היסטוריה של ארצות הברית

ארצות הברית של אמריקה היא רפובליקה פדרלית, הנמצאת במרכז יבשת אמריקה הצפונית, הגובלת מצפון בקנדה ומדרום במקסיקו. ארצות הברית משתרעת בין האוקיינוס האטלנטי (החוף המזרחי) לבין האוקיינוס השקט (החוף המערבי), וכוללת גם את מדינת הוואי, שהיא קבוצת איים הנמצאת באוקיינוס השקט, ומדינת אלסקה הנמצאת בצפון-מערב היבשת, כמו גם טריטוריות נוספות ברחבי העולם.

ההיסטוריה האמריקנית היא סיפורה של אומה שהתגבשה ב"עולם חדש" ממהגרים שהגיעו אליה בתחילה מאירופה ואחר כך מכל קצוות העולם ויצרו באופן הדרגתי מדינה רחבת ממדים שהפכה במאה העשרים למעצמה בעלת חשיבות עולמית מבחינה כלכלית, תרבותית ופוליטית.

המתיישבים הראשונים באזור הגיעו ככל הנראה לפני אלפי שנים לאחר שחצו את מצר ברינג לכיוון אלסקה. העדות המוצקה הראשונה לתרבויות אלה מתוארכות לשנת 9,000 לפנה"ס והן משויכות לשבטי סאנדיה ותרבות קלוביס. קיים מידע מועט בלבד על הפלאו-אינדיאנים ("אינדיאנים עתיקים"), מונח המתייחס לבני האדם שאכלסו את יבשת אמריקה לקראת סופו של עידן הקרח האחרון. העדויות הארכאולוגיות והגאולוגיות מעידות על כך שאמריקה הצפונית הייתה מיושבת על ידי אנשים שהיגרו אליה מאסיה דרך מצר ברינג כבר לפני 11,000 שנים^[1]. אנשים אלו הפכו לילידים שאכלסו את אמריקה לפני הגעת משלחות הכיבוש והקולוניזציה האירופאיות בשלהי המאה ה-15. בשל טעותו של קולומבוס ילידים אלו כונו בתחילה בשם אינדיאנים (כלומר תושבי "אינדיה", היא הודו בשפות האירופאיות), אולם במהלך השנים הפסיקו להשתמש בטעות האירופוצנטרית, והשם אינדיאנים הוחלף לשמות כגון "עמים ילידים" או "אמרינדיאנים" או "אמריקאים ילידים".

תרבויות רבות שגשגו ביבשת אמריקה הצפונית לפני הגעת האירופאים, תחילה התרבויות של התקופה הארכאית ואחר-כך האולמקים והאצטקים בדרום-מערב היבשת ותרבות אדנה במזרחה. התרבויות הללו התפתחו במהלך השנים והפכו לאוכלוסיות גדולות וצפופות. החקלאות התפתחה גם היא החל מאמצע האלף השלישי לפנה"ס, כאשר היא מתבססת על ביותם של החמנית, דלעת וצמחים ממשפחת הסלקיים^[2]. בסופו של דבר אומצו התירס והקטניות, שמקורם בדרום יבשת אמריקה הצפונית, כגידולים לתקופת הקיץ הקצרה במזרח אמריקה הצפונית והחליפו את המינים הילידים.

המגע האירופאי הראשון עם אמריקה הצפונית היה בשנת 1000. הוויקינג לייף אייריקסון הקים נקודת התיישבות קצרת-ימים שנקראה וינלאנד באזור ניופאונדלנד של ימינו, אולם זו ננטשה לאחר זמן קצר ולא השפיעה על העמים הילידים באזור. רק 500 שנים לאחר מכן יגיעו אירופאים נוספים ליבשת.

מספר מקורות ערביים מימי הביניים טוענים כי חוקרים מוסלמים מאל-אנדלוס וארצות המגרב חצו את האוקיינוס האטלנטי בין המאה ה-9 למאה ה-14^[3][4].

לאחר תקופה בה תרו מספר משלחות אירופאיות את חופי אמריקה הצפונית הקימו מספר מדינות, כגון הולנד, ספרד, אנגליה, צרפת ושוודיה, נקודות יישוב באזור. קולומבוס היה האירופאי הראשון שהגיע לאזור ב-1492 ואחריו הגיעו קונקיסטאדורים ספרדים ואירופאים אחרים. במהלך המאה ה-16 הביאו האירופאים לאזור סוסים, בקר וחזירים.

ערך מורחב – מלכות המשנה של ספרד החדשה

על המתיישבים האירופאים הראשונים, שהגיעו בעקבות גילוייו של כריסטופר קולומבוס ב-1492 קיים מידע עשיר, אך עדיין לא מלא. ככל הנראה היה חואן פונסה דה לאון, שהגיע לחוף עשיר, לו קרא פלורידה ב-1513, לאירופאי הראשון שהגיע לחלק היבשתי של ארצות הברית דהיום. מסעו של פונסה דה לאון הוא הראשון המתועד בוודאות. קיימות השערות על הגעת אירופאים אחרים לחופי אמריקה הצפונית קודם לכן, כגון זו בדבר ג'ון קבוט שנטען שהגיע לאזור כבר ב-1497, אולם אלו אינן מקובלות במחקר.

בתוך שלושה עשורים מהגעתו של פונסה דה לאון הגיעו הספרדים להרי האפלצ'ים, נהר מיסיסיפי, גרנד קניון והמישורים הגדולים. ב-1540 הוביל החוקר ארננדו דה סוטו משלחת מחקר גדולה, ובאותה שנה הנהיג פרנסיסקו וסקס דה קורונדו משלחת של 2,000 ספרדים ואינדיאנים שפעלה באזור גבול אריזונה-מקסיקו של ימינו והגיעה עד למרכז קנזס. באותה תקופה פעלו חוקרים ספרדים נוספים וביניהם לוקאס וסקס דה איילון (Lucas Vázquez de Ayllón‏ 1526-1475), פאנפילו דה נארווס (Pánfilo de Narváez‏ 1528-1470), סבסטיאן ויסקאינו (Sebastián Vizcaíno‏; 1625-1548) וחואן רודריגס קבריו.

הספרדים שלחו מספר מתיישבים, והקימו את היישובים האירופאים הקבועים הראשונים בחלק היבשתי של ארצות הברית. ההתיישבות הראשונה הייתה בסיינט אוגוסטין, פלורידה ב-1565, ולאחריה הספרדים התיישבו בסנטה פה, ניו מקסיקו, סן אנטוניו, טוסון, סן דייגו, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו. רוב היישובים הספרדיים הוקמו לאורך החוף הקליפורני של נהר סנטה פה בניו מקסיקו.

פורט קרוליין הייתה המושבה הצרפתית הראשונה באזור. היא הוקמה באזור ג'קסונוויל, פלורידה ב-1564, ושרדה במשך שנה אחת בלבד עד שנחרבה על ידי הספרדים.

צרפת החדשה (בצרפתית: la Nouvelle-France) הייתה האזור שיושב על ידי צרפת במהלך התקופה שהשתרעה בין חקר נהר סנט לורנס על ידי ז'אק קרטייה ב-1534, ועד הוויתור הצרפתי על שטחים אלה לטובת ספרד והממלכה המאוחדת ב-1763. בשיא פריחתו ב-1712 (לפני הסכם אוטרכט) האזור השתרע מניופאונדלנד עד להרי הרוקי וממפרץ הדסון עד מפרץ מקסיקו. הטריטוריה חולקה לחמש מושבות, שכל אחת מהן נוהלה בנפרד: קנדה, אקאדיה, מפרץ הדסון, ניופאונדלנד ולואיזיאנה.

המתיישבים הראשונים לאורך החוף היו אנגלים והם עשו זאת במהלך המאה ה-17, ביחד עם קבוצות קטנות יותר של הולנדים ושוודים. ב-14 במאי 1607 נוסדה ג'יימסטאון בווירג'יניה הנחשבת להתיישבות הקבע הראשונה של אנגליה בעולם החדש (קדמה לה המושבה באי רואנוק שלא שרדה). אמריקה הקולוניאלית התאפיינה במחסור חמור בכוח אדם, מה שהוביל לצורות שונות של עבודת כפייה ובהן עבדות ומשרתים חוזיים בשכר נמוך או ללא שכר כלל, ובאמצעות מדיניות בריטית של הזנחה קלה ("תקופת ההזנחה המבורכת") שאפשרה את ההתפתחות של רוח אמריקנית השונה מזו של המייסדים האירופאים.

ב-1606 הוענקה הזכות להקמת מושבה בצפון אמריקה לחברת מניות לונדונית בשם "חברת וירג'יניה" שהוקמה לשם כך. החברה שלחה שלוש ספינות בהן 104 מתיישבים שייסדו ב-1607 באזור האמפטון רודס שבשפך מפרץ צ'ספיק לאוקיינוס האטלנטי את מושבת וירג'יניה – המושבה בריטית הראשונה בצפון אמריקה שהצליחה לשרוד. ב-1620 העניקה "חברת וירג'יניה" זכות לקבוצת אנגלים פרוטסטנטים, שנרדפו על ידי הכנסייה האנגליקנית, להגיע בספינה מייפלאואר לצפון המושבה. הם הגיעו לאזור מסצ'וסטס של היום וייסדו את מושבת פלימות'.

דוגמה אחת לעימות בין האינדיאנים לבין המתיישבים האנגלים היא התקוממות פווהאטאן בווירג'יניה (1622), שבה האינדיאנים הרגו מאות מתיישבים אנגלים. העימות הגדול ביותר בין האינדיאנים לבין האנגלים במאה ה-17 היה מלחמת המלך פיליפ בניו אינגלנד.

המייסדים העיקריים של ניו אינגלנד היו פוריטנים שהקימו את מושבת מפרץ מסצ'וסטס ב-1629. המושבות האמצעיות, שמורכבות ממדינות ניו יורק, ניו ג'רזי, פנסילבניה ודלאוור של ימינו, אופיינו על ידי גיוון גדול באוכלוסייה. הניסיון הראשון להתיישב בווירג'יניה היה הקמתה של פרובינציית קרוליינה, כאשר פרובינציית ג'ורג'יה (האחרונה מבין 13 המושבות שהוקמה) הוקמה ב-1733. חלק מהמושבות היו מושבות עונשין החל משנות ה-20 של המאה ה-17 ועד מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

באמצע המאה ה-18 החלה תסיסה בקרב אוכלוסיית המושבות על רקע הטלת מיסים על ידי השלטון הבריטי מבלי לתת ייצוג פוליטי נאות לאנשי המושבות, בניגוד לרעיונות תקופת ההשכלה שהתפתחו באירופה באותו זמן. בתגובה למיסים שהוטלו קמו תנועות פטריוטיות, שפעלו בנחרצות נגד השלטון הבריטי. קבוצה בולטת הייתה בני החירות, שפעלה בשיטות צבאיות נגד פקידי הממלכה עד כדי כך שבשעת אכיפת המיסים על התושבים, לא נשאר אף פקיד לאסוף את הכספים.

המצב הגיע לנקודת רתיחה בשנות ה-70 של המאה לאחר טבח בוסטון (1770) ומסיבת התה של בוסטון (1773). המושבות התארגנו במסגרת הקונגרס הקונטיננטלי (החל מ-1774), וב-1775 הקימו את הצבא הקונטיננטלי והעמידו בראשו את גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ורג' וושינגטון. מלחמת העצמאות האמריקנית החלה רשמית עם "הירייה שנשמעה ברחבי העולם" בקרבות לקסינגטון וקונקורד ב-19 באפריל 1775. באמצע המלחמה, ב-4 ביולי 1776, נחתמה בפילדלפיה הכרזת העצמאות של ארצות הברית.

המלחמה נמשכה גם אחרי הכרזת העצמאות. נקודת המפנה במלחמה הייתה בקרב סרטוגה השני, באוקטובר 1777, בו נחלו האמריקנים ניצחון. בעקבות כך צרפת ומדינות אירופיות נוספות שרצו בהחלשת הממלכה המאוחדת החלו לתמוך במדינה הצעירה. המלחמה הוכרעה עם ניצחון האמריקנים והצרפתים בקרב יורקטאון ב-1781 והסתיימה זמן קצר אחר כך. הבריטים הגיעו להסכמות עם האמריקנים ב-1782, ולבסוף הכירו בעצמאות המדינה הצעירה בחוזה פריז ב-1783.

בתחילה הייתה ארצות הברית קונפדרציה רופפת של שלוש עשרה המושבות, כאשר המוסד הפדרלי היחידי היה הקונגרס הקונטיננטלי. הבסיס החוקתי הרופף ביניהן היה מסמך סעיפי הקונפדרציה. אולם, מבנה זה לא היה מספיק למדינה שהתאוששה מהמלחמה. ב-1787 כונסה בפילדלפיה הוועידה החוקתית כדי לגבש חוקה, תוך מחלוקת בין הפדרליסטים שרצו איחוד חזק יותר הכולל ממשלה פדרלית חזקה שיכולה לגבות מיסים, לבין מתנגדיהם שחששו מחידוש העריצות ממנה הם השתחררו זה עתה. החוקה אושררה על ידי מספיק מדינות ב-1788 ונכנסה לתוקף ב-1789. לנשיא הראשון תחת החוקה החדשה נבחר ג'ורג' וושינגטון.

לאחר אשרור החוקה החדשה התמנה ג'ורג' וושינגטון לנשיא ארצות הברית הראשון. מרד הוויסקי ב-1794 שבו מחו מספר מתיישבים בפנסילבניה נגד המס הפדרלי על ליקרים ומשקאות מזוקקים היה המבחן הראשון של הממשלה הפדרלית.

עם תום המלחמה החלה ההתרחבות מערבה, במה שהוצג על ידי התעמולה האמריקאית כהייעוד הגלוי-שמטרתו לייסד מדינה שקצותיה יגיעו לשני האוקיינוסים. הם התחילו בהתיישבות באזורים שבין הרי האפלצ'ים לנהר המיסיסיפי, שלפחות להלכה היו חלק משטח המדינה, ואורגנו כטריטוריות שעתידות להפוך למדינות. השאיפה להתרחבות מערבה נומקה ברצון להשגת עוצמה לאומית וגם באמונה לפיה השיטה האמריקנית הדמוקרטית שבמרכזה חופש לאדם תיטיב גם עם תושבי האזורים החדשים שיסופחו לארצות הברית.

הסכסוכים באירופה המשיכו לשחק לידי המדינה הצעירה וזאת לאחר שצרפת בראשות נפוליאון שאפה להחליש את הממלכה המאוחדת. הצדדים החלו במשא ומתן לרכישת לואיזיאנה ועד מהרה החליט נפוליאון להציע לאמריקנים את כל שטח לואיזיאנה שהיה בשליטת צרפת כדי לקבל כסף אשר ישמש לבניית הצבא הדרוש למערכות העתידיות לבוא באירופה.

ב-30 באפריל 1803 חתמה ארצות הברית בראשותו של תומאס ג'פרסון עם צרפת על הסכם רכישת לואיזיאנה. ברכישה זו נוסף לשטח ארצות הברית אזור המערב התיכון בין המיסיסיפי להרי הרוקי ובכך כמעט הוכפל שטחה.

הרכישה יצרה בעיות טריטוריאליות חדשות עם הספרדים, שכוחם בעולם החדש הלך וקטן והם החלו לחוש מאוימים מהמדינה החדשה. האמריקאים טענו כי מערב פלורידה הייתה חלק מעסקת רכישת לואיזיאנה ואילו הספרדים לא היו מוכנים לוותר על השטח שהיה בשליטתם. אחרי סכסוכים רבים קנתה ב-1819 ארצות הברית את מערב פלורידה מידי ספרד בחתימת הסכם אדמס-אוניס, במהלכו הוסדרו סוגיות הנוגעות לסכסוכי גבולות בין שתי המדינות.

כמו כן, רכישת לואיזיאנה אפשרה לחוואים מהמערב להשתמש בנהר המיסיסיפי, הסירה את הנוכחות הצרפתית מהגבול המערבי של ארצות הברית, וסיפקה למתיישבים פוטנציאליים שטח נרחב להתיישבות. בעקבות הפקעה מתמשכת של מלחים אמריקניים לטובת הצי המלכותי הבריטי ופגיעה בריבונות האמריקנית, כינס הנשיא ג'יימס מדיסון את המושב ה-12 של קונגרס ארצות הברית (בראש המושב עמדו נציגים מהדרום ומהמערב), שהחליט על הכרזת מלחמה נגד הממלכה המאוחדת ב-1812. מלחמה זו, שנקראה מלחמת 1812, הסתיימה ללא הכרעה, וזאת לאחר שנמשכה עד ה-18 בפברואר 1815. החלק העיקרי של הסכם גנט, שבה הוסכם על סיום המלחמה, היה שמירת הסטטוס קוו כפי שהיה לפני המלחמה; עם זאת, ובשונה למצב שלפני המלחמה, הבריטים ביטלו את הברית עם האינדיאנים.

בדוקטרינת מונרו, שפורסמה ב-1823, בוטאה מדיניות אמריקנית שלפיה המעצמות האירופאיות לא צריכות להתערב יותר באמריקה. היה זה רגע מכריע במדיניות החוץ של ארצות הברית. דוקטרינת מונרו אומצה בתגובה לחששות אמריקניים ובריטיים מהתפשטותן של צרפת ורוסיה בחצי הכדור המערבי. רק בתקופת ממשלו של תאודור רוזוולט הפכה הדוקטרינה לחלק רשמי במדיניות החוץ של ארצות הברית. הדוקטרינה הופעלה במלחמת ארצות הברית–ספרד ובמאבקים מול ברית המועצות באמריקה המרכזית.

ב-1830 עבר בקונגרס חוק העברת האינדיאנים, שאישר לנשיא לפתוח במשא ומתן ולחתום על הסכמים עם האינדיאנים שלפיהם יוחלפו שטחים במדינות המזרח בתמורה לאדמות אינדיאניות הנמצאות ממערב לנהר המיסיסיפי. דבר זה גרם לאנדרו ג'קסון, גיבור צבאי לשעבר ונשיא המדינה, להצטייר כרודן ביחס לאוכלוסיות ילידים. התוצאה המפורסמת ביותר של החוק הייתה הגלייתם הכפויה של מספר שבטי ילידים למערב, כאשר אינדיאנים מתו במהלך הדרך. החוק הוביל בסופו של דבר למלחמות סמינול.

בשנת 1835 החלה המהפכה הטקסנית במקסיקו השכנה, לאחר שנשיא המדינה הכריז על עצמו כדיקטטור בטענה כי המדינה לא מוכנה לדמוקרטיה. המהלך החד צדדי הוביל לניתוק רפובליקת טקסס ממקסיקו ולהקמת מדינה טקסנית חדשה ועצמאית. הרפובליקה החדשה התקיימה זמן קצר מ-1836 עד 1845, השנה שבה סופחה הרפובליקה לארצות הברית.

סיפוח השטחים לא התקבל בעין יפה במקסיקו, אשר ראתה בהם חלק משטחה, והדבר הוביל למלחמת ארצות הברית–מקסיקו (1846–1848) שבמהלכה הביסו הכוחות האמריקאים את מקסיקו וסיפחו לארצות הברית טריטוריות חדשות הכוללות, לפי הגבולות של היום, את קליפורניה, נבדה, יוטה, אריזונה, וחלקים מויומינג, קולורדו, וניו מקסיקו.

ב-2 בפברואר 1848 נחתם הסכם גואדלופה אידלגו שסיים את המלחמה, ובו נקבע כי ארצות הברית תקבל את השליטה בשטחים שנכבשו ולמקסיקו יוחזרו כל השטחים שנכבשו מדרום לנהר הריו גראנדה.

כחמש שנים מאוחר יותר, ב-1853, הוסכם ברכישת גדסדן כי ארצות הברית תעביר למקסיקו סכום של 18,250,000 דולרים (שווי ערך לכ-630 מיליון דולר של היום) – תמורת 77,700 קמ"ר של שטחים. השטחים הללו איפשרו לארצות הברית לבנות את הרכבת הטרנס קונטיננטלית וכן לפצות את מקסיקו על איבוד השטחים במלחמה. בתוכנית המקורית היו אמורים להימכר שטחים נרחבים הרבה יותר, אבל התושבים המקסיקנים התנגדו לכך, ואיתם גם סנטורים אמריקאים שהתנגדו לעבדות בטענה כי הדבר יוסיף טריטוריות אשר מצדדות בעבדות.

ערך מורחב – מלחמת האזרחים האמריקנית

ההתמקדות בנושאי פנים התבטאה באמצעות מדיניות החוץ של ארצות הברית שהתבססה על דוקטרינת מונרו (1823), שקבעה שארצות הברית לא תתערב בנעשה באירופה, אך גם לא תסבול התערבות אירופית בחצי הכדור המערבי.

ההתפשטות מערבה תרמה רבות גם לעימות הפנימי בשאלת העבדות. ארצות הברית הייתה קרועה בין מדינות הצפון התעשייתיות שבהן נאסרה העבדות, לבין מדינות הדרום החקלאיות שהתבססו על העבדות. אף אחד מהצדדים לא הצליח לכפות את עמדתו, והמאבק התמקד סביב קבלת מדינות חדשות לברית, כאשר כל אחד מהצדדים חשש שייווצר נגדו רוב בקונגרס. במחצית הראשונה של המאה ה-19 נערכו מספר ניסיונות של פשרה (פשרת מיזורי מ-1820, ופשרת 1850) שדאגו שיישמר האיזון בין מדינות העבדות והמדינות החופשיות.

חוק קנזס נברסקה, שהוצע על ידי מדינות הדרום ב-1854, ביטל את פשרת מיזורי שקבעה כי כל מדינה חדשה שתצטרף לברית תחליט בעצמה על עמדתה בעניין העבדות, וכאשר נבחר אברהם לינקולן לנשיאות מטעמה של המפלגה הרפובליקנית, פרשו מדינות הדרום זו אחר זו מהברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, ובכך ניתן האות למלחמת האזרחים העקובה מדם שהתחוללה בין 1861 ל-1865, שבה ניצח לבסוף הצפון.

מלחמת האזרחים החלה כאשר גנרל פ.ג.ט. בורגארד מצבא הדרום פתח באש על פורט סאמטר. האש נורתה כיוון שפורט סאמטר היה במדינת קונפדרציה. ארבע מדינות צפוניות (דלאוור, קנטקי, מרילנד, מיזורי) שהעבדות הייתה מותרת בהן הצטרפו לחלק המערבי של וירג'יניה (שנהפך למדינה וירג'יניה המערבית) ונודעו בשם מדינות הגבול. מעודדים מהצלחתם בקרב בול ראן השני, חיילי צבא הקונפדרציה פלשו לראשונה לצפון כאשר גנרל רוברט לי הוביל 55,000 איש מצבא צפון וירג'יניה לרוחב נהר הפוטומק ולתוך מרילנד. קרב אנטיאטם ליד שרפסבורג ב-17 בספטמבר 1862 היה היום העקוב מדם ביותר בהיסטוריה האמריקנית.

בתחילת 1864 לינקולן מינה את גנרל יוליסס ס. גרנט לרמטכ"ל צבא האיחוד. גנרל ויליאם שרמן הגיע מצ'אטאנוגה לאטלנטה והביס את הכוח הצבאי של הקונפדרציה שהיה נתון לפיקודם של ג'וזף ג'ונסטון וג'ון בל הוד. צבאו של שרמן החריב כ-20% מהחוות בג'ורג'יה במה שכונה "הצעדה אל הים", והגיע לחוף האוקיינוס האטלנטי שבסאוואנה, ג'ורג'יה, בדצמבר 1864. צבאו של לי נכנע לצבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית המשפט של אפומאטוקס.

ערך מורחב – תקופת השיקום

עם תום המלחמה וביטול העבדות (בתיקון ה-13 לחוקה) עלתה שאלת שילובן מחדש של המדינות המורדות באיחוד, במסגרת מה שכונה "תקופת השיקום" ("Reconstruction"). לינקולן היה בעד עמדה פייסנית כלפי מדינות הדרום, אולם הוא נרצח כמעט מיד אחרי סיום המלחמה על ידי מתנקש דרומי, ולאנדרו ג'ונסון, סגן הנשיא שהחליפו לאחר הרצח, לא היה כוח רב.

לאחר מלחמת האזרחים חוותה ארצות הברית תקופה של תיעוש מהיר, בעיקר במדינות הצפון. אולם, הרקונסטרקציה וכישלונה הותירו את הלבנים בדרום בעמדת כוח מול האוכלוסייה השחורה, כך שהם מנעו ממנה את זכויות האזרח שלה ושמרו אותה במעמד חברתי וכלכלי נמוך. לאחר תקופת הרקונסטרקציה הגיעה תקופת הזהב והדמויות הבולטות בה היו ג'ון רוקפלר ואנדרו קרנגי. המונופולים התרחבו מאוד ובתחומי הנפט, פלדה ומסילות הרכבת פשתה השחיתות. תגליות חדשות רבות סייעו בהגדלת הייצור אך מנגד גרמו לירידה תלולה ברמת השכר, שבסופו של דבר גרמה למהומות בחלקים רבים באמריקה.

מדיניות הממשל הפדרלי של ארצות הברית מאז כהונתו של ג'יימס מונרו הייתה להעביר את אוכלוסיית הילידים אל שמורות אינדיאנים מיוחדות, הנמצאות במרחק מה ממקומות היישוב של המתיישבים. מספר שבטים אולצו לעבור לשמורות קטנות כאשר חוואים לבנים השתלטו על אדמותיהם. ב-1876 פרצה מלחמת שבט הסו האחרונה כאשר הבהלה לזהב בגבעות השחורות הגיעה לטריטוריה שלהם.

הקונגרס, בו היו מיוצגות רק המדינות שנותרו נאמנות לאיחוד ושהיה בשליטה רפובליקנית, הוביל קו נוקשה כלפי הדרום. במדינות הקונפדרציה לשעבר הוטל ממשל צבאי, והמדינות נוהלו בעיקר על ידי אנשים מהצפון. התקבלו התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה שנועדו להבטיח אזרחות וזכות הצבעה לאמריקאים-אפריקאים, וקבלתן הוצבה כתנאי למדינות המורדות כדי להתקבל חזרה לאיחוד. גם אחרי קבלת המדינות המורדות חזרה לאיחוד נשמרה נוכחות צבאית פדרלית בהן. על רבים מחיילי הקונפדרציה לשעבר נאסרה ההצבעה, וכך שחורים רבים תפסו עמדות מפתח בממשלים המקומיים.

גל הגירה בלתי צפוי אל ארצות הברית סיפק את כוח האדם שהיה דרוש לתעשייה האמריקנית, וכן יצר גיוון קהילתי באזורים הבלתי מפותחים. מפעלי ניצול תעשייתיים הובילו לעלייתה האלימה של תנועת העבודה בארצות הברית.

בתקופה זו החלה עלייתה של ארצות הברית לעמדת כוח עולמית לאחר שחל גידול באוכלוסייה ובתעשייה הביתיות, ולאחר מספר רב של עימותים צבאיים, כולל מלחמת ארצות הברית–ספרד, שהחלה כאשר ארצות הברית האשימה את ספרד (בלא הוכחה ממשית) בהטבעתה של ה-USS מיין. תקופה זו הסתיימה ב-1917 כאשר ארצות הברית הצטרפה למדינות שנלחמו במלחמת העולם הראשונה.

תקופת השיקום הסתיימה ב-1877, אחרי שהנשיא החדש רתרפורד הייז הוציא את הצבא הפדרלי ממדינות הדרום. כתגובת נגד למאמצי הרפובליקנים להבטיח את זכויות העבדים השחורים, הציבור הלבן בדרום הקים את הקו קלוקס קלאן, ועם תום השיקום התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה רוקנו במידה רבה מתוכנם – לדוגמה, מדינות דרומיות רבות מנעו מאמריקאים-אפריקאים להצביע בבחירות בכך שחוקקו חוקים שונים שהגבילו את ההצבעה ליודעי קרוא וכתוב בלבד או לחלופין, בכך שגבו מס על כל הצבעה. כחלק ממבחן ידע כללי אופייני שנעשה לאמריקאים-אפריקאים הם נדרשו לשנן ולאחר מכן לקרוא בעל פה את חוקת ארצות הברית והכרזת העצמאות האמריקנית. את שאר האוכלוסייה החוק פטר בתואנה של "זכות אבות". לעבדים לשעבר, ששוחררו לא מכבר ממאות שנות עבדות מצטברות, לא ניתן היה להדביק את הפער שנוצר ביניהם לבין שאר האוכלוסייה. החוקים פגעו גם בילידים האמריקנים ובלבנים ממוצא לא בריטי. אך האפליה לא הייתה קיימת רק בדרגת המדינה, אלא הגיעה גם לממשל הפדרלי ולמוסדותיו. בית המשפט העליון אישר את מדיניות ההפרדה הגזעית תחת הכותרת "נפרד אך שווה", וכך מצב האפרו-אמריקאים לא השתנה בהרבה ממצבם בתקופת העבדות עד לאמצע המאה ה-20.

התקופה שלאחר המלחמה התאפיינה בצמיחה מואצת של המגזר התעשייתי בארצות הברית, ומהפכה של מעבר מחברה של חקלאים ובעלי מקצוע מומחים, לחברה מתועשת. המהפכה כללה גם מהפכה תחבורתית, של רישות המדינה במסילות ברזל, ששיאה מסילת הברזל הטרנס-יבשתית שהושלמה ב-1869. מהפכה זו הייתה תוצאה הן של המלחמה עצמה שעודדה מעבר לייצור המוני, והן של תוצאותיה – ניצחון הצפון המתועש, ואיתו השתלטות על הפוליטיקה האמריקנית של המפלגה הרפובליקנית שייצגה את האינטרסים של התעשיינים, ודחיקת מעמדם של האינטרסים החקלאיים ששלטו בפוליטיקה האמריקנית מאז ימי ג'פרסון. הממשל עודד את התעשיינים החדשים הן בסובסידיות, והן במדיניות של מכסי מגן גבוהים.

אולם, לתקופה זו היו גם צדדים שליליים רבים: בעלי ההון החדשים (שכונו בביקורת "הברונים השודדים"), בהם אנדרו קרנגי וג'ון ד. רוקפלר ולילנד סטנפורד, צברו הון עצום בתקופה קצרה, ומבלי לבחול באמצעים: שיחוד אנשי הממשל, מכירה במחירי הצף עד חיסול המתחרים, והקמת קרטלים. את ההצדקה לכל מעשיהם הם קיבלו מהאידאולוגיה של "הדרוויניזם החברתי" שהייתה פופולרית בארצות הברית באותה תקופה. כך נוצרו פערים כלכליים עצומים בין שכבה דקה של בעלי הון עצום למעמד חדש של פועלי יצור בלתי מיומנים, רבים מהם מהגרים שהגיעו לארצות הברית בגל אדיר מאירופה ומסין. גם הממשל הושחת והידרדר – הן בגלל לחצי בעלי ההון, והן בגלל מעברה של העילית מלעסוק בפעילות פוליטית לעסקית. לתקופה זו קרא מארק טוויין בלעג (בספר שהוציא עם צ'ארלס דאדלי ורנר) "העידן המוזהב" (The gilded age).

אל מול עליית כוח התעשיינים קמו מספר גורמים:

• הפועלים התחילו את הקמת האיגודים המקצועיים. אולם בניגוד לאירופה, בגלל האמונה שבאמריקה כל אחד יכול להתעשר, תנועת הפועלים האמריקנית ברובה מעולם לא ערערה באופן עקרוני על הקפיטליזם, ולא ניסתה לתרגם את כוחה למפלגה סוציאליסטית.
• החקלאים – שסבלו מבעיית עודף ייצור, ממחירים גבוהים של מוצרים תעשייתיים (בגלל מכסי המגן) ושל מחירי התעבורה (בגלל הקרטליזציה של הענף), וכתוצאה מכך מחובות שתרמו שוב לבעיית עודף הייצור – הקימו את התנועה הפופוליסטית. הדרישה המרכזית של התנועה הייתה לבטל את תקן הזהב ולהטביע מטבעות כסף, בתקווה שהאינפלציה תעלה את מחירי התוצרת החקלאית ותשחוק את חובות החקלאים. המפלגה רצה באופן עצמאי בבחירות של 1892 וזכתה להישגים. ב-1896 אימצה המפלגה הדמוקרטית רבים מרעיונות הפופוליסטים, כשבחרה את ויליאם ג'נינגס ברייאן כמועמדה לנשיאות, אולם הוא הפסיד לויליאם מקינלי הרפובליקני.
• המעמד הבינוני הישן שחשש מהתדרדרות איכות הממשל ומהשחיתות שפשתה בו, ומהכוח העצום שצברו "הברונים השודדים", הוביל את התנועה הפרוגרסיבית, שלמעשה שלטה בארצות הברית ובשתי המפלגות הגדולות במהלך שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 (מתחילת ממשל תאודור רוזוולט ועד תום ממשלו של וודרו וילסון). במסגרת הרפורמות שהובילו הפרוגרסיבים היו חקיקת חוקים נגד הקרטלים והקמת מוסדות לפיקוח על המסחר, הנהגת מס הכנסה פדרלי, תחילת מיסוד ההגנה על איכות הסביבה, הנהגת בחירה ישירה של חברי הסנאט של ארצות הברית (בניגוד לבחירתם על ידי הקונגרסים המדינתיים), וגם האיסור על שתיית משקאות חריפים ("תקופת היובש").

ערך מורחב – ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה

לקראת סוף המאה ה-19 הסתיימה התפשטות ארצות הברית לרוחב כל היבשת, וכשהסְפָר הפך לחלק לכל דבר מארצות הברית חל צורך בחיפוש אחר ספר חדש. ההתפתחות המואצת של התעשייה גרמה לחששות הן מהתדלדלות אוצרות הטבע, והן מחוסר בשווקים למוצרים שייצרה התעשייה האמריקנית (בעידן בו רוב המדינות הטילו מכסי מגן גבוהים). באותה עת גם התפתח באופן מואץ הצי האמריקני בעקבות ספריו של אלפרד מהן על "השפעת הכוח הימי על ההיסטוריה" (1890 ו-1892). גורמים אלה, ביחד עם ההשפעות האידאולוגיות והתרבותיות של "האימפריאליזם החדש" האירופי בכלל והבריטי בפרט, הביאו לצמיחת "האימפריאליזם החדש האמריקני".

האימפריאליזם הזה החל להתגלות בהשתלטות ההדרגתית של ארצות הברית על הוואי שהתחילה כהתיישבות של מיסיונרים ואחריהם מגדלי סוכר אמריקנים במהלך המאה ה-19, המשיכה בהשתלטותם על המדינה על ידי הכתבת חוקה חדשה ב-1887, והפלת המלוכה תוך התערבות צבאית אמריקנית בלתי מאושרת ב-1893, והסתיימה בסיפוח הוואי ב-1898, ולפני כן בעסקת רכישת אלסקה (1867). אימפריאליזם זה הגיע לשיאו תחת נשיאותו של ויליאם מקינלי במלחמת ארצות הברית–ספרד (1898), בה השתלטה ארצות הברית על רוב מושבותיה הנותרות של ספרד באיים הקריביים (פוארטו ריקו, וקובה שנותרה עצמאית להלכה) ובאוקיינוס השקט (הפיליפינים וגואם). ממשל תאודור רוזוולט (שנבחר על ידי מקינלי לשמש כסגן הנשיא בקדנציה השנייה שלו בעקבות פרסומו במלחמת ארצות הברית–ספרד) היה אחראי לכריית תעלת פנמה, שכללה את קריעת פנמה מקולומביה בעזרת תמיכה אמריקנית לא רשמית, והענקת האזור של תעלת פנמה על ידי ממשלת המדינה החדשה לשליטה אמריקנית.

האימפריליזם הזה לא היה ביטול של דוקטרינת מונרו, אלא מעין הרחבה שלה מאמריקה לאוקיינוס השקט. ארצות הברית עדיין נמנעה מהתערבות בענייני אירופה, הימנעות שנמשכה עד לאמצע מלחמת העולם הראשונה.

בחירתו של וודרו וילסון לנשיאות ב-1913 בישרה הרחבה של האידיאליזם הפרוגרסיבי גם למדיניות החוץ. כך למשל, וילסון הכריז על תוכנית למתן עצמאות לפיליפינים, שהפכה את המדיניות שרצתה לבסס את השליטה האמריקנית באיים והובילה ללוחמת גרילה מאז 1898, ושלח את כוחות הצבא האמריקני למקסיקו למען הדחת הרודן המקסיקני ויטוריו הוארטה.

השילוב של אידיאליזם במדיניות החוץ של וילסון נמשך גם במהלך מלחמת העולם הראשונה. בתחילה הקפידה ארצות הברית בהנהגתו של וודרו וילסון על הנייטרליות, עליה הכריזה רשמית באוגוסט 1914. אולם, הקשרים ההיסטוריים והלשוניים בין ארצות הברית והממלכה המאוחדת, ותפיסת המלחמה (במיוחד אחרי נפילת השלטון הצארי באימפריה הרוסית) כמלחמה בין הדמוקרטיה לאוטוקרטיה גרמו לרוב הציבור לגלות אהדה רבה יותר לצד מדינות ההסכמה.

כמדינה נייטרלית ארצות הברית רצתה לסחור עם שני הצדדים במלחמה. אולם, הממלכה המאוחדת וגרמניה ניסו לשבש את המסחר הימי באופן הדדי. הבריטים הצליחו במצור הימי שלהם במידה רבה יותר, והסחר הימי של גרמניה בכלל, ועם ארצות הברית בפרט, פסק הלכה למעשה. כך, ככל שהמלחמה התקדמה היה לארצות הברית אינטרס כלכלי הולך וגובר לתמוך במדינות ההסכמה. המצור הגרמני התבצע בעיקר על ידי צוללות שהטביעו ספינות שעשו את דרכן לממלכה המאוחדת, גם כאשר הן נשאו נוסעים, כשהמקרה הבולט ביותר הוא זה של ה"לוסיטניה" (מאי 1915) בו נספו 1,201 נוסעים, מהם 123 אמריקאים. לוחמת הצוללות הגרמנית הסעירה את דעת הקהל, והגבירה את הדימוי הברברי של הגרמנים אף על פי שגם הממלכה המאוחדת הפרה את חופש השיט של ארצות הברית כמדינה נייטרלית, האמריקנים התייחסו להפרות הגרמניות בחומרה רבה יותר הן במישור הרשמי, והן מבחינת דעת הקהל. ארצות הברית אף איימה על גרמניה בהצטרפות למלחמה, דבר שאכן הביא להפוגה במלחמת הצוללות ב-1916.

במהלך שנת 1916 הנשיא וילסון ניסה לתווך בין הצדדים ולהוביל יוזמת שלום, ובסוף השנה הוא נבחר מחדש לנשיאות בין השאר בתור מי ש"שמר אותנו מחוץ למלחמה". הבחירות עיכבו את מאמצי התיווך ואחריהן וילסון ביקש מהצדדים לנסח את מטרות המלחמה ותנאי השלום שלהם. כשלא קיבל תשובות מספקות הוא פרש בנאום בפני הסנאט ב-22 בינואר 1917 את תפישותיו בקשר לשלום העתידי ודיבר על "שלום ללא ניצחון". אולם, עוד באותו החודש הכריזה גרמניה על חידוש מלחמת צוללות בלתי מוגבלת, שתופנה כלפי כל כלי השיט מסביב לממלכה המאוחדת, כולל כלי שיט נייטרליים, הכרזה שגרמה לארצות הברית לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתה. מכיוון שהיה ברור להנהגה הגרמנית שדבר זה יוביל לכניסת ארצות הברית למלחמה, היא החלה לפעול כנגד ארצות הברית. כשנחשף הניסיון הגרמני לכרות ברית עם מקסיקו במברק צימרמן, דעת הקהל בארצות הברית דרשה להכריז מלחמה על גרמניה. באמצע מרץ החלו הגרמנים להטביע ספינות אמריקניות, ובתחילת אפריל, אחרי שקיבל את אישור הקונגרס, הכריז וילסון על מלחמה נגד גרמניה.

מלבד הצי, ארצות הברית לא הייתה מוכנה מיידית למלחמה. נערך גיוס חובה סלקטיבי שהגדיל את הצבא ל-4 מיליון חיילים, והוכרז על קיצוב במצרכים והלאמת אמצעי יצור שדרושים למאמץ המלחמתי. כוח המשלוח האמריקני לאירופה, בפיקודו של גנרל (לימים גנרל הצבאות) ג'ון פרשינג, שכלל כ-1.2 מיליון חיילים, החל לפעול בצורה משמעותית רק באפריל 1918. אולם, כוח טרי זה הכריע את הכף בין שני המחנות התשושים מארבע שנות מלחמה, והביא לניצחון צבאות הברית בנובמבר 1918. במלחמה נהרגו למעלה ממאה אלף חיילים אמריקנים, כמחציתם בקרב וכמחצית ממחלות.

גם בימי המלחמה לא חדל וילסון מקידום תפישתו של השלום העתידי. ב-8 בינואר 1918 הציג בנאום לפני הקונגרס את ארבע עשרה הנקודות שעסקו במניעת הגורמים שלדעתו גרמו למלחמה, הבטחת זכות ההגדרה העצמית לעמים שהיו נתונים תחת שלטון האימפריות הגדולות, ובהקמת חבר הלאומים שווילסון קיווה שימנע להבא מלחמות. האידיאליזם שלו שכנע את העם האמריקני שארצות הברית יוצאת ל"מסע צלב למען הדמוקרטיה", ושהמלחמה הזו תהיה "המלחמה שתסיים את כל המלחמות". וילסון עודד את המורל גם בשאר מדינות ההסכמה, והפך לדובר הראשי שלהן. עם התמוטטות גרמניה הפכה תוכנית ארבעה עשרה הנקודות לבסיס לכניעתה, אם כי כבר התחיל תהליך של ריקונם מתוכן כאשר הממלכה המאוחדת התנגדה לסעיף החופש הימי.

וילסון עצמו עמד בראש המשלחת האמריקנית לועידת השלום בפריז, ושהה שם חצי שנה עד לאחר החתימה, ביוני 1919, על חוזה ורסאי שכלל את אמנת חבר הלאומים והסכם שלום בין מדינות ההסכמה לגרמניה. אולם, בניגוד לחזונו לא היה זה "שלום ללא מנצחים". מדינות ההסכמה היו אלה שניסחו את ההסכם לבדן והכתיבו אותו לגרמניה, ולדרישת צרפת והממלכה המאוחדת הוא כלל פיצויים כספיים עצומים מצד גרמניה. אך את המכה הקשה ביותר ספג וילסון מבית כאשר ניסה לקבל את אשרור הסנאט לחוזה כנדרש בחוקה. בבחירות של 1918 עברה השליטה בסנאט לידי הרפובליקנים שדגלו במדיניות בדלנית יותר ותוקפנית יותר. כאשר וילסון הגיש את החוזה לאישור הסנאט, מיעוט מתוכם דחה אותו לחלוטין. אולם רובם, בראשות מנהיג המפלגה הרפובליקנית בסנאט, הנרי קבוט לודג', תמכו באופן כללי בחוזה אך ניסו להכניס בהחלטה תיקונים והסתייגויות לחוזה, שבגיבושו לא היו שותפים, שיחלישו את מחויבות ארצות הברית לחבר הלאומים.

וילסון ולודג' לא הצליחו להגיע לפשרה. וילסון יצא למסע נאומים מחוף לחוף כדי לשכנע את העם האמריקני לתמוך בעמדתו וללחוץ על חברי הסנאט לקבל את החוזה ללא ההסתייגות. באוקטובר 1919, תוך כדי המסע, סבל וילסון משבץ. עד תום הקדנציה שלו נשאר וילסון מבודד בבית הלבן כאשר את כל המגעים של הנשיא עם הממשל והקונגרס ניהלה אשתו, כל זאת מבלי שהציבור ידע על המצב. כשנערכו בסנאט ההצבעות על החוזה הוא לא זכה לרוב הדרוש של שני שלישים. בגרסה המקורית התנגדו לו הרפובליקנים, ובגרסה המתוקנת התנגדו לו נאמני וילסון. ארצות הברית נשארה מחוץ לחבר הלאומים, ונכנסה לעידן חדש של בדלנות בהתאם לרוח דוקטרינת מונרו. הניצחון הרפובליקני בבחירות של 1920 סתם את הגולל סופית על אשרור חוזה ורסאי, וארצות הברית חתמה במקומו על הסכם שלום נפרד עם גרמניה.

ערך מורחב – משפט הקופים

השפל הגדול
הרקע לשפל הגדול • תקופת הובר • ניו דיל

לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה כוחה הצבאי והכלכלי של ארצות הברית בהשוואה לשאר העולם. תגובת "היום שאחרי" לאחר מהפכת אוקטובר גרמה לחשש גדול מפני הקומוניזם בארצות הברית, והובילה לתקופת הפחד האדום הראשונה.

הסנאט של ארצות הברית סירב לאשר את חוזה ורסאי שכפו מדינות ההסכמה על מדינות המרכז; במקום זאת הסנאט בחר לדבוק במדיניות של חד-צדדיות, ואפילו בדלנות. הבסיס למדיניות זו נבע ממדיניות הממשלים הרפובליקנים של וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר, שייצגו במידה רבה את רוח המפלגה הרפובליקנית של לפני התקופה הפרוגרסיבית. ממשלים אלה שמו במקום הראשון את טובת התעשייה, העסקים ובעלי ההון, תחת סיסמאות כמו "פחות ממשלה בעסקים ויותר אנשי עסקים בממשלה", או "העסק של העסקים האמריקניים הוא עסקים", הם הטילו מחדש מכסי מגן גבוהים, וזנחו במידה רבה את הפעילויות נגד הקרטלים (ולעיתים אף עודדו אותם). למרות שהצמיחה הכלכלית הייתה בעיקר בתעשייה, בעוד שהמגזר החקלאי סבל ממיתון, היא גררה אווירה של אופטימיות בציבור האמריקני ואמונה שהצמיחה תימשך לנצח.

אל הפריחה הכלכלית הצטרפה הפריחה של תרבות ההמונים. הקולנוע התבסס וכוכבים כצ'ארלי צ'פלין ורודולף ולנטינו גרמו להצפת בתי הקולנוע בצופים רבים. בתחום המוזיקה דיוק אלינגטון ולואי ארמסטרונג הובילו את עולם הג'אז והיו פופולריים בכל העולם. גם הרדיו החל לשדר לראשונה באופן המוני ומסחרי והביא אתו התפתחות של המוזיקה הפופולרית והג'אז ושל הפרסום. משחקי ספורט הועברו בשידורים חיים ברדיו, שנמצא בכל בית, והתחילו להישמע פרסומות. מכונית, דיינרים, בחורות בשמלות מנוקדות ומוזיקת צ'רלטון – סימנו את שנות העשרים העליזות והנהנתניות. בצד הפחות זוהר – הקו קלוקס קלאן שוב הרים ראש, והתנהל קרב בין כנפיות גנגסטרים על השליטה בעולם הברחות המשקאות החריפים כשבראש אחת הכנופיות עמד אל קפונה. הנרי פורד הקים את תעשיית המכוניות שסיפקה מקומות תעסוקה רבים ואפשרה לכל אדם לרכוש מכונית במחיר סביר. צ'ארלס לינדברג טס בטיסה ישירה מלונג איילנד לפריז, וקווי הטיסות הפרטיות והמסחריות התרחבו. תקופה זו של עליזות ונהנתנות, בשילוב חזרת החיילים ממלחמת העולם הראשונה, זכתה לכינוי "שנות העשרים הסוערות" (באנגלית: "The roaring twenties").

במקביל, עלתה קרנו של הפונדמנטליזם הנוצרי בעיקר באזורים החקלאיים והפחות מפותחים בדרום ובמרכז המדינה. הפונדמנטליזם עלה במידה רבה כתגובת נגד לאווירת הנהנתנות והמודרניות, שהייתה מקובלת בעיקר בחלקים העירוניים שהלכו וגדלו. ההתנגשות בין שתי המגמות הגיעה לשיא ב"משפט הקופים" בו נשפט בקיץ 1925 מורה שלימד על תורת האבולוציה בבית ספר בטנסי בניגוד לחוק שהתקבל שם באותה שנה.

אזרחים רבים השקיעו את כספם בבורסה כדרך קלה להתעשרות. והתעשייה התרכזה בידיים מועטות של בעלי הון.

בשנות ה-20 אמנם היה שגשוג משמעותי של החברה האמריקנית, אולם היו לו כמה חסרונות:

• בתקופה זו התחזק מאוד ארגון הטרור הגזעני קו קלוקס קלאן שהטיל את אימתו בעיקר על אפרו-אמריקאים ויהודים.
• חוק האיסור על משקאות חריפים גרם לעלייה בכמות ההברחות מעבר לגבולות המדינה. התקופה הייתה גם תקופה של פריחה למאפיה (שהמפורסם מראשיה בשנים אלה היה אל קפונה) שניצלה את האיסור על השתיה בשביל להרחיב ולבסס את עסקיה. במקרים רבים מלחמות הכנופיות הסלימו והסתיימו במעשי רצח.
• חקיקת חוקי הגירה נוקשים בראשית העשור בעקבות ההגירה ההמונית מאסיה ואירופה והחשש מהקומוניזם. חוקים אלה נועדו כדי להגן על מעמדו של הפועל האמריקני, ובנוסף הם מנעו מאנשים שנמלטו מפני המשטרים הרודניים למצוא מקלט בארצות הברית.

ב-1928 נבחר הרברט קלרק הובר לנשיאות ארצות הברית. כמו קודמיו הוא האמין ביצירת שוק חופשי, יוזמה פרטית ואף ביזר את סמכויות הממשלה.

השנים 1929–1939 היו שנות "השפל הגדול", והמאמץ לצאת ממנו – ה"ניו דיל".

ראשיתו של המשבר ב-24 באוקטובר 1929, ב"יום חמישי השחור" בבורסה של ניו יורק, כאשר כמעט 13 מיליון מניות נמכרו. יום אחרי כן עלה המדד מעט, אך כעבור כמה ימים, ב-29 באוקטובר, התרחש "יום שלישי השחור", עם מכירות שיא של למעלה מ-16 מיליון מניות וצניחה של כארבעים נקודות בדאו ג'ונס של ה"וול סטריט ג'ורנל". ב-13 בנובמבר ירד המדד לשיא שלילי של 224 נקודות, כמחצית מגובהו חודשיים לפני כן.

הגישה המסורתית בארצות הברית לטיפול במשברים כלכליים הייתה מדיניות לסה פר. כך אירע בזמן הבהלה של 1819, שעיצבה את הגישות הבסיסיות לבעיה [1], וכך שוב בזמן המשבר של 1837, בתקופת כהונתו של הנשיא מרטין ואן ביורן. בשני המקרים ננקטה המדיניות הקלאסית של לסה פר: אם אתה רוצה להותיר את הכלכלה בריאה, אל תתערב בה. המשבר האחרון בו ננקטה גישה זו, לכל הפחות בעיקרה, הייתה שפל 1920–1921 בו הייתה התערבות ממשלתית רחבה יותר, אך הממשל הניח לשכר לצנוח והוצאות הממשלה והמסים קוצצו. בכל המקרים הללו, תם המשבר בתוך כשנה.

אמנם שנות ה-20 היו שנים של שגשוג כלכלי משמעותי, אך שגשוג זה טמן בחובו את הזרעים למשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929. שתי התאוריות המסבירות את משבר זה הן הקיינסיאנית (מונע על ידי צריכה), הנתמכת על ידי רוב הכלכלנים, וההסבר המוניטריסטי המוסבר על ידי מילטון פרידמן. ישנן גם תאוריות אפיקורסיות שונות הממעיטות או דוחות את ההסברים של הקיינסינים והמוניטריסטים. ככל התאוריות הבולטות מייחסות תפקיד מרכזי לפעולותיו ולתפקודו של הבנק הפדרלי לפני פרוץ המשבר, בתחילתו ובהמשכו.

הגישה בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים הייתה נעוצה בעיקר במדיניות שוק חופשי מובהקת שבה דגל הממשל האמריקני. עם זאת, ישנה הסכמה כי גם התערבות ממשלתית פרוטקציוניסטית בראשות הנשיא הרברט הובר החריפה את המצב. הסיבות העיקריות למשבר על פי גישה זו הן:

• הקפיטליזם החופשי: הממשל הרפובליקני דגל בעיקרון זה וכביטוי לכך הוא נתן תמריצים לעשירים וביטל את הסיוע לנזקקים. צעדים אלו הפכו את העשירים למונופול וגרמו לממשל עצמו להיות תלוי בעשירים בתחום ההכנסות של המדינה. הממשל נמנע באופן עקרוני מלהתערב בשוק הכלכלי ולעצור את חוסר האיזון שהיה בו.
• הירידה בסחר החוץ: לאחר הקמתה ב-1917, ניתקה ברית המועצות את קשריה עם ארצות הברית ובכך נגרם נזק כבד לשוק הייצוא האמריקני (כאשר גורם נוסף לפגיעה בשוק זה היה מכסי ייבוא גבוהים שהוטלו על ידי מדינות שונות, כתגובה למכסים גבוהים והמדיניות הפרוטקציוניסטית שהובילה ארצות הברית בראשותו של הנשיא הרברט הובר).
• משבר החקלאות: לאחר מלחמת העולם הראשונה החקלאים לקחו הלוואות רבות מהבנקים כדי לשכלל את שיטות הייצור שלהם, אך עליית יכולת הייצור גרמה לצניחה במחירים כאשר החקלאים מתקשים לשווק את תוצרתם מחוץ לארצות הברית. ב-1924 נחקקו חוקי ההגירה הנוקשים שמנעו את הגעת הפועלים מחוץ לארץ שהיו מוכנים לעבוד תמורת שכר נמוך באופן יחסי. חקלאים רבים נאלצו בעקבות זאת להכריז על פשיטת רגל.
• תלות באשראי וניפוח מחירי המניות: לקיחת ההלוואות והנפקת המניות בתקופה זו הייתה ללא פיקוח וכתוצאה מכך אנשים רבים היו משועבדים לבורסה. הלוואות אלה גרמו למחירי המניות לעלות אל מעבר לערכן האמיתי. בעיה נוספת היא שבמקום להשקיע את הרווחים מהבורסה בשיפור התשתיות ואספקת מקומות עבודה השקיעו אותם בבורסה ובמוצרי צריכה שלא בהכרח היו נחוצים.
• הגידול המהיר ביכולת הייצור גרם לעודפים רבים שעברו את יכולת הקליטה של השוק האמריקני. ההיצע היה גדול מאוד ביחס לביקוש. עסקים רבים ספגו הפסדים כבדים ונאלצו להכריז על פשיטת רגל תוך שהם מפטרים עובדים רבים.

על פי הסבר זה, גורמים אלו הובילו לשפל כלכלי שהלך ותפח. הירידה בביקוש גררה בעקבותיה ירידה ברמת הייצור שגררה את פיטוריהם של פועלים רבים, כאשר תהליך זה היה מעגלי. אנשים רבים גילו שהמניות שלהם אינן רווחיות כפי שנטו לחשוב. רבים הזדרזו למכור את מניותיהם בבורסה כאשר השיא היה ביום חמישי השחור (24 באוקטובר 1929) שבו נמכרו בבורסה הניו יורקית כ-13 מיליון מניות. אנשים רבים איבדו את כל חסכונותיהם ופנו אל הבנקים כדי למשוך מזומנים, אך אלה סגרו את שעריהם ולא אפשרו להם לעשות זאת. כך החל השפל הכלכלי הגדול של סוף שנות ה-20 ותחילת שנות ה-30.

על פי התפיסה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן, היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן.

המשבר הכלכלי השפיע על תחומים רבים בחיי היומיום של האמריקנים בעיקר בתחומי הפוליטיקה, חברה וכלכלה:

• פוליטיקה: התנועות האנטי קפיטליסטיות בארצות הברית התחזקו. בעקבות הכישלון המתמשך בחילוץ המדינה מהמשבר, הפסיד הובר לפרנקלין דלאנו רוזוולט בבחירות לנשיאות שנערכו ב-1932. רוזוולט נבחר בעקבות הישגיו בתחום הכלכלה בתקופת כהונתו כמושל ניו יורק. הרפובליקנים איבדו את הרוב שהיה להם בקונגרס.
• חברה: בעקבות הקריסה הכלכלית מאות אלפי אנשים נזרקו לרחובות. רבים סבלו מרעב והתפרקות התא המשפחתי. בעקבות זאת חלה עלייה תלולה ברמת הפשיעה שלעיתים הסלימה עד כדי פגיעה באנשי החוק. אנשים רבים החלו לנדוד ברחבי ארצות הברית מתוך מטרה למצוא עבודה, אך ללא תוצאות ממשיות.
• כלכלה: ביום חמישי השחור החל תהליך הקריסה של וול סטריט ומערכת הבנקים. אלפי בנקים קרסו ואנשים רבים איבדו את כל רכושם. בתי עסק רבים שהיו תלויים באופן בלתי הפיך בכספי הבנקים נסגרו. האבטלה הגיעה עד לכ-25% מכוח העבודה וכמעט למחצית מהעובדים לא הייתה עבודה קבועה כלשהי. ההכנסה של ארצות הברית והמשכורות ירדו בעשרות אחוזים.

בנאום המסורתי^[5] לקונגרס על מצב האומה ב-8 בדצמבר 1931 הכריז הנשיא הובר על תוכנית קיצונית לטיפול במצב הקשה, על פי כמה ראשי-חץ עיקריים:

• הלוואות ובנקים: כינון קרן של 300 מיליון דולר להלוואות; הקמת "חברה למימון בנייה מחדש" שתעניק הלוואות לחקלאים, תעשייה, רכבות ומוסדות פיננסיים כושלים כדי להגן עליהם מפשיטת רגל; הקמת מערכת בנקים להלוואות משכנתא שיסייעו לבנקים לחסכון והלוואה (את ההלאמה למחצה הזו של המערכת הובר כינה "ביזור מבנה האשראי"); חיזוק ותמיכה בבנקים להלוואות לחקלאים; הרחבת הזכאות להלוואות מהבנק הפדרלי ונגישות טובה יותר לבנקים קטנים; השבת חלק מההפקדות בבנקים שנסגרו למפקידים.
• הלאמות, קרטליזציה וחיזוק מונופולים: כדי למנוע "תחרות הרסנית הגורמת לבזבוז משאבים גדול" (כלומר, כל תחרות) בתחום פחם, שמן תעשייתי, עץ ותעשיות חומרי גלם ותשתיות אחרות יש לחזק את חוקי האנטי-טרסט כך שימנעו קביעת מחירים, מונופול והרס תחרות בריאה (כלומר, יש לכונן קרטל או מונופול שיקבע מחירים בחסות המדינה); קרטליזציה והלאמה למחצה של הרכבות. הרכבות הן "השקעה של כל משפחה" וכדי לשפר את תפקודן ולהפחית את הוצאות ההפעלה יש לאחדן ולפקח על מחיריהן (כלומר, יש איחוד כל חברות הרכבת פושטות הרגל); המלצה לרגולציה של אספקת החשמל הבין-מדינתית והכפפת חברות החשמל לממשל הפדרלי.
• מנהל עבודות ציבוריות: הקמת מנהל עבודות ציבוריות בהיקף של 800 מיליון דולר (בערך 80 מיליארד דולר בערכים של היום).
• חקיקה: הפיכת תקנות הובר שאסרו על הגירה לארצות הברית לחוק; התנגדות לכל שינוי במדיניות המכסים הגבוהים, משום שהפחתה שלהם "תאריך את המיתון"; חקיקה שתשנה את חוקי פשיטת הרגל, כדי להחליש את מעמד הנושה ביחס לחבים.

בסופו של דבר נאלץ הנשיא הרברט הובר להתפטר לאחר שהפסיד בבחירות ברוב עצום למפלגה הדמוקרטית בראשותו של פרנקלין דלאנו רוזוולט. הובר ניסה להסביר את כישלונו במצב הכלכלי הקשה ברחבי העולם כולו (מצב שהוא עצמו תרם לו, במידת מה, בהעלאת מכסים שהציתה מלחמת מכסים בעולם) ובמבנה רעוע וכושל של מערכת הבנקאות שלא עמדה במבחן. שני הלקחים שהפיק הובר מתקופת נשיאותו היו שעבודות ציבוריות אינן מספקות פתרון כלשהו ליציאה מהשפל, ושהשימוש בכלי האינפלציוני – הזרמת כספים באמצעות מערכת הבנק הפדרלי – מיצתה את עצמה ואינה יכולה להוות פתרון ממשי לבעיות מבניות.

הממשל האמריקני ניסה להתמודד עם המשבר במגוון דרכים (הטלת מכסי מגן לדוגמה) אך ללא הצלחה רבה וזאת בשל אי ההתערבות בענפי הכלכלה השונים שנבעה ממדיניות הקפיטליזם החופשי. לאחר שעלה לשלטון, החליט רוזוולט לשנות את המדיניות הכלכלית ולנקוט במדיניות של התערבות ממשלתית בשוק. רוזוולט החל בביצועה של התוכנית הידועה בשם "ניו דיל". הבסיס של התוכנית היה הזרמת הון לשוק הכלכלי, הקמת מערכת פיקוח על המשק, פיקוח על תנאי העבודה ויוזמה ישירה.

תוכנית הניו דיל התבססה על רפורמה בחוקים מיושנים, הגדלת הסעד (כגון הלוואות לעניים) ושיקום המשק הכלכלי בכל התחומים. דבר זה בוצע באופן הבא:

• המערכת הפיננסית: חקיקתם של חוק ניירות הערך וחוק הבנקאות, שלפיהם הממשלה פיקחה על הבורסה והבנקים. עידוד צמיחתם מחדש של הבנקים באמצעים שונים.
• חקלאות: חקיקתה של סדרת חוקים שנועדו לתמוך בחקלאים ופיקוח על התוצרת החקלאית ומחירה. הממשל החל בקניית העודפים החקלאיים ואגר אותם לשעת הצורך.
• תעשייה: הזרמת תקציבים וחקיקת חוק ואגנר שלפיו הוקמו איגודים סוציאליים. פיקוח באמצעות חוקים נוספים על תנאי העבודה כגון שכר ושעות עבודה.
• עבודות ציבוריות יזומות: העסקתם של המובטלים בפרויקטים ציבוריים גדולים. הממשל השקיע בצעד זה כ-11 מיליארד דולרים והעסיק כ-8 מיליון מובטלים.
• רווחה וביטחון סוציאלי: חקיקה סוציאלית נרחבת (כגון ביטוח לאומי ודמי אבטלה). הקמתה של רשות השיכון שתפקידה היה למנוע את השלכתם לרחוב של אנשים מרוששים.
• רשות עמק טנסי: תוכנית שבמסגרתה החלה ב-1937 בנייתם של 25 סכרים הידרו-חשמליים על הנהר שמטרתם הייתה מניעת הצפות ואספקת אנרגיה זולה. כמו כן, הרשות עודדה מובטלים לעבור למגורים באזור דרום ארצות הברית.

החקיקה במסגרת הניו דיל הסתיימה ב-1939 והצלחת התוכנית הייתה חלקית בלבד (ב-1939 מספר המובטלים עלה ל-10 מיליון). רק לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה הכלכלה האמריקנית חזרה לשגשג. ההישג העיקרי של הניו דיל היה בשינוי התפיסה החברתית-כלכלית בארצות הברית בכך שהעושר חולק בצורה יותר הוגנת והוחל היישום של מדיניות רווחה לאומית. הביטוי העיקרי להצלחת מדיניות הממשל היה בארבעה ניצחונות רצופים של רוזוולט בבחירות לנשיאות, שיא שלא נשבר עד היום^[6].

החידוש העיקרי בתוכנית היה הנטישה של עקרון הקפיטליזם החופשי. רוזוולט הכיר בכך שהממשל צריך לקבל אחריות בתחומים מסוימים של הכלכלה ולוודא שהאזרחים לא ניזוקים, כל זאת במקביל לשמירה על עקרון היוזמה החופשית. יתר על כן, רוזוולט אף גרם לעלייה יזומה באינפלציה בכך שהורה על הזרמת כספים לענפי המשק השונים. התוכנית היוותה גם שינוי מהותי במדיניות הממשל הפדרלי בכל מה שנוגע לשלטון המקומי במדינות המרכיבות את ארצות הברית.

לסיכום, בתקופת כהונתו של רוזוולט חל שיפור במצב הכלכלי של ארצות הברית, אך בסוף שנות ה-30 פרצה מלחמת העולם השנייה. המלחמה טרפה את כל הקלפים ושינתה את פניה של ארצות הברית לתקופה ארוכה.

ערכים מורחבים – מלחמת העולם השנייה, המתקפה על פרל הארבור

בדומה למלחמה הקודמת, ארצות הברית הייתה בין המדינות האחרונות שהצטרפו לבעלות הברית. ההחלטה על הכרזת המלחמה התקבלה בעקבות המתקפה היפנית על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941. עד לאותו יום, ארצות הברית הייתה נייטרלית בעקבות הגישה הבדלנית שנקטה בה. כל פעולה של ארצות הברית הקשורה למלחמה הייתה מוגבלת בגלל אי מוכנותה לעימות בסדר גודל זה; הכוחות המזוינים של ארצות הברית היו קטנים בהרבה בהשוואה לאלו של צרפת, גרמניה, הממלכה המאוחדת, ברית המועצות ויפן.

תרומתה הראשונה של ארצות הברית למלחמה הייתה הפסקה באספקת הנפט וחומרי הגלם שיפן הייתה זקוקה להם כדי להמשיך במתקפה על מנצ'וריה, ובמקביל לכך הגדלת הסיוע הצבאי והכלכלי לסין. הפעילות הראשונה לטובת בעלות הברית הייתה בספטמבר 1940, כאשר ארצות הברית נתנה לממלכה המאוחדת 50 משחתות תמורת בסיסים בקריביים. בדצמבר 1940 ארצות הברית החלה בתוכנית חכירת אדמות מהממלכה המאוחדת, וסיפקה לה עזרה צבאית חשובה.

ב-31 באוקטובר 1941, פחות מחודשיים לפני המתקפה על פרל הארבור, משחתת אמריקנית שליוותה ספינות סוחר באוקיינוס האטלנטי הוטבעה על ידי צוללת גרמנית ולמרות זאת לא הוכרזה מלחמה על גרמניה. ב-7 בדצמבר 1941 יפן שיגרה מתקפת פתע על בסיס הצי בפרל הארבור, כאשר הסיבה לכך הייתה אמברגו הסחר שהוטל על ידי ארצות הברית. ביום שלאחר מכן פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לשכנע מושב משותף של הקונגרס להכריז מלחמה על יפן, וכינה את 7 בדצמבר "יום שייזכר לדיראון עולם". ב-11 בדצמבר הכריזה גרמניה הנאצית מלחמה על ארצות הברית, ובכך גררה את המדינה למלחמה דו-חזיתית.

ערכים מורחבים – הזירה האירופית: 1939–1941, הזירה האירופית: 1942–1945, הפלישה לנורמנדי

כאשר ארצות הברית הצטרפה לקרבות היא הבינה שאין ביכולתה להילחם נגד יפן וגרמניה במקביל. מסיבה זו התקבלה החלטה לרכז את עיקר המאמצים במלחמה נגד היטלר באירופה, ולשמור על עמדות הגנתיות באוקיינוס השקט עד לתבוסתו של היטלר. הצעד האמריקני הראשון היה הקמתו של כוח אווירי גדול בממלכה המאוחדת שייעודו העיקרי הוא פשיטות הפצצה בתוך גרמניה עצמה. חיל האוויר האמריקני הסתמך בעיקר על B-17 מבצר מעופף כמטוס הקרב העיקרי. הממלכה המאוחדת הפסיקה את פשיטות ההפצצה ביום, וזאת בעקבות האבדות הכבדות שספגה מידי הלופטוואפה. ארצות הברית סבלה גם כן בהתחלה מאבדות כבדות, אולם לאחר שמטוס ה-P-51 מוסטנג (מטוס קרב לטווח ארוך) הוכנס לשירות, האמריקנים יכלו לבצע את הפצצות היום בצורה יותר בטוחה. בעקבות זאת החלה הפגזה יומית קבועה של גרמניה החל מאוגוסט 1942 ועד סוף המלחמה.

הפעולה הקרקעית הראשונה של צבא ארצות הברית הייתה לחימה לצד צבאות הממלכה המאוחדת ואוסטרליה על אדמת צפון אפריקה, שהייתה בעלת חשיבות אסטרטגית רבה כיוון שממנה ניתן היה לשלוט על תעלת סואץ (נתיב מעבר ימי חשוב ביותר). במאי 1943 הצבא השמיני הבריטי הדף את הגרמנים מצפון אפריקה ובעלות הברית שלטו באזור עד סוף המלחמה. הצי האמריקני מילא תפקיד פעיל בהגנה על שיירות אספקה אמריקניות לממלכה המאוחדת שעברו במימי האוקיינוס האטלנטי. החל מאמצע 1943 בעלות הברית ניהלו את המלחמה מהממלכה המאוחדת כאשר יש להן קווי אספקה רצופים מארצות הברית, בעוד שצבאו של היטלר נאלץ להסתמך על קווי אספקה שהופצצו באופן תדיר, דבר שהשפיע גם על יכולת הייצור הגרמנית. מצב העניינים החל לנטות בבירור לטובת בעלות הברית בניגוד לראשית 1942.

בתחילת 1944 החלו ההכנות לפלישה לתוך מערב אירופה. גרמניה צפתה זאת מראש, אולם תכנון אסטרטגי ברמה גבוהה, והיעדר זרימת מידע מהממלכה המאוחדת לגרמניה בעקבות חיסול רשתות המרגלים הגרמניות על ידי MI5 (השירות המקביל בממלכה המאוחדת לשב"כ), אפשרו להתקפה זאת להתרחש בהפתעה כמעט מוחלטת. עיקר ההתקפה היה מבצע אוברלורד שהחל ב-6 ביוני 1944. הכוח היבשתי הגדול ביותר נחת על חופי נורמנדי במה שכונה הפלישה לנורמנדי, והחל בחדירה לחלק המערבי גרמניה.

היטלר נפל בפח שטמנו לו בעלות הברית ופקד על חייליו להתכונן לפלישה מקאלה, שממוקמת צפונית למקום הפלישה האמיתי. רק כאשר החלה הפלישה לנורמנדי הבין הצבא הגרמני מה קורה ושלח לאזור כוחות הגנה, אולם היה זה מאוחר מדי. בקרב, שנמשך 6 שבועות והסתיים בניצחון מוחץ לטובת בעלות הברית, השתתפו כ-5,000 ספינות, 10,000 כלי טיס ו-176,000 חיילים.

גם לאחר הפלישה לנורמנדי המשיכו האמריקנים לתרום במידה רבה לתוצאות המלחמה, בעיקר בלחימה העיקשת בקרב הארדנים שהסתיים בניצחון בעלות הברית אף על פי שעל הנייר הגרמנים היו חזקים יותר. האמריקנים ספגו אבדות כבדות (כ-19,000 הרוגים) במהלך הקרב בלבד. מספר פשיטות ההפצצה על גרמניה גדל בשיעור ניכר לאחר הפלישה לנורמנדי, וכ-70% מכלל הפצצות שהוטלו על גרמניה הוטלו לאחר תאריך זה. גרמניה נחרבה כמעט לחלוטין. ב-30 באפריל 1945, כאשר ברלין נכבשה לחלוטין על ידי הצבא האדום הסובייטי, אדולף היטלר התאבד. ב-8 במאי 1945 הסתיימה המלחמה עם גרמניה, בעקבות כניעתה ללא תנאי לבעלות הברית.

החל מתרומה צנועה במספר החיילים בתחילת המלחמה באירופה, בסוף המלחמה כ-60% מכלל הכוחות הלוחמים במערב אירופה היו אמריקניים.

ערכים מורחבים – המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט, המערכה באוקיינוס האטלנטי (1939–1945)

בעקבות המחויבות האמריקנית להבסתו של היטלר באירופה, השנים הראשונות של המלחמה נגד יפן היו בעיקר קרבות מגננה שבהן צי ארצות הברית ניסה למנוע מהצי הקיסרי היפני להשתלט על אזור האוקיינוס השקט. בתחילת הקרבות הכף נטתה לטובת יפן. יפן ניצחה בקלות והקימה בסיסים בגואם, תאילנד, מאלאיה, הונג קונג, פפואה ניו גיני, אינדונזיה ובורמה. מסע הכיבושים הזה היה מהיר יותר מהבליצקריג הגרמני בתחילת המלחמה. הייתה זו תקופה חשובה עבור יפן כיוון שיכולת הייצור שלה הייתה קטנה פי 10 לעומת זו של ארצות הברית.

נקודת המפנה במערכה הייתה לאחר קרב מידוויי ביוני 1942. צי ארצות הברית הצליח לפצח את הצפנים של מערכת התקשורת היפנית, מה שנתן לאמריקנים את האפשרות להיערך בצורה מתאימה כדי להביס את יפן. בעקבות זאת, האמריקנים החלו להתקדם לעבר סין כדי לבנות שם בסיסי אוויר מתאימים שיספקו תמיכה לגיחות הפצצה על יפן באמצעות צי מטוסי ה-בואינג B-29 סופרפורטרס. ארצות הברית נקטה בטקטיקה של תקיפת האיים הקטנים והפחות מוגנים ולא בתקיפת נקודות השליטה היפניות העיקריות. במהלך התקופה הזאת הונחה התשתית למה שעתיד להיות הניצחון הגדול ביותר במלחמה כולה.

לאחר הבסת החיילים היפניים והנחיתה על איי מריאנה, יפן הגיבה באמצעות שליחת 6 נושאות מטוסים (שנשאו עליהן 430 מטוסים בסך הכול) לתקיפת נגד. הקרב שפרץ ב-19 ביוני 1944 נודע בשם קרב ים הפיליפינים. טייסי צי ארצות הברית הפילו 369 מטוסים מתוך 430 המפציצים, מטוסי קרב ומפציצי הצלילה היפניים, ופגעו קשות בשאר. רק 36 כלי טיס נותרו כשירים לפעילות מבצעית לאחר הקרב.

המלחמה באוקיינוס השקט הפכה לעימות הימי הגדול בהיסטוריה. הצי האמריקני ניצח בקרבות רבים לאחר שבמהלך תקופה מסוימת היה קרוב לשבירה ולתבוסה מוחלטת על ידי הצי הקיסרי היפני. הכוחות האמריקניים נערכו לפלישה לתוך יפן עצמה כדי לכפות על יפן להיכנע ללא תנאי. ההחלטה להשתמש בנשק גרעיני כדי לסיים את המלחמה הפכה לאחד הנושאים השנויים במחלוקת הקשורים למלחמה. תומכי הטלת הפצצות טענו כי פלישה תעלה בחיי אדם רבים, והצביעו כדוגמה על קרב אוקינאווה שמספר ההרוגים בו היה גבוה במיוחד. כמו כן, תומכי הטלת הפצצות טענו שהפצצה קונבנציונלית תגבה יותר קורבנות אזרחיים, כפי שקרה בהפצצה על טוקיו. המתנגדים להטלת הפצצות טענו שהיה צורך לערוך תצוגת תכלית צבאית, או לאיים על היפנים בשימוש בפצצה הניסיונית שנבנתה במעבדות לוס אלמוס ולדרוש מהם להיכנע.

הפצצה הראשונה הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945, ובעקבות זאת היפנים היו בהלם מוחלט. הפצצה השנייה הוטלה על נגסאקי ב-9 באוגוסט, כאשר האמריקנים הפיצו דיסאינפורמציה שבכוונתם להמשיך בכך. ב-15 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאי והמלחמה נגמרה. סוף המלחמה הגיע ללא פלישה שתגרור בעקבותיה מרחץ דמים, והוא היה חלק כפי שארצות הברית קיוותה.

המהלך שחתם את מלחמת העולם השנייה (הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי) הדגים את יכולתה הצבאית הרבה של ארצות הברית. אולם, ב-1945 הצליחה ברית המועצות גם כן לפתח נשק גרעיני. העוצמה הכוללת של כלי הנשק שהוחזקו בידי שתי המדינות הייתה כה גדולה עד כדי כך ששתי המעצמות נמנעו מעימות ישיר שעלול היה להסלים עד כדי מלחמה גרעינית. דבר זה יאפיין את כל תקופת המלחמה הקרה. מאפיינים נוספים היו שימוש רב במרגלים, כריתת בריתות, תמיכה שקטה בהפיכות ומתן תמיכה למדינות שונות שנלחמו זו בזו והיו מזוהות עם אחת מהמעצמות. בעולם החלו להתהוות שלושה גושי מדינות: הגוש המערבי בהנהגת ארצות הברית, הגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות וגוש המדינות הבלתי-מזדהות.

כמו כן, עד לסוף המלחמה הצבא האדום הסובייטי "שחרר" את המדינות שירכיבו את הגוש המזרחי ובהן: פולין, צ'כיה, הונגריה, יוגוסלביה, רומניה, ליטא, לטביה וכו'. הצבא האדום שלט בכל המדינות הללו ודאג להקמתם של משטרים קומוניסטיים פרו-סובייטיים. ברית המועצות טענה בתגובה לדברים שנאמרו על ידי מנהיגי המערב כי היא זקוקה לאזור ביטחון שימנע מצבאות המערב לפלוש לשטחה פעם נוספת. המערב בראשות ארצות הברית נאלץ לקבל את התפיסה הזאת ולוותר על הדרישה שבמדינות הללו ייערכו בחירות חופשיות. הדברים הבאים הם הסיבות העיקריות (אך לא היחידות) למאבק בין ארצות הברית וברית המועצות:

• אידאולוגיה: לפי התפיסה הקומוניסטית על המדינות הקומוניסטיות מוטלת החובה להפיץ את הקומוניזם ברחבי העולם. השלטון במדינות הללו צריך להיות דיקטטורי. כיוון שכך, בסיס הכוח שהקימה ברית המועצות במזרח אירופה יהווה רק קרש קפיצה לקראת הפעולות הבאות. לעומת זאת, ארצות הברית דגלה ביוזמה חופשית בכל מה שנוגע לכלכלת שוק ולא יכלה להשלים עם זה שהדיקטטורה הקומוניסטית תתפשט ברחבי העולם.
• המשטר בברית המועצות היה טוטליטרי. ניתן להצביע על מאפיינים רבים של טוטליטריזם בברית המועצות בתקופה זאת וביניהם על פולחן אישיות נרחב מסביב לסטלין, המפלגה הקומוניסטית הייתה המפלגה החוקית היחידה, חברי המפלגה נהנו מתנאי מחיה גבוהים בעוד ששאר האוכלוסייה נאבקה בקשיי קיום, זכויות האזרח היו כמעט חסרות משמעות ובמקרים רבים נערכו הוצאות להורג על סמך משפטים מפוקפקים. ארצות הברית דגלה בדברים הפוכים לחלוטין כגון מערכת שלטונית בעלת איזונים ובלמים, חוקה הוגנת, ראש מדינה שנבחר בבחירות דמוקרטיות על ידי העם וכדומה. מסיבה זו שאפה ארצות הברית להגביל את צעדיה של ברית המועצות עוד יותר.
• כאמור, שתי המדינות החזיקו בארסנל נשק גרעיני גדול והגיעו להכרה שעימות שבו יעשה שימוש בקנה מידה נרחב בנשק זה יגרום להרס עצמי של שתיהן.

סנאט ארצות הברית אישר ב-4 בדצמבר 1945 את הצטרפות המדינה לאו"ם, החלטה שהיוותה שינוי מדיניות לכיוון של מעורבות גדולה יותר בנושאים בינלאומיים (וזאת בהשוואה למדיניות הבדלנות שננקטה לפני המלחמה). התקופה שלאחר המלחמה הוגדרה כתחילת המלחמה הקרה, שבה ארצות הברית וברית המועצות ניסו להרחיב את השפעתן על חשבון הצד השני, מגמה שרוסנה על ידי ארסנל הנשק הגרעיני הגדול שהיה לשתי המדינות ועל ידי חשש מהתגשמות ההשמדה ההדדית המובטחת.

נשיא ארצות הברית הארי טרומן החל לנקוט במה שכונה דוקטרינת טרומן. מניעיו של טרומן היו:

• הצד הפרגמטי היה בלימת התפשטות הקומוניזם בעולם. כוונתו הייתה להציל את יוון וטורקיה מן הקומוניזם הסובייטי, שכן שתי המדינות נחשבו נכס אסטרטגי למערב.
• הצד האידאולוגי היה ביסוס המשטרים החופשיים בעולם כולו, על ידי קיום בחירות חופשיות ודאגה לחופש התקשורת, חופש הדת והגנה על זכויות הפרט. דוקטרינת טרומן היא הכרזה רשמית שבעצם מבטלת את דוקטרינת מונרו הבדלנית מהמאה ה-19 שלפיה פעלה ארצות הברית עד אז – ההתערבות במלחמות העולם נכפתה עליה.

התוצאה של כל המהלכים הללו הייתה סדרה של מאבקים בתקופה זו, כולל מלחמת קוריאה ומשבר הטילים בקובה. בתוך ארצות הברית, המלחמה הקרה הביאה לדאגות לגבי השפעת הקומוניזם, וגם המריצה את הממשלה לעודד את פיתוח המתמטיקה והמדע עבור מאמצים כמו המרוץ לחלל.

בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נעשתה למקור השפעה בינלאומי בתחום הכלכלי, הפוליטי, הצבאי, התרבותי והטכנולוגי. מוקד חשוב בתרבות המעמד הבינוני מאז שנות ה-50 הוא המשיכה הגדלה והולכת למוצרי צריכה.

ב-1960 נבחר הנשיא הצעיר ביותר עד אז, ג'ון פיצג'רלד קנדי הדמוקרטי. קנדי היה לקתולי הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, וגם נודע בשל הכריזמה שלו.

בתקופת נשיאותו של קנדי המלחמה הקרה הגיעה לשיאה עם ההאצה של המרוץ לחלל, מעורבות אמריקנית מצומצמת וקטנה בווייטנאם ועם משבר הטילים בקובה ב-1962 במהלכו הונחתו משגרי טילים סובייטים באי קובה, במרחק 145 ק"מ מחופי פלורידה. קנדי פעל לסיום המשבר באמצעים דיפלומטיים והצליח, וזכה להערכה רבה, בעולם ובבית.

ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון פ. קנדי בעת ביקור בדאלאס שבטקסס, על ידי לי הארווי אוסוואלד. מספר תאוריות קשר הועלו בנוגע לרצח, אך ועדת וורן קבעה באופן חד-משמעי כי אוסוולד הוא זה שרצח את קנדי, וכי פעל לבדו. ביום רציחתו של קנדי, על האייר פורס 1, הושבע סגנו, לינדון ג'ונסון, שנבחר ב-1964 לכהונה מלאה. ג'ונסון המשיך את פעילותו של קנדי בקידום תוכנית החלל של ארצות הברית ובחקיקה של זכויות אזרח, אך החריף את המעורבות האמריקנית במלחמת וייטנאם בניגוד למדיניות שנקט בה הנשיא קנדי. מחאה עזה מצד מפלגתו גרמה לג'ונסון לבסוף לפרוש מהמרוץ למועמדות מפלגתו לנשיאות ב-1968.

בינתיים, העם האמריקאי השלים את ההגירה הגדולה מהכפר אל העיר, וחווה תקופה של התרחבות כלכלית מתמשכת. בשנת 1955 החלה התנגדות נרחבת לגזענות בכל ארצות הברית ובייחוד בזו הממוסדת במדינות הדרום ולשילובם של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית באוכלוסייה הכללית. כך, למשל, ב-1957 החלו תלמידים שחורים ללמוד בבית ספר תיכון ללבנים בליטל רוק, ארקנסו. גם סיפורה של רוזה פארקס, שסירבה לקום באוטובוס למען אדם לבן, שינה את פני ההיסטוריה. מדיניות "נפרד אבל שווה" הגיעה לקיצה. אך עם זאת האפליה הגזעית נותרה מוחשית עד אשר ב-1963 ארגוני השחורים בארצות הברית ארגנו צעדה לוושינגטון די. סי. בה השתתפו כרבע מיליון בני אדם (רובם שחורים) בהם גם מרטין לותר קינג, שבו הוא השמיע את נאומו חוצב הלבבות "יש לי חלום".

התנועה לזכויות האזרח, בראשותו של המנהיג האפרו-אמריקאי מרטין לותר קינג, הצליחו להוביל רפורמה שביטלה חוקים שהפלו אוכלוסיות שונות, ובעיקר שמו קץ לחוקיים גזעניים במדינות הדרום (הידועים כחוקי ג'ים קרואו) שהבחינו בין לבנים לשחורים.

המלחמה הקרה המשיכה במהלך שנות ה-60 ושנות ה-70. בשנת 1964 הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על שליחת כוחות צבאיים קרביים לווייטנאם, זאת אחרי כמה שנים שבהן ארצות הברית שלחה יועצים לדרום וייטנאם במטרה לסייע במאבק מול צפון-וייטנאם הקומוניסטית. ארצות הברית החלה להתערב ולאט לאט התחזקה תנועת מחאה כנגד המלחמה. התנועה התחזקה ודרשה מג'ונסון ומזכיר ההגנה שלו, רוברט מקנמארה, להתפטר. מקנמרה פוטר רק בשלהי ימיו של ג'ונסון בבית הלבן, אך הכוחות לא פונו. ב-1968 הביס המועמד הרפובליקני, ריצ'רד ניקסון, את יריבו יוברט האמפרי, ומונה לנשיא ארצות הברית.

ניקסון ניסה לסיים את מלחמת וייטנאם, ועשה זאת כאשר בינואר 1972 נחתם ההסכם שהביא לפינוי הכוחות האמריקאיים מהמדינה, קריסת ממשלת דרום-וייטנאם אשר התבססה על תמיכה אמריקנית, ולמעשה התיר את כיבושה של ווייטנאם על ידי הוייטקונג הקומוניסטי. מלחמת וייטנאם גבתה את חייהם של 58,000 חיילים אמריקניים ומיליוני וייטנאמים.

התנועה נגד מלחמת וייטנאם פעלה במקביל לעליית כוחן של תנועות חברתיות נוספות, כגון תנועות למען זכויות נשים, מיעוטים וילדים. מדיניותו של הנשיא לינדון ג'ונסון והאקטיביזם השיפוטי של בית המשפט העליון בראשותו של ארל וורן היו הבסיס של טווח הרפורמה החברתית במהלך השנים הללו. פמיניזם, תנועות איכות הסביבה וקבוצות "היפיות" הפכו לכוח פוליטי משמעותי, וחלה התקדמות בנושא זכויות אזרח שוות לכל האמריקנים. מהפכת תרבות הנגד שטפה את האומה ואת רוב העולם המערבי במהלך שנות ה-60, גרמה לפילוג נוסף אך התבססה גם על השקפות חברתיות ליברליות יותר.

משבר האנרגיה של 1973 והצמיחה הכלכלית האיטית גרמו למצב של סטגפלציה. סופו של ממשל ניקסון הגיע בעקבות פרשת ווטרגייט בשנת 1974 אשר הובילה לכך שניקסון נאלץ להתפטר. סגן הנשיא ג'רלד פורד הושבע כנשיא ארצות הברית במקום ניקסון המתפטר.

במשך כהונתו של ג'ימי קרטר במהלך שנות השבעים המאוחרות, המשיכה כלכלת ארצות הברית לעבור סטגפלציה (שילוב של עליית מחירים במשק, התגברות האבטלה ונסיגה בפיתוח הכלכלי).

ההפסדים של הדמוקרטים ברוב התחומים החברתיים-כלכליים הובילו לבסוף לבחירתו של רונלד רייגן כנשיא בשנת 1980. "הדמוקרטים של רייגן" היו אלה שבדרך כלל הצביעו למפלגה הדמוקרטית אולם חרגו מדפוס פעולתם והצביעו לרייגן בגלל המדיניות, האישיות והמנהיגות שלו, אך בייחוד עקב שמרנותו החברתית ומדיניות החוץ הניצית שלו. בחירתו של רייגן ציינה שינוי משמעותי לכיוון הימין בפוליטיקה אמריקאית אשר באו לידי ביטוי בעיקר במדיניות כלכלית שמרנית אותה הנהיג ממשל רייגן אשר כללה קיצוץ במיסים והפחתת הוצאות הרווחה (קו כלכלי אשר זכה לכינוי "רייגניזם").

בענייני חוץ, שיתוף הפעולה הזה לא היה אפשרי. הדמוקרטים התנגדו בעקשנות לרצונו של הנשיא לתמוך בלוחמי הגרילה בניקרגואה. רייגן נקט בקו נוקשה כלפי ברית המועצות, וגרם לדאגה רבה בקרב הדמוקרטים שרצו להקטין את מלאי הנשק הגרעיני. אולם, הוא הצליח לגרום להגדלת תקציב הביטחון ופתח בתוכנית לפיתוח מערכת הגנת טילים יקרה ומסובכת (הידועה בכינוי "מלחמת הכוכבים"), מתוך תקווה להרתיע את הסובייטים. אף על פי שפיתוח המערכת מעולם לא הושלם, המחקר והטכנולוגיות של המערכת סללו את הדרך למערכות מודרניות נגד טילים בליסטיים. כאשר מיכאיל גורבצ'וב עלה לשלטון בברית המועצות, רפובליקנים רבים פקפקו באפשרות שבינו לבין רייגן יהיו קשרי ידידות. גורבצ'וב ניסה להציל את הקומוניזם ברוסיה באמצעות סיום מרוץ החימוש עם ארצות הברית.

לקראת סוף שנות השמונים, השלטונות הקומוניסטיים במדינות אירופה החלו לקרוס זה אחר זה (אירוע שנודע כסתיו העמים) דבר אשר הוביל לבסוף להתפרקותה הרשמית של ברית המועצות בתחילת שנות התשעים ולסיומה של המלחמה הקרה בין ארצות הברית לרוסיה.

ערכים מורחבים – פיגועי 11 בספטמבר, מלחמת עיראק, מלחמת אפגניסטן

לאחר פירוק ברית המועצות ארצות הברית נותרה מעצמת העל היחידה בעולם, והיא החלה להפעיל כוח צבאי ברחבי העולם, ובייחוד במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר בחירתו ב-1992, הוביל הנשיא ביל קלינטון את הצמיחה הכלכלית הארוכה ביותר בהיסטוריה האמריקנית, שהייתה תופעת לוואי של המהפכה הדיגיטלית וההזדמנויות העסקיות החדשות שנוצרו בעקבות התפתחות האינטרנט.

ב-1993 הטמין הטרוריסט המוסלמי רמזי יוסף פצצות בחניון של מרכז הסחר העולמי, ובעקבות התפוצצותן נהרגו שישה אנשים ונפצעו אלפים. מהלך זה סימן את תחילת תקופת הטרור. ב-1995 פוצץ טימותי מקוויי את בניין הממשל הפדרלי באוקלהומה סיטי. בפיצוץ נהרגו 168 אנשים ונפצעו למעלה מ-800. מקווי הוצא להורג בזריקת רעל ב-11 ביוני 2001.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 2000, שבהן התמודדו ג'ורג' ווקר בוש ואל גור, היו בין הצמודות ביותר בהיסטוריה, ומהן החל הקיטוב הפוליטי.

בתחילת האלף השלישי לספירה, ארצות הברית מצאה את עצמה מותקפת על ידי טרוריסטים מוסלמים, כאשר בפיגועי 11 בספטמבר חטפו טרוריסטים ארבעה מטוסי נוסעים, וריסקו שניים לתוך מגדלי התאומים שבמרכז הסחר העולמי, ואחד לתוך הפנטגון. הנוסעים על המטוס הרביעי (טיסה 93 של יונייטד איירליינס) התנגדו לחוטפים וגרמו להתרסקות המטוס במחוז סומרסט שבפנסילבניה. לפי דו"ח וועדת החקירה, המטוס היה אמור לפגוע בגבעת הקפיטול שבוושינגטון די. סי.. כתוצאה מהמתקפות, מגדלי התאומים קרסו, והרסו את כל הקומפלקס. תוך זמן קצר התגלו ראיות רבות שהצביעו כי האחראי להתקפות הוא טרוריסט מאפגניסטן בשם אוסאמה בן לאדן, מנהיג ארגון הטרור האסלאמי אל-קאעידה. ההתקפות גרמו להתפרצות של פטריוטיזם בכל המדינה, מאמץ הניקיון הגדול ביותר בתולדות האומה, ולתחילת המלחמה העולמית בטרור.

בתגובה להתקפות, פלשה ארצות הברית (בתמיכה צבאית של נאט"ו ורוב הקהילה הבינלאומית) לאפגניסטן והדיחה את משטר הטליבאן, שנתן מחסה ותמיכה לבן לאדן. בפעולה שעוררה מחלוקת, הנשיא בוש הורה על המשך המלחמה בטרור ועל פלישה לעיראק, הדחתו ולקיחתו בשבי של סדאם חוסיין (2003). הסיבות למלחמה בעיראק כללו "הפצת הדמוקרטיה", "חיסול הנשק להשמדה המונית שיש לסדאם" (מאוחר יותר הוכח כי הדבר התבסס על עדויות לא מדויקות), ו"שחרור העם העיראקי". פלישה זו לא זכתה לתמיכה עולמית והיוותה אחד הזרזים להתפתחות הרגשות האנטי-אמריקניים ברחבי העולם. הצבא האמריקני יצא מעיראק ב-2011, לאחר שהושגה רגיעה יחסית בשטח. ב-2014, עם התחדשות מלחמת האזרחים בעיראק, יצאה ארצות הברית למבצע נחישות טבועה, שכלל בעיקר הפצצות אוויריות ופעולות קומנדו נגד המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. ב-2021 הוחלט לסיים פעילות מבצעית בעיראק אך יישאר ייעוץ לכוחות המקומיים^[7].

באוגוסט 2005 גרם הוריקן קתרינה להצפת חלקים רבים בניו אורלינס ולהרס רב בחוף מפרץ מקסיקו (אם כי נגרם גם נזק רב לחוף נהר המיסיסיפי). ההכנות והתגובה של הממשלה ספגו ביקורת ציבורית רבה ונטען כי הן היו חסרות תועלת ואיטיות.^{[דרוש מקור]}

ב-2006 גרמו מחירי האנרגיה הגבוהים להגברת המודעות לתלות ההולכת וגוברת באספקת נפט קבועה, כאשר הנשיא בוש אמר "ארצות הברית מכורה לנפט". ישנו חשש גדול מאוד מהאפשרות של משבר כלכלי חמור, אם יתרחש עימות מעבר לים או תהיה הפרעה באספקת הנפט, או אם יחול שינוי לרעה במצב הנפיץ שבמזרח התיכון. הממשל הפדרלי החל לממן בהיקף נרחב תוכניות ופרויקטים לפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים (כגון אתנול, אנרגיית רוח או אנרגיה סולארית). הפתרון נמצא בפצלי שמן^[8][9].

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2008, בתוך המיתון העולמי הגדול, נבחר לנשיאות ברק אובמה, הנשיא האפרו-אמריקאי הראשון בתולדותיה של ארצות הברית, וכן הנשיא הראשון ממוצא מעורב.

ארצות הברית וקובה ניהלו מגעים, שהוכרזו לראשונה על ידי הנשיא ברק אובמה בדצמבר 2014, לחידוש יחסיהן הדיפלומטיים לאחר נתק של חצי מאה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות חודשו רשמית ביולי ובאוגוסט 2015, כאשר נפתחו שגרירויות בוושינגטון די. סי. ובהוואנה, לראשונה מאז 1961 בימי המלחמה הקרה^[10][11].

בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016, נבחר דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית. הקצין הקיטוב הפוליטי. הנשיא העדיף הסכמים בילטרליים על הסכמים בינלאומיים. גדלה היריבות עם סין והחלה מלחמת הסחר בין ארצות הברית לסין. יחסי ארצות הברית–רוסיה הושפעו מזהות ראש המדינה ומאירועים שונים כמו התערבות רוסיה בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-2016 ומלחמת האזרחים בסוריה.

בעקבות הבחירות לנשיאות ארצות הברית 2020, נבחר ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית. טראמפ וביידן יזמו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-21 תוכניות סיוע כלכלי רחבות היקף לאור המשבר הכלכלי העולמי. בנוסף ביידן ביקר את המדיניות הכלכלית שהונהגה בארצות הברית בעשורים הקודמים^[12].

אובמה^[13], טראמפ^[14] וביידן^[15] שאפו לצמצם את כמות החיילים במזרח התיכון ולהימנע מפלישות גדולות. במקביל חוסלו ראש ארגונים כמו אוסאמה בן לאדן מאל-קאעדה ואבו בכר אל-בגדאדי מדאעש כחלק מהמלחמה העולמית בטרור. על סמך שאיפה זו, ארצות הברית הכריזה על סיום מלחמת עיראק בשנת 2011 ועל סיום מלחמת אפגניסטן, חתמה על חוזה שלום עם הטליבאן וקידמה את נסיגת כוחות ארצות הברית מאפגניסטן.

עיינו גם בפורטלים:
	פורטל ארצות הברית
	פורטל ההיסטוריה

	ספר: שנים בארצות הברית
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

• אמריקניזם
• שנים בארצות הברית

• ההיסטוריה של ארצות הברית / סמיואל אליוט מוריסון, הנרי סטיל קומאג’ר, ויליאם א. לכטנברג: מאנגלית אמיר אורן: עורך מדעי חגי הורביץ: בעריכת איתן בן-נתן; תל אביב: זמורה, ביתן, תשמ"ד 1984
• ממושבות למלחמת אזרחים: היסטוריה אמריקנית עד 1861 / ארנון גוטפלד: עריכה: צילה דרורי; תל אביב: מטכ"ל/קצין חינוך ראשי/גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ו 1986 (הספר בקטלוג ULI)
• ארצות הברית ממלחמת האזרחים למלחמה הקרה / ארנון גוטפלד; עריכה: צילה דרורי; תל אביב: מטכ"ל, קצין חינוך ראשי, גלי צה"ל, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, תשמ"ט 1989 (הספר בקטלוג ULI)
• המאה האמריקאית / אייל נווה; עריכה: דלית רביד; תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, תש"ס 2000 (הספר בקטלוג ULI)
• היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ-1492 ועד ימינו / הווארד זין; תרגם מאנגלית: מתן קמינר; תל אביב: בבל, תשס"ז 2007 (הספר בקטלוג ULI)
• ניפוץ החלום האמריקני: אמריקה בעידן אובמה / דינש ד'סוזה; ספריית דעות, 2012. (הספר בקטלוג ULI)

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: היסטוריה של ארצות הברית

• אתר מידע על מלחמת האזרחים
• מלחמת העצמאות של ארצות הברית, באתר הפודקאסט "קטעים בהיסטוריה".
• היסטוריה של מוסדות פוליטיים
• אתר המורשת האמריקנית - אלפי מאמרים על ההיסטוריה של ארצות הברית
• חברת הוטון מיפלין: מרכז המשאבים של היסטוריית ארצות הברית
• מדריך ההיסטוריה של ספריית קונגרס ארצות הברית
• אגודת ההיסטוריה האמריקנית
• מכון גילדר לרמן להיסטוריה אמריקנית
• ספר של צ'ארלס ומארי בירד על היסטוריה של ארצות הברית באתר פרויקט גוטנברג
• אוסף הלדימנד: מעל 22,000 מכתבים הקשורים להקמת ארצות הברית וקנדה
• אריאנה מלמד, לאמן את השריר המוסרי, באתר ynet, 17 בדצמבר 2007
• ארצות הברית, היסטוריה, דף שער בספרייה הלאומית

היסטוריה של אמריקה הצפונית
מדינות ריבוניות	אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • ארצות הברית • בהאמה • בליז • ברבדוס • גואטמלה • ג'מייקה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • קובה • קוסטה ריקה • קנדה
טריטוריות עצמאיות	איי הבתולה הבריטיים • איי הבתולה של ארצות הברית • איי טורקס וקאיקוס • איי קיימן • אנגווילה • ארובה • ברמודה • גרינלנד • האנטילים ההולנדיים • מונטסראט • מרטיניק • נבאסה • סן מרטן • סן פייר ומיקלון • סנט ברתלמי • פוארטו ריקו