהרה. ד) היא נמנעת מלציין ולהזכיר בהגדרת אפיו של משטר מדינת ישראל שיהיה מבוסס על חוקי תורתנו הקדושה, הכתובה והמסורה ויש אף להגשים את מצוותיה ומשפטיה בכל שטחי החיים במדינת-ישראל. ה) ולאחרונה, היא נמנעת מלהזכיר את שם השם, להודות לאלקי ישראל על שהגיענו לכך, על הנסים הגלויים שעינינו חזו בימים האחרונים ולהביע את אמונתנו שאין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים.
רבותי! עלי לציין שאם למרות כל הנ"ל חתמתי גם אני, נציגה של אגודת-ישראל, על הכרזת מועצת העם, עשיתי זאת תוך הכרת האחריות הקשה והסכנה האופפת אותנו מכל עבר כדי למנוע מאומות העולם לפרש את הסתייגותנו מתוכן וצורת הניסוח החילוני של ההכרזה כפילוג בתוך מחנה ישראל.
יש לי להעיר לכמה נקודות שלדעתנו הן חסרות בתוך תעודת היסוד של מדינת ישראל. קודם כל חושבים אנו שנעשה עוול למאנדאט על ידי זה שהוא תואר בצורה חד-צדדית, בצורה שאינה הולמת את תכנו האמיתי. אנו חושבים שכל הצרות אשר עברו על א"י במשך שלושים השנים האחרונות וצורות הדיכוי הברוטאליות והגלויות ביותר של שלוש השנים האחרונות הן תוצאה מהמאנדאט הבריטי. המאנדאט הבריטי היה למעשה שלטון קולוניאלי, המבוסס על דיכוי פוליטי, כלכלי וצבאי של שני העמים בא"י. השלטון המאנדאטורי הזר עשה את הכל כדי לסכסך בין היהודים והערבים לפי העיקרון האימפריאליסטי "הפרד ומשול" בשביל למנוע את עצמאותם הלאומית. השלטון המאנדאטורי היה ונשאר האחראי והמארגן העיקרי של המלחמה הנוכחית נגד היישוב היהודי ונגד ההחלטה ההיסטורית של עצרת האומות המאוחדות מ-29 בנובמבר 1947. ישנה עוד נקודה אשר לפי דעתנו חסרה בתעודת היסוד הזאת; ההסברה ששמענו עליה
מפי מר שרתוק, איננה עונה על שאלה זו. לדעתנו צריך היה להאמר שהמועצה מכריזה כי תראה בקיומם של צבא או בסיסים צבאיים בריטיים או אחרים בארץ-ישראל לאחר הראשון באוגוסט 1948 התנקשות בעצמאותה בריבונותה של מדינת-ישראל. חושבים אנו, שהדברים גלויים לעיני כל - מי היו ונשארו ידידינו בכל מלחמה הזאת, והעתיד הקרוב והרחוק יוכיח מי יהיו ידידינו בביצוע עצמאותנו. ועל כן צריך להצביע בתעודת היסוד על עזרת כוחות השלום והדמוקראטיה בעולם למפעל השחרור הלאומי שלנו. את חסרונם של הדברים האלה חושבים אנו כפגם
במגילת היסוד למדינת-ישראל.
ועוד כמה דברים קטנים: כמה פעמים חוזר העניין של מדינה יהודית בלי "עצמאית". אני מבין שכוונת כולם היא לעצמאות של אמת, אבל בתקופה כזאת, כאשר אימפריאליזם כל כך מסלף את מושג העצמאות ורוצה להציג את עבר-הירדן ואת עיראק כמדינות עצמאיות, צריך להדגיש את העניין של מדינה יהודית עצמאית בלתי תלויה, כדי שיהיה ברור שאנו מתכוונים לעצמאות של אמת. עם כל החשיבות שבמגילת היסוד, המציגה על שוויון הזכויות של כל תושבי מדינת ישראל ללא הבדל לאום ודת, הרי בקשר לעוברה הקיימת שיש לנו מיעוט ערבי גדול, צריד היה - יחד עם הזכויות האזרחיות - לציין גם את הזכויות של הערבים כמיעוט לאומי למען האינטרסים שלנו. למען הידידות, למען השיתוף ולמען ההגשמה של היסוד האלמנטארי של כל מדינה דמוקראטית ביחס למיעוט לאומי.
נציגי מפלגת הפועלים המאוחדת אשר שיתפו עצמם בחתימה על מגילת ייסודה של המדינה, רואים צורך לציין, כי מעשה גדול זה של צדק היסטורי הוא פרי נצחונה של תנועת השיחרור הלאומית העברית, פרי מאמציה והישגיה החלוציים של תנועת הפועלים העברית, פרי היאבקותו של הישוב העברי עם מדכאיו והתגוננותו בפני תוקפיו, פרי העפלתם המתמדת והבלתי נרתעת של המוני עמנו מכל קצווי תבל לחופי המולדת, פרי התגברותו של עם ישראל על משטר השיעבוד האימפריאליסטי של מעצמת המאנדאט ועל מזימות ההבשלה של הכוחות אימפריאליסטיים באמריקה, פרי תמיכתם הנאמנה של כוחות השלום והקידמה בעולם כולו עם ברית המועצות והרפובליקות הדמוקראטיות העממיות בראשן. מפלגת הפועלים המאוחדת תוסיף ביתר עוז וביתר שאת למלא את תפקידה החלוצי במערכה - מערכת עם עובד ולוחם - ויחד עם זאת תשקוד על גיוס כולל של הציבור כולו להגנת מדינתנו בפני ההתקפה הזדונית של האויב, בפני הפולשים הפיאודאליים, בפני מכווניהם ועוזריהם האימפריאליסטיים והפאשיסטיים, הגלויים והסמויים; המפלגה תקפיד על חלוקה צודקת של חובות-הציבור בהתגייסות, בשירותים ובמסים ותתבע בכל תוקף ממוסדות המדינה לקיים משטר שיעקור כל גילוי של השתמטות וימנע את הטלת כל כובד המעמסה על שכמם של המוני העמלים ודלת-העם. מפלגת הפועלים המאוחדת תילחם שכם אחד עם שאר הגורמים המתקדמים והדמוקראטיים במדינה לעצמאות אמת של מדינת ישראל, ומראשית צעדיה של המדינה תשמור עליה מכל משמר מפני תלותה המדינית, הצבאית או הכלכלית במעצמות האימפריאליסטיות ומפני כל נסיון של ניצולה למטרות אינטרבנציוניסטיות; תהא מדינת-ישראל אבן פינה של שלום במזרח תיכון ובעולם כולו' תהא מדינתנו בעלת ברית נאמנה לנושאי השלום, הקידמה והדמוקראטיה בקרב האומות המאוחדות. מפלגת הפועלים המאוחדת תתיצב בראש המערכה לברית אמת עם המוני העם הערבי בתוך מדינת ישראל ומחוצה לה, לשוויון זכויות מלא בין כל אזרחי המדינה כיהודים כערבים, לטיפוח יחסי שיתוף אחווה בין העם היהודי והעם הערבי בארץ-ישראל ובמזרח התיכון כולו, להעלאת כוחות השיחרור הסוציאלי בחברה הערבית, לחזית סוציאליסטית משותפת עם המוני הפועלים, הפלחים והאינטליגנציה המתקדמת בתוכה; לשלמותה של ארץ ישראל על יסודות של הסכם. אי-השתלטות ושוויון. מפלגת הפועלים המאוחדת תעלה על ראש מאמציה את עיצוב דמותה הדמוקראטית-העממית של מדינת ישראל, את פיתוח העיר והכפר להעלאת רמת החיים של כל התושבים ולקליטת העלייה ההמונית, את התחיקה המוציאלית והריפורמה האגרארית כיסודות הקידמה החברתית, את עצמאותו וחופש התאגדותו של מעמד הפועלים, את המלחמה נגד כוחות הריאקציה והקלריקאליזם התוקפני, ונגד כל גילוי של פאשיזם. מפלגת הפועלים המאוחדת תחתור להגשמת הסוציאליזם במדינת ישראל.
בגלל העובדה שההצעה למגילת היסוד הומצאה לנו במאוחר - לא ניתנה לנו, לפועלי אגודת ישראל שאיננו מיוצגים בממשלה הזמנית, האפשרות לתהות על הנוסחה הראשונה של ההצהרה, וזה הביא לידי כך שהרבה דברים שאפשר היה לתקן בה לא תוקנו. אם חתמנו על ההצהרה הרי זה כדי להפגין את אחדות עם ישראל בתקופה זאת.
שמענו דברי ההודעות. דברים אלה לא באו להחליש את תקפה של האחדות היהודית אשר נתגלתה ביום ההכרזה על הקמת המדינה היהודית. אחדות זאת עומדת וקיימת. אדרבא: דווקא התגלות חילוקי-דעות בשאלות מדרגה שניה מוכיחה כמה מלוכד העם היהודי בעיקר - בהקמת המדינה וברצונו הנחרץ לקיים אותה ולהגן עליה. ליכוד זה קיים, והוא יהיה הרוח החיה שתפעם בציבור הנמצא פה, וגם בזה שעדיין איננו נמצא פה.
השוואה להכרזת העצמאות של ארצות הברית
ישנם הבדלים וגם נקודות דמיון בין שתי ההצהרות שנכתבו בתקופות שונות, בנסיבות היסטוריות שונות ועל רקע אידאולוגי שונה. מגילת העצמאות בדומה להכרזת העצמאות האמריקנית מצהירה על עצמאות מדינית. בשתיהן בדומה המגילה מתחילה באמיתות, נימוק והסבר של המצב ההיסטורי שמוביל למסקנה של הצהרת העצמאות. במרכז ההצהרה האמריקנית עומדים עקרונות הנאורות של חופש וזכות ההגדרה העצמית המוסר והתבונה, במגילת העצמאות הישראלית מודגשים יותר ההיסטוריה ארוכת השנים: ההיסטוריה היהודית בארץ ישראל והגלייתו ממנה בעל כורחו, הצהרת בלפור, השואה ואף החלטת האו"ם. בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית, שפירושה מרד בשלטון הקיים, ולכן מונה רשימה ארוכה של עוולות מוסריות של מלך בריטניה והפרלמנט הבריטי כלפי המושבות, במגילת העצמאות הישראלית אין ביקורת מפורשת על בריטניה וממשלת המנדט הבריטי והיא מנוסחת באופן חיובי מכיוון שהיא מבוססת על החלטת האו"ם לאחר שהבריטים החליטו מרצונם לעזוב את הארץ. בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית שבה אלוהים משובץ פעמים רבות בתארים שונים (אלוהי הטבע, הבורא, השופט העליון, ההשגחה העליונה) כביטוי לאמונתם הדתית של המצהירים בתקופה בה הדת שלטה בכיפה, במגילת העצמאות הישראלית הוא מופיע בסופה פעם אחת בתואר "צור ישראל". בניגוד להכרזת העצמאות האמריקנית שבה מושם הדגש על עצמאות והתנתקות מדינית מ"הכתר הבריטי", במגילת העצמאות הישראלית לצד ההכרזה מושם דגש על אופייה של המדינה הצעירה וצורת פעילותה העתידית.
ישנו דמיון מסוים בגוף ההצהרה של שתי המגילות:
חלק
הכרזת העצמאות של ארצות הברית
מגילת העצמאות של ישראל
אמיתות
אנו סבורים שאמיתות אלה ברורות מאליהן, שהרי כל בני האדם נבראו שווים, ובוראם העניק להם זכויות שאין ליטול מהם, ביניהן: חיים, חירות והחתירה אחר האושר
בארץ־ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי.
נימוק הזכות הטבעית
ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה... הרי זו זכותם, ואף חובתם, להתנער מממשל מעין זה ולהעמיד שומרים חדשים על ביטחונם לעתיד לבוא
הכרזה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה. זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית
צידוק עצמי
בכל אחד משלבי דיכוי אלה ביקשנו את תיקון המעוות בלשון של רוח שפלה ביותר... כמו כן לא זלזלנו ביחסינו כלפי אחינו הבריטיים. הזהרנו אותם מפעם לפעם מפני הניסיונות של בית המחוקקים שלהם לפרוש עלינו שלטון בלתי מוצדק... חייבים אנו, אפוא, להשלים עם ההכרח, שגרם לנו להודיע על פרידתנו...
במלחמת העולם השנייה תרם היישוב העברי בארץ את מלוא חלקו למאבק האומות השוחרות חירות ושלום נגד כוחות הרשע הנאצי, ובדם חייליו ובמאמצו המלחמתי קנה לו את הזכות להימנות עם העמים מייסדי ברית האומות המאוחדות
גוף ההכרזה
לפיכך, אנו נציגי ארצות הברית של אמריקה, נאספנו בקונגרס הכללי, ואנו פונים אל השופט העליון של כל באי עולם ומבקשים ממנו שיראה את צדקת כוונותינו, ומצהירים ומכריזים חגיגית בשמם, ועל דעת תושביהן הטובים של המושבות, כי מושבות אלה הן, ואף חייבות להיות על פי דין, מדינות חופשיות ועצמאיות...
לפיכך נתכנסנו, אנו חברי מועצת העם, נציגי היישוב העברי והתנועה הציונית, ביום סיום המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל.
חתימה
ולקיום הכרזה זו, תוך ביטחון איתן בחסותה של ההשגחה העליונה, אנו מתחייבים באורח הדדי, זה בפני זה, בחיינו, בנכסינו ובכבודנו.
מתוך ביטחון בצור ישראל הננו חותמים בחתימת ידינו לעדות על הכרזה זו
ייצוגיה בתרבות הישראלית
גרסה חגיגית של המגילה, שהוכנה לכבוד יום העצמאות הארבעים של מדינת ישראלקטע מתוך מגילת העצמאות מודפס על דגל ישראל, בעצרת תמיכה לעסקה עבור החזרת החטופים, אשר ציינה גם 11 חודשים לפרוץ מלחמת חרבות ברזל
בשנת 2012 המועצה לשימור אתרים בשיתוף איש העסקים בועז דקל, יזמו טקס לשחזור חתימת מגילת העצמאות על ידי נכדים או ילדים, של כל 37 החותמים על מגילת העצמאות. הטקס נערך בהיכל העצמאות בתל אביב, המקום בו נחתמה בשנת 1948 מגילת העצמאות[23].
בשנת 2014 החלה יצירה של תלמוד ישראלי - מסכת עצמאות על מגילת העצמאות בבינה בהובלתו של דב אלבוים. מטרת המיזם היא לעורר שיח ישראלי עמוק ומתחדש על החזון הראוי לעתידה של מדינת ישראל על בסיס הטקסט של מגילת העצמאות[24].
מפגינים חותמים על עותק מוגדל של מגילת העצמאות בהפגנה ברחוב קפלן במהלך המחאה נגד מהלכי החקיקה של ממשלת ישראל השלושים ושבע, הוזכרה מגילת העצמאות פעמים רבות על ידי המוחים, עותקיה הודפסו הופצו ונתלו בשלל מקומות - בין השאר על בניין עיריית תל אביב-יפו[25]. בהפגנות רבות קראו נואמים כציפי לבני, אהוד ברק ואחרים להתייחס למגילה כאל בסיס לחוקה למדינת ישראל, עותקים ענקיים של המגילה נישאו בידי הקהל בתהלוכות מחאה, ונערכו אירועים המוניים בהם הוזמן הקהל לחתום על המגילה.
^כבר ביום 20 במרץ 1948 אמר בן-גוריון במסיבת עיתונאים: ”הקמת המדינה היהודית לא הייתה נתונה למעשה בהחלטת האו"ם מיום 29 בנובמבר – אם כי להחלטה ההיא היה ערך מוסרי ומדיני רב – אלא באפשרות הכרעתנו בכוח בארץ. על ידי כוחנו אנו – אם נרצה לגייסו במלוא יכולתנו – תקום המדינה גם עכשיו”. ר' קטע מיומני בן-גוריון מובא על ידי אביהו בר-איל
^תוכנית זו לא בוצעה: האספה המכוננת התכנסת לראשונה ב-14 בפברואר 1949 וקיבלה כעבור יומיים את חוק המעבר, שהופך אותה מאספה מכוננת לרשות מחוקקת. עד היום לא קיבלה הכנסת חוקה ובמקום חוקה, חוקקה הכנסת חוקי יסוד.
^אניטה שפירא, בן-גוריון – דמותו של מנהיג, עמ' 134.
^”הרבה טעמים יש לו ל'צור ישראל'. מכולם בחר הזיכרון הישראלי, הן של מאמינים והן של חילונים, דווקא בתפל ובנקלה. דווקא ל'צור ישראל' נטפל כדי להורידו משמים ולהסמיכו לסיפור חולין על כמה עסקנים שפרצה ביניהם תגרה, ובא מנהיג הדור והוריד עליהם תעלול פשרה מתחכם. דווקא מילים אלה, הכל חושבים שהם יודעים מי הכנים אותן לפסקת החתימה של הכרזת העצמאות, ובאמת אינם יודעים דבר. סיפורה של אותה תגרה ושל אותה פשרה מקצתו אמת ורובו הבל, אלא שעמד לו כוחו של ההבל להסתיר את טעמיו האמיתיים של 'צור ישראל' יותר מחמישים שנה, כאילו העדיפו גם אלה וגם אלה בצידי מפת הציבוריות הישראלית סיפור של תפלות על סיפור של אמת.” – ד"ר יורם שחר, "הטיוטות המוקדמות של הכרזת העצמאות", עיוני משפט, כ"ו, עמ' 528.
^אורי אבנרי, גדולתו נתגלתה בסופו, 14.7.1965, בתוך: יעקב ורנה שרת (עורכים), שוחר שלום – היבטים ומבטים על משה שרת, עמ' 51.
.jpg)