|
הטעמההטעמה (או טעם) היא הדגשה של אחת ההברות במילה באמצעות שינוי בתדירות הקול או בעוצמתו בעת הגיית ההברה. הטעמה ניכרת במילים שבהן יש שתי הברות או יותר. בשפות שיש בהן מילים ארוכות, תיתכן הדגשה של מספר הברות כך שהברה אחת תוטעם בהטעמה ראשית והברות נוספות תוטעמנה בטעם משני. בין שתי הברות מוטעמות (בטעם ראשי או משני) חוצצת תמיד הברה בלתי־מוטעמת אחת לפחות. מיקום הטעם במילה עשוי להיות ההבדל היחיד בין שתי מילים שונות במשמעותן. כך לדוגמה בעברית הטעם הוא יוצר ההבדל בין המילה בוק֫ר (רועה בקר), הטעם בה נמצא בהברה האחרונה (מלרע), לבין המילה ב֫וקר (השעות הראשונות של היום), הטעם בה נמצא בהברה הראשונה (מלעיל). יש שפות שבהן ניתן לחזות במדויק את מיקום הטעם בעוד שבשפות אחרות מיקום הטעם הוא שרירותי. בשפות מסוימות יש הבחנה בין סוגים שונים של הברות מוטעמות המכונות גם טונים, במקרים כאלו סוג ההטעמה משפיע גם על משמעות המילה. יש שפות, לדוגמה סינית, בהן לא נהוגה הטעמה כלל, או כמעט כלל, וכל ההברות נהגות באותה עוצמה. להטעמה מקום חשוב בשירה ולפיה נקבע המשקל. בשירה, המשלימה להטעמה היא ההשפלה: בהברה שאין בה הטעמה יש השפלה. באלפבית הפונטי הבין-לאומיב־IPA (האלפבית הפונטי הבין-לאומי) מיוצגת הטעמה על ידי סימן הדומה לגרש: ˈ, אשר נכתב לפני ההברה המוטעמת במילה; לדוגמה, המילה "בוקר" במשמעות "שעת הבוקר" מתועתקת /ˈbokeR/, ואילו המילה "בוקר" במשמעות "קאובוי" מתועתקת /boˈkeR/. הטעמה משנית מיוצגת על ידי הסימן ˌ, לדוגמה "ערבּובְיה": /iRˌbuvˈja/. בשפה העבריתההטעמה היא אחד ממאפייני הגיית העברית. בעברית, טעם הנופל בהברה האחרונה של המילה מכונה מלרע (כלומר מלמטה). טעם הנופל בהברה הלפני אחרונה של המילה מכונה מלעיל (כלומר מלמעלה). מרבית המילים בעברית מוטעמות מלרע, אך ישנן מילים כמו המילים "פסח" או "ארץ" שמוטעמות מלעיל. בניגוד לעברית הקלאסית, בעברית בת זמננו, ובעיקר בלשון הדבורה העממית, יש גם מילים המוטעמות בהברה השנייה או השלישית שלפני האחרונה; למשל, המילה "קיבוצניקים" מוטעמת בהברה השנייה שלפני האחרונה (מלעיל דמלעיל או טרום מלעיל). יש קשר בין ההטעמה לבין הניקוד של המילים.
בהברות מוטעמות ייתכן היפוכם של כללים אלה, כלומר:
כמו כן קיים קשר בין ניקוד המילים לבין הטעמתן. במילים זהות בפירושן – שימו לב האות ד' ראשונה בשווא נע, והשנייה בסגול.
בניקוד הברות מוטעמות ישנם יוצאי דופן רבים לכללים. בהגייה המקובלת בימינו של השפה העברית ובהטעמה על פי טעמי המקרא, מרבית המילים מוטעמות מלרע. הגייה זו קרויה "הברה ספרדית". בהגייה הקרויה "הברה אשכנזית", מרבית המילים מוטעמות מלעיל. שירים רבים שנכתבו בתקופת התחייה מוטעמים לפי ההברה האשכנזית, למשל ההמנון הלאומי של ישראל, שאותו שרים גם היום בהטעמה מלעילית. ישנם שירים שנכתבו להם גרסאות שונות במלעיל ובמלרע. לדוגמה, לשיר "אומרים ישנה ארץ" שחיבר שאול טשרניחובסקי יש גרסה בביצועו של שלמה ארצי במלרע, וגרסאות במלעיל בביצוען של נעמי שמר וירדן בר-כוכבא. סימון ההטעמה בעבריתבעברית מקראית ההטעמה מסומנת באמצעות המערכת המורכבת של טעמי המקרא, שמסמנים גם את התחביר של הפסוקים וגם את המנגינה של הקריאה בבתי כנסת. בעברית חדשה קיימות מספר דרכים לסמן את ההטעמה במילה כשיש בכך צורך. הדרך הנפוצה היא שימוש בסימן עולה (חלק מטעם המקרא "עולה ויורד"), שנראה כמו חץ שמצביע שמאלה, ונכתב מעל העיצור בהברה המוטעמת, למשל "חת֫ול". ניתן להקליד את הסימן העולה במחשבים באופנים הבאים:
לעיתים משמשים לכך סימנים אחרים, למשל מתג (במילון אבן שושן: "בֶּֽצַע"), בסימן גג (במילון הסלנג המקיף של רוביק רוזנטל: "חרד̂לניק"), ובסימנים נוספים.[1] ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
