הצי הקיסרי היפני

הצי הקיסרי היפני
大日本帝國海軍

דגל הצי הקיסרי היפני. משמש את הצי היפני עד היום
פרטים
מדינה	האימפריה היפנית האימפריה היפנית
סוג	חיל ים
אירועים ותאריכים
תקופת הפעילות	1869–1945 (כ־76 שנים)
מלחמות	Japanese invasion of Taiwan, מלחמת העולם הראשונה, מלחמת סין-יפן השנייה, מלחמת רוסיה-יפן, מלחמת סין-יפן הראשונה, מלחמת העולם השנייה

הצי הקיסרי היפני היה הצי המלחמתי של האימפריה היפנית מ-1869 עד 1947, אז פורק בהתאם לסעיף 9 של חוקת יפן, השולל שימוש בכוח לפתרון סכסוכים בינלאומיים. שורשיו של הצי הקיסרי היפני באינטראקציה עם עמי יבשת אסיה, שהחלה בימי הביניים המוקדמים והגיעה לשיאה במאה ה-16 ובמאה ה-17, בעת חילופי התרבות עם מעצמות אירופה בתקופת התגליות.

לאחר מאתיים שנות קיפאון, תוצאת מדיניות ההסתגרות שנקטו השוגונים בתקופת אֶדו (1600–1867), פיגר הצי המלחמתי היפני אחרי מדינות המערב. תקופה זו נסתיימה ב-1854, כאשר יפן נאלצה להיפתח למסחר בינלאומי בעקבות התערבות אמריקנית (הסכם קנגוואה). צעד זה הוביל בסופו של דבר לרסטורציה של מייג'י, תקופת מודרניזציה ותיעוש קדחתניים, שלוותה בעלייתו המחודשת של הקיסר לכס השלטון. התפתחויות אלה הפכו ב-1920 את הצי הקיסרי היפני לשלישי בגודלו בעולם ועל סיפה של מלחמת העולם השנייה גם למתקדם ביותר. מסכת הניצחונות של הצי, לעיתים נגד אויבים חזקים ממנו פי כמה, כמו למשל במלחמת סין-יפן ב-1895 ובמלחמת רוסיה–יפן ב-1904-5, הסתיימה בהשמדתו הכמעט מוחלטת במהלך ימיה האחרונים של מלחמת העולם השנייה. הצי הקיסרי היפני פורק באופן רשמי ב-1945.

כיום מחזיקה יפן כוח ימי להגנה עצמית בלבד, והגישה המיליטריסטית שנקטה במחצית השנייה של המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 נזנחה.

ליפן היסטוריה ארוכה של מעורבות ימית-מלחמתית ביבשת אסיה, שכללה הובלת חיילים בין קוריאה ויפן, ואשר ראשיתה עוד בתחילת תקופת קוֹפוּן במאה ה-3 לפנה"ס, אם לא קודם לכן.

לאחר הניסיון הכושל של קובלאי חאן לפלוש ליפן ב-1281 פעלו הווקאו, הפירטים היפניים, במשנה מרץ בשוד ובביזה של יישובי החוף של הקיסרות הסינית.

במאה ה-16, בתקופת סֶנְגוּקוֹ (תקופת "הארץ במלחמה"), השקיעה יפן מאמצים גדולים בבניית כלי שיט מלחמתיים; השליטים הפיאודלים, שהתחרו ביניהם על בכורת השלטון, בנו ציי ספינות-חופים ענקיים שמנו כמה מאות כלי שיט. באותו זמן לערך החלה יפן לפתח את אחת מאניותיה המשוריינות הראשונות; אוֹדָה נוֹבּוּנַאגָה, דאימיו יפני, החזיק באותה עת בשש אָטָקֶבּוּנוֹת מכוסות-שריון שנבנו ב-1576.

במהלך הפלישות היפניות לקוריאה, ארגן טוֹיוֹטוֹמִי הִידֶיוֹשִי צי של כ-700 אוניות שאויש על ידי 10,000 מלחים לצורך הובלה וסיוע מן הים לצבא-יבשה שמנה כ-160,000 חיילים. מובילות החיילים היו נתונות להתקפותיו של הצי המלחמתי החזק של שושלת ג'וסון הקוריאנית. הצי היפני ספג סדרת מפלות מידי האדמירל הקוריאני יִי סוּן-סִין, שהשתמש באוניות צב. לאחר ארגון מחדש של הצי המלחמתי ניצחו היפנים בכמה קרבות את האדמירלים ווֹן קְיוּן ויי סון-סין של צי שושלת ג'וסון, ואת האדמירלים יִי אֶאוֹק קִי וצ'וֹי הוֹ של צי שושלת מינג הסינית. משך כל המלחמה שלט הצי היפני בנתיב הימי בין היבשת היפנית והחוף הדרומי של קוריאה, ואיפשר העברת אנשים ואספקה.

יפן בנתה את אניות-הים המלחמתיות הגדולות הראשונות שלה בתחילת המאה ה-17, בעקבות הקשרים עם מדינות המערב במהלך "תקופת המסחר עם הברברים הדרומיים" (התקופה הננבאנית). ב-1613 בנה הדאימיו של סֶנְדָאי, בהסכמת ממשל השוגון טוֹקוֹגָווּאָה, את אניית המלחמה היפנית "דָטֶה מָארוּ", גליאון בהדחק של 500 טון, שהוביל את המשלחת היפנית של הָסֶקוּרָה צוּנֶנָאגָה אל אמריקה ומשם אל אירופה. מ-1604 ואילך הוכנסו לשירות על ידי הבאקופו (ממשל השוגון) כ-350 אוניות החותם האדום, חמושות ומצוידות בדרך כלל בטכנולוגיות מערביות, ונועדו בעיקר למסחר עם דרום אסיה.

מ-1640 בחרה יפן לנקוט מדיניות של הסתגרות (סָאקוֹקוּ), אשר אסרה על קשרים עם המערב, רדפה את הנוצרים והטילה איסור על בניית אניות באיום של עונש מוות.

הלימוד של טכניקת בניית האניות המערבית החל בשנות הארבעים של המאה ה-19, לקראת סופה של שוגונות טוקוגאווה. ב-1853 וב-1854 ערך קומודור הצי האמריקני מֶתְ'יוּ פֶּרִי הפגנת כוח עם החדישות שבפריגטות הקיטור המלחמתיות של הצי האמריקני. פרי השיג לבסוף את פתיחתה של יפן למסחר בינלאומי באמצעות הסכם קנגוואה ב-1854. זמן קצר אחר כך, ב-1858, נחתמה "ברית הידידות והמסחר ארצות הברית-יפן", שתנאי שני הצדדים שלה לא היו שווים. הברית התירה לזרים לרכוש זיכיונות ביפן, איפשרה לקבוע בה תחומים אקס-טריטוריאליים והטילה מכסים מינימליים על יבוא סחורות זרות אליה.

משעה שיפן הסכימה לפתוח את שעריה בפני השפעה זרה, החל ממשל שוגונות טוקוגוואה במדיניות פעילה של הטמעת טכנולוגיות ימיות-מלחמתיות מערביות. ב-1855, בסיוע הולנדי, רכשה השוגונה את אניית הקיטור המלחמתית הראשונה שלה, ה"קאנו מארו", אשר שימשה לאימונים, והקימה את בסיס האימונים הימי בנגסאקי. ב-1857 נרכשה אוניית הקיטור המלחמתית הראשונה המונעת במדחף, ה"קאנרין מארו". פרחי קצונה נשלחו ללמוד בבתי ספר ימיים מערביים לשנים מספר, ובהם האדמירל לעתיד אנומוטו טאקיאקי, (אשר למד בהולנד מ-1862 עד 1867). כך החלה המסורת של מפקדים לעתיד המקבלים את חינוכם בארצות חוץ, כמו האדמירלים הֶיהָצִ'ירוֹ טוֹגוֹ ומאוחר יותר אִיסוֹרוֹקוּ יָמָאמוֹטוֹ. ב-1865 שכרה יפן את שירותיו של המהנדס הימי הצרפתי לאונס ורני (Léonce Verny‏; 1908-1837) כדי לבנות את המספנות המודרניות הראשונות שלה ביוֹקוֹסוּקָה, קָנָגווּאָה ונָגָסָאקִי.

בסוף השוגונה של טוקוגאווה, ב-1867, היו ברשות הצי המלחמתי היפני שמונה אוניות קיטור ממסורת בנייה מערבית, ובראשן אוניית המערכה "קאיו מארו". אוניות אלה הופעלו נגד הכוחות הפרו-קיסריים במלחמת בושין, תחת פיקודו של אדמירל אֶנוֹמוֹטוֹ. שיאו של המאבק היה קרב הָקוֹדָטֶה ב-1869, הקרב הימי המודרני הגדול הראשון של יפן, שהסתיים בתבוסת הכוחות של השוגון האחרון של טוקוגאווה ובהשבת השלטון הקיסרי על כנו.

הקיסר מוצוהיטו, ששב לכס השלטון, המשיך ברפורמות התיעוש והחימוש הצבאי של יפן, כדי למנוע מארצות הברית וממעצמות אירופה להכריעה. הצי המלחמתי היפני הוקם רשמית ב-1869. הממשלה החדשה הכינה תוכנית שאפתנית לבניית צי בן 200 אוניות, שאורגן ב-10 שייטות. התוכנית נזנחה לאחר שנה בשל מחסור במשאבים. מרידות מבית, ובמיוחד מרד סָצוּמָה (1867) אילצו את הממשלה להתמקד בלוחמת יבשה. המדיניות הימית-מלחמתית, שבוטאה בסיסמה "שוּסֵיי קוֹקוּבּוֹ" (הגנה סטטית), התמקדה בהגנת החופים, בצבא קבע ובצי מלחמתי חופי, והובילה לבניית ארגון צבאי שבבסיסו עקרון ה"רִיקוּשוּ קָאיג'וּ" (הצבא ראשון והצי שני לו).

בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-19 נותר הצי הקיסרי היפני כוח להגנה חופית בעיקרו, אם כי ממשלת מייג'י המשיכה לחדשו. האונייה "גְ'הוֹ שוֹ מָארוּ", ששמה הוחלף זמן קצר אחר כך ל"רִיאוּג'וֹ מָארוּ"), נרכשה בסיוע הסוחר הבריטי תומאס גלובר והושקה באברדין שבסקוטלנד ב-17 במרץ 1869. ב-1870 קבע צו קיסרי, כי הצי המלכותי הבריטי ישמש כמודל לפיתוח הצי היפני. אוניות כמו האוניה המשוריינת "פוּסוֹ" והקורבטות "קוֹנגוֹ" ו"הִיאֵי" נבנו ב-1877 במספנות בריטיות במיוחד עבור הצי הקיסרי היפני. משלחת ימית בריטית, בראשות קומודור ארצ'יבלד דאגלס (Archibald Douglas), ביקרה ביפן ב-1873. מאוחר יותר, ב-1879, נשכרו שירותיו של קומודור ל.פ. וילן (L.P. Willan) לאמן פרחי קצונה ימיים יפניים. חברות תעשייה כבדה פרטיות, כמו אישיקאוואג'ימה-הארימה וקאוואסאקי נולדו גם הן באותה תקופה.

שתי סיירות הוזמנו ממספנות בריטיות. הסיירות "נָנִיווָאה" ו"טָקָצִ'יהוֹ" היו בעלות הדחק של 3,650 טונות. הן היו יכולות להגיע למהירות של 18 קשרים (33 קמ"ש) וחומשו בסיפון משוריין בעובי 2-3 אינץ' (51 - 76 מ"מ) ובשני תותחים מתוצרת החברה הגרמנית קרופ בקוטר 10.2 אינץ' (261 מ"מ). הארכיטקט הימי סָאסוֹ סָאצ'וּ תכנן את האוניות האלה על פי דגם הסיירות המשוריינות הבריטיות מדגם "אלסוויק" (Elswick), אך עם ביצועים טובים יותר. נפתח מרוץ חימוש עם סין, אשר רכשה שתי אוניות-מערכה גרמניות גדולות בנות 7,335 טון, "דינג יואן" ו"צ'ן יואן". מאחר שלא יכולה להתמודד עם הצי הסיני כשלרשותה שתי סיירות מודרניות בלבד, פנתה יפן לקבלת סיוע גם מצרפת, כדי לבנות צי מודרני שיוכל לעמוד בהצלחה בעימות עתידי.

בשנות השמונים של המאה ה-19 גברה השפעת צרפת הודות לדוקטרינת "האסכולה הצעירה" הצרפתית ("Jeune Ecole"), שהעדיפה אוניות מלחמה קטנות ומהירות, במיוחד סיירות וספינות טורפדו, על פני אוניות גדולות יותר. ממשלת מייג'י חוקקה את חוק ההתחמשות הימית הראשון שלה ב-1882, שקבע כי יש לבנות 48 אוניות מלחמה, 22 מתוכן ספינות טורפדו. דומה כי ניצחונות הצי הצרפתי במלחמת סין–צרפת (1883) הם שהוכיחו הלכה למעשה את הפוטנציאל הגלום בספינות טורפדו, גישה אשר התאימה גם למשאבים המוגבלים של יפן. הסיסמה של הצי החדש ב-1885 הייתה "קָאיקוֹקוּ נִיפּוֹן" ("יפן הימית").

ב-1886 נשכר המהנדס הימי הצרפתי המוביל לואי-אמיל ברטן (Louis-Emile Bertin) לארבע שנים כדי לתגבר את הצי היפני ולהנחות את בניית המספנות בקוּרֶה וסָאסֶבּוֹ שליד נגסאקי. הוא פיתח את הסיירות מדגם "סנסייקאן"; שלוש אוניות, שהתאפיינו בתותח ימי יחיד רב עוצמה, תותח קאנֵה בקוטר 12.6 אינץ'. בסך הכול פיקח ברטן על בנייתן של למעלה מעשרים אוניות. הוא סייע להקמת הכוח הימי המודרני האמיתי הראשון של יפן. הדבר איפשר ליפן להשיג עליונות בבניית אוניות גדולות, מאחר שכמה מן האוניות יובאו, ואחרות נבנו בבית במספנה ביוֹקוֹסוּקָה.

• 3 סיירות ממוגנות בנות 4,700 טון: "מָצוּשִימָה" ו"אִיצוּקוְּשִימָה" נבנו בצרפת ו"הָשִידָאטֶה" נבנתה ביוקוסוקה.
• 3 אניות-חופים בנות 4,278 טון.
• 2 סיירות קטנות: "צִ'יוֹדָה", סיירת קטנה בהדחק 2,439 טון, נבנתה בבריטניה, ו"יָאֶיָמָה", 1800 טון, נבנתה ביוקוסוקה.
• 1 פריגטה, "טָקָאוֹ" בת 1600 טון, נבנתה ביוקוסוקה.
• 1 משחתת: "צ'יסימָה" בת 726 טון, נבנתה בצרפת.
• 16 ספינות טורפדו בנות 54 טון כל אחת, נבנו בצרפת על ידי "Companie du Creusot" ב-1888 והורכבו ביפן.

תקופה זו איפשרה ליפן לאמץ ברצון את הטכנולוגיות החדשות והמהפכניות הגלומות בטורפדות, ספינות טורפדו ומוקשים ימיים, אשר אלו מהם שיוצרו ונבנו בצרפת היו קרוב לוודאי הטובים ביותר בעולם באותה תקופה. יפן רכשה את הטורפדות הראשונות שלה ב-1884, והקימה "מרכז אימוני טורפדו" ביוקוסוקה ב-1886.

אוניות אלה היו ההזמנות הגדולות האחרונות שנעשו מצרפת. יפן חזרה שוב אל בריטניה, עם הזמנה של ספינת טורפדו מהפכנית, ה"קוֹטָאקָה" של שנת 1887, הנחשבת לדגם המשחתת היעילה הראשונה בעולם. עם רכישת הסיירת "יוֹשִינוֹ", שנבנתה במספנות "ארמסטרונג ויטפורת" באלסוויק, הייתה יפן בעלת הסיירת המהירה ביותר בעולם בזמן השקתה ב-1892.

יפן המשיכה לחדש את צייה המלחמתי, במיוחד משום שגם סין בנתה צי חזק ומודרני בסיוע זר, בעיקר של גרמניה, והמתיחות בין שתי המדינות הלכה והתעצמה בעקבות תוכניותיהן להשתלט על קוריאה. מלחמת סין-יפן הוכרזה רשמית ב-1 באוגוסט 1894, אם כי הלחימה החלה עוד קודם לכן.

הצי היפני הכה את צי בֶּייָאנְג הסיני בקרב בשפך הנהר יָאלוּ ב-17 בספטמבר 1894 והשמיד 8 מתוך 12 אוניותיו. אף שידה של יפן הייתה על העליונה, שתי אוניות המערכה מתוצרת גרמנית של הצי הסיני עמדו כמעט לחלוטין בפני פגיעת התותחים היפנים, דבר שהאיר את עיני המפקדים היפנים לצורך באוניות מערכה גדולות יותר. ("דינְג יוּאָן" הוטבעה לבסוף על ידי טורפדות ו"צֶ'ן-יוּאָן" נשבתה עם מעט נזקים). שלב ההתעצמות הבא של הצי הקיסרי היפני כרך בחובו, אפוא, שילוב של אוניות-מלחמה גדולות וכבדות-חימוש עם כלי שיט התקפיים חדישים וקטנים יותר, המאפשרים שימוש בטקטיקות אגרסיביות.

בעקבות המלחמה ועל פי תנאי הסכם שִימוֹנוֹסֶקִי עברו טאיוואן והאיים הפֶּסְקָדוֹריים לידי יפן. הצי הקיסרי היפני השתלט על האי ודיכא את תנועות ההתנגדות ממרץ עד אוקטובר 1895. האיים הוסיפו נשארו במעמד של קולוניות יפניות עד 1945. יפן קיבלה גם את השליטה על חצי האי לִיאָדוֹנג, אם כי נאלצה בלחצה של האימפריה הרוסית להחזירו לידי סין. זמן קצר אחר כך השתלטה עליו רוסיה עצמה.

הצי הקיסרי היפני התערב פעם נוספת בסין ב-1900, עת נטל חלק יחד עם מעצמות המערב בדיכוי מרד הבוקסרים. מבין כל המדינות המעורבות, העמידה יפן את המספר הרב ביותר של אוניות מלחמה (18 מתוך 50) ושל חיילי צבא וצי (20,840 חיילים מתוך סך של 54,000).

בעקבות מלחמת סין-יפן וההשפלה שנגרמה לה בשל ההחזרה הכפוייה של חצי האי ליאדונג לידי סין בלחץ רוסי ("ההתערבות המשולשת"), החלה יפן לחזק את כוחה הצבאי לקראת עימותים נוספים.

יפן השיקה תוכנית עשר-שנים של בנייה ימית תחת הססמה "גָשִינְשוֹטָן" (התמדה ונחישות), במסגרתה הוכנסו לשירות, בנוסף לספינות שהיו כבר קודם, 110 אוניות-מלחמה בהדחק כולל של 200,000 טון, והגדילה את מצבת כוח האדם של הצי מ-15,000 ל-40,800. הצי החדש כלל:

• 6 אוניות-מערכה (כולן מתוצרת בריטית)
• 8 סיירות משוריינות (4 מתוצרת בריטניה ו-2 מתוצרת ארצות הברית)
• 9 סיירות (5 יפניות, 2 בריטיות ו-4 אמריקניות)
• 24 משחתות (16 בריטיות ו-8 יפניות)
• 63 ספינות טורפדו (26 גרמניות, 10 בריטיות, 17 צרפתיות ו-10 יפניות)

אחת מאוניות-המערכה הללו, ה"מִיקָאסָה", אוניית המלחמה המתקדמת ביותר בעולם בתקופתה, הוזמנה ממספנות ויקרס (Vickers) בבריטניה בסוף 1898 ונמסרה ליפן ב-1902. בניית אוניות סוחר ביפן באה לידי ביטוי באוניית קיטור דו-מדחפית בשם "אָקִי-מָארוּ", שנבנתה עבור חברת "נִיפּוֹן יוּסֶן קָאישָה" על ידי מספנות "מִיצוּבִּישִי" בנגסאקי. הסיירת היפנית "צִ'יטוֹסֶה" נבנתה ב"יוניון איירון וורקס" בסן פרנסיסקו, קליפורניה.

הכנות אלו הגיעו לשיאן במלחמת רוסיה–יפן (1904-1905). בקרב צוּשִימָה הוביל האדמירל היהאצ'ירו טוגוֹ על סיפון המיקאסה את הצי היפני למה שיכונה לימים "קרב ההכרעה הימי הבולט ביותר בהיסטוריה". הצי הרוסי הושמד כמעט כולו: מתוך 38 אוניות רוסיות הוטבעו 21, 7 נפלו לידי האויב, 6 הוצאו מכלל פעולה, 4,545 קצינים ומלחים נהרגו ו-6,106 נפלו בשבי. היפנים, לעומת זאת, איבדו 116 איש ו-3 ספינות טורפדו בלבד. ניצחון זה מוטט את כוחה של רוסיה במזרח אסיה, והצית גלי מרידות בצי הקיסרי הרוסי בסבסטופול, ולדיבוסטוק וקרונשטאדט. המרידות הגיעו לשיאן ביוני, במרד באוניית המערכה "פוטיומקין", והיו אחד הגורמים לפרוץ המהפכה הרוסית ב-1905.

במהלך המלחמה עשתה יפן מאמצים קדחתניים להקים שייטת צוללות. כלי שיט מסוג זה נעשו מכונות-מלחמה מבצעיות רק זמן קצר קודם לכן, ונחשבו לכלי נשק מיוחדים בעלי פוטנציאל ניכר. הצי הקיסרי היפני רכש את צוללותיו הראשונות ב-1905 מחברת Electric Boat Company האמריקנית, ארבע שנים בלבד לאחר שארצות הברית הכניסה לשירות את הצוללת הראשונה שלה "הולנד" (USS Holland). הצוללות היו פרי תכנונו של ג'ון פיליפ הולנד, נשלחו מפורקות ליפן והורכבו במספנת הצי הקיסרי ביוקוסוקה. כינוין היה "מס' 1" עד "מס' 5", והן הוכנסו לשירות מבצעי בסוף 1905.

יפן המשיכה במאמציה לבנות תעשייה ימית-מלחמתית לאומית חזקה. בעקבות האסטרטגיה של "העתק, שפר, הכנס חידושים", נחקרו אוניות זרות מדגמים שונים לעומקן, מאפייניהן שופרו לעיתים קרובות, והן נרכשו בזוגות כדי שניתן יהיה להשוות את ביצועיהן ולשפרם. במשך הזמן ובהדרגה הוחלף ייבוא האוניות מכל הדגמים בהרכבה מקומית ואחר כך בייצורן בשלמותן ביפן עצמה. תחילה נבנו בייצור מקומי כלי השיט הקטנים ביותר, כגון ספינות טורפדו וסיירות בשנות השמונים, ומאוחר יותר - בשנים הראשונות של המאה העשרים - גם אוניות-מערכה. הרכישה הגדולה האחרונה נעשתה ב-1913, עם קנייתה של אוניית-המערכה "קוֹנְגוֹ" ממספנת "ויקרס". ב-1918 לא נמצא אף תחום בטכנולוגיית בניית אוניות, שבו נפלו יכולותיהם של היפנים מתחת הסטנדרטים העולמיים. ב-1920 היה הצי הקיסרי היפני השלישי בגודלו בין ציי העולם, ובהיבטים רבים של הפיתוחים הימיים אף המוביל שבהם.

• הצי המלחמתי היפני היה הראשון בעולם שהשתמש בטלגרפיה אלחוטית בזמן לחימה, בקרב צוּשִימָה (1905), שמונה שנים לאחר שהומצאה על ידי מרקוני.
• ב-1906 הושקה אוניית-המערכה "סָצוּמָה", שהייתה באותה עת אוניית-המלחמה הגדולה ביותר בעולם במונחים של הדחק, והאונייה הראשונה בעולם שתוכננה, הוזמנה ונבנתה כאוניית מערכה כלילת תותחים כבדים (all-big-gun battleship), כשנה לפני אה"מ "דְרֶדְנוֹט" (HMS Dreadnought) הבריטית.
• בין 1905 ו-1910 החלה יפן לבנות אוניות-מערכה בעצמה. אוניית המערכה "סָצוּמָה" נבנתה ב-1906 כש-80% מחלקיה יוצרו בבריטניה; אך אוניית המערכה מהדגם הבא, "קָווָאצִ'י", נבנתה ב-1910 עם 20% חלקים מיובאים בלבד.

יפן נכנסה למלחמת העולם הראשונה לצידן של בנות הברית, נגד גרמניה ואוסטריה, כהמשך טבעי לברית האנגלית-יפנית של 1902. לאחר מצור אנגלי-יפני, בנובמבר 1914, כבש הצי היפני את בסיס הצי הגרמני בצ'ינגדאו שבחצי האי שָאנְדוֹנג שבסין. תוך כדי כך, באוגוסט ובספטמבר אותה שנה, נשלח כוח משימה ימי אל מרכז האוקיינוס השקט כדי לרדוף אחר השייטת הגרמנית של מזרח-אסיה, אשר עברה באותו זמן אל דרום האוקיינוס האטלנטי, שם התנגשה עם כוחות ימיים בריטיים. יפן כבשה את נחלותיה לשעבר של גרמניה במיקרונזיה, הפעם את איי מריאנה (להוציא את גואם), איי קרוליין ואיי מרשל, אשר נותרו קולוניות יפניות תחת מנדט דרום-פסיפי של חבר הלאומים עד סוף מלחמת העולם השנייה.

בריטניה, הטרודה באירופה, שם היה לה יתרון גבולי בלבד על גרמניה, ביקשה לשאול מידי יפן את ארבע אוניות-המערכה החדישות ביותר שלה מדגם "קוֹנְגוֹ" ("קוֹנְגוֹ", "הִיאֶי", "הָארוּנָה" ו"קִירִישִימָה"), שהיו הראשונות בעולם שחומשו בתותחי 14 אינץ' והאוניות הראשיות המתקדמות ביותר בעולם בזמן השקתן. יפן סירבה.

בעקבות בקשה נוספת לתרום את חלקה למאבק, והלוחמה הבלתי מוגבלת שניהלו הצוללות הגרמניות החל מ-1917, שלח הצי היפני במרץ 1917 כוח מיוחד של משחתות אל הים התיכון. הצי, שכלל את הסיירת המשוריינת "נִישִין" ושמונה מהמשחתות החדישות ביותר תחת פיקודו של אדמירל סָאטוֹ קוֹזוֹ, קבע את בסיסו במלטה והגן ביעילות עד סוף המלחמה על הספנות של בנות הברית בין מרסיי, טאראנטו ונמלי מצרים. אחת המשחתות, "סָאקָאקִי", טובעה על ידי טורפדו ששוגר מצוללת אוסטרית תוך אובדן חייהם של 59 קצינים ומלחים.

לאחר המלחמה קיבל הצי היפני שבע צוללות גרמניות כשלל מלחמה, שהובאו ליפן ונחקרו, דבר שתרם רבות לפיתוח תעשיית הצוללות היפנית.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה החל הצי הקיסרי היפני להיערך באופן מיוחד למלחמה נגד הצי האמריקני. ההתפשטות המיליטריסטית של יפן ומלחמת סין–יפן השנייה ב-1937 הרחיקו מעליה את ארצות הברית והיא הפכה ליריבתה.

הצי הקיסרי היפני ניצב לפני מלחמת העולם השנייה ובמהלכה מול אתגרים עצומים, אפשר שיותר מכל צי מלחמתי אחר בעולם. יפן, כמו בריטניה, הייתה תלויה כמעט לגמרי ביבוא משאבים מחו"ל לסיפוק צורכי כלכלתה. מאחר שמקורות חומרי הגלם (במיוחד נפט מדרום מזרח אסיה) נמצאו הרחק מן המולדת ונשלטו על ידי מדינות זרות (בריטניה, ארצות הברית והולנד), הוטלה ההגנה עליהם ואבטחת אספקתם על הצי. כדי לעמוד במשימה זו היה על יפן לבנות אוניות-מלחמה גדולות, המסוגלות לשוט למרחק.

זאת ועוד, כדי להוציא לפועל את מדיניות ההתפשטות של יפן, נדרש הצי היפני להילחם בגדולים שבציי העולם. אמנת וושינגטון מ-1922, שהגבילה את ההתחמשות הימית של חמש המדינות החתומות עליה, קבעה יחס של 5/5/3 לציים של בריטניה, ארצות הברית ויפן. יפן סבלה, אפוא, מנחיתות מספרית ומתשתית תעשייתית מצומצמת, בעיקר בהשוואה לארצות הברית. על כן השעין הצי את טקטיקות הלחימה שלו על עליונות טכנית (אוניות מועטות אך מהירות ובעלות עוצמת אש גדולה יותר), ואימץ טקטיקות אגרסיביות (התקפות מהירות ורבות תעוזה להכרעת האויב, המתכון לניצחון במלחמותיו הקודמות).

במהלך השנים שבין שתי מלחמות העולם הובילה יפן בתחומים רבים של פיתוח אוניות מלחמה:

• ב-1921 היא השיקה את "הוֹשוֹ", נושאת-המטוסים התכליתית הראשונה בעולם, ולאחר מכן פיתחה צי של נושאות מטוסים שאין שני לו.
• הצי היפני, ששם את מבטחו בקרבות תותחים-כבדים, היה הראשון שהציב תותחי 14 אינץ' (באוניית המערכה "קוֹנְגוֹ") ו-16 אינץ' (באוניית המערכה "נַגַּאטוֹ"), והצי היחיד מעולם שהציב תותחי 18.1 אינץ' (אוניות המערכה מסדרת יאמטו).
• ב-1928 השיקו היפנים את המשחתת החדישה מדגם "פוּבּוּקִי", שהייתה הראשונה שחומשה בצריחי תותחי נ"מ מסוגרים ובטורפדות בקוטר 24 אינץ' (דגם 93) המונעים בדלק חמצן. עד מהרה חיקו ציים אחרים את דגם המשחתת החדשה.
• יפן פיתחה את הטורפדו "רומח ארוך" (דגם 93), שהמנוע שלו הוזן בחמצן במקום באוויר דחוס, והגיע לטווח של 40 קילומטרים, ונחשב לטורפדו הטוב מסוגו בעולם עד סוף מלחמת העולם השנייה.

יפן המשיכה מדי פעם להזמין מומחים זרים בתחומים שבהם הייתה צריכה להדביק את המערב: ב-1921 היא אירחה למשך שנה וחצי את Sempill Mission, קבוצת מדריכי טיס של הצי, שאימנו את הצי הקיסרי היפני בהטסת מספר מטוסים חדשים, כמו "גלוסטר ספארו הוק", בהפצצות טורפדו ובבקרת טיסה.

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה, התחרו ביניהן שתי אסכולות חשיבה בשאלה האם גרעין הצי צריך להיות אוניות-מערכה כבדות-חימוש, שיוכלו בסופו של דבר לנצח את האוניות האמריקניות במימי יפן, או צי התקפי של נושאות מטוסים. אף אסכולה לא ניצחה, לאמיתו של דבר. היפנים פיתחו את שני טיפוסי האוניות, כשהתוצאה היא שאף אחד מהפתרונות לא הצליח להכריע את היריב האמריקני.

פיתוח אוניית המלחמה היפנית סבל מנקודת תורפה מתמדת, והיא הנטייה לשלב חימוש רב מדי עם עוצמת מנועים גדולה מדי ביחס לממדי האונייה (תוצאת לוואי של אמנת וושינגטון). נטייה זו הובילה לליקויים ביציבות, בעמידות בפני פגיעות אויב ובחוזק המבני.

הצי הקיסרי היפני במלחמת העולם השנייה נוהל על ידי משרד הצי המלחמתי ונמצא תחת פיקוד ראש המטה הכללי של הצי במפקדה הקיסרית הכללית. כדי להתמודד עם הצי האמריקני בעל העדיפות המספרית, השקיע הצי היפני משאבים רבים בבניית כוח העולה באיכותו על כל צי אחר באותה תקופה. כתוצאה מכך היה ליפן בתחילת מלחמת העולם השנייה הצי המתוחכם ביותר בעולם. יפן הימרה על ניצחונות בזק באמצעות טקטיקות התקפיות ולא השקיעה די בהגנה. היה עליה לגונן על קווי ספנות ארוכים מפני צוללות אויב, דבר שלא הצליחה לעשות מעולם, במיוחד משום שלא השקיעה די באוניות ליווי נגד צוללות ובנושאות מטוסים לליווי (escort carriers).

במהלך החלק הראשון של פעולות האיבה נחל הצי היפני ניצחונות מרהיבים, ובראשם המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941, אך ידם של האמריקנים גברה בסופו של דבר הודות לשדרוג טכנולוגי של כוחותיהם הימיים והאוויריים ולעוצמה תעשייתית גדולה לאין שיעור. סירובה של יפן להשתמש בצי הצוללות שלה לתקיפת אוניות סוחר וחוסר הצלחתה לאבטח את קווי הקשר הימיים שלה תרמו גם הם לתבוסתה. במהלך השלב האחרון של המלחמה פנה הצי הקיסרי היפני לסדרה של צעדים נואשים, כולל התקפות קמיקאזה שביצעו יחידות תקיפה מיוחדות מסוגים שונים, אך ללא הועיל.

יפן המשיכה לייחס יוקרה רבה לאוניות-מערכה, והתאמצה לבנות את האוניות בעלות הממדים ועוצמת האש הגדולים ביותר של התקופה. "יאמטו", אוניית המערכה הגדולה וכבדת-החימוש ביותר בהיסטוריה, הושקה ב-1941.

המחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה הייתה עדה לקרבות האחרונים בין אוניות-מערכה. בקרב גוודאלקנל, ב-15 בנובמבר 1942, נלחמו אוניות-המערכה האמריקניות "סאות' דקוטה" (USS South Dakota) ו"וושינגטון" (USS Washington) באוניית-המערכה היפנית "קִירִישִימַה" והשמידוה. בקרב מפרץ לייטה (Leyte), ב-25 באוקטובר 1944, שש אוניות-מערכה בפיקוד אדמירל ג'סי אולדנדורף (Jesse B. Oldendorf) מן הצי האמריקני השביעי ירו על אוניות-המערכה של אדמירל שוג'י "יַאמַאשִירוּ" ו"פוּסוּ" וטענו כי הטביעו אותן; למעשה, שתי אוניות המערכה היפניות ניזוקו קשות על ידי התקפת משחתות קודם שניתכה עליהן אש אוניות-המערכה של אולדנדורף.

למרות זאת הוכיח הקרב מול סאמאר (Samar), ב-25 באוקטובר 1944, במהלך קרב מפרץ לייטה, כי חרף כלי נשקן הלא יעילים עדיין יכולה להיות תועלת באוניות מערכה. רק הססנותו של אדמירל טָקֶאוּ קוּרִיטָה והלחימה של המשחתות האמריקניות ואוניות הליווי הצילה את נושאות המטוסים האמריקניות של "טאפי 3" (Taffy 3) מאש תותחיהן של "יַאמַטוֹ", "קוֹנְגּוֹ" ו"נַאגַּטוֹ" והסיירות שנלוו אליהן. לאמריקאים אבדו בקרב רק האונייה "גמבייר ביי" (USS Gambier Bay), שתי משחתות ואוניית ליווי אחת. ה"יאמטו", למרות כל ההשקעה בבנייתה, לא הצליחה לפגוע ולו באונייה אחת.

הופעת המטוסים בזירת הקרב הימי היא שהביאה בסופו של דבר את הקץ על אוניית-המערכה. תפקידן העיקרי האחרון של אוניות-המערכה באוקיינוס השקט היה הפגזת חופים והענקת הגנת נ"מ לנושאות-מטוסים. "יאמטו" ו"מוּסַשִי" הוטבעו בהתקפות מן האוויר זמן רב לפני שיכלו להגיע לטווח פגיעה בצי האמריקני. כתוצאה של הטכנולוגיה המשתנה, בוטלו התוכניות לבניית אוניות-מערכה גדולות יותר מדגם "סופר יאמטו".

יפן שמה דגש מיוחד על נושאות-מטוסים. הצי הקיסרי היפני החל את המערכה באוקיינוס השקט עם 10 נושאות-מטוסים, שהיוו את צי נושאות-המטוסים הגדול והחדיש ביותר בעולם באותם זמנים. שתי נושאות המטוסים שלה מדגם "שוֹקַאקוּ" עלו על כל נושאת-מטוסים אחרת בעולם עד הופעת נושאות-המטוסים האמריקניות מדגם "אסקס" (Essex) במהלך המלחמה. ברם, מספר רב של נושאות-מטוסים יפניות היו קטנות-ממדים, בהתאם להגבלות שהוטלו על הצי על ידי הוועידות הימיות בלונדון ובוושינגטון. לאמריקנים היו בתחילת פעולות האיבה 7 נושאות מטוסים, 3 מהן בלבד פעלו באוקיינוס השקט, ולבריטים 3, מתוכן רק אחת פעלה במימי האוקיינוס ההודי.

ברם, לאחר קרב מידוויי, שבו הוטבעו ארבע נושאות-מטוסים יפניות, מצא עצמו לפתע הצי היפני ללא כמות מספקת של נושאות-מטוסים גדולות (full carriers). כדי למלא את החסר הוחל בפרויקט שאפתני של הסבת כלי שיט מסחריים ומלחמתיים לנושאות-מטוסים לליווי כגון "הִיוֹ" ו-"שִינַאנוֹ", אשר הפכו לנושאות-המטוסים הגדולות ביותר במלחמת העולם השנייה. הצי גם ניסה לבנות מספר נושאות-מטוסים גדולות, אם כי רוב הפרויקטים לא הושלמו עד סופה של המלחמה.

בנוסף לזה ליפן הייתה תוכנת לצוללות שישמשו כנושאת מטוסים בשם I-400 להתקפה על חופי ארצות הברית לשם הרתעה.

יפן החלה את המלחמה עם כוח אווירי ימי, שכלל כמה מהמטוסים הטובים ביותר בעולם. המטוס מדגם "זירו" (Zero) נחשב למשובח שבמטוסי הקרב המוּשָטִים בתחילת המלחמה, המפציץ "מִיצוּבִּישִי G3M" הצטיין בטווח ובמהירות הטיסה שלו, והקאוואנישי H8K נחשב למטוס הימי הטוב בעולם. איכות הטייסים היפנים בתחילת המלחמה הייתה גבוהה ביותר בהשוואה לעמיתיהם בשאר העולם הודות למשטר אימונים נמרץ ולניסיון קרבי שנרכש במלחמת סין–יפן השנייה. לצי היה גם כוח הפצצה טקטית מוכשר ביותר, שהיה בנוי סביב המפציצים מדגמי "מיצובישי G3M" ו-G4M. מפציצים אלה הכו את העולם בתדהמה, כאשר היו המטוסים הראשונים בהיסטוריה שהטביעו אוניות-מערכה של האויב: את "פרינס אוף ויילס" (HMS Prince of Wales) ו"ריפאלס" (HMS Repulse).

ככל שנמשכה המלחמה, מצאו בנות הברית נקודות תורפה בכוח האווירי של הצי היפני. אף שרוב המטוסים היפניים הצטיינו בטווחי פעולה גדולים, חולשתם הייתה בשריון ובחימוש המגן. כתוצאה מכך יכולים היו המטוסים האמריקנים כבדי החימוש והשריון והרבים יותר לפתח טכניקות תקיפה שביטלו את יתרונותיהם של יריביהם. חרף עיכובים בפיתוח מנועים, הוכנסו לשימוש במהלך המלחמה מספר דגמי מטוסים חדשים שהיו בני-תחרות עם המטוסים האמריקנים. אך חולשת התעשייה, המחסור בחומרי גלם ואי-הסדר עקב ההפצצות מן האוויר של בנות הברית פגעו בייצורם ההמוני. יתרה מכך, לצי הקיסרי היפני לא היה תהליך אפקטיבי למילוי מהיר של מקום הטייסים שאבדו בקרב, מאחר שנדרשו בדרך כלל מספר שנות הכשרה. לפיכך לא היה ביכולתם להחליף ביעילות את מקום טייסיהם המנוסים, שאבדו לאחר הניצחונות הראשונים במערכה באוקיינוס השקט עקב אפיסת כוחות. חוסר ניסיונם של הטייסים היפניים לאחר מכן נראה בעליל במיוחד בקרב ים הפיליפינים, אז הופלו מטוסיהם בהמוניהם על ידי הטייסים הימיים האמריקנים במה שאלה כינו לימים בשם "Great Marianas Turkey Shoot" (מטווח תרנגולי ההודו הגדול של איי מריאנה). לאחר קרב מפרץ לייטה בחר הצי היפני במידה גוברת והולכת להשתמש במטוסיו להתקפות קמיקאזה.

לקראת סוף המלחמה פותחו מספר דגמי מטוסים בני-תחרות, כגון "שִידֶן" (קַאוַאנִישִי N1K) ב-1943, אך מטוסים אלה יוצרו מאוחר מדי ובכמויות בלתי מספיקות כדי שישפיעו על תוצאת המלחמה. דגמי מטוסים חדישים ומהפכניים גם הם פותחו באותה תקופה, כגון "שִינְדֶן" (קיושו J7W), ובמיוחד מטוסי סילון כדוגמת "נַקַאגִּ'ימַה קִיקַה". מטוסי הסילון התבססו בחלקם על ידע טכנולוגי שהתקבל מגרמניה הנאצית, בדרך כלל בצורת שרטוטים ספורים בלבד, והיצרנים היפנים היו צריכים לעשות את רוב מלאכת התכנון הסופי. גם פיתוחים אלה הושלמו מאוחר מכדי שתהיה להם השפעה כלשהי על תוצאת המערכה. ה"קִיקַה" טס פעם אחת בלבד לפני סוף המלחמה.

ליפן היה מגוון הצוללות הגדול ביותר במלחמת העולם השנייה, לרבות צוללות טורפדו מאויש (קַאיטֶן), צוללות ננסיות (קוֹ-הִיאוֹטֶקִי, קַאירִיוּ), צוללות לטווחים בינוניים, צוללות אספקה ייעודיות (רבות מהן בשימוש הצבא), צי צוללות ארוכות-טווח (רבות מהן נשאו כלי טיס), צוללות שמהירותן מתחת למים הייתה הגבוהה ביותר בכל המלחמה (סֶנְקוּ I-200), וצוללות שיכלו לשאת כמה מפציצים (הצוללת הגדולה ביותר במלחמת העולם השנייה, "סֶנְטוֹקוּ I-400"). כלי שיט אלה חומשו גם בטורפדות המתקדמים ביותר, המונעים בחמצן ("רומח ארוך"). מטוס ששוגר מאחת מהצוללות ארוכות-הטווח, I-25, ביצע את מה שנחשב להפצצה האווירית היחידה של אדמת ארצות הברית, כאשר קצין הטיס נוֹבוּאוֹ פוּגִּ'יטַה ניסה להצית דליקת יער ענקית בדרום-מערב הפסיפיק בשולי העיר ברוקינגז, שבמדינת אורגון (Brookings, Oregon) ב-9 בספטמבר 1942. צוללות אחרות יצאו למשימות טרנס-אטלנטיות אל אירופה הכבושה בידי הנאצים, כמו הצוללות Ι-30, I-8, I-34, I-29 ו-I-52, ואחת מהן שיגרה מטוס ים אל שמי צרפת להטלת עלוני תעמולה. במאי 1942 השתתפו צוללות ננסיות מדגם "קו-היאוטקי" בהתקפה על נמל סידני ובקרב על מדגסקר.

למרות עדיפותן הטכנית, הצוללות היפניות נחלו הצלחה מועטה יחסית. לעיתים קרובות הן שימשו להגנה מפני אוניות מלחמה, שהיו מהירות, בעלות כושר תמרון ועמידות יותר בפני פגיעות בהשוואה לאוניות סוחר. ב-1942 הצליחו צוללות יפניות להטביע שתי נושאות-מטוסים גדולות, סיירת אחת וכמה משחתות ואוניות-קרב אחרות ולהסב נזקים לאחרות. לא היה ביכולתן לשחזר את הצלחתן לאחר מכן, משום שציי בנות הברית תוגברו ואורגנו טוב יותר. לקראת סוף המלחמה שימשו לעיתים קרובות הצוללות במקום זאת להובלת אספקה לחילות מצב. במהלך המלחמה יפן הצליחה להטביע אוניות סוחר בתפוסה של 1 מיליון טון (184 אוניות), בהשוואה ל-1.5 מיליון טון (493 אוניות) על ידי בריטניה, 4.65 מיליון טון (1,079 אוניות) על ידי ארצות הברית ו-14.3 מיליון טון (2,840 אוניות) על ידי גרמניה.

הצוללות מן הדגמים הראשונים לקו בכושר התמרון שלהן בעת שיוטן מתחת למים, לא היו יכולות לצלול לעומקים גדולים וחסרו מכ"ם. מאוחר יותר, במהלך המלחמה, הן צוידו במכ"ם, אך כמה מהן הוטבעו בשל היכולת של מערכות המכ"ם האמריקניות לזהות את פליטות מכשירי המכ"ם היפניים. "באטפיש" (USS Batfish), לדוגמה, הטביעה שלוש צוללות יפניות המצוידות במכ"ם בפרק זמן של ארבעה ימים. לאחר המלחמה נשלחו כמה מהצוללות היפניות המקוריות ביותר להוואי לבדיקה במסגרת מבצע "סוף הדרך" (Operation Road's End) (הצוללות "I-400", "I-401", "I-201" ו-"I-203"). הן הוטבעו ב-1946 על ידי הצי האמריקני, לאחר שהסובייטים תבעו כי תינתן גם להם אפשרות לבחון את הצוללות.

בסוף מלחמת העולם השנייה פיתחו היפנים מספר כלי תקיפה מיוחדים למשימות התאבדות, כצעד נואש לפצוי על השמדתו של הצי הראשי. כלים אלה כללו את מפציצי ה"קמיקאזה" ("רוח אלוהית"), סירות נפץ מדגם "שִינְיוֹ" ("רעש אדמה ימי"), צוללות ננסיות מדגם "קַאירִיוּ" ("דרקון הים"), טורפדות מאוישים "קַאיטֶן" ("סיבוב השמיים") וצוללי "פוּקוּרִיוּ" ("הדרקון הרובץ"), שצללו מתחת לאוניות והשתמשו בפצצות המחוברות לכלונסאות במבוק כדי להשמיד את האונייה על עצמם. מטוסי הקמיקאזה היו יעילים במיוחד במהלך ההגנה על אוקינאווה, שבה שוגרו 1,465 מטוסים כדי לפגוע בכ-250 אוניות אמריקניות.

מספר רב של כלי תקיפה מיוחדים נבנו ואוחסנו במקומות מסתור בחופים להגנה עד טיפת הדם האחרונה על איי המולדת, כלים שהיה ביכולתם להשמיד או להסב נזק לאלפי אוניות מלחמה של האויב.

ערך מורחב – כוח ההגנה העצמית הימי של יפן

בסיום מלחמת העולם השנייה, לאחר כניעת יפן וכיבושה על ידי ארצות הברית, פורקו הצבא והצי בהתאם לחוקה החדשה של יפן מ-1947, הקובעת כי "העם היפני שולל לעולמים את המלחמה כזכותה הריבונית של המדינה ואת האיום או השימוש בכוח כאמצעי ליישוב מחלוקות בינלאומיות". הצי היפני בימינו הוא חלק מ"כוחות ההגנה העצמית של יפן" ונקרא "כוח ההגנה-העצמית הימי היפני".

בשנת 2000 קצין הצי שיגהירו האגיסאקי הואשם בריגול לטובת רוסיה.

• רותם קובנר המערכה הנשכחת: מלחמת רוסיה–יפן ומורשתה. מערכות, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2005

• צוללת של כיס, הארץ, 12 באוקטובר 1939