|
ג'ורג' וושינגטוןג'ורג' וושינגטון (באנגלית: George Washington; 22 בפברואר 1732[1] – 14 בדצמבר 1799) היה נשיא ארצות הברית הראשון בין 1789 ל-1797 ואחד מהאבות המייסדים של ארצות הברית. עוד בחייו כונה "אבי האומה" האמריקאית. וושינגטון היה מפקד מיליציה בימי מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, ופעילותו השפיעה על פריצתה של המלחמה. בהמשך עמד בראש הצבא הקונטיננטלי המורד במלחמת העצמאות של ארצות הברית, ולאחר מכן ניהל את הוועידה של 1787 שחיברה את חוקת ארצות הברית. נחשב לכוח המניע מאחורי הקמת המדינה. וושינגטון, שהיה מוערך בשל יכולתו להנהיג, נבחר פה אחד בידי חבר האלקטורים, לנשיאות, בשתי מערכות הבחירות הראשונות. הוא פיקח על יצירתה של ממשלה לאומית חזקה וממומנת היטב, ששמרה על נייטרליות במהלך מלחמות צרפת המהפכנית, דיכאה את מרד הוויסקי, וזכתה לתמיכת האמריקאים. נשיאותו ביססה נוהגים רבים שנשיאי ארצות הברית משתמשים בהם עד היום: קבינט נשיאותי, טקס השבעה, הפנייה בתור "אדוני הנשיא" ועוד. וושינגטון פרש לאחר שתי תקופות כהונה, מסורת שנשארה בעינה עד 1940 והפכה לתיקון בחוקה ב-1951. עם מותו, הוא כונה "הראשון במלחמה, הראשון בשלום, והראשון בלבבותיהם של אנשי מדינתו". נחשב עד היום לאחד מהנשיאים הטובים ביותר בתולדות ארצות הברית. ראשית חייו (1732–1753)משפחתו ותחילת דרכוג'ורג' וושינגטון היה בנם הבכור של אוגוסטין וושינגטון ואשתו השנייה, מרי בל. הוא נולד בטיידווטר[2] במחוז וסטמורלנד שבקולוניית וירג'יניה, ב-11 בפברואר 1731 לפי הלוח היוליאני שהיה נהוג אז. רק ב-1752 אימצו הבריטים את הלוח הגרגוריאני, ותאריך לידתו לפי לוח זה הוא 22 בפברואר 1732. משפחת וושינגטון הייתה ממוצא אנגלי. ג'ון וושינגטון, אבי סבו של ג'ורג' וושינגטון נולד במחוז אסקס בממלכת אנגליה בשנת 1633, ובשנת 1657 היגר לקולוניית וירג'יניה (אחת משלוש עשרה המושבות), שם החל לצבור אדמות ועבדים. בשנת 1674 רכשו ג'ון וושינגטון וניקולס ספנסר את האדמות שעליהן נבנתה אחוזת מטעים (אנ') בקרבת היישוב מאונט ורנון שבמדינת וירג'יניה, על גדת הנהר פוטומק. ג'ון נפטר בשנת 1677, ובנו לורנס, סבו של ג'ורג', ירש מחצית מהאדמות. אוגוסטין, אביו של ג'ורג', החזיק במטעי טבק וגם עסק בכריית ברזל. בנעוריו של ג'ורג', היו משפחת וושינגטון חקלאים בעלי אדמות ממעמד הביניים המשגשג. .jpg) שישה מאחיו של ג'ורג' הגיעו לבגרות, כולל אחיו למחצה לורנס (1718–1752) ואוגוסטין הבן שנולדו מנישואיו הראשונים של אביו, וגם אחיו סמואל, אליזבת' (בטי), ג'ון אוגוסטין וצ'ארלס. שלושה אחים מתו לפני בגרותם: אחותו מילדראד מתה בגיל שנה, אחיו למחצה באטלר מת בינקותו, ואחותו למחצה ג'יין מתה בגיל שתים-עשרה, כשהיה בן שנתיים. אביו מת ממחלה פתאומית באפריל 1743, כשג'ורג' היה בן אחת-עשרה. אחיו לורנס הפך למפרנס המשפחה. אביו של וושינגטון היה שופט מחוזי. ג'ורג' בילה את רוב ילדותו בחווה המשפחתית. בשנת 1743 בנה לורנס, אחיו של ג'ורג', את בית האחוזה שנקרא מאונט ורנון, ליד נהר פוטומק. ג'ורג' ירש את החווה המשפחתית לאחר מות אביו, ולאחר מותו של לורנס ירש את מאונט ורנון. בית המשפחה היה בית פשוט אך בחזקת בעליו היו גם 1,300 דונם של גידולים חקלאיים שבהם עבדו בין עשרים לעשרים וחמישה עבדים.[3] מות האב פגע במצב הכלכלי של המשפחה, והדבר מנע מוושינגטון חינוך גבוה כמו שקיבלו אחיו הגדולים, שהתחנכו בחינוך קלאסי המבוסס על השפה הלטינית בבית הספר אפלבי שבאנגליה. במקום זאת, מורים פרטיים ואולי בית ספר מקומי בפרדריקסבורג סיפקו לג'ורג' הצעיר את ההוראה הרשמית היחידה שיקבל. בנוסף לקריאה, כתיבה והגדרות משפטיות בסיסיות, וושינגטון למד גאומטריה וטריגונומטריה - כהכנה לקריירה הראשונה שלו כמודד - ונימוסים, שעיצבו את אופיו והתנהלותו בהמשך חייו.  לאורך כל חייו הרגיש ג'ורג' וושינגטון נבוך מאוד בגלל היעדר ההשכלה הפורמלית שלו, והודה באופן פרטי שהוא "מודע לחינוכו הפגום". רוב האבות המייסדים היו בעלי השכלה גבוהה שבילו שנים בלימודי משפטים וחוק. וושינגטון היה אחד הבודדים בדורו שעלו למנהיגות ללא היתרונות הללו. האישים שעבדו איתו בתקופת נשיאותו - ג'ון אדמס, תומאס ג'פרסון, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון - היו כולם בעלי השכלה גבוהה. שאלת תחום חינוכו ולימודיו של וושינגטון הייתה אפופה בערפל מחקרי זמן רב עד גילוי וחקר מקורות ראשוניים שנגעו לו במאה ה-20[4]. ב-1751 נסע וושינגטון לברבדוס עם לורנס, שסבל משחפת, בתקווה שהאקלים ייטיב עם לורנס. אשתו של לורנס, אן, לא יכלה ללכת איתו. בני הזוג כבר איבדו שלושה תינוקות ולא היו מוכנים לסכן את ילדם היחיד שישרוד במסע הארוך מעבר הים. ג'ורג' וושינגטון בן ה-19, אחיו למחצה, הסכים ללכת עמו, וההרפתקה הותירה בו חותם בל יימחה. חייו, עד אותו רגע, היו פרובינציאליים לחלוטין. עד שהיה בן 16, היריעה שלו הייתה מוגבלת כמעט לחלוטין לחלקה הצפוני של וירג'יניה. מלבד חציית נהר הפוטומק אל מרילנד פעם או פעמיים, הוא מעולם לא היה מחוץ לווירג'יניה. הייתה זו נסיעתו היחידה של וושינגטון אל מחוץ לחופי אמריקה.[5] האחים וושינגטון הפליגו בערך ב-19 בספטמבר 1751. התאריך המדויק אינו ברור. האחים הפליגו ככל הנראה על ה'סקסס', סירת מסחר קטנה. ההפלגה ארכה יותר משישה שבועות במה שג'ורג' וושינגטון כינה "אוקיינוס הפכפך וחסר רחמים". וושינגטון הוקסם מהביצורים של האי, וייתכן שהדבר השפיע עליו לפנות לקריירה צבאית. וושינגטון נדבק באבעבועות שחורות במהלך הטיול, ופניו צולקו במקצת אולם הוא התחסן בפני המחלה. בריאותו של לורנס לא השתפרה, והוא חזר למאונט ורנון, שם נפטר בקיץ 1752. תפקידו של לורנס כמנהיג מיליציה בווירג'יניה חולקה בין ארבעה קצינים מחוזיים לאחר מותו. ההפלגה חזרה הייתה אומללה, כלי הניווט של וושינגטון נגנבו, היה עליו לנווט לבדו בסופות אין סוף והוא לקה במחלת ים. ספינתם עגנה ביורקטאון ב-27 בינואר 1752. וושינגטון הוזמן לשהות בוויליאמסבורג. המושל רוברט דינווידי, אשר שירת בעבר באיי הקריביים והיה חרד לשמע החדשות מברבדוס, קיבל את פניו בחגיגיות לארוחת ערב בארמון המושל. למחרת רכב ג'ורג' וושינגטון חזרה למאונט ורנון.[6] בפברואר 1753 מונה ג'ורג' לרב-סרן במיליציה של וירג'יניה. באותה התקופה הצטרף אל ארגון הבונים החופשיים. עיסוקו כמודדבסך הכל למד השכלה יסודית, רק שבע או שמונה שנות לימוד,[2] ממורים פרטיים ומכומר אנגליקני. רבים ציפו שיתמנה לצי המלכותי הבריטי כשהיה בן חמש-עשרה, אולם אמו התנגדה לכך. ג'ורג' וושינגטון ככל הנראה העתיק בעיות גאומטריה כשהיה כבן 14 מתוך הספר "המודד השלם" (The Compleat Surveyor), מאת ויליאם ליבורן, מתמטיקאי, מורה ומודד קרקעות אנגלי. עותק הספר שוושינגטון נעזר בו היה בן כמעט מאה שנה ובתוכו ליבורן הדגים כיצד החוקים והקביעות הגאומטריות שפותחו על ידי המתמטיקאים של יוון העתיקה צריכים להיות מיושמים באופן מעשי על ידי מודד מקצועי. מתוך ספר זה העתיק וושינגטון את "הבעיות הגאומטריות" ופרסם ברבים פתרונות לשבע עשרה שאלות[4]. וושינגטון החל לעסוק במדידה עוד בילדותו, כשלמד את הבסיס של המקצוע. את המדידות הראשונות שלו ביצע בסביבות מאונט ורנון. בשנת 1747, תוך שנה או שנתיים מפתרון ופרסום הבעיות הגאומטריות הראשונות, וושינגטון ביצע סקרי תרגול שנדרשו עבור מודד מתלמד. ההזדמנות הראשונה שלו לעסוק במדידה בשטח הופיעה ב-1748, כשהוזמן למשלחת מדידה כדי למפות חלקים גדולים מהאדמה באזור גבול וירג'יניה. הוא יצא כשוליית מודדים אל המדבר של מערב וירג'יניה, מעבר להרי הבלו רידג'.[2] וושינגטון החל את הקריירה שלו כמודד מקצועי ב-1749, בגיל שבע עשרה. הוא קיבל הסמכה ממכללה מקומית (על אף שלא נכח בשיעורים) והפך למודד הרשמי של המחוז. הוא מונה למשרה זאת הודות לקשריו של לורנס בחברה הגבוהה של העיר. הוא הצליח לרכוש אדמות ראשונות בעזרת משכורתו. בארבע השנים הבאות, עבד וושינגטון במדידת אדמות בווירג'יניה המערבית. לבסוף קיבל מינוי צבאי כשליש בווירג'יניה הדרומית. מלחמת הצרפתים והאינדיאנים
את תחילת הקריירה שלו עשה וושינגטון - המהפכן האמריקאי הגדול - דווקא בשירותו של הכתר הבריטי. כקצין צעיר, הוא נשלח על ידי מושל וירג'יניה מטעם בריטניה לחקור את ארצות המערב שמעבר להרי האלגנים. לאחר מכן לקח חלק בשירותה של בריטניה במלחמה שנודעה כמלחמת הצרפתים והאינדיאנים.[2] הוא היה מייג'ור במיליציה של וירג'יניה. ב-1753 נשלח כשגריר מטעם הכתר הבריטי כדי לפגוש נכבדים צרפתיים ואינדיאנים. המשקיעים הבריטים תכננו להתרחב לעמק אוהיו, להקים נקודות התיישבות ולסחור עם האינדיאנים. ב-1753, החלו גם הצרפתים להרחיב את שליטתם הצבאית אל אוהיו, שהקולוניות וירג'יניה ופנסילבניה כבר תבעו עליה בעלות. התביעות הובילו למלחמה במושבות שנקראה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים (1754–1762) ותרמה לתחילתה של מלחמת שבע השנים (1763-1756). וושינגטון היה מעורב בתחילת המלחמה. תחילת המלחמהבשנת 1753, צרפת ובריטניה תבעו שתיהן את השטח העצום שמעבר להרי אלגני הידוע בשם עמק נהר אוהיו. בבהלה מהפעולות התוקפניות של הצרפתים, המושל רוברט דינווידי קיבל את אישור הכתר לדרוש נסיגה צרפתית מן האדמות המערביות שנתבעו על ידי וירג'יניה. עד לקבלת סירוב מהצרפתים, היה לדינווידי גם אישור מלונדון לגרש את הצרפתים בכוח הנשק. מייג'ור וושינגטון בן ה-21, שמונה זה עתה שליש צבאי של המחוז הדרומי של מושבת וירג'יניה, התנדב מיד להיות שליחו של דינווידי לצרפתים. למרות שלא היה לו רקע בשירות צבאי קודם, לא דיבר לא צרפתית או שפות ילידים, והיה חסר ניסיון בענייני דיפלומטיה, לוושינגטון היו כמה גורמים לטובתו. וושינגטון היה אחיו למחצה של לורנס וושינגטון המנוח, שליש לשעבר של המיליציה וקצין בריטי מקצועי. בנוסף, וושינגטון היה בקשר הדוק עם משפחת פיירפקס שהייתה בעלת השפעה פוליטית. יתר על כן, הוא לא היה זר לקשיים של נסיעות בחבלי ספר לאחר שעבד כמודד. וושינגטון נעזר גם בלהיטותו להשיג נציבות בצבא הבריטי כדי לקדם את הערכתו בקרב הדרגים הבכירים וההכרה ביכולותיו. ב-31 באוקטובר 1753, וושינגטון קיבל את המינוי שלו ועזב את ויליאמסבורג. הוא נעזר במתורגמן דובר צרפתית, ארבעה אינדיאנים מנוסים בתוואי השטח המקומי ומודד ידוע בשם כריסטופר גיסט שהיה בקיא במנהגים ובמידה מסוימת בשפתם של העמים הילידים באזור. גיסט שימש כמדריך, מתרגם ועוזר גם יחד. במהלך טיולו, פגש וושינגטון בצ'יף טאנאגריסון (Tanaghrisson), שהיה ידוע בכינוי "חצי מלך" (Half King), ובצ'יפים אחרים שכרתו ברית עם אנגליה כדי להבטיח את תמיכתם במקרה של עימות עם צרפת. וושינגטון הפך לחבר של טאנאגריסון. הוא שלח את המכתב לגנרל הצרפתי המקומי, שסירב בנימוס לעזוב. וושינגטון כתב יומן במהלך מסעו, והיומן פורסם והפך אותו למפורסם בווירג'יניה. כך הצליח לפקד על מאה אנשים ולהתחיל בקריירה הצבאית שלו.  בשנת 1754 הגיעו כוחות צרפתיים מקוויבק לאזור פנסילבניה. הקצין הצעיר מווירג'יניה ג'ורג' וושינגטון נשלח כשהוא מלווה בכוח של 40 חיילים, לשאת ולתת עם הצרפתים בשאלת הגבולות בין המושבות האנגליות למושבה הצרפתית המתהווה במחוז אוהיו. הצרפתים, שהשתלטו על מצודה שבנו הבריטים, השלימו את ביצורה וקראו לה פור דוקן (Fort Duquesne). מצודת פור דוקן, באזור בו נשפך נהר המונוגאהלה (Monongahela) אל נהר אוהיו, בגבול פנסילבניה-וירג'יניה (כיום העיר פיטסבורג, פנסילבניה), הייתה המפתח לשליטה בעמק הנהר אוהיו. לאחר סירוב הצרפתים לסגת מהאזור, גלש המשא ומתן עד מהרה לעימות שבו נהרגו 10 חיילים צרפתיים ו-21 נשבו, בתוכם הקצין הצרפתי ז'ומונוויל (Joseph Coulon de Jumonville). הקרב נקרא "קרב ז'ומונוויל גלן" על שמו. על פי המסופר, אמר ז'ומונוויל הפצוע לוושינגטון כי הוא בא לשליחות של שלום מטעמו של המלך לואי החמישה עשר. בתגובה, נטל טאנאגריסון גרזן טומהוק, הלם בראשו של הקצין הצרפתי והרג אותו, דבר שגרם לתגובה נסערת בקרב הצרפתים. רוב הצרפתים נהרגו או נלקחו כשבויים. בציפייה לנקמה צרפתית, הקים וושינגטון בחופזה מצודת עץ מעגלית (Fort Necessity) בסיוע מאה וחמישים אנשי מיליציית וירג'ינייה. בניית המצודה הושלמה ב-3 ביוני 1755 והזמן שנותר עד להגעת הצרפתים נוצל לתגבור הכוחות המגינים. גשמים עזים שירדו ב-2 ביולי הציפו את החפירות שהוכנו וושינגטון הורה לכרות עצים לשימוש כסוללות הגנה. למחרת, ב-3 ביולי 1755 באחת עשרה בבוקר, הותקפה המצודה על ידי כח צרפתי-קנדי בן שש מאות לוחמים, בפיקודו של אחיו החורג של ז'ומונוויל. וושינגטון הורה לאנשיו להסתער על התוקפים, אולם התקפה נגדית צרפתית הביאה את שלוש מאות אנשי המיליציה להימלט בחזרה למצודה. וושינגטון, יחד עם מאה לוחמים בריטים סדירים, מצא עצמו בנחיתות מספרית בולטת מול הכוחות הצרפתיים והורה על נסיגה. הצרפתים נפרשו מחדש ביערות והמטירו אש כבדה על המצודה. הכוחות הנצורים השיבו אש, אך כיוונו גבוה מדי והנחילו אבדות קלות לתוקפים. גשמים עזים שהתחדשו אחר הצהריים הרטיבו את אבק השרפה של המגינים. קצין צרפתי התקרב למצודה כדי לדון בתנאי הכניעה והמשא ומתן התנהל מחוץ למצודה בעוד אנשי המיליציה משתכרים בתוכה. וושינגטון חתם על כתב הכניעה ולמחרת נטשו אנשיו את המצודה, מבלי להתנגד לצרפתים הבוזזים את ציודם. ב-9 ביולי 1755, הוביל מייג'ור ג'נרל אדוארד בראדוק (Braddock), מפקד הכוחות הבריטיים ביבשת, כוח בריטי גדול אל אותה מצודה. בין פקודיו היה גם וושינגטון, אז כבר קולונל. בראדוק ניסה להשתמש בטקטיקות אירופיות שכללו מבני ירי והתקדמות ישרה קדימה, אולם הוא ספג תבוסה קשה מידי הצרפתים ובני בריתם הילידים, בקרב שנקרא "קרב מונונגאהלה". אף על פי שהבריטים היו רבים וחמושים יותר (1300 לוחמים), הצרפתים (כ-900) התאימו את לחימתם לתנאי השטח והשתמשו בעצים ובשיחים כמחסה. הקרב הסתיים במפלה מוחצת לאנגלים. 456 מחייליהם נהרגו, ו-521 נפצעו. לצרפתים היו כמה עשרות נפגעים. בראדוק עצמו נפצע פצעי מוות, ומת לאחר ארבעה ימים. וושינגטון יצא ללא פגע והוכיח את יכולת הפיקוד שלו בארגנו מחדש את הכוחות שנותרו ובפקדו על הנסיגה מהאזור. מפקד המיליציה של וירג'יניהבהמשך מונה למפקד המיליציה של המושבה וירג'יניה, עדיין בכפוף לכתר הבריטי. וושינגטון, על אף שלא השתווה בניסיונו הצבאי לקציני צבא הקבע האנגליים הוותיקים, היה למעשה לחייל המקצועי ביותר מבין בני המושבות. היה זה הכוח הצבאי המקצועי הראשון במושבות, בניגוד למיליציות זמניות. פקודותיו של וושינגטון היו לפעול במגננה או בתוקפנות כפי שמצא לנכון. הוא עדיין לא הצליח להתמנות לקצין בצבא הבריטי, למרות הלחץ מצד סגן המושל. כשפיקד על אלף חיילים, הדגיש וושינגטון משמעת ואימונים. הוא הוביל מערכות אלימות כנגד האינדיאנים במערב. המיליציה שלו לחמה בעשרים קרבות בעשרה חודשים ואיבדה כשליש מאנשיה. למרות זאת, הצליח בכך להגן על העורף של וירג'יניה, שסבלה פחות מהתקפות אינדיאנים. ב-1758, שוב ניסה וושינגטון לכבוש את פור דוקן. הוא הובך בתקרית בה יחידתו חשבה שיחידה בריטית אחרת הייתה האויב הצרפתי. לאחר מכן לא היה מעורב וושינגטון בקרבות נוספים, והבריטים כבשו את פור דוקן. לאחר מכן, פרש מהצבא בדצמבר. הוא לא חזר לצבא עד למהפכה ב-1775. לקחיםוושינגטון לא הצליח לקבל פיקוד על הצבא הבריטי כמו שרצה, אולם השיג ניסיון צבאי, פוליטי ומנהיגותי בשנים הללו. הוא הצליח לבחון את הטקטיקות הבריטיות, ולהבין את היתרונות והחסרונות שלהם, מידע בו השתמש במהפכה. וושינגטון למד כיצד לארגן, לאמן ולהטיל משמעת בחייליו. הוא למד את הבסיס של ניהול הלוחמה, והבין את נושאי הלוגיסטיקה והארגון. הוא גם הבין את החשיבות במציאת נקודות אסטרטגיות. ברגעים קשים, כולל באסונות ובנסיגות, הפגין וושינגטון את התושייה והאומץ שלו. הוא פיתח נוכחות בשדה הקרב, בשל גודלו, עצמתו ואומץ ליבו. החיילים ראו בו מנהיג טבעי אחריו יוכלו ללכת. היסטוריונים טוענים שכעסו של וושינגטון כלפי הממשל הבריטי גרם לו לשאוף לממשל מרכזי חזק ולרשות ביצועית חזקה. אחרים טענו שעמדותיו הושפעו משירותו במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית. וושינגטון התנגד למיליציות, שנראו לו לא ממושמעות וחסרות תועלת לעומת צבא מקצועי. בין המלחמות: מאונט ורנון (1759–1774)  ב-6 בינואר 1759, נישא וושינגטון לאלמנה העשירה מרתה דנדריג' קאסטיס, בת עשרים ושמונה. מרתה הייתה מנוסה בניהול מטעים. ביחד הזוג גידל את ילדיה של מרתה מנישואיה הקודמים, ג'ון קאסטיס ומרתה פארק (פטסי) קאסטיס. לג'ורג' לא היו ילדים ממרתה. מחלת האבעבועות השחורות כנראה הפכה אותו לעקר, אף על פי שלא הודה בכך. הזוג עבר למאונט ורנון, וג'ורג' הפך לבעל מטעים. נישואיו של וושינגטון למרתה העלו את מעמדו החברתי והפכו אותו לאחד מעשירי וירג'יניה. הוא רכש שליש משבעים ושלושה הקילומטרים הרבועים של שטחה של משפחת קאסטיס, בשווי מאה אלף דולרים, וניהל את שאר השטח בשם ילדיה של מרתה. ב-1754 הבטיח סגן המושל שטרות מקרקעין לכל מי שיתנדב לשרת במלחמה. וושינגטון הצליח להשיג אדמות בגודל תשעים וארבעה קילומטרים רבועים במערבה של וירג'יניה המערבית. הוא המשיך לרכוש אדמות. עד 1775, הכפיל את שטחו של מאונט ורנון לעשרים ושישה קילומטרים רבועים, והשיג מעל למאה עבדים. כגיבור צבאי מכובד, נבחר למועצה המחוזית של וירג'יניה, וכיהן בה כשבע שנים החל מ-1758.  וושינגטון חי בסגנון אריסטוקרטי וצד שועלים. הוא נהנה ללכת לנשפים ולמסיבות, בנוסף לתיאטראות, למרוצים ולקרבות תרנגולים. הוא גם שיחק קלפים, שש בש וביליארד. כמו רוב בעלי המטעים, ייבא מותרות מאנגליה ושילם בעבורם בעזרת יצוא הטבק. ב-1764, הידרדרות בשוק הטבק הותירה את וושינגטון בחוב של 1,800 לירות שטרלינג. הוא החל לצאת מהחוב באמצע שנות השישים כשהחל לעסוק בתחומים חוץ מטבק, וקנה פחות מותרות. ב-1766 החל לגדל חיטה במאונט ורנון, ובנוסף עסק בטחינת קמח, דיג, הרבעת סוסים וחזירים, טווייה ואריגה. בשנות התשעים גילה שיטה להפקת ויסקי שהפיקה יותר מאלף גלונים בחודש. ב-1773, לאחר היסטוריה של אפילפסיה, מתה פטסי בת ה-17[7] בזרועותיו של וושינגטון. וושינגטון היה בעל מטעים מצליח, ומנהיג באליטה החברתית של וירג'יניה. בין 1768 ל-1775, הזמין כ-2,000 אורחים אל מאונט ורנון, בעיקר אנשים חשובים. בנוגע לאנשים ממעמד נמוך יותר, הציע להתייחס אליהם בכבוד אולם להתרחק מהם. ב-1769, הפך לפעיל פוליטי, והציג חקיקה בפני האספה המחוקקת של וירג'יניה לאסור על ייבוא מבריטניה. מלחמת העצמאות האמריקנית (1775–1783)
וושינגטון היה ממובילי מלחמת העצמאות האמריקנית. כאשר החריף המשבר עם הממשלה הבריטית סביב שאלת סמכותה לאכוף מיסים ומכסים על המושבות האמריקניות, החל וושינגטון - שעד לאותו שלב נהנה ממוניטין בעיקר בווירג'יניה - להתבלט ולזכות בהכרה בכל המושבות. בזכות כושר מנהיגותו ועמדתו הנחרצת, הוא התקבע במהרה כמנהיג המאבק האמריקני בממשל הבריטי. תרמה לכך גם עובדת היותו החייל המקצועי והבכיר ביותר מבין בני המושבות, שכן בשלב מסוים היה ברור שהעימות מתדרדר בכיוון של התנגשות צבאית. מעורבותו בנושא החלה ב-1767, כשהחל להתנגד לחוקים של הפרלמנט הבריטי. הוא התנגד לחוק הבולים של 1765, שהיה המיסוי הישיר הראשון שהוטל על המושבות בידי הפרלמנט הבריטי, בו לא היו נציגים מהמושבות. הוא החל להנהיג את המושבות כשהן התנגדו לחוקי טאונסנד. במאי 1769, הוא הציג הצעה שבה קרא לווירג'יניה להחרים סחורות בריטיות עד לביטול החוקים. הפרלמנט ביטל את חוקי טאונסנד ב-1770. אולם וושינגטון התנגד לחוקי הכפייה של 1774 וטען שפגעו בזכויות המתיישבים. הוא טען שלפרלמנט אין זכות לשלוח יד אל כיסו. ביולי 1774, הוביל פגישה שקראה להקמת הקונגרס הקונטיננטלי. באוגוסט, נכח בוועידה הראשונה של וירג'יניה, ונבחר להיות ציר בקונגרס הקונטיננטלי. מפקד עליון החל מ-1775 עמד בראש הצבא הקונטיננטלי המורד, במלחמת העצמאות של ארצות הברית. המושבות החלו להילחם לאחר קרבות לקסינגטון וקונקורד ליד בוסטון באפריל 1775. בקונגרס הקונטיננטלי השני, הופיע וושינגטון בלבוש צבאי וסימן את מוכנותו למלחמה. הייתה לו היוקרה, הניסיון, הכריזמה והכוח הצבאי. וירג'יניה הייתה המושבה הגדולה ביותר, וניו אינגלנד - שם החלו הקרבות - נזקקה לתמיכת הדרום. וושינגטון לא ביקש את התפקיד, אולם הוצע בידי ג'ון אדמס ממסצ'וסטס, שמינה אותו לגנרל ולמפקד העליון של הצבא הקונטיננטלי. בניגוד לבריטים, שהחליפו מספר פעמים את המפקד העליון של כוחותיהם במלחמה, וושינגטון הנהיג את הצבא הקונטיננטלי מראשיתה של המערכה ועד לסיומה לאחר הניצחון הגדול ביורקטאון. במהלך תקופה זו התמודד עם קשיים עצומים, שנבעו בעיקר מחוסר מקצועיותו של הצבא הקונטיננטלי על חייליו וקציניו, ומהיעדרה של ממשלה ריכוזית חזקה שתוכל לכפות את סמכותה בכל הקשור לכינון הצבא. כך קרה, שהמושבות האמריקאיות, שבשלב מוקדם זה של עצמאות עדיין תפקדו במידה רבה כיחידות נפרדות, לא ניאותו להעמיד את כוח האדם והמשאבים הכלכליים הדרושים למלחמה באימפריה העצומה של בריטניה ובצבאה המקצועי. וושינגטון עשה ככל יכולתו על מנת להחדיר משמעת ומקצועיות בצבא החדש, וחזר והפציר בנציגי הקונגרס הקונטיננטלי וכן בראשי הממשל ב-13 המדינות המייסדות להקצות את המשאבים הדרושים לצבא. אף שקיבל מספר לא מבוטל של החלטות טקטיות שגויות, ואף נחל מפלות צבאיות לא פשוטות כגון התבוסה בניו יורק, הנכס העיקרי של וושינגטון היה קור רוחו, שבא לידי ביטוי בעצבי ברזל ובשליטה עצמית אובססיבית כמעט, גם ברגעים הקשים ביותר. וושינגטון נסמך רבות על חבורה צעירה של קצינים אמריקאים שהיו למעשה חובבים מוכשרים ובעלי כושר למידה מהיר, וביניהם ניתן למנות בייחוד את נתנאל גרין מרוד איילנד והנרי נוקס ממסצ'וסטס (נוקס שרת לאחר מכן כקצין הבכיר של הצבא וכמזכיר המלחמה בקבינט של וושינגטון). הבריטים טענו שהפטריוטים הם בוגדים, ושכל שימוש בכוח יוביל להחרמת רכוש ולהוצאה להורג של המנהיגים.  וושינגטון מילא מספר תפקידים במהלך המלחמה. ראשית, הוא הנהיג את הכוחות כנגד הבריטים בין 1775 ל-1777, ושוב ב-1781. הוא הפסיד בקרבות רבים, אולם לעולם לא נכנע והמשיך להילחם עד לסוף המלחמה. יחד עם הקונגרס, תכנן את האסטרטגיה המלחמתית. בנוסף, נאלץ לארגן ולאמן את הצבא. הוא גייס צבא מקצועי ומינה מצביא פרוסי, פרידריך וילהלם פון שטויבן, לאמן את חייליו. הקונגרס פיקח על האספקה המלחמתית. הקצינים האמריקנים לא השתוו לבריטים, והפסידו ברוב הקרבות. ההצלחות הגדולות בבוסטון (1776), בסרטוגה (1777) וביורקטאון (1781) התרחשו בגלל נחיתות הבריטים באזורים מבודדים. קרב קאופנס בפברואר 1781, בו השמיד הכוח בפיקודו של דניאל מורגן את הלגיון של בנסטר טרלטון, התרחש בגלל הסוואה בגבעות הסובבות. תפקידו השלישי והחשוב ביותר של וושינגטון היה לייצג את הצבא בפני הכתר. הוא דרש לשמור על הצבא בחזית. מעמדו הפוליטי שמר על אחדות פנימית. לאחר שהתפטר עם תום המלחמה, ביסס את עליונות החברה האזרחית על הצבא. ניצחון בבוסטוןוושינגטון הנהיג את הצבא ביולי 1775, במהלך המצור על בוסטון (אנ'). הוא זיהה שלצבאו חסר אבק שרפה באופן קריטי והוא נאלץ לחפש מקורות אחרים, החל מפריצה למחסנים בריטים וכלה ביבוא לא חוקי מהולנד ומצרפת. וושינגטון ארגן מחדש את הצבא בבוסטון והכריח את הבריטים לסגת לאחר מתקפה ארטילרית. הבריטים נסוגו מבוסטון במרץ 1776 ואפשרו לוושינגטון להעביר את צבאו אל העיר ניו יורק. העיתונים הבריטים אמנם היו עוינים את הפטריוטים, אולם שיבחו את וושינגטון כמנהיג צבאי - החלטה נועזת כיוון שהיה גנרל אויב. תבוסה בניו יורקוושינגטון קבע את מפקדתו החדשה בבית מספר 1 ברחוב ברודוויי, שכונה גם "מעון קנדי" (נבנה על ידי ארצ'יבלד קנדי), בקצה הדרומי ביותר של העיר ניו יורק. הוא הגיע אל העיר ב-13 באפריל 1776 ומספר ימים לאחר מכן, לאחר הגעתה של אשתו, עבר הזוג להתגורר באחוזה כפרית, "בית אברהם מורטייר" (מאוחר יותר "ריצ'מונד היל"), מחוץ לגבולות העיר.[8] באוגוסט 1776, החל הגנרל הבריטי ויליאם האו בהתקפה ימית וקרקעית כדי לכבוש את ניו יורק. רוב הגנרלים העדיפו לסגת מהעיר ולהגן. וושינגטון העדיף להילחם. הצבא הקונטיננטלי לחם מול האויב לראשונה בקרב לונג איילנד, שהיה הקרב הגדול ביותר במלחמה. האמריקנים היו בנחיתות מספרית, חיילים רבים ערקו, ולבסוף הצבא האמריקני נוצח. הוא והגנרלים החליטו לסגת. בזמן קצר הצליח הצבא לסגת ללא אבדות. וושינגטון שקל לנטוש את מנהטן, אולם הגנרלים המליצו להגן על המבצר. לאחר מכן נסוג בכל זאת. הוא הוביל את המתקפה על האי, ולכד את המוצב פורט וושינגטון עם אבדות כבדות לאמריקנים. חציית הדלאוור_-_Washington_Crossing_the_Delaware_-_Google_Art_Project.jpg) וושינגטון המשיך לסגת בניו ג'רזי. האבדות הכבדות הובילו לספק בנוגע לעתיד הצבא. בליל 25 בדצמבר 1776, חצה עם צבאו את נהר הדלאוור. למחרת בבוקר, תקף במפתיע את החיילים ההסיאנים בטרנטון שבניו ג'רזי ולכד 1,000 שבויים. לאחר מכן ניצח גם בפרינסטון, ב-3 בינואר. הבריטים נסוגו לניו יורק סיטי, בה החזיקו עד להסכם השלום של 1783. ניצחונותיו של וושינגטון שברו את האסטרטגיה הבריטית, שהתבססה על ניצחונות ועל הכתבת תנאי כניעה נדיבים. האמריקנים לא היו מוכנים להתפשר על העצמאות. הניצחונות לא הספיקו לניצחון מוחלט, וחיילים רבים החליטו לא להתנדב לצבא. וושינגטון והקונגרס ארגנו מחדש את הצבא עם משכורות גבוהות ועם עונשים לעריקים. בפברואר 1777, כשחנה במוריסטאון, הוא ציווה לחסן את כל צבאו מפני אבעבועות שחורות. החיסון הצליח להוריד את אחוזי התמותה בצבאו. ההיסטוריונים מתווכחים האם העדיף וושינגטון להילחם בקרבות מכריעים או להשתמש באסטרטגיה הפביאנית כדי לתקוף את הבריטים בהתקפות מהירות ולסגת. ב-1777, הפסיק וושינגטון לסגת והחל להתעמת עם הבריטים בקרבות מכריעים. 1777בסוף קיץ 1777, הוביל הגנרל הבריטי ג'ון בורגוני פלישה דרומה מקוויבק, כדי ליצור חוצץ בניו אינגלנד המורדת. הגנרל האו החליט ללכת דרומה, לפילדלפיה, וביצע טעות אסטרטגית כשלא הצטרף לבורגוני. וושינגטון החליט להילחם מול האו בפילדלפיה. הקרבות בפילדלפיה היו קשים מדי והצבא הקונטיננטלי הלא מנוסה הובס. ב-11 בספטמבר 1777, ניצחו הבריטים ונכנסו לפילדלפיה הבירה ב-26 בספטמבר. וושינגטון לא הצליח לתקוף את הבריטים באוקטובר. בצפון, בורגוני לא הצליח להשיג עזרה מהאו, נלכד ונאלץ להיכנע לאחר קרב סרטוגה. הייתה זאת נקודת מפנה מבחינה צבאית ודיפלומטית - הצרפתים הגיבו לכניעתו של בורגוני בכך שהצטרפו למלחמה בברית עם אמריקה והפכו את מלחמת העצמאות לאירוע עולמי. הפסדו של וושינגטון בפילדלפיה הוביל לניסיון של חברי הקונגרס להדיח אותו מהפיקוד, אולם התמיכה בו הייתה חזקה. ואלי פורג' צבאו של וושינגטון, שכלל 11,000 חיילים, הגיע אל צפון פילדלפיה, ואלי פורג', בדצמבר 1777. בחצי השנה שחלפה, אלפים מהחיילים מתו ממחלות, מחסור במזון ומקור. הבריטים היו בפילדלפיה, ואילו וושינגטון לא הצליח להשיג אספקה מהחקלאים שסירבו לקבל את הכסף האמריקני מנייר. וושינגטון נאלץ לשמור על המורל ולמנוע עריקה. וושינגטון המשיך ללחוץ על הקונגרס הקונטיננטלי להביא לו אספקה. ב-24 בינואר 1778, חמישה חברי קונגרס באו לבחון את מצב הצבא. וושינגטון דרש מהם לעשות משהו בנדון, לשלם על האספקה ולעשות זאת במהירות. בתגובה, תמך הקונגרס במימון קווי האספקה של הצבא. באביב, הצבא החדש הגיע מואלי פורג'. הבריטים נטשו את פילדלפיה לטובת ניו יורק ביוני 1778. וושינגטון כינס מועצת מלחמה עם הגנרלים שלו, כולל לה פאייט, והחליט לתקוף את הבריטים בניו ג'רזי. ב-28 ביוני, 4,000 חיילים ניסו לתקוף ללא אישורו של וושינגטון. וושינגטון תפס פיקוד והוביל את הקרב לתיקו, כשהבריטים נסוגו בלילה לניו יורק. וושינגטון חנה מחוץ לעיר. משלחת סאליבןבקיץ 1779, החליטו וושינגטון והקונגרס לתקוף את חיילי "שש האומות" משבט אירוקוי, כדי לסלק את בעלי בריתה האינדיאנים של בריטניה מניו יורק, ממנה הותקפו יישובים אמריקניים בניו אינגלנד. ביוני 1779, הצטרפו הלוחמים האינדיאניים אל הבריטים וחיסלו מאתיים חיילים אמריקניים. באוגוסט 1779, הוביל הגנרל ג'ון סאליבן מבצע צבאי שהשמיד ארבעים כפרי אירוקוי, ושרף את יבולם. אנשים מעטים נהרגו כיוון שהאינדיאנים ברחו אל קנדה הבריטית. המטרה הייתה חיסול נקודות ההתיישבות האינדיאניות והשמדת יבולם, והמטרות הושגו. נהר הדסון וקרבות בדרוםוושינגטון העביר את המטה שלו ממידלברוק בניו ג'רזי לניו וינדזור על נהר הדסון, עם צבא של 10,000 איש. הבריטים, בהנהגת הנרי קלינטון, החליטו לפעול כנגד האמריקנים בוורפלנק פוינט ובסטוני פוינט והכניעו אותם. לאחר מכן הובילו הפטריוטים מתקפת נגד. קלינטון הצליח לעצור את מתקפת הנגד, אולם לא יכול היה להתקדם במעלה הנהר בגלל צבאו של וושינגטון. חיל הרגלים הקונטיננטלי העלה את מעמדו והמורל התחזק. וושינגטון הלך למוריסטאון בחורף של 1779 ו-1780, והיו אלו התנאים הגרועים ביותר במהלך המלחמה. הטמפרטורה הייתה שש עשרה מעלות מתחת לאפס, המזח של ניו יורק קפא, והשלג כיסה את האדמה במשך שבועות כשלחיילים הייתה חסרה אספקה. בסוף 1779, העביר קלינטון את כוחותיו לצ'ארלסטון כדי לתקוף את הפטריוטים. לאחר מכן, חזר קלינטון כמנצח לניו יורק, והשאיר את צ'ארלס קורנווליס בדרום. לאחר עוד כישלון בקרוליינה הדרומית, מונה נתנאל גרין למפקד הגזרה. הבריטים כמעט הצליחו להשתלט על הדרום, אולם למרות זאת, המרקיז דה לה פאייט חזר מצרפת עם עוד חיילים. בגידתו של ארנולד
 בקיץ 1778, ציווה וושינגטון על המייג'ור האמריקאי בנג'מין טלמדג' ליצור את מחתרת קלפר. המחתרת הכילה כמה אנשים אמינים שתפקידם היה לאסוף מידע על התזוזות והפעילות הבריטית בניו יורק סיטי. המחתרת התפרסמה בחשיפת כוונות הבגידה של בנדיקט ארנולד, מה שהדהים את וושינגטון בגלל תרומתו של ארנולד למאמץ המלחמתי. לארנולד נמאס מהוויכוחים עם הקונגרס בנוגע לדרגתו ולהחזר הוצאותיו, וגם מהברית עם הצרפתים, ולכן תכנן עם הבריטים כיצד לכבוש את וסט פוינט, נקודת הפיקוד שלו. וושינגטון לא הצליח לעצור אותו, אולם עצר את ג'ון אנדרה, שותפו, שנתלה בפקודת בית משפט צבאי. צבאו של וושינגטון פנה בחורף אל ניו וינדזור ב-1780, ושוב סבל ממחסור באספקה. כתוצאה מכך, מרדו החיילים מפנסילבניה. וושינגטון שכנע את הקונגרס לסייע להם באספקה. לטענתו, הצבא לא יכול היה להחזיק מעמד בתנאים הללו. הניצחון ביורקטאון ביולי 1780, הגיעו חמשת אלפים חיילים צרפתים בהנהגת הרוזן דה רושאמבו לניופורט ברוד איילנד כדי לסייע לאמריקנים. הצי הצרפתי הצטרף גם הוא. וושינגטון קיווה בתחילה לסיים את המלחמה בניו יורק, אולם רושאמבו טען שיש לתקוף את קורנווליס בווירג'יניה. הצי הגיע לחוף בווירג'יניה, בעוד וושינגטון הצעיד את צבאו לכיוון ניו יורק והציב כ-2,500 חיילים באזור העיר, במטרה להטעות את הבריטים. ב-21 באוגוסט הצעיד וושינגטון את צבאו דרומה, אל וירג'יניה. הצבא הקונטיננטלי של וושינגטון, שהשיג 20,000 דולר בזהב צרפתי, ניצח את הבריטים ב-1781, לאחר שניצחון של צרפת בים אפשר לאמריקנים ולצרפתים ללכוד את הצבא הבריטי בווירג'יניה, ומנע הגעת תגבורת מצד קלינטון מהצפון. הכניעה ביורקטאון ב-19 באוקטובר 1781 סימנה את סוף המלחמה בצפון אמריקה. קורנווליס לא הגיע לטקס הכניעה הרשמי. שחרורהקרבות הסתיימו אולם המלחמה לא, ועדיין לא נחתם הסכם שלום. כ-26,000 חיילים עדיין כבשו את ניו יורק סיטי. הצבא והצי הצרפתי עזבו, והאמריקנים נותרו לבד בין 1782 ל-1783. האוצר היה ריק, והחיילים שלא שילמו להם עמדו למרוד. וושינגטון עצר הפיכה צבאית במרץ 1783, והקונגרס הבטיח לחיילים בונוס של חמש שנים.  כשהסכם השלום אושר באפריל, וועדה של הקונגרס בהנהגת המילטון שקלה את התוכניות הצבאיות לאחר המלחמה. ב-2 במאי 1783, שלח וושינגטון את חוות דעתו לוועדה. הצעתו המקורית נדחתה בקונגרס בהפרש של שני קולות, והצעה מתוקנת נדחתה גם היא באפריל 1784. עד לחתימת חוזה פריז בספטמבר, הכירה בריטניה בעצמאותה של ארצות הברית. וושינגטון פירק את צבאו ונפרד מחייליו ב-2 בנובמבר. ב-25 בנובמבר, פינו הבריטים את ניו יורק, ואפשרו לוושינגטון ולמושל לשלוט בה. ב-4 בדצמבר שחרר את קציניו, וב-23 בדצמבר התפטר מתפקידו כמפקד העליון. הוא טען שהייתה זאת פעולתו האחרונה בחייו הציבוריים. בעקבות כך, טען המלך ג'ורג' השלישי שוושינגטון הוא "האדם הגדול ביותר בעולם". וושינגטון הגיש פירוט הוצאות של צבאו, עליו פיקח באופן אישי, ושהסתכם ב-450,000 דולרים. ועידת החוקה
בשל היותו מפקד הצבא המורד לא היה וושינגטון חבר הקונגרס הקונטיננטלי, לכן, לא חתם ג'ורג וושינגטון (כפי שנוטים רבים לחשוב) בפילדלפיה על הכרזת העצמאות של ארצות הברית ביום 4 ביולי 1776 בזמן מלחמת העצמאות של ארצות הברית, בה הכריזו שלוש עשרה המושבות האמריקניות על עצמאותן מהאימפריה הבריטית. וושינגטון האמין באמת ובתמים כי הפרק הציבורי של חייו תם ונשלם, ובכוונתו היה לבלות את שנותיו הנותרות בפרישה רגועה באחוזתו האהובה מאונט ורנון. אחד משיקוליו העיקריים בעד הפרישה הייתה התחושה כי השלים את תפקידו ההיסטורי כמעט ללא רבב, ועכשיו, כאשר נהנה ממעמד של גיבור בעל מוניטין עולמיים, לא רצה להוסיף ולפעול בזירה הציבורית מחשש שפעולותיו העתידיות עלולות לפגום בקונצנזוס ההרואי שנרקם סביבו.[דרוש מקור] אולם המציאות כפתה על וושינגטון לחזור לבימה הציבורית. בתקופת פרישתו הקצרה טייל אל המערב ובחן את מצב אדמותיו במערב פילדלפיה. בתוך ארצות הברית הצעירה התפתח מאבק רעיוני ואינטרסנטי בין שתי סיעות שהלכו והתגבשו באותן שנים: הרפובליקנים והפדרליסטים. הסיעה הרפובליקנית ראתה בכל סממן של ממשל מרכזי חזק ביטוי לעריצות שלטונית - אותה עריצות בדיוק שכנגדה קמה המהפכה האמריקאית. הסיעה הפדרליסטית לעומת זאת, לא ראתה את מהות המהפכה כהתנגדות כללית לכל שלטון מרכזי באשר הוא, אלא דגלה בסילוקם של נציגי הממשל הבריטי לטובת החלפתם בממשל אמריקני מרכזי חזק ויעיל. במצב הדברים כפי שהיה מאז סיום מלחמת העצמאות, היה הממשל הפדרלי חלש מאוד, ונשען על "סעיפי הקונפדרציה" - מעין טרום חוקה חלולה ומעוקרת שלא אפשרה תפקוד יעיל וריכוזי. כאשר הצליחו הפדרליסטים להביא לכינוסה של ועידת חוקה שנועדה להחליף את סעיפי הקונפדרציה ב-1787, ברור היה כי עומד להתרחש מאבק מכריע על המשך דמותו של האיחוד. וושינגטון, שאופיו כמו גם ניסיונו כמפקד הצבא הקונטיננטלי בימי מלחמת המהפכה הביאו אותו לצדד בגישה הפדרליסטית, נעתר להתייצב בראש ועידת החוקה על מנת להאציל עליה מסמכותו ומיוקרתו. כשותף לוועידת החוקה וכנשיאה וושינגטון היה בין מנסחיה של החוקה האמריקאית, זאת אף שבאופן מעשי תרומתו העיקרית לוועידה הייתה עצם נוכחותו. וושינגטון נבחר לנשיא הוועידה פה אחד. הוא ביקר את סעיפי הקונפדרציה, בטענה שאינם מתאימים לאומה החדשה. האוכלוסייה הכללית לא תמכה בממשל מרכזי חזק, בטענה שממשל זה מזכיר להם את הבריטים. וושינגטון לא השתתף בדיוני הוועידה, אולם יוקרתו הצליחה לאפשר לצירים לעבוד ביחד. לאחר הוועידה, רוב הצירים תמכו בחוקה החדשה שבה תמך. החוקה החדשה אושררה בידי כל שלוש עשרה המדינות. הצירים יצרו את תפקיד הנשיא במחשבה על וושינגטון, ואפשרו לו להגדיר את התפקיד באמצעות קביעת תקדימים. נשיא ארצות הברית (1789–1797) הבחירות הראשונות לנשיאות ארצות הברית התקיימו בין 15 בדצמבר 1788 ל-10 בינואר 1789. כל האלקטורים, שהתכנסו ב-4 בפברואר, נתנו את אחד משני קולותיהם לוושינגטון והוא נבחר לנשיא ארצות הברית. ג'ון אדמס, שקיבל את מספר הקולות השני בגודלו, מונה לסגן נשיא ארצות הברית. ב-30 באפריל הושבע וושינגטון לתפקידו על מרפסת האולם הפדרלי בניו יורק סיטי. לאחר הישבעו הוסיף לשבועה את המשפט "כה יעזור לי אלוהים" - נוהג שהפך למקובל אחריו כחלק מהשבועה. הוא לבש גלימה בריטית שבה השליט הבריטי נאם מול הפרלמנט, והתעקש שיגישו רום לאחר טקס ההשבעה. הקונגרס הראשון קבע ששכרו של וושינגטון יהיה 25,000 דולרים לשנה - סכום השווה לכ-340,000 דולרים ב-2015. וושינגטון, על אף הקושי הפיננסי שהיה נתון בו, דחה את המשכורת בתחילה כדי לא להיתפס כתאב בצע. הקונגרס המשיך לשכנע אותו, ולבסוף הסכים וושינגטון, מחשש שיקבע תקדים לפיו משרת הנשיא תוגבל אך ורק לעשירים שיוכלו למלא את תפקידם גם ללא משכורת. וושינגטון ידע שכל אחת מפעולותיו תקבע תקדים לנשיאים הבאים, והקפיד שתאריו יהיו רפובליקניים ולא יחקו את התארים של האצילים האירופאים. הוא העדיף שיפנו אליו כ"אדוני הנשיא", ולא בשמות מלכותיים יותר שאותם הציע הסנאט. וושינגטון היה הראשון לבצע צעדים רבים שהפכו לנדבכים חשובים במשרה, כולל הודעות לקונגרס וממשל בצורת קבינט. למרות החששות שהמערכת הדמוקרטית תוביל לאלימות פוליטית, הוא הוביל מדיניות סובלנית כלפי האופוזיציה והעביר באופן חלק את התואר ליורשו בתפקיד. הוא הקפיד להקשיב לראשי המחלקות שלו לפני שהחליט את החלטתו. לאחר שנבחר לקדנציה שנייה ב-1792, סירב וושינגטון לרוץ לתקופת כהונה שלישית, נוהג שיושם בידי כל הנשיאים אחריו (למעט פרנקלין דלאנו רוזוולט). וושינגטון לא רצה להיות הנשיא, ולא נהנה מתפקידו. למרות זאת, הוא הוכיח את עצמו כנשיא טוב שידע לבחור באנשים טובים לתפקידים שונים. כניסה לתפקידעם היכנסו לתפקיד, התמקד וושינגטון ביצירת מערכת השיפוט והרשות המבצעת. יצירת מערכת השיפוט כשוושינגטון נכנס לתפקידו, הממשלה האמריקנית (במיוחד הרשות המבצעת והרשות השופטת) לא הייתה מפותחת. פרט למשרדים שעוגנו בחוקה, לא הוקמו עוד רשויות או בתי משפט. במקום להתמקד ברשות המבצעת, העדיף וושינגטון לבצר את מעמד הרשות השופטת. בעזרת חוק בתי המשפט של 1789, הקים וושינגטון את בית המשפט העליון של ארצות הברית, אז עם שישה שופטים. בית המשפט הכיל את נשיא בית המשפט העליון ועוד חמישה שופטים. לבית המשפט העליון ניתנה סמכות עליונה על כל החוק האזרחי בין המדינות, בין המדינה והמדינות, ועל תביעות כנגד שגרירים. ניתנה הזכות לערער בו על פסיקות מחוזיות ומדינתיות. מטרתו הייתה להגן על החוקה. בית המשפט העליון יצר שלושה עשר מחוזות שיפוטיים בתוך שלוש עשרה המדינות שאישרו את החוקה. בתוכן הוקמו בתי המשפט האזוריים ובתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט האזוריים הכילו שופט מחוזי ובהתחלה כללו גם שני שופטים עליונים, והיו אחראיים על מקרים אזרחיים. בית המשפט המחוזי, שהכיל שופט אחד, טיפל במקרים פליליים. יצירת הקבינט
וושינגטון הקיף את עצמו בצוות מנוסה של יועצים, תומכים ואנשים מוצלחים. הוא חילק בהצלחה את רוב האחריות ליצירת מחלקות המדינה ביניהן, ואלכסנדר המילטון היה החזק מביניהם. הקבינט היה מפולג בין תומכי המילטון לבין תומכיו של תומאס ג'פרסון. הריסון של וושינגטון בנוגע לבית המשפט העליון ולעבדות - הוא תמך בשחרור הדרגתי - והעובדה שלא תמך בכל תוכניותיו של המילטון, אפשרו לו ליצור רושם שהיה מעל הפוליטיקה. המחלקות הראשונות שנוצרו היו מחלקותיהם של מזכיר המדינה, מזכיר האוצר, מזכיר המלחמה, מזכיר הדואר והתובע הכללי. כל משרד, חוץ מזה של התובע הכללי, הנהיג מחלקה שלמה. חמשת המזכירים, יחד עם סגן הנשיא, היו הבסיס לקבינט הנשיאותי. ב-27 ביולי 1789, חתם וושינגטון על חוק שאישר על הקמת מחלקה ביצועית לענייני חוץ. הקונגרס העביר חוק ששינה את שמה למחלקת המדינה של ארצות הברית, וקבע שמזכיר המדינה יעמוד בראשה. וושינגטון חתם על החוק ב-15 בספטמבר 1789. תפקידו של מזכיר המדינה היה לייעץ לנשיא בנוגע למדיניות חוץ. וושינגטון מינה את תומאס ג'פרסון לתפקיד מזכיר המדינה הראשון ב-26 בספטמבר 1789. וושינגטון הקים, ב-2 בספטמבר 1789, את מחלקת האוצר של ארצות הברית, שבראשה עמד מזכיר האוצר. המזכיר היה היועץ הכלכלי הראשי של הנשיא, והיה האחראי למדיניות הכלכלית. אלכסנדר המילטון מונה למזכיר האוצר הראשון ב-11 בספטמבר 1789. לניהול צבא ארצות הברית, יצר וושינגטון את תפקיד מזכיר המלחמה ואת מחלקת המלחמה. תפקידו של המזכיר היה ליצור מדיניות בנוגע לאינדיאנים, לתכנן ולנהל את הצבא, ולפקח על הביצורים בחופים. הנרי נוקס היה מזכיר המלחמה לפני כינון החוקה, ולכן מונה בידי וושינגטון להמשיך בתפקידו ב-12 בספטמבר 1789. חוק בתי המשפט של 1789 לא רק יצר את מערכת בתי המשפט אלא גם את תפקיד התובע הכללי. בניגוד לחברי הקבינט האחרים, לתובע הכללי לא הייתה מחלקה ביצועית עד ל-1870. תפקידו היה לתבוע בשם המדינה ולשמש כיועץ משפטי של הנשיא. וושינגטון מינה את אדמונד רנדולף לתפקיד התובע הכללי ב-26 בספטמבר 1789. התפקיד האחרון היה תפקיד מזכיר הדואר. תפקידו היה לפקח על שירות הדואר האמריקני. ב-20 בפברואר 1792, חתם וושינגטון על חוק שהקים מחלקת דואר. מעון הנשיא ומחוז קולומביהבשישה עשר החודשים שבהם עבד וושינגטון בניו יורק סיטי, גר בשני בתים. הוא היה ממובילי ההחלטה לקבוע את בירת המדינה במחוז קולומביה.  לפי חוק מ-1790, שימשה פילדלפיה כבירה זמנית במשך עשר שנים בעוד שעיר הבירה הקבועה נבנתה. בנובמבר 1790, עברו וושינגטון ואדמס לפילדלפיה, אולם התנגדו להפוך אותה לבירה קבועה. במקרי חירום, התכנס הקבינט בגרמנטאון שבפנסילבניה, בנובמבר 1793, כשקדחת צהובה השתוללה בעיר. החוק בפילדלפיה מנע החזקת עבדים, ולכן נאלץ וושינגטון להחליף בין עבדיו במעונו הנשיאותי. החוק מ-1790 הסמיך את הנשיא לבחור במקום מושבה הקבוע של הממשלה על נהר הפוטומאק. החוק אפשר לנשיא למנות שלושה משקיפים שימצאו מקום. וושינגטון טיפל בנושא באופן אישי. ב-1791, הוחלט לקרוא לעיר הבירה הקבועה "העיר וושינגטון בטריטוריית קולומביה", על שמו. וושינגטון פרש מהנשיאות במרץ 1797, ונכח בטקס כניסתו של אדמס לתפקיד. ב-1800, הפכה טריטוריית קולומביה למחוז קולומביה, והממשל הפדרלי עבר לשם. הנשיא אדמס עבר אל הבית הלבן בנובמבר 1800. מלחמת האינדיאנים בצפון-מערב במהלך תקופת נשיאותו, נאלץ וושינגטון להתמודד עם המלחמה באינדיאנים בצפון מערב המדינה. האינדיאנים פשטו בצפון מערב המדינה, משני צידי נהר אוהיו, והפכו למסוכנים. בסוף שנות השמונים, מעל 1,500 אמריקנים נהרגו בתקריות עם אינדיאנים. ב-1790, הכריזו וושינגטון ומזכיר המלחמה הנרי נוקס על התקפה על מחנות האינדיאנים. באוקטובר 1790, 1,453 חיילים התכנסו ליד המקום שהפך לאינדיאנה. בהתחלה, ארבע מאות חיילים הובסו בידי 1,100 לוחמים אינדיאנים, כשמאה עשרים ותשעה נהרגו. כשהוא נחוש לנקום על כך, ציווה וושינגטון על ניסיון תקיף יותר להכריע את האינדיאנים בקיץ 1791. אך ב-4 בנובמבר 1791, הקדימו האינדיאנים ותקפו את האמריקנים שלא היו מוכנים לקרב. 632 חיילים אמריקנים נהרגו במתקפה (מתוך 900). לאחר האסון, הכריז וושינגטון על ניסיון נוסף, הפעם עם חיילים מאומנים יותר, בסוף 1793. החיילים התאמנו בלוחמה ביער, וביוני 1794, הצליחו החיילים להתקדם עמוק אל טריטוריית האינדיאנים. לאחר מכן, בקיץ 1794, האינדיאנים נסוגו במהירות מפני האמריקנים, אולם לא זכו לעזרה מצד הבריטים. האמריקנים הרסו את הכפרים והיבולים ונסוגו. האינדיאנים הסכימו לוותר על שטחים נרחבים ולעבור מערבה. שני הסכמים מ-1795 קבעו את מערכת היחסים בין האינדיאנים וארצות הברית. הסכם גרינוויל דרש מהשבטים לוותר על אוהיו ועל חלק מאינדיאנה לארצות הברית, להכיר בכך שארצות הברית היא השליטה האזורית ולא בריטניה, ולתת עשרה צ'יפים לארצות הברית כבני ערובה עד שכל האסירים הלבנים יוחזרו. הסכם אחר קבע שהבריטים ייסוגו מכל המוצבים שלהם ויעניקו לארצות הברית פיקוד על האזור. מדיניות כלכלית לאחר אשרור החוקה, היו לארצות הברית בעיות כלכליות רבות. היו חובות פנימיים וחיצוניים מתקופת המלחמה, והשאלה החשובה הייתה כיצד לגייס הכנסות. וושינגטון לא היה חבר במפלגה פוליטית וקיווה שלא יהיו מפלגות בארצות הברית מתוך חשש לעימות שיפגע בערכי הרפובליקניזם. שני יועציו הקרובים ביותר יצרו את המפלגות הראשונות: מזכיר האוצר אלכסנדר המילטון רצה לבסס את דירוג האשראי ולבנות אומה חזקה מבחינה כלכלית, וכך יצר את הבסיס שהפך למפלגה הפדרליסטית. מזכיר המדינה, תומאס ג'פרסון, יחד עם ג'יימס מדיסון, הקימו מפלגה של מתנגדי המילטון בקונגרס. הייתה זאת מפלגת הרפובליקנים הג'פרסונאים. וושינגטון תמך בהמילטון בעימות. תמיכתו של ג'פרסון בהקמת עיתון מפלגתי כמעט הובילו את וושינגטון לפטר את ג'פרסון. ג'פרסון עזב את הקבינט מרצון, אולם וושינגטון לא סלח לו ולא דיבר איתו לאחר מכן. הצעותיו הראשונות של המילטון היו שארצות הברית תשלם את החובות של המדינות מתקופת המהפכה ותיצור בנק לאומי. המילטון האמין שבנק לאומי יוכל להלוות כספים, לטפל באיגרות החוב הממשלתיות, להנפיק ניירות פיננסיים, לספק מטבע לאומי ולעזור לממשלה בשליטה בכלכלה. המילטון רצה לממן את הממשלה בעזרת מכסים על ייבוא, ומס על אלכוהול. בהכנסה השתמשו לצורך תשלום החובות מהמלחמה. המילטון הציע תמיכה במפעלים חדשים כי האמין שהתעשייה תגדיל את הכלכלה, אולם לא הצליח לעגן זאת בחוק.  ג'פרסון והנשיא לעתיד, ג'יימס מדיסון, התנגדו לרוב הצעותיו של המילטון. ג'פרסון ומדיסון לא אהבו את הרעיון של בנק מרכזי, כי האמינו שיגרום למימון מושחת של מקורבי הממשלה, ובנוסף סברו שהיה זה בלתי חוקתי. ג'פרסון חשש שלונדון ופריז, הערים הגדולות, יצליחו לנצח את התעשייה האמריקנית, והתנגד לתיעוש. הוא העדיף את החקלאות העצמאית. וושינגטון ניסה להישאר נייטרלי בוויכוחים, אולם תמך בעיקר בפדרליסטים. ג'פרסון ומדיסון הגיעו להסכם עם המילטון שיקבע את הבירה הקבועה על נהר הפוטומאק, בתמורה לתמיכה בתוכניותיו. לבסוף, הצליח המילטון לעגן בחוק את הצעותיו. ב-1791, נוצר הבנק הראשון של ארצות הברית. החוק הוביל להקמת מטבעת ארצות הברית ולהקמת שירות ספינות המכס של ארצות הברית. שירות ספינות המכס נועד לאכוף את חוקי המכס, ולאחר מכן הפך למשמר החופים של ארצות הברית. אף על פי שוושינגטון תיווך בין המילטון וג'פרסון, לקראת אמצע כהונתו הראשונה, שני האישים הפסיקו לשתף פעולה. שני האנשים הנהיגו פלגים שונים וסירבו להסכים על כל מדיניות חוץ ופנים, כשוושינגטון נאלץ לפשר ביניהם. המפלגות הראשונות נוצרו. מרד הוויסקי
כדי לממן את איגרות החוב הממשלתיות, בדצמבר 1790 האמין המילטון שאי אפשר להעלות יותר את המכסים. לכן העדיף להטיל מס בלו על משקאות חריפים מזוקקים. היה זה המס הראשון על מוצר פנימי. המיסים לא היו אהודים, אולם המילטון האמין שמדובר במס מותרות. בנוסף, רבים שהתנגדו לאלכוהול קיוו שהמס יקטין את צריכתו. החוק פורסם במרץ 1791. וושינגטון הגדיר את המחוזות, מינה מפקחים לגביית המיסים, וקבע את משכורתם בנובמבר 1791. המס על הוויסקי גרם למחאה, בעיקר בפילדלפיה. החקלאים המערביים טענו שהיה לא הוגן ומפלה, כיוון שהפיקו מהחיטה שלהם אלכוהול. בקיץ 1794, המתיחות הגיעה לשיאה כשהמתיישבים הרגישו מאוימים מהמס. ב-1794, לאחר שציווה וושינגטון על המוחים להתייצב בבית המשפט המחוזי, המחאה הפכה למרד של ממש, שנודע כמרד הוויסקי. גובי מס הותקפו. וושינגטון הודאג מהמרד, וראה בו איום קיומי, בייחוד לאחר מרד שייז שמונה שנים קודם לכן. הוא החליט לבחון את הסמכות הפדרלית בפילדלפיה. הצבא הפדרלי היה קטן מדי, ולכן הביא וושינגטון מיליציות מפנסילבניה, וירג'יניה, מרילנד וניו ג'רזי כדי לפקח על דיכוי המרד. המושלים שלחו את החיילים, והנשיא פיקד עליהם כשצעדו אל המחוזות המורדים.  וושינגטון הנהיג מיליציה של 13,000 אנשים, בסדר גודל של הצבא הקונטיננטלי עליו פיקד. תחת פיקודם האישי של וושינגטון ושל המילטון, הצבא צעד אל מערב פנסילבניה באוקטובר 1794. המרד פסק במהירות. תגובתו של וושינגטון הוכיחה שהממשלה מסוגלת להגן על עצמה, והמורדים נכנעו. הייתה זאת פעם אחת מתוך שתיים בה פיקד נשיא מכהן באופן אישי על הצבא: הפעם השנייה הייתה ב-1814. הייתה זאת הפעם הראשונה בה הממשלה השתמשה בכוח כדי לאכוף את סמכותה על המדינות. האחראים למרד נעצרו ונשפטו למוות, אולם וושינגטון חנן אותם. וושינגטון האמין בקביעת קו ברור בין חירות וסדר. האומה הצעירה נאלצה להבין את כוחו של הממשל הפדרלי. בנוסף, רצה להראות למעצמות האירופאיות שהדמוקרטיה האמריקנית יכולה לשרוד. לאחר התקרית, התפטר מזכיר המלחמה נוקס, והמילטון התפטר כעבור חודש. מדיניות חוץכשהפך לנשיא, קבע וושינגטון שני תקדימים במדיניות החוץ: הוא שלט במשא ומתן עם מדינה עוינת - במקרה זה, האינדיאנים, וביקש אישור מהקונגרס להסכם שנחתם. בנוסף, שלח שגרירים אל מעבר לים ללא אישור הקונגרס. עמדה עולמית לאחר נפילת הבסטיליה ב-14 ביולי 1789, פרצה המהפכה הצרפתית. אמריקנים רבים, שזכרו את עזרתה של צרפת במהלך המהפכה, תמכו בעזרה לרפובליקה הצרפתית מול תומכי המשטר המלוכני. כשצרפת הייתה במהפכה, השתמשה בריטניה בבעלי בריתה האינדיאנים כדי לתקוף את ארצות הברית בצפון מערב. הכעס האמריקני הוביל לתמיכה בעזרה לצרפת מול בריטניה. וושינגטון לא רצה מעורבות בענייני חוץ. הוא האמין שארצות הברית לא יכולה להילחם בעוד מלחמה מול מעצמה אירופאית. אמריקה לא עזרה לצרפתים. ב-1791, קצת לאחר פרוץ מרד העבדים בהאיטי, שלח ממשל וושינגטון, לבקשת צרפת, כסף, נשק ואספקה לקולוניה הצרפתית של האיטי כדי לעזור למתיישבים בעלי העבדים. הדיווחים טענו שהעבדים טבחו באדוניהם. וושינגטון, בתור בעל עבדים, היה מוכן לעזור לצרפתים בדיכוי המרד. העזרה אפשרה תשלום חובות מימי המלחמה. דרומיים רבים האמינו שמרד עבדים מוצלח בהאיטי יגרום למהומות גזעיות באמריקה. כשהמהפכה הצרפתית הסתיימה ב-21 בספטמבר 1792, הכריזה על עצמה צרפת כעל רפובליקה. באותה השנה, נבחר וושינגטון לכהונה שנייה. לפני שהחל את כהונתו השנייה, המהפכנים הצרפתים הוציאו להורג את לואי השישה עשר בינואר 1793. הבריטים התערבו כדי להחזיר את המשטר הישן, המונרכיה האבסולוטית. המלך עזר לאמריקה בהשגת עצמאותה, ולאחר מותו האריסטוקרטים שתמכו באמריקה בצרפת הוצאו להורג. המרקיז דה לה פאייט ברח מצרפת. הרפובליקנים בארצות הברית טענו שהמילטון, אדמס ואפילו וושינגטון היו חברים של בריטניה, תומכים במונרכיה ואויבי הרפובליקה. צרפת הכריזה מלחמה על מעצמות אירופאיות, ביניהן בריטניה. האמריקנים שוב רצו לעזור לצרפתים. ג'פרסון רצה לעזור להם, והמילטון תמך בנייטרליות. המילטון והפדרליסטים טענו שהרפובליקנים רצו לשחזר את אימות המהפכה הצרפתית. הרפובליקנים, שהיו פרנקופילים, תמכו בצרפת אפילו במהלך שלטון הטרור. כדי להימנע ממלחמה עם הבריטים, סירב וושינגטון לעזור לצרפת. הציבור האמריקני היה מוכן להילחם למען חירות, שוויון ואחווה, אולם הממשלה לא. וושינגטון הצהיר על נייטרליות ב-22 באפריל 1793. הוא איים על כל אמריקני שינסה לספק עזרה לבריטניה או לצרפת. הציבור הגיב בתגובה מעורבת. תומכי מדיסון וג'פרסון רצו לתמוך במהפכה, כדי לעצור שלטון עריצות. אולם הפדרליסטים שמחו מכך שהנשיא נשאר נייטרלי, כדי לשמור על הסחר עם בריטניה. שלום עם בריטניה.jpg) ב-1793, הכריזה בריטניה שלא תקיים את חוזה פריז ולא תפנה את עמדותיה באזורים אמריקניים עד לתשלום חובות. בריטניה הכריזה שתפשוט על כל ספינה שתסחור עם צרפת, כולל אמריקניות. הבריטים פשטו על הספינות וכלאו את המלחים. וושינגטון ציווה למנוע מספינות אמריקניות להפליג בים. שגריר נשלח לאנגליה כדי לעצור את ההסלמה, ובריטניה הצליחה לשמור על ארצות הברית נייטרלית. לאחר התפטרותו של תומאס ג'פרסון מתפקיד מזכיר המדינה, מונה אדמונד רנדולף לתפקיד. כאומה נייטרלית, טענה ארצות הברית שזכותה לסחור עם מי שתרצה. הבריטים פשטו על ספינות שניסו לייבא תוצרת צרפתית. מדיסון וג'פרסון דרשו מלחמה מול בריטניה. הם טענו שבריטניה חלשה ותפסיד. הפדרליסטים תמכו בבריטניה בגלל הסחר איתה. אמריקה לא הייתה מוכנה לעוד מלחמה ורצתה הסכם אחר. ג'ון ג'יי נשלח ללונדון כדי להגיע להסכם עם הבריטים בהנחיית המילטון. שני הצדדים השיגו את רוב מה שרצו. ארצות הברית נותרה נייטרלית והגדילה את הסחר עם בריטניה. הבריטים פינו את העמדות שלהן, הרשו לספינות לסחור עם צרפת והיו מוכנים לטפל בנושא הספינות. הרפובליקנים רצו ללחוץ על בריטניה לצאת למלחמה והתנגדו להסכם, בגלל הברית עם צרפת ב-1778 והעבדים שהחרימו הבריטים. וושינגטון תמך בהסכם, שעבר עם הרוב הנחוץ, שני שלישים מהקונגרס. הפדרליסטים איבדו את תמיכתם בדרום. התמיכה או ההתנגדות בהסכם קבעה את הצד הפוליטי של האזרחים. ההסכם הוביל לעשור של סחר בריטי עשיר, והכעיס את הצרפתים, שמצדם כמעט פתחו במלחמה. לאחר אישור ההסכם, הודיעו הבריטים לוושינגטון שרנדולף פגע באינטרסים אמריקניים ושוחח עם השגריר הצרפתי, מה שאילץ אותו להתפטר. מדיניות חוץ בשנתו האחרונהשני הסכמים - אחד עם אלג'יריה והאחר עם ספרד - שלטו במדיניות החוץ של וושינגטון. הפיראטים מהאזור הברברי של צפון אפריקה פשטו על ספינות אמריקניות, חטפו מלחים ודרשו כופר. לאחר הכרזת הנייטרליות האמריקנית, הצי המלכותי והצי הצרפתי לא הגנו על הספינות. הברברים כפו הסכם שדרש תשלום שנתי לשליט אלג'יריה. פורטוגל הציעה תמיכה, אולם האמריקנים דרשו תמיכה אמריקנית. ב-27 במרץ 1794, חתם וושינגטון על חוק ליצירת צי ארצות הברית. הקונגרס אישר יצירת שש פריגטות, שהגנו על הצי מפני אלג'יריה. הצי החדש לא פעל תחת וושינגטון. במרץ 1796, הגיע וושינגטון להסכם עם אלג'יריה, שבו שילם לפאשה של טריפולי תשלום שנתי תמורת שמירה על זכויות השיט. ההסכם עם ספרד הביא תוצאות טובות יותר. תומאס פינקני הגיע להסכם, ב-27 באוקטובר 1795, שקבע יחסי ידידות בין שתי המדינות. ספרד וארצות הברית הסכימו על גבולה הדרומי של ארצות הברית עם פלורידה. הן הסכימו לא להסית שבטים אינדיאנים למלחמה. נוצר גבול מערבי בארצות הברית, שתחם בינה לבין לואיזיאנה. בנוסף, ספרד נתנה לארצות הברית גישה בלתי מוגבלת לנהר המיסיסיפי. ב-1796, ספרד לחמה מול בריטניה, והצרפתים תקפו ספינות אמריקניות. הדיפלומטיה לא פתרה את הנושא, וב-1798, הספינות הצרפתיות והאמריקניות החלו לירות אחת אל השנייה. אף שהיה חבר בכנסייה האפיסקופלית, הייתה הנצרות רחוקה מלבו של וושינגטון, שאמונתו הייתה קרובה יותר לדאיזם (כלומר, האמין ביקום שבראו אל, שלא שב להתערב בנעשה בו, מרגע הבריאה). הוא נודע בסובלנותו הדתית וקידם מדיניות של פלורליזם דתי בארצות הברית. מפורסם בהקשר זה מכתב התגובה למכתב הברכה ששלחה לו הקהילה היהודית של רוד איילנד, לרגל היבחרו לנשיא, בו כתב בין השאר: "מי יתן וילדי אברהם השוכנים בארץ זו ימשיכו ליהנות מרצונם הטוב של תושביה האחרים, וכל איש יוכל לשבת תחת גפנו ותאנתו, בלא שיהיה דבר שיגרום לו לפחד". פרישה (1797–1799).jpg) במרץ 1797, לאחר שתי כהונות כנשיא, פרש וושינגטון מתפקידו. הוא חזר למאונט ורנון והקדיש את רוב זמנו למטעים ולעסקים אחרים, כמו זיקוק הוויסקי. ההתקפות של האינדיאנים הפכו את רוב המטעים ללא רווחיים. וושינגטון סירב למכור כמה עבדים, כדי לשמור על שלמות משפחותיהם. וושינגטון היה אמיד מאוד, במידה רבה בשל נישואיו למרתה קסטיס. עושרו היה באדמות: יותר מ-216,000 דונמים, שאת רובם רכש לצורך ספסרות. מלבד זאת, היה בעליהם של יותר ממאה עבדים.[5] נכסיו הוערכו ב-19.9 מיליון דולרים. ב-1798, בעקבות פרשת XYZ, התערערו היחסים עם צרפת הידרדרו ונראה היה שמלחמה קרבה. הנשיא אדמס הציע לוושינגטון לשרת כלוטננט גנרל ב-4 ביולי 1798, וכמפקד עליון של הצבאות שילחמו במלחמה הקרבה. הוא הסכים ושירת כגנרל המפקד של צבא ארצות הברית החל מ-13 ביולי 1798, ועד למותו כעבור שבעה עשר חודשים. את רוב הפיקוד השאיר להמילטון. הצבא הצרפתי לא פלש ולכן וושינגטון לא פיקד על הצבא. מותוביום חמישי, 12 בדצמבר 1799, רכב וושינגטון בשלג, בברד ובגשם על סוסו ונותר בבגדיו הרטובים במהלך ארוחת הערב. למחרת גרונו כאב, והוא הצטרד ככל שהיום התארך, אולם המשיך לרכוב בשלג ולסמן עצים אותם התכוון לכרות. בשלוש בצהרי יום שבת, התעורר פתאום עם קושי בנשימה ובלי יכולת לדבר או לבלוע. הוא טופל בהקזת דם, אך הרופאים הקיזו כמות גדולה מדמו ורק הרעו את מצבו,[9] והוא מת בשעה עשר בערב, בגיל שישים ושבע. ב-18 דצמבר, 1799, נערכה לוויה בה נחנטה גופתו. הקונגרס החליט לבנות אנדרטת שיש לזכרו שמתחתיה ייקבר. בדצמבר 1800, הוקצבו כ-200,000 דולרים לצורך בנייתה. בצוואתו הורה וושינגטון לשחרר את עבדיו. ברחבי העולם, נעצבו אנשים על מותו. אלפים התאבלו על מותו בארצות הברית במשך חודשים. אשתו מרתה לבשה גלימה שחורה למשך שנה. בצרפת, ציווה הקונסול נפוליאון בונפרטה על עשרה ימי אבל. חיים אישיים בנעוריו, היה לוושינגטון שיער אדום. יש טענות שחבש פאה, כנהוג באותו הזמן, אולם הוא לא חבש פאה אלא הלבין את שיערו. גובהו של וושינגטון נאמד בין 1.83 מטרים ל-1.88 מטרים. את ארון הקבורה שלו הזמין במידות 1.90 מטרים. היה לו כוח פיזי רב. ג'פרסון טען שהיה הפרש הטוב ביותר בימיו, וכישרונו הוכר גם בידי אירופאים. בנוסף, עסק בציד. הוא היה רקדן מעולה ונכח רבות בתיאטרון, כשהוא מצטט את שייקספיר במכתביו. הוא שתה במתינות ותיעד את ניצחונותיו והפסדיו בהימורים. הוא לא אהב עישון, שתייה והימורים מרובים. הוא גידל טבק אולם הפסיק לעשן וטען ששכרות היא החטא הנורא ביותר. במשך כל חייו היו לו בעיות שיניים. את השן הראשונה שלו איבד בגיל עשרים ושתיים, ורק אחת מהן נותרה כשמונה לנשיאות.[10][11] ג'ון אדמס טען שהיה זה בגלל פיצוח אגוזים, אולם ההיסטוריונים טוענים שחיסוני כספית, שקיבל בשל אבעבועות שחורות, גרמו לנשירת שיניו. במהלך חייו הרכיב מספר שיניים תותבות שלמרות האגדה, אף אחת מהן לא נוצרה מעץ.[12]כשהפך לנשיא, מערכת התותבות שלו הוכנה משנהבי פיל והיפופוטם, שחוברו בטבעות זהב.[13] לפני כן, הייתה לו מערכת משיני אדם, אשר הוכנה לו משיני עבדים אפרו-אמריקאים שעבדו במאונט ורנון.[14][15] עבדותוושינגטון היה האב המייסד היחיד ששחרר את כל עבדיו לאחר מותו. הוא התנגד לעבדות בטענה שלא הייתה מוסרית או יציבה כלכלית, וטען שהעבדות מאיימת על אחדות הברית. באופן פומבי לא יצא נגדה, מתוך חשש לפלג את הרפובליקה החדשה. הוא העביר חוק סחר בעבדים ב-1794, שהגביל את מעורבותה של אמריקה בסחר העבדים האטלנטי. לוושינגטון היו עבדים מאז מות אביו ב-1743. אביו הוריש לו עשרה עבדים בגיל אחת-עשרה. כשהתחתן עם מרתה ב-1759, היו לו שלושים ושישה עבדים. למרתה היו שמונים וחמישה נוספים שירשה מבעלה. וושינגטון השתמש בהון של אשתו כדי להגדיל את אדמותיו ולרכוש עוד עבדים. ב-1774 שילם מיסים על מאה שלושים וחמישה עבדים, אולם השתמש גם בעובדים שכירים. מורשתו  ג'ורג' וושינגטון נחשב לאבי האומה האמריקנית, ולגדול נשיאי ארצות הברית בכל הזמנים. עוד בחייו נרקמה סביבו הילה מיתית, ופקודיו בצבא הקונטיננטלי פנו אליו בתואר "הוד מעלתו". לאחר מותו הלך והתעצם המיתוס, וספח אליו גם אגדות רבות על האיש הדגול. מורשתו הפוליטית של וושינגטון מזוהה עם כמה נושאים עיקריים: הוא נחשב לדמות המרכזית במהפכה האמריקאית, ולהתגלמות האנושית של ערכיה. בשל כך גם היה ער לסתירה הצורמת שבין ערכי המהפכה לסוגיית העבדות, שהטרידה אותו רבות, ולבסוף גמר אומר עם עצמו לשחרר את כל עבדיו מיד לאחר מותו. וושינגטון גם מזוהה יותר מכל דמות אחרת עם יצירתה של האומה האמריקאית - עניין שכלל לא היה מובן מאליו בימי המהפכה של סוף המאה ה-18 ובשנים הראשונות שלאחר מלחמת העצמאות. בהקשר לכך גם העדיף תמיד את האינטרס הכלל אמריקאי על פני האינטרסים הנפרדים של המדינות השונות שהרכיבו את האיחוד, וכנשיא המשיך בפעילותו למען כינון ממשל פדרלי חזק וסמכותי. ניתן לומר, אם כן, כי וושינגטון יכול להיחשב בצדק ל-"אמריקאי הראשון" - הן מבחינת חשיבותו ההיסטורית, והן מבחינת תפיסת עולמו ומורשתו. דמותו של וושינגטון שאוירה בדיוקן אתניאום, מופיעה על שטר הדולר האמריקני ועל מטבע של קוורטר (רבע דולר) והוא אחד מארבעה נשיאים אמריקאים שדיוקנם חקוק באנדרטה הלאומית בהר ראשמור. עיר הבירה האמריקנית, וושינגטון די. סי. נקראה על שמו ובה ממוקמת גם אנדרטת וושינגטון לזכרו. בנוסף מדינת וושינגטון נקראה על-שמו, והיא המדינה היחידה בארצות הברית שנקראה על-שם נשיא אמריקני. לזכרו של וושינגטון מתקיים מדי שנה מרתון יום הולדתו של וושינגטון. ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=logo}
