|
אמנת מונטווידאואמנת מונטווידאו על הזכויות והחובות של מדינות (באנגלית: Montevideo Convention on the Rights and Duties of States) היא אמנה שנחתמה במונטווידאו, אורוגוואי, ב-26 בדצמבר 1933, במהלך הוועידה הבינלאומית של מדינות אמריקה. האמנה הסדירה במערכת כללים את התאוריה הדקלרטיבית (הצהרתית) של מדינה כחלק מקובל של המשפט הבינלאומי הנוהג. במהלך הוועידה הכריזו נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט, ומזכיר המדינה האמריקאי, קורדל הול, על מדיניות השכן הטוב (באנגלית: Good Neighbor policy), העומדת כנגד התערבות צבאית של ארצות הברית ביחסים שבין מדינות אמריקה. אמנת מונטווידאו נחתמה על ידי 19 מדינות ביבשת אמריקה. אף שהחתומות על האמנה הן מדינות אמריקה בלבד, תוכן האמנה הפך לחלק מן המשפט הבינלאומי הפומבי. הוראות האמנההאמנה מגדירה את זכויות וחובות המדינה. סעיף 1 לאמנה הוא הידוע ביותר, ומכיל ארבעה קריטריונים למדינה:
הפתיח לסעיף 3 לאמנה קובע: ”קיומה הפוליטי של מדינה אינו תלוי בהכרה בה מצד מדינות אחרות.” קביעה זו ידועה בשם התאוריה הדקלרטיבית של מדינה. תנאי סעיף 1 המגדירים "מדינה" מוגבלים על ידי תנאי סעיף 11 לאמנה, האוסר הכרה על ריבונות מדינה בשטח שנכבש בכוח צבאי. קביעות נוספות באמנה הן:
ביקורתיש החולקים על התנאים המנוסחים בסעיף 1 לאמנה כתנאים המספיקים למדינה, וטוענים כי הסתפקות בתנאים אלה מאפשרת לישויות גאופוליטיות אשר אינן מוכרות כמדינות ריבוניות על ידי רוב המדינות בעולם, כמו טאיוואן, לטעון שהן כאלו. האלטרנטיבה לגישה הדקלרטיבית הבאה לידי ביטוי באמנה, היא הגישה הקונסטיטוטיבית המחייבת הכרה של מדינות אחרות כתנאי נוסף לריבונותה של מדינה. יש הטוענים כי הדרך היחידה הפתוחה להגדרה עצמית למיעוטים אתניים הנתונים בשלטון קולוניאלי, היא לזכות בהכרה כגוף משפטי בחברה הבינלאומית כמדינה לאומית. רוב המדינות שהשתתפו בניסוח אמנת מונטווידאו היו מדינות עצמאיות שקמו מתוך קולוניות. במקרים רבים, קיומן ועצמאותן של מדינות אלה היו נתונים במחלוקת ועוררו התנגדות, מצד אחת או יותר מן האימפריות הקולוניאליות האירופיות. על רקע זה הסכימו מדינות אלה על קריטריונים שיקלו על מדינות אחרות בעלות עצמאות מוגבלת, לזכות בהכרה בינלאומית לאומית. ראו גםקישורים חיצוניים
|
