|
פמיניזם
פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות בתחומי מדעי החברה ומדעי הרוח אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון מגדרי, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית. בכלל גישות אלה כלולים המאבק לשוויון על פי חוק, המאבק לשוויון הזדמנויות בחינוך ותעסוקה והמאבק נגד אלימות כלפי נשים. נהוג לייחס את ראשיתו של הפמיניזם למאה ה־19 באירופה, כאשר תחילת התנועה התמקדה בהשגת זכויות בסיס פורמליות, כגון זכות ההצבעה.[1][2][3] תפיסת העולם הפמיניסטית מפרשת את המציאות החברתית הקשורה לחייהן ומעמדן של נשים בחברה, תוך התמקדות במשמעויות הפוליטיות, החינוכיות, התרבותיות והכלכליות של יחסי גברים-נשים. הפמיניזם תומך בהעצמת נשים בדרכים שונות דוגמת חקיקה, אכיפה, הסברה, עידוד מוּדעוּת לנורמות דיבור ושינויין, ייעוץ ומתן פתרונות למצבים שונים, וכל זאת במטרה ליצור שינוי חברתי כולל. פעולות אלו מבוססות על תאוריות פמיניסטיות אשר מבקשות להציע פרשנויות חלופיות לתפישה ההגמונית-גברית של המציאות.[4][3] התנועה הפמיניסטית איננה מזוהה עם מפלגה, ארגון או דמות מייסדת אחת. רעיונות התנועה הפמיניסטית ודרכי פעולתה מגוונים, ומשתנים בהתאם למקום ולתקופה. הפמיניזם כולל זרמים שונים, מגוון גישות, אמונות ורעיונות. המשותף לכל הזרמים השונים המרכיבים את התנועה הפמיניסטית טמון ביציאה נגד אפליית נשים, שאת ביטויה ניתן למצוא בהדרתן של נשים ממוקדי הכוח הפוליטיים והחברתיים, כמו גם במאבק נגד תפיסת העולם המציבה את הגבר במרכז ואת האישה בשוליים. בל הוקס, פמיניסטית רדיקלית של "הגל השני", הגדירה את הפמיניזם בספרה כ"תנועה לסיום הסקסיזם, הניצול הסקסיסטי והדיכוי הסקסיסטי".[5] אטימולוגיההמילה פמיניזם היא מהמילה הצרפתית: féminin – שפירושה אישה או נקבה (בלטינית – femina היא אישה) ו־ism שפירושה תפיסה. היסטוריההמאות ה־18 וה־19: התפתחות הפמיניזם הליברלי
המונח הופיע לראשונה בכתב העת של הפילוסוף הצרפתי שארל פורייה בשנת 1837 . חלק מהאמנציפציה שקידם הליברליזם בעידן הנאורות של המאה ה-18 היה מאבק להקניית שוויון זכויות מלא לציבור הנשים, שלא נהנה קודם לכן מיתרונות ומזכויות אלו. כחלק מרעיון "האדם במרכז", חירות ושוויון תפסו את מקומם של רעיונות מסורתיים,[6] המתוארים, למשל, בביטוי הגרמני ילדים, מטבח, כנסייה (בגרמנית: Kinder, Küche, Kirche), שבא לסכם את עולמה "המסורתי" של האישה. עם זאת, כמה מן ההוגים הבולטים ביותר בתקופת הנאורות, שהגנו על עקרונות דמוקרטיים, על שוויון וקראו תגר על הרעיון כי קבוצה קטנה צריכה לשלוט על רוב האוכלוסייה, האמינו כי עקרונות אלה צריכים לחול רק על המגדר שלהם או הגזע שלהם. לדוגמה, הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו חשב כי מדרך הטבע האשה צריכה לציית לגבר, וכתב "נשים טועות כשהן מתלוננות על אי השוויון בחוקים מעשה ידי גברים".  בשנת 1791, בזמן המהפכה הצרפתית, פרסמה המחזאית והפעילה הפוליטית הצרפתייה, אולמפ דה גוז', את "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" (Déclaration des Droits de la Femme et de la Citoyenne) שדומה להצהרת זכויות האדם והאזרח משנת 1789. דה גוז' דרשה שוויון זכויות, על בסיס שוויון הנשים לגברים, שכן שני המינים שייכים למין האנושי, ומסוגלים לאותן מחשבות. דה גוז' הצהירה כי "מהפכה זו תיכנס לתוקף רק כאשר כל הנשים יכירו באופן מלא במצבן המצער, ובזכויות שאיבדו בחברה". היא היללה גם את השוני בין הנשים לגברים, את יופיין של הנשים ואת האומץ שלהן במעשה הלידה. "הצהרת זכויות האישה והאזרחית" מעניקה לנשים את אותן זכויות שהיו לגברים ב"הצהרת זכויות האדם והאזרח", בנוסף, דה גוז' הוסיפה כמה זכויות נוספות: זכות האישה לתת לילדה את שם המשפחה של אביו אף אם אינם נשואים, זכות הפיכת הגירושים להליך חוקי, וזכותן של הנשים לבעלות על רכוש - שינוי בחקיקה האזרחית שיאפשר לנשים לקבל החלטות באופן עצמאי. ההצהרה מעולם לא התקבלה על ידי גוף רשמי בצרפת, ונושא זכויות הנשים לא זכה לתשומת הלב הראויה לו, על אף חלקן הרב של הנשים במהפכה, במיוחד ב"מצעד על ורסאי". דה גוז' עצמה הוצאה להורג במהלך תקופת שלטון הטרור בגלל נושאים אחרים. הסופרת והפילוסופית הבריטית מרי וולסטונקראפט נחשבת לתאורטיקנית הפמיניסטית הבריטית הראשונה ולאחת מאמהות הפמיניזם הליברלי. היא ידועה בעיקר בזכות ספרה משנת 1792: "A Vindication of the Rights of Woman" ("הגנה על זכויות האישה"), שנכתב בעקבות הצהרת זכויות האדם והאזרח. וולסטונקראפט טענה כי הנשים ראויות לחינוך ההולם את מעמדן בחברה, כי הן חיוניות לאומה כיוון שהן מחנכות את הילדים, וכי הן יכולות להיות "חברות" לבעליהן ולא רק רעיות. במקום להתייחס לנשים כאל קישוט בחברה או כאל רכוש שסוחרים בו בנישואין, טענה וולסטונקראפט כי הן בני אדם הראויות כגברים לאותן זכויות יסוד. היא התנגדה לטענות של רוסו, שרצה למגר את החינוך הנשי. וולסטונקראפט הצהירה כי הסיבה לטיפשותן ולשטחיותן של נשים רבות, לא נבעה כתוצאה ממחסור מולד במוח, אלא מפני שהגברים מנעו מהן גישה לחינוך. לפיכך התייחסו אל הנשים הללו כאל "חיות מחמד" וכאל "צעצועים". השימוש המוקדם ביותר במושג "פמיניסט" מיוחס לשארל פורייה, סוציאליסט צרפתי שפעל במאה ה-19. פורייה ראה ברעיון שחרור האשה את המפתח לשחרור ולשוויוניות בחברה כולה. בשנות ה-90 של המאה ה-19, עם התעצבות התנועה למען זכות הבחירה לנשים, היא התנועה הסופרג'יסטית באנגליה, הפך המושג "פמיניזם" למזוהה עם תפיסת עולם ליברלית. האידאולוגיה הליברלית ראתה בכל בן אדם יצור רציונלי ובעל זכות להגדרה ולמימוש עצמי, רעיון שסיפק קרקע נוחה לצמיחת המאבק לזכויות הנשים.[7][6] הוגי דעות ליברליים, כמו הכלכלן והפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל אשר כתב את המסה על "שעבוד האישה" (1869), ראו באמנציפציה לנשים שלב מכריע בדרך לחברה ליברלית מתקדמת, וטענו כי יש לעגן בחוק זכויות שוות לנשים, ובעיקר את ההגנה על גופן ורכושן.[8][7][6] בדומה לתפיסה הליברלית הקלאסית, שהדגישה את הממד האוניברסלי המאחד את בני האדם, גם הפמיניזם הליברלי ביקש להדגיש את הדמיון שבין נשים לגברים, תוך שאיפה לשלב את הנשים במרחב הציבורי והפוליטי. המאה ה־19: הגל הראשון של הפמיניזםזכויות נשים בצפון אמריקהאבות האומה האמריקאית כמו בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס היו שוביניסטים בצורה מובהקת. לעומת זאת תומאס פיין, שהיה מהפכני בנושאים רבים אחרים, היה פמיניסט, לפחות לקראת כתביו המאוחרים יותר.[9] בעוד שב"זכויות האדם" (1776) פיין לא התייחס במיוחד לנשים, התנועה שלו החוצה מהשיח הרפובליקני, והתהליכים שהובילו אותו לכתוב את "עידן התבונה" דחפו אותו לכיוון תמיכה בזכויות נשים. בחלק השני של "זכויות האדם" (1792) וב"צדק אגררי" (1797) הוא תמך במשתמע או במישרין בזכויות נשים שוות לגברים, במיוחד בזכויות חברתיות אבל גם בזכויות פוליטיות כמו זכות ההצבעה. Eileen Hunt Botting, Thomas Paine Amidst the Early Feminists, 2011-01-29 במאי 1836 הגיעה לארצות הברית היהודיה האתאיסטית, ארנסטינה לואיזה פוטובסקי רוז והחלה לפעול למען קידום שוויון זכויות לנשים. בהמשך ליוזמתו של השופט תומאס ברטל ניסתה, ביחד עם פאולינה קלוג רייט דייוויס, לארגן לובי ולאסוף חתימות לקידום חקיקת חוק לשוויון האשה בענייני ירושה ובעלות על רכוש. מאוחר יותר, בסוף שנות ה-40 ותחילת שנות ה-50, הצטרפו לכך גם מנהיגות פמיניסטיות נוספות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבת קיידי סטנטון. ב-1849 הצליחה סטנטון להעביר את החוק אשר נחשב לאבן דרך בפעילות התנועה הפמיניסטית. רבים מבין הפעילים והפעילות למען זכויות נשים באותה תקופה היו פעילים גם בתנועה לביטול העבדות ביניהם רוז, אנתוני, סטנטון, אביגייל אדמס, לוסי סטון, שרה ואנג'לינה גרימקה, לוקרישה מוט, שרה בגלי, תדיאוס סטיבנס ועוד. החל משנת 1832, עודדו פעילים בתנועה לביטול העבדות, והעיתונאי ויליאם לויד גאריסון בראשם, השתתפות מלאה של נשים בתנועה. הקהילה הקוויקרית ברוצ'סטר אספה אליה פעילים מרכזים בתנועה לביטול העבדות כדוגמת תומאס ומרי אן מקלינטוק (M'Clintock), פרדריק דאגלס ואיימי ויצחק פוסט ואחרים. אלה היו גם תומכים נלהבים גם של התנועה לזכויות לנשים. ביולי 1848, התקיימה ועידת סנקה פולס, שכונתה לאחר מכן "הכנס הפמיניסטי הראשון". בוועידה התקבל מסמך שחובר על ידי סטנטון, ובו דרישה לתת לנשים זכות הצבעה ושוויון חברתי ככל האדם (דרישה שהתממשה רק ב-1920).[6][8][10] והמניפסט כלל תביעה להכיר בכמה זכויות של האישה הנשואה- הזכות להחזיק ברכוש משל עצמה, הזכות לחופש תנועה, הגנה מפני אלימות בעלה, הזכות לגירושין, הזכות לחופש פעילות כלכלית, הזכות לעסוק במקצועות חופשיים, מתן חינוך שווה לבנות וזכות הצבעה אחד המאבקים הראשונים של הפמיניסטיות הייתה הזכות לשאת דברים בציבור. כמה מן הפמיניסטיות הראשונות היו מעורבות בתנועה לצמצום צריכת אלכוהול באמצע המאה ה-19, שכן נשים היו חסרות זכויות גם מול בעל אלכוהוליסט. אולם גם במסגרת תנועה זו, דרשו מהן רק לשמוע וללמוד, והן הקימו בשל כך ארגון אחר. ב-1853, בעת הכינוס הבינלאומי למאבק במשקאות משכרים בניו יורק, דרשה סוזן ב. אנתוני שיתנו לנשים את הזכות לדבר, אולם לאחר דיון של שלושה ימים הדבר נאסר. שנים לאחר מכן טענה אנתוני כי:
סעד וסיוע – הקשרים כלכליים, חברתיים וגאוגרפייםהתנועות הפמיניסטיות התחילו בחברות מתועשות ובאזורים עירוניים, בהם צמחו המעמדות הבינוניים.[7] כבר בתחילת המאה ה-19, נשים בארצות הברית היו מעורבות בארגונים פילנתרופיים, ולו משום שהסעד והצדקה היו תחומי התעסוקה היחידים שהיו אז נגישים לנשים בנות המעמד הבינוני.[7][8] לפעילויות אלו נודעה הצלחה רבה, והייתה להן תרומה משמעותית לתנועות הפמיניסטיות: הן יצרו מערכות סעד וסיוע, וסיפקו ניסיון ארגוני-ניהולי; כוחן של נשים להשפיע ולהביא לשינוי חברתי הועצם.[7] פעילויות למען עניים, חסרי בית, חולים ונזקקים היו המוקד של ארגוני הנשים הראשונים של תחילת המאה ה-19.[7] התעוררויות חברתיות ופעילות פוליטית היו ממאפייני סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, והיוו קרקע נוחה לתנועות חברתיות בהן לקחו חלק נשים.[7] תחילת העידן הפרוגרסיבי בארצות הברית, לקראת סוף המאה ה-19, הפכה את האחריות החברתית, הבריאות הגופנית וטוהר המידות לאידאולוגיה, ונשים פמיניסטיות ראו בשכרות ובמתירנות מינית עוולות חברתיות שיש להילחם בהן. אחד התוצרים של רעיון זה היה תפיסת הזנות כמצב משפיל ומפיץ מחלות.[7] שתי התארגנויות שונות, אורבניות במהותן, פעלו בתחילת המאה ה-20: תנועת "המועדונים" (Club movement) ותנועת "בתי ההתיישבות" (Settlement Houses). תנועת המועדונים נחשבת לראשית הפמיניזם הסוציאלי, ופעולותיו היו מעורבות בנושאים מגוונים כחינוך, טיפול נכון במזון, רפורמה בחוק הפלילי והגנה על זכויות נשים העובדות בתעשייה.[7] נשות המועדונים החלו בארגון אירועי תרבות וספרות, והמשיכו לפעילויות סעד, לפמיניזם פוליטי ולהשפעה על החיים הפוליטיים.[11][8] גם נשים מהגרות ושחורות הצטרפו למועדונים, ואף הקימו ארגונים משלהן.[7] תנועת בתי ההתיישבות דמתה בהרכבה לתנועת המועדונים. נשים אלו התמקדו בשיפור החיים בשכונות העוני: הן התגוררו בשכונות המצוקה, הקימו שירותי תברואה, מרפאות ציבוריות, מעונות-יום, גני ילדים ומועדוני נוער; ייסדו לימודי ערב למבוגרים; קיימו הפגנות למען שכר מינימום, למען שיפור משכורתן ותנאי עבודתן של נשים, תמכו במאבק בזנות ועוד.[7][10] המאבק לזכות בחירה לנשים בארצות הברית התפשטותן של תנועות המועדונים ובתי ההתיישבות, וההתוודעות לשכונות העוני והמצוקה חידדה את ההבנה בדבר צורך בשינוי חברתי; הבנה זו היוותה את התשתית לתנועה ההמונית למען זכות בחירה לנשים.[7] שורשי התנועה למען זכות הבחירה לנשים נמצאים בארגונים מוקדמים יותר, כמו התנועות נגד השכרות (Women's Christian Temperance Union) ובעד ביטול העבדות. נשים שהשתתפו בארגונים אלו, כמו אליזבט קיידי סטנטון, סוזן ב. אנתוני ולוסי סטון (Lucy Stone) היו ממקימות התנועה למען זכות הבחירה.[7] תנועה זו פעלה, משנתה הראשונה, לקדם חוקים המגנים על נשים כמו זכות האישה על רכושה.[7] חברות התנועה היו לבנות, ילידות ארצות הברית ובנות המעמד הבינוני-גבוה, ופועל יוצא מכך היה סדר עדיפויות שתאם את אורח חייהן.[7][10] אט-אט הפכה תנועה זו להמונית, ובעידודה של קארי צ'פמן קאט (Carrie Chapman Catt) צירפה גם נשים שאינן לבנות או בנות המעמד הבינוני-גבוה.[7] ארגוני נשים שונים (כמו הנשים הסוציאליסטיות והנשים השחורות) חברו למען המשימה להשגת זכות הבחירה.[7] התנועה למען זכות הבחירה עברה תהפוכות רבות וכללה פעילויות שונות כמו לובינג לחברי הפרלמנט והפגנות בוטות.[7][8][10] למרות כל זאת, להצלחת המאבק על זכות הבחירה תרמה בעיקר השתתפותן ותמיכתן של נשים במאמץ המלחמתי במלחמת העולם הראשונה. 72 שנה לאחר הכנס הפמיניסטי הראשון בו נוסחה הדרישה לשוויון זכויות וזכות בחירה, אושר ב-18 באוגוסט 1920 התיקון ה-19 לחוקת ארצות הברית המקנה לנשים את הזכות לבחור (אושר בבית הנבחרים ב-21 במאי ובסנאט ב-4 ביוני 1919).[7][6][8] סוף הגל הראשון: פניית הנשים לתנועות השלום מטרתו המוצהרת של המאבק שניהל הפמיניזם הליברלי הושגה עם קבלת זכות הבחירה לנשים במרבית מדינות המערב. ואכן, בתקופה שבין שתי מלחמות העולם חלה עצירה בפעילות תנועת הנשים. המיתון הכלכלי הקשה של שנות ה-30, יחד עם עליית הלאומנות, הפשיזם והערצת הגבריות הביאו נשים רבות למלא תפקידים ביתיים מסורתיים או לסייע בפרנסת המשפחה. במקביל, מלחמת העולם הראשונה הותירה את חותמה על נשים רבות והפנתה את פעילותן הציבורית לקידום שלום עולמי; נשים רבות חיברו בין המאבק למען השלום ובין המאבק הפמיניסטי.[7] כך למשל ג'יין אדמס, שהייתה אחת ממייסדות ליגת הנשים הבינלאומית למען שלום וצדק וזכתה בפרס נובל לשלום בשנת 1931. אמצע המאה ה־20: הגל השני של הפמיניזםפמיניזם בין שני הגליםנשים פמיניסטיות המשיכו לפעול גם בתקופה שבין שני הגלים[7][8][10]; אין בחלוקה ל"שני גלים" כדי להפחית מחשיבותן. במהלך שנים אלו התרחשו מספר אירועים שהשפיעו עמוקות על התנועה הפמיניסטית שתחזור לפעול בשנות ה-60. למשל: בשנת 1949 פרסמה סימון דה בובואר את ספרה "המין השני"[7][12][8][10]; בשנות ה-50 הגיע לשיאו "מיתוס עקרת הבית המאושרת", ששירת את הגברים שחזרו מהמלחמה על ידי פינוי מקומות עבודה עבורם;[6][8] בשנת 1960 אושרה הגלולה למניעת היריון על ידי ה-FDA, אישור שבישר את תחילת המהפכה המינית. הגל השני בארצות הבריתבעולם המערבי נודעו שנות ה-60 בהיותן תקופה סוערת ומרגשת, בה התעוררו ופעלו תנועות אזרחים למען נושאים שונים: המהפכה המינית, מהפכות סטודנטים, תנועות לזכויות אזרח, תנועה למען השחורים ועוד.[6] התנאים היו אופטימליים להתעוררותה המחודשת של תנועת הנשים והפיכתה בשנית לתנועת המונים.[13] אחד ההישגים הראשונים של תנועת הנשים המחודשת היה הקמתה של הוועדה הנשיאותית למעמד הנשים בהנהגת אלינור רוזוולט בדצמבר 1961.[7][8] ועדה זו המשיכה בפעילות פמיניסטית ליברלית, ואחד מהישגיה החשובים הוא חקיקת החוק לשכר שווה.[7] ב-1963, שתים עשרה שנים לאחר ספרה של דה בובאר, פרסמה בטי פרידן את ספרה "המסתורין הנשי"; בדומה ל"מין השני", ספר זה היה בגדר אירוע מכונן לתנועת הנשים.[7][14][6][8] בטי פרידן ונשים אחרות הקימו בשנת 1966 את הארגון הלאומי לנשים (National Organization of Women - NOW.[8][7][6] NOW זיהה עצמו כארגון פמיניסטי ליברלי, שראה דמיון בסיסי בין נשים לגברים ורצה ליצור שינוי מתוך המערכת הקיימת.[8] ערכיו ואופן פעילותו של NOW יצרו מצב בו נשים מסוימות לא יכלו לקחת בו חלק וזרם פמיניסטי שני הוקם – התנועה לשחרור האישה (WLM); זרם זה אופיין כשייך לפמיניזם הרדיקלי.[7] בשנת 1975 הופיע הספר "חדר הנשים" של מרילין פרנץ' שהפך לרב-מכר והשפיע על נשים אמריקאיות רבות. פמיניזם רדיקליניתן לומר, כי תנועות השמאל החדש של שנות ה-60 בארצות הברית גרמו ליצירת הזרם הרדיקלי ולו רק בגלל התנסותן של נשים ביצירת תאוריות ביקורתיות נונ-קונפורמיסטיות.[8] הזרם הרדיקלי דיבר על דיכוי במקום על אפליה, יותר על שחרור מאשר על שוויון זכויות, ודרש מהפכה במקום רפורמה.[8] הפמיניזם הרדיקלי דיבר על מהפכה של מחשבות ופעולות ובנייה מחודשת של היחסים החברתיים; דוגמה מרכזית לכך היא כינונו של מושג ה"אחיות" (אחוות נשים - sisterhood).[15][7] מושג זה ביטא את ההעדפה של מבנה לא-היררכי והעדר מנהיגות בקרב הארגונים הרדיקליים.[7][8] רעיונות אלו התבטאו, למשל, בדרישה לכתיבה פמיניסטית אנונימית.[8] הייתה זו רובין מורגן (Robin Morgan) שציינה כי המילה "radical" נובעת מהמילה הלטינית "radix" שפירושה "שורש", היינו - שהפמיניזם הרדיקלי מעוניין לשנות דברים משורשיהם [שם] או לשנות את החברה מן היסוד. הייחוד הראשוני הנראה לעין של הקבוצות הרדיקליות היה היעדרם של גברים. לפני כן, נשים כבר הכירו בסקסיזם הקיים בקבוצות מעורבות (בתנועות למען זכויות האזרח וכדומה) ולכן הרחיקו גברים מארגוני הפמיניזם הרדיקלי.[16][8] את פעילותו של הזרם הרדיקלי בתחילת דרכו ניתן לחלק לארבעה עקרונות מנחים:
ספרות פמיניסטית רדיקלית כמו זו של קייט מילט (Millet), אדריאן ריץ' (Rich) אנדריאה דבורקין (Dworkin) ועוד, השפיעה רבות על ההתפתחות האידאולוגית של הפמיניזם הרדיקלי.[7] גוף האישה היה במידה רבה מוקד הפעילות הרדיקלית של הזרם: הטענה כי האישי הוא פוליטי גרמה למאבקים כמו המאבק על הזכות להפלה חופשית, מאבק נגד תחרויות יופי, מאבק באלימות נגד נשים ומאבק נגד פורנוגרפיה.[7][8] הפמיניזם הרדיקלי הקים מערכות שלמות של סיוע ושינוי חברתי כמרכזי הסיוע לנפגעות אלימות ומקלטים לנשים מוכות; במרכזים ובמקלטים באה לידי ביטוי אחוות הנשים שהייתה לערך בזרם הרדיקלי.[7] בתחילת דרכו היה הפמיניזם הרדיקלי עיוור לסוגיות של גזע, מעמד, צבע עור ונטייה מינית ועל כן עם התבססותו, הוא התפצל לזרמים שונים כמו הזרם של הפמיניזם הלסבי והזרם הפמיניסטי השחור.[7][18][8] הפמיניזם הלסבי, למשל, התפצל מהזרם הרדיקלי הכללי מכיוון שהוא ראה בלסביות עניין פוליטי מהותי ולא נטייה מינית גרידא כפי שהזרם הרדיקלי הכללי ראה זאת בשנותיו הראשונות.[6][8] הפמיניזם השחור, כדוגמה נוספת, טען כי לא רק שנשים שחורות סובלות מדיכוי כפול – הן כנשים והן על רקע צבען, אלא שלדיכוי כפול זה יש משמעות ייחודית והשפעה סינרגיסטית.[19][6] פמיניזם סקס־פוזיטיב
פמיניזם סקס-פוזיטיב (באנגלית: Pro-sex feminism, לפעמים ידוע גם כ-Sex-positive feminism) הוא זרם בפמיניזם האמריקאי החל מתחילת שנות ה-80. חלק מהדוגלות בזרם זה החלו בפעילותן הפמיניסטית בתגובה לעמדה האנטי-פורנוגרפית של חלק ממובילות הפמיניזם הרדיקלי, כמו קתרין מקינון, אנדריאה דבורקין ואחרות. הניסיון למקם את המאבק בפורנוגרפיה במרכזי השיח הפמיניסטי הוביל לוויכוחים ודיונים עזים, שנהוג לעיתים לכנותן "מלחמות הסקס הפמיניסטיות" (באנגלית: Feminist Sex Wars). מעבר לתגובה לעמדת הפמיניזם הרדיקלי כלפי מיניות, עסק הפרו-סקס פמיניזם באופן ישיר בביקורת על מה שנתפס, לשיטתו, כשליטה פטריארכלית ודיכוי של מיניות האישה. בין הכותבות האקדמיות הידועות בזרם זה: גייל רובין, אלן ויליס וסוזי ברייט. המחלוקות בנוגע לסוגיות אלו העסיקו גם את הפמיניזם הישראלי (בסוף שנות התשעים) עת התגבשה קואליציה של ארגוני נשים שפעלו נגד החקיקה המתירה שידורי פורנוגרפיה בערוצים המסחריים. על אף שפרו-סקס פמיניזם מעולם לא זכה לפופולריות בקרב כותבות ופעילות פמיניסטיות בישראל, הרי שבקרב הקהילה הקווירית והלסבית בישראל מתקיימים ניסיונות לכתוב, לפרסם ולהציג פורנוגרפיה פמיניסטית.[20] שנות ה־90 של המאה ה־20: הגל השלישי של הפמיניזם.jpg)
הגל השלישי של הפמיניזם הוא מושג המזוהה עם מגוון זרמים של פעילות וכתיבה פמיניסטית החל משנות ה-90 המוקדמות. הגל השלישי של הפמיניזם התעורר כתגובה למה שנתפס ככישלונות של הגל השני, וכן כתגובה לתגובת הנגד שהתעוררה אל מול היוזמות והתנועות שנוצרו על ידי הגל השני. הגל השלישי של הפמיניזם מנסה לאתגר ולהימנע מההגדרות המהותניות של הגל השני ל"נשיות". הגדרות אלו, לשיטתו של הגל השלישי, מניחות לרוב זהות נשית אוניברסלית אחידה ומדגישות יתר על המידה את חווייתה של האישה הלבנה הפריווילגית במעמד הבינוני-גבוה. פרשנות פוסט-סטרוקטורליסטית של מגדר ומיניות היא מרכזית ברוב האידאולוגיה של הגל השלישי. תאוריות של הגל השלישי מקיפות בדרך כלל תאוריות קוויריות, מודעות של נשים שחורות, תאוריות פוסט קולוניאליות, תאוריות של ביקורת, תאוריות חוצות לאומים, פמיניזם אקולוגי וחשיבה פמיניסטית חדשה. הגל השלישי של הפמיניזם מתמקד בצורות ביטוי וייצוג מגדריות שהן פחות פוליטיות מקודמותיו. הגל השלישי מערער על הפרדיגמות של הגל השני לגבי מה טוב, או לא טוב, לנשים. המאה ה־21: הגל הרביעי של הפמיניזם
זרמים בפמיניזם
פמיניזם בדתפמיניזם ביהדות
במסורת היהודית לנשים לא ניתנו זכויות באותה מידה שניתנו לגברים יהודיים: הואיל ונשים אינן יורשות בדרך כלל על פי הסדר המקראי שבו הירושה מתחלקת בין הבנים הזכרים ולא בין הבנות, נשים היו תלויות כלכלית בצורה מוחלטת באביהן או בבן זוגן. על אף שרוב דיני התורה חלים על גברים ונשים באופן זהה, יש בתורה מצוות המשקפות פטריארכליות, והמשנה כוללת ציטוטים כגון "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות",[21] (לצד ציטוט דעות הפוכות כגון "חייב אדם ללמד את בתו תורה"). בקהילה היהודית חויבו כל הבנים ללמוד לקרוא ללא יוצא מן הכלל בין השנים 3–13 לחייהם בכל קהילות ישראל במשך אלפי שנים. אלה שרצו בכך ואלה שהצטיינו בלימודיהם המשיכו ללמוד בישיבות ובבתי מדרשות שהיו שמורים לגברים בלבד. בנות בהכללה לא למדו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש ועל כן אין בספרייה של עם הספר אף ספר אחד שכתבה אישה בשפה העברית והביאה לדפוס בימי חייה בין ראשית הדפוס ועד שלהי המאה התשע-עשרה. היו נשים בודדות שלמדו קרוא וכתוב בעברית למשל בנות מחוננות של תלמידי חכמים כמו בנותיו של רש"י, פריידא בת רבי שניאור זלמן מלאדי וחווה בכרך סבתו של הרב יאיר חיים בכרך, וכן דבורה ראם שניהלה את דפוס וילנא במחצית השנייה של המאה ה-19 ועיצבה בין היתר את צורת הדף המודרנית של התלמוד.[22] החל משלהי המאה ה-18, ובעיקר משלהי המאה ה-19, הוקמו בחסות השלטונות בתי ספר כלליים ליהודים בהם נלמדו בעיקר לימודי חול. בעוד שהיהדות המסורתית התנגדה בתוקף להחלפת החינוך התורני לבנים בבתי ספר אלו, משפחות רבות שלחו לשם את בנותיהן, ובמשך הזמן הזה הפכו לבעלות השכלה כללית רחבה יותר מהגברים. תמורה זאת הובילה לחיכוכים ולעיתים אף להתבוללות נערות. בעקבות כך הוקמו בתי ספר לבנות גם בעולם המסורתי, החל מהקמת בית הספר בית יעקב שהקימה שרה שנירר בפולין ב-1918. הצירוף הנפוץ של היעדר ריבונות לנשים בכל גיל ושידוכים בגיל צעיר שהוסדרו בידי ההורים או באי כוחם, לצד חוסר שוויון בזכות הירושה והיעדר חינוך לבנות, הפך את רוב הנשים היהודיות בעולם המסורתי לתלויות באביהן או בבן זוגן לקיומן ולמחייתן. מצב זה השתנה משמעותית במאה העשרים בכל החוגים הדתיים, בהשפעת התמורות בעולם המודרני. כל הבנות הולכות לבית הספר על פי חוקי לימוד חובה ולומדות קרוא וכתוב. עם זאת המוסדות לבנים והמוסדות לבנות שונים אלו מאלו ואינם מקנים לשני המינים את אותו ידע. הידע שרוכשים הבנים בחדרים או בבתי הספר במדרשות או בישיבות מקנה להם כישורי עיון ופסיקה בהלכה ואילו הידע המונחל לבנות אינו מקנה להם כישורים דומים. יתר על כן חוקי המעמד האישי במדינת ישראל מסמיכים את בתי הדין הרבניים לדון בנושאי מעמד אישי על פי ההלכה. משנות ה-70 של המאה העשרים ואילך התחוללו תמורות רבות בעולם המסורתי ונשים שומרות מסורת, שיצאו ללמוד במוסדות לימוד כלליים אקדמיים ומקצועיים, קוראות תיגר על גבולות הידע וגבולות ההדרה בעולם המסורתי, כמו על גבולות הסמכות וגבולות החוק. בזרמים שאינם אורתודוקסיים נפתחו בתי מדרש גבוהים לנשים בארץ ישראל ובארצות הברית, וכן מניינים שוויוניים בהם נשים משתתפות באופן פעיל בקריאה בתורה ובהנחיית התפילה, באמירת דבר תורה ובהשתתפות בלימוד והחלו בדיינות מעמיקה על מסורת ושינוי. פמיניזם בנצרותפמיניזם באסלאםפמיניזם בתרבות ובאמנותאמנות פמיניסטית
 אמנות פמיניסטית היא זרם אמנות המשויך ליוצרות בעלות תודעה פמיניסטית, אשר נוצר בארצות הברית בשנות ה-70.[23] היא עוסקת בנושאים הנוגעים לטענות בדבר הדרת הנשים מהשיח המרכזי בחברה ומישטור גופן ומיניותן. המונח נטבע על ידי האמנית ג'ודי שיקגו. האמנות הפמיניסטית עושה שימוש בדרכי אמנות מסורתיות כמו ציור, כמו גם בדרכי אמנות לא מסורתיות כמו אמנות מושגית. היא משלבת את הרעיונות של התנועה הפמיניסטית, עשייה אמנותית, פעילות חברתית, מהפכניות והגות אינטלקטואלית חברתית ופוליטית.[23] ביקורת על הפמיניזם
במהלך התפתחותו צבר הפמיניזם ביקורות ומתנגדים. בין המתנגדים מצויים פעילים שמרנים כמו המטיף הנוצרי פט רוברטסון שתיאר בתוכניתו, מועדון 700 ברשת CBN, ב-1992 את הפמיניזם כך: "פמיניזם מעודד נשים להרוג את ילדיהם (לעשות הפלות), להתעסק בכישוף, להחריב את הקפיטליזם ולהיות לסביות"[24] או שדרן הרדיו ראש לימבו שהגה את המושג "פמינאציות" המהווה הלחם של מילים פמיניזם ונאציזם ומשמש כינוי גנאי נפוץ לפעילות פמיניסטיות. כמו כן, קיימות ביקורות כלפי זרמים מסוימים של הפמיניזם או כלפי אופן ביצועו בפועל. על פי טענותיהם של פעילים רבים בתנועה לזכויות הגבר האופן בו מיושם כיום הפמיניזם מוביל בפועל לאפליית גברים. יש גם הטוענים כי פמיניסטיות רבות מחזקות את ההתקרבנות בקרב המין הנשי ובכך מזיקות בפועל להתקדמותו, כך לדוגמה מרלה ברוורמן, כותבת במאמרה "פמיניזם עם שתי רגליים שמאליות":
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
|||||
.jpg)
