|
פנמה
 הרפובליקה של פנמה (בספרדית: República de Panamá, ההטעמה על ההברה האחרונה) היא המדינה הדרומית והמזרחית ביותר באמריקה המרכזית. פנמה שוכנת לחופי הים הקריבי והאוקיינוס השקט וגובלת ביבשה בקולומביה ובקוסטה ריקה. היסטוריה
בפנמה התקיימה תרבות אנושית מתקופות פרה-היסטוריות. מעריכים שראשית ההתיישבות האנושית החלה 12,000 שנים לפני הספירה. בעת גילוי אמריקה על ידי כריסטופר קולומבוס מנתה האוכלוסייה בין מיליון לשני מיליון תושבים. בואם של הספרדים סימן את חורבנה המהיר והכמעט מוחלט של התרבות הילידית במקום. עמים שלמים, דוגמת הקוואבה, נעלמו כליל. פנמה שימשה למתיישבים הספרדים נתיב מעבר מהיר (דרך היבשה) לאוקיינוס השקט ולאוצרותיה של פרו. הקולוניה הספרדית בפנמה התקיימה במשך כ-300 שנה, בין 1538 ל-1821, כשמצבה משתפר ומדרדר חליפות, בהתאם לחשיבות הגאו-פוליטית המשתנה של מצר פנמה בעיני הכתר הספרדי. ב-1821 השתחררה פנמה מן השלטון הספרדי ונהפכה לחלק מרפובליקת קולומביה הגדולה. פנמה הוסיפה להיכלל בפדרציה גם כשפרשו ממנה מדינות אחרות, אך הסתכסכה תדיר עם השלטון המרכזי, הכריזה על עצמאותה לתקופות קצרות ותבעה, ואף קיבלה רוב הזמן, מידה רבה של אוטונומיה. מעורבות ארצות הברית והשגת עצמאות
המעורבות האמריקנית רבת השנים בענייני פנמה החלה עוד ב-1846, כאשר האמריקנים, בהסכם עם ממשלת קולומביה הגדולה, החלו בסלילת מסילת הברזל לרוחב מצר היבשה, יוזמה שהושלמה ב-1855. בעשורים הבאים, כוחות נחתים אמריקנים התערבו מספר פעמים בנעשה במדינה, ודיכאו מרידות נגד השלטון המרכזי. ניסיון ראשון לחפור תעלה בין האוקיינוסים, ביוזמה צרפתית ובניהול פרדיננד דה לספס, שניהל את חפירת תעלת סואץ, התרחש בשנים 1880–1889 וכשל עקב התנאים הקשים והמחלות ובשל מה שנודע כ"שערוריית פנמה". ב-1902 יזם נשיא ארצות הברית את חידוש העבודות על תעלת פנמה. באותה שנה שקעה קולומביה במלחמת אזרחים, "מלחמת אלף הימים", ואליטות מקומיות ניסו מספר פעמים לנצל את המצב ולהשיג עצמאות לפנמה, אך דוכאו בסיוע אמריקני. כעבור שנה, כאשר קולומביה סירבה לתנאים שהציבה ארצות הברית לחפירת התעלה, הפכו האמריקנים את עורם ובתמיכתם השיגה פנמה את עצמאותה ב-3 בנובמבר 1903. פנמה העצמאיתארצות הברית הייתה הראשונה שהכירה במדינה החדשה, ומיהרה לשלוח כוחות צבא כדי להגן על האינטרסים הכלכליים שלה באזור. בדצמבר 1903, כאשר פנמה עוד נשלטה על ידי שלטון זמני, נחתם הסכם עם ארצות הברית המקנה לה זיכיון להשלים את חפירת התעלה, שהושלמה ב-1914, ולנהל אותה למשך זמן בלתי מוגבל. ההסכם היה לסוגיה דיפלומטית, שעוררה מתח מתמיד בפנמה. בשנים 1974 ו-1977 נחתמו הסכמי קרטר-טוריחוס, שפתרו את הבעיות בהסכם המקורי, והבטיחו את העברת התעלה לידי פנמה ב-1999. שאיפתם של מייסדי המדינה ליצור מערכת פוליטית דמוקרטית, שבה שתי המפלגות הגדולות, השמרנים והליברלים, יפעלו יחדיו, לא התגשמה. המערכת הפוליטית סבלה מאי-יציבות ושחיתות, וכהונתם של נשיאים נבחרים הסתיימה לעיתים לפני זמנה. ב-1968 הודח הנשיא הנבחר, ארנולפו אריאס מדריד, בהפיכה צבאית. הגנרל אומאר טוריחוס התבלט במהרה כאיש המרכזי בחונטה הצבאית השלטת, ומאוחר יותר נעשה מנהיג אוטוקרטי, ללא תואר רשמי, עד מותו בתאונת מטוס ב-1981. לאחר מותו של טוריחוס, התרכז הכוח בידי הגנרל מנואל נורייגה, ראש המשטרה החשאית לשעבר. ארצות הברית האשימה את נורייגה במעורבות בסחר בסמים, והמתח בין המדינות הלך וגאה. במאי 1989 נבחר גיירמו אנדארה לנשיא, אך נורייגה ביטל את תוצאות הבחירות בטענה שהאמריקנים התערבו בתוצאותיהן. ארצות הברית החלה בהזרמת כוחות צבא גדולים לבסיסיה באזור התעלה, ובדצמבר אותה שנה פלשה לפנמה במבצע צבאי מהיר. אנדארה הושבע לנשיא ביום הפלישה בבסיס אמריקני, ונורייגה נתפס ונשלח למאסר בארצות הברית באשמת סחר בסמים. הכוח ניטל מידי הצבא ועבר למוסדות נבחרים באופן דמוקרטי. ב-31 בדצמבר 1999 עברה השליטה המלאה על אזור התעלה, ועל הפעלת התעלה ועל כל התשתיות הנחוצות להפעלתה לידי פנמה, ובידי ארצות הברית נשמרה הזכות להתערבות צבאית לצורכי ביטחונה הלאומי. פוליטיקהפנמה היא דמוקרטיה נשיאותית. בראש הרשות המבצעת עומד נשיא שנבחר יחד עם שני סגניו לתקופה של חמש שנים, בבחירות כלליות וישירות ללא צורך ברוב מיוחס. הרשות המחוקקת היא האספה הלאומית: Asamblea nacional, המורכבת מבית יחיד. הנציגים נבחרים לתקופה של חמש שנים באזורי בחירה, שחלקם (באזורים הכפריים דלי האוכלוסייה) שולחים נציג יחיד וחלקם מספר נציגים. מספר חברי האספה אינו קבוע והוא תלוי בחלוקה למחוזות בחירה ובשינויים בפיזור האוכלוסייה. בבחירות שנערכו ב-2004 נבחרו 78 נציגים ובבחירות 2009 ירד המספר ל-71. בחירות לנשיאות ולאספה הלאומית נערכות במקביל. בבחירות שנערכו ב-2009, התחולל מהפך פוליטי כאשר נבחר לנשיאות ריקרדו מרטינלי מהמפלגה הימנית "השינוי הדמוקרטי" (Cambio Democrático), עם קרוב ל-60 אחוז מן הקולות. גוש הימין, המכונה "הברית לשינוי" זכה ברוב של 42 מ-71 מושבים באספה הלאומית. ניצחון הימין על מפלגת שמאל המחזיקה בשלטון היה מנוגד למגמה במדינות אמריקה הלטינית בשנים האחרונות. שתי המפלגות הפוליטיות המרכזיות בפנמה בעשורים האחרונים היו המפלגה הדמוקרטית המהפכנית (PRD) משמאל ומפלגת פנמנייסטה (Panameñista) מימין. מפלגת השינוי הדמוקרטי, שהוקמה ב-1998, היא המפלגה השלישית בגודלה, ויחד עם הפנמנייסטה ועוד שתי שותפות זוטרות מרכיבה את קואליציית הימין השלטת כיום במדינה. חלוקה פנימיתפנמה מורכבת מתשע פרובינציות ושלוש טריטוריות המהוות שמורות של עמים ילידים (בספרדית קומרקאס אינדיחנס - comarcas indigenas, או בקיצור קומרקאס). עוד שתי שמורות ילידיות מהוות חלק מפרובינציות. כלכלה כפועל יוצא ממיקומה על נתיב עיקרי של הסחר הבינלאומי, כלכלת פנמה מתבססת במידה רבה על מגזר השירותים, ובכלל זה ענפי המסחר, הבנקאות, הביטוח והתיירות, וכן הפעלת התעלה עצמה (שעברה לשליטה פנמית ב-1999) ושירותים נלווים. מגזר השירותים סיפק כשלושה רבעים מן התוצר ב-2006. אחרי האטה כלכלית בשנים 2000–2003 שנגרמה בחלקה כתוצאה מנסיגת הכוחות האמריקנים, שפרנסו עסקים מקומיים רבים, נהנתה המדינה מצמיחה מהירה יחסית בשנים 2004–2006. עם זאת, התוצר לנפש נותר נמוך יחסית, ורמתו ב-2006 הייתה 7900$, מקום 106 בעולם. נכון לשנת 2012, כ-26% חיים מתחת לקו העוני. ענפי החקלאות העיקריים הם בננות, אורז, סוכר, קפה, בקר וחסילונים. ענפי התעשייה העיקריים הם בנייה, זיקוק סוכר, מבשלות, וכן מלט וחומרי בנייה. השער הראשי של המדינה הוא נמל התעופה הבינלאומי של טוקומן הנמצא במחוז טוקומן כ-24 ק"מ מעיר הבירה. המטבע המקומי, בלבואה, צמוד לדולר האמריקני, והדולר אף מהווה הילך חוקי בפנמה. האינפלציה בפנמה ב-2006 הסתכמה ב-2.6%. בזכות מדיניות מיסוי מקלה מאוד, והיעדר פיקוח מדינתי, הבנקאות בפנמה היא מגזר שירותים ריווחי ביותר, ופנמה נחשבת מקלט מס. גאוגרפיה שטחה הכולל של פנמה כ-78,200 קמ"ר, מזה 75,990 קמ"ר שטחי יבשה וכ-2210 קמ"ר שטחי מים. צורתה צורת S המשתרעת ממזרח למערב, ברוחב שבין 60 ל-77 ק"מ ובאורך 772 ק"מ. היא גובלת בים הקריבי בצפון, באוקיינוס השקט בדרום, בקולומביה במזרח ובקוסטה ריקה במערב המאפיין הבולט של פני הארץ הוא רכס שעובר במרכז מצר היבשה שבין האוקיינוסים, ומקורו בהתרוממות של הרי געש. הגובה הרם ביותר הוא 3,475 מטרים, בפסגת הר הגעש צ'יריקי (Volcan de Chiriqui). רשת של כ-500 נהרות פרושה על פני הארץ, מרביתם בלתי ניתנים לניווט. חלק מן הנהרות מנוצלים להפקת אנרגיה הידרו-אלקטרית. אקליםהמיקום בקו הרוחב סמוך לקו המשווה (בין 7 ל-10 מעלות צפון) מכתיב אקלים טרופי חם ולח. הטמפרטורה משתנה אך במעט בין חודשי השנה ובין חלקי היממה, ולעיתים רחוקות עולה על 32 מעלות צלזיוס. כמויות המשקעים גבוהות ומשתנות מאוד מאזור לאזור, מ-1300 מ"מ ועד 3000 מ"מ של גשם בשנה. ככלל, האזור הקריבי (הקרוי גם האזור האטלנטי) גשום הרבה יותר מן האזור הפסיפי. מזג האוויר נחלק לשתי עונות, עונה גשומה ממאי עד ינואר, שבמהלכה יורד גשם מדי יום, ועונה יבשה בשאר חודשי השנה. סופות רעמים שכיחות בעונה הגשומה, אך פנמה מצויה מחוץ למסלול ההוריקנים של הים הקריבי. החי והצומח מגוון של בעלי חיים וצמחים טרופיים מתקיים בפנמה. שטחי היער הטרופי מכסים 40 אחוז משטח המדינה, אך מצויים במגמה של התמעטות עקב כריתת יערות. בשני אזורי החוף מצויות ביצות מנגרובים. איי פנמהלפנמה ישנם מספר שרשראות איים המשויכים למדינה, בהם ארכיפלג איי הפנינה סמוך למפרץ פנמה, וארכיפלג איי סאן בלאס בחוף הקאריבי בצפון המדינה. בשנת 2024 החלה הממשלה לפנות מאות תושבים מארכיפלג סאן בלאס, מהאי גארדי סוגדוב[6], עקב עליית פני הים. תושבי הכפר הועברו לכפר חדש שנבנה למענם מבתי פלסטיק[7][8]. דמוגרפיה אוכלוסיית פנמה מונה כ-4.47 מיליון נפש (הערכה מדצמבר 2022), והיא הקטנה ביותר בין הארצות הדוברות ספרדית באמריקה הלטינית, מלבד אורוגוואי. שיעור הריבוי גבוה יחסית - כ-1.5% לשנה. כמחצית האוכלוסייה מרוכזת במטרופולין של פנמה-סיטי - קולון. התרבות השלטת היא תרבות היספאנית-קריבית, והדת הנפוצה היא הנצרות הקתולית, אך האוכלוסייה מגוונת מבחינה אתנית, דתית, תרבותית ולשונית, והתרבות היא במידה רבה כור היתוך של קבוצות שונות. השפה הרשמית היא ספרדית, אך אנגלית נפוצה כשפה שנייה וכ 14% מן התושבים, בעיקר ממוצא קאריבי, דוברים אותה כשפת אם. כמו כן קיימות עדיין קבוצות קטנות הדוברות בשפות הילידיות. מוצאמבחינת אתנית, רוב התושבים הם ממוצא מעורב: הקבוצה האתנית הדומיננטית היא של בני תערובת של אירופים ואמריקנים ילידים (אינדיאנים), המונים כ-69 אחוז מן האוכלוסייה. עוד 11 אחוזים מן התושבים, שמוצאם מהאיים הקאריביים, הם בני תערובת של צאצאי אפריקנים ואמריקנים ילידים. קבוצות נוספים הם הלבנים (כ-10%), האמריקנים ילידים (כ-5%) וצאצאים למהגרים מאסיה, בעיקר סינים. (כ-5%). ישנן שבע קבוצות ילידיות בפנמה, שהגדולה שבהן, בני הקונה, מונה כ-50,000 איש. חלק ניכר מהילידים חיים בטריטוריות בעלות מעמד מוכר, שאסור לזרים להתגורר בהן, הנקראות Comarca.  דתרוב גדול (כ-80%) מן התושבים הם נוצרים קתולים, אך אין לדת הקתולית מעמד רשמי, והמדינה מצטיינת בסובלנות דתית ובפלורליזם דתי. כ-12% הם פרוטסטנטים מכנסיות שונות, וכמו במדינות אחרות במרכז אמריקה, חלקם של האוונגליסטים נמצא בעלייה. המוסלמים מהווים 4.4% מן האוכלוסייה, שיעור שהוא בין הגבוהים באמריקה הלטינית, מורכב בעיקר ממהמגרים ערבים ומאוחר יותר פקיסטנים. כמו כן קיימים מיעוטים משמעותיים של בודהיסטים (כאחוז), בהאים (כאחוז), יהודים (כ-0.4%), הינדים (כ 0.2%) ואחרים. פנמה היא מרכז חשוב של הדת הבהאית, ושוכן בה אחד משבעת בתי הפולחן שלה בעולם, שבנייתו הושלמה ב-1972. ערים מרכזיותפנמה סיטיהבירה פנמה סיטי (או סיודאד דה פנמה בספרדית) היא הכרך הגדול במדינה. אוכלוסיית העיר עצמה מונה כ-709 אלף תושבים (על פי הערכה מ-2006), ויחד עם האזור המטרופוליטני הסובב היא מוערכת ב-1.1 מיליון תושבים: כשליש מכלל אוכלוסיית המדינה. העיר מצויה לחוף האוקיינוס השקט, בסמוך לגדה המזרחית של התעלה. מצויה אף היא בגדה המזרחית של התעלה, בקצה השני שלה, שלחוף הים הקריבי. אוכלוסיית העיר רבתי מונה כ-204 אלף תושבים. קולון היא מוקד של אבטלה, עוני ופשיעה. בירת הפרובינציה צ'יריקי, היא עיר נמל השוכנת בחוף האוקיינוס השקט, בחלקה המערבי של המדינה, סמוך לגבול עם קוסטה ריקה. בדויד רבתי, האזור המטרופוליטני השלישי בחשיבותו במדינה, מתגוררים כ-124 אלף תושבים. זאת עיר מרכזית בדרום המדינה, בסנטיאגו רבתי מתגוררים כמעט 100 אלף תושבים, מתוכם כמעט אלף תושבים זרים רובם אמריקאים. סנטיאגו היא מוקד משיכה כלכלי בנדל"ן ובחקלאות. היא העיר השנייה בגודלה בדרום המדינה. בעיר מתגוררים כמעט 40 אלף תושבים ובאזור המטרופוליטני שלה כמעט 45 אלף תושבים. זהו מוקד של אבטלה, עוני ופשיעה, אך היא גם העיר השנייה בכמות התיירות במדינה לאחר פנמה סיטי. נתק דרייןהאזור שמשני צדי הגבול בין פנמה לקולומביה מכונה נתק דַריֵין (אנגלית Darien gap, ספרדית Tapón del Darién), אזור בלתי מפותח וכמעט בלתי עביר של ביצות ויער גשם. כינויו ניתן לו בשל היותו החוליה החסרה בכביש הפאן-אמריקאי, המחבר בין צפון אמריקה לדרומה. בעיות סביבתיות, ביטחוניות ופוליטיות (פעילות של מורדים קולומביאנים ושל ארגוני סחר בסמים) מונעות את פיתוח האזור ואת הכשרתן של דרכי מעבר, והוא אחד האזורים המסוכנים באמריקה הלטינית כיום. יהודים
יהודים החלו להתיישב באזור שלימים יהפוך למדינת פנמה בתחילת המאה ה-19, אך במספרים זעומים. רובם הגיעו מהאיים הקאריביים. בשליש האחרון של המאה ה-19, כחלק מתהליכי הגירה יהודית נרחבת ממזרי אירופה ומהאימפריה העות'מאנית בתקופה זו, התגברה גם הגירה יהודית לפנמה, אך פתיחת התעלה ב-1903 היא זו שיצרה תנאים לגידול קהילת יהודי פנמה. בהמשך היגרו לפנמה יהודים מארצות ערב וממזרח אירופה, בתקופה שבין מלחמות העולם. על פי נתוני ארגון בני ברית, ב-2014 נאמד מספר יהודי פנמה בין 12 ל-14 אלף נפש, ויחסית לגודל האוכלוסייה הכללית, מדובר בקהילה היהודית הגדולה ביותר באמריקה הלטינית.. יהודי פנמה מאורגנים בשלוש קהילות: "שבת אחים" (אורתודוקסים ספרדים) ולה שלושה בתי כנסת, "בית אל" (כיום בשילוב בית חב"ד) ולה בית כנסת אחד, ו"קול שארית ישראל" (רפורמים), אותה משרת 'טמפל' אחד. הגדולה מהשלוש היא קהילת "שבת אחים", המונה מעל 10,000 נפש, שבזכות גודלה ועוצמתה הכלכלית, היא שולטת בפועל בכל המוסדות היהודיים ובמוסד הכשרות, וטוענים כנגדה שעל מנת לשמר את כוחה ומעמדה, היא איננה מאפשרת לקהילות האחרות להתפתח. טענה זו בעייתית באשר היהדות הרפורמית בפנמה כמו בכל מקום אחר, מעוניינת לשמור על עצמאותה הארגונית, כמו גם תנועת חב"ד. מבנה קהילתי זה - אורתודוקסים, חב"ד, רפורמים - נפוץ ברחבי העולם היהודי בארצות חופשיות, ובעיקר באמריקה הלטינית. בקהילה הנחשבת לאמידה מאד, פועלים חמישה בתי ספר יהודים. ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
