הפדרל ריזרב נוסד ב-23 בדצמבר1913, עם חקיקתו של חוק הפדרל ריזרב, כתגובה לסדרה של משברים פיננסים שקדמו לו, ובפרט המשבר הפיננסי של שנת 1907. עם הזמן התפקידים, המחויבויות והסמכויות של הבנק התרחבו משמעותית, ומבנהו התפתח. כיום, תפקידיו העיקריים של הפדרל ריזרב, לפי מסמכים רשמיים שלו, הם לנהל את המדיניות המוניטרית של ארצות הברית, להשגיח ולפקח על המוסדות הבנקאיים, לשמר את היציבות של המערכת הפיננסית, לשמר רמת אינפלציה נמוכה ויציבה ולספק שירותים פיננסיים למוסדות הפקדות, ממשלת ארצות הברית, ומוסדות של ממשלות אחרות. הפד הוא הנושה העיקרי של ממשלת ארצות הברית, ומחזיק ברוב החוב שלה.
הבנק המרכזי הראשון בארצות הברית היה הבנק הראשון של ארצות הברית, אשר נוסד בשנת 1791 על סמך היתר ("צ'ארטר") של הקונגרס לתקופה של 20 שנה, ונסגר עם תפוגת ההיתר בשנת 1811. 5 שנים לאחר מכן, בשנת 1816, נוסד הבנק השני של ארצות הברית על סמך היתר דומה, אשר פג בשנת 1836. חידושו האפשרי של ההיתר היווה בסיס לעימות פוליטי, שבו ניצח הנשיא אנדרו ג'קסון אשר נאבק נגד קיומו של בנק מרכזי, וכך בשנים 1837–1862 לא פעל בארצות הברית בנק מרכזי, במסגרת "עידן הבנקאות החופשית". בשנים 1862–1913 פעלו בנקים מרכזיים במדינות השונות, וב-23 בדצמבר 1913 נוסד הפדרל ריזרב, עם כניסתו לתוקף של חוק הפדרל ריזרב באישור הקונגרס ועם חתימת הנשיא וודרו וילסון.
ועדת השוק הפתוח (איגרות החוב) (FOMC) - שמתקימת מדי 5-8 שבועות (לפי חוק לא פחות מ-4 פעמים בשנה) ובעלי זכות הצבעה בה הם חברי מועצת המנהלים, 4 נציגים מתחלפים (כעבור שנה) מסניפים מחוזיים, ונציג סניף ניו יורק, הסניף הגדול ביותר, שמכהן כנציג קבוע. מינוי 4 נציגים המתחלפים נעשה מתוך 11 סניפים המחוזיים שמתחלקים לארבע קבוצות שכל אחת מהם שולחת נציג לוועדה-
קבוצה אחת - בוסטון, פילדלפיה, וריצ'מונד.
הקבוצה השנייה - קליבלנד ושיקגו.
הקבוצה השלישית - אטלנטה, סנט לואיס, ודאלאס.
הקבוצה הרביעית - מיניאפוליס, קנזס סיטי, וסן פרנסיסקו.
נציגי הסניפים שאינם בעלי זכות הצבעה השנה נוכחים גם הם בוועדה ונוטלים חלק בדיונים.[3]
.svg)
