|
פרנקלין דלאנו רוזוולט
פרנקלין דלאנו רוזוולט (באנגלית: Franklin Delano Roosevelt (מבוטא: רוֹזְוֵלְט); בראשי תיבות: FDR; 30 בינואר 1882 – 12 באפריל 1945) היה הנשיא ה־32 של ארצות הברית, משנת 1933 עד מותו ב־1945. נבחר מטעם המפלגה הדמוקרטית, והיה היחיד מבין נשיאי ארצות הברית שנבחר לנשיאות ארבע פעמים ברציפות (הנשיא היחיד שכיהן יותר משתי כהונות), מה שגרר בעקבותיו את התיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית. הוא הנשיא שכיהן תקופה ארוכה ביותר בתפקיד, ושלט במפלגתו כדמות מרכזית באירועים העולמיים של תקופתו. הנהיג את מדינתו בזמן השפל הגדול ובמהלך מלחמת העולם השנייה. רוזוולט התמודד עם המשבר הכלכלי באמצעות ה"ניו דיל", תוכנית שכללה הרחבה ניכרת של מעורבות הממשל הפדרלי במשק והגדלת המגזר הציבורי, והחלה כבר במהלך מאה ימיו הראשונים בתפקיד. התוכנית זכתה לאהדה רבה בציבור, ורבים ראו בה פתרון למשבר הכלכלי, מה שעזר לו להיבחר שוב ברוב גדול בשנת 1936. רוזוולט הבין את האיום הטמון במדיניות ההתפשטות התוקפנית של גרמניה הנאצית באירופה ושל האימפריה היפנית בסין, ולכן דאג להעברת ציוד צבאי לבריטניה ולסין, באמצעות חוק השאל־החכר, בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה, כאשר ארצות הברית נותרה נייטרלית באופן רשמי. לאחר מתקפת הפתע היפנית על פרל הארבור, הוא השיג אישור מהיר מהקונגרס להכרזת מלחמה על האימפריה היפנית, ולאחר כמה ימים גם על גרמניה (לאחר שהיטלר הכריז מלחמה על ארצות הברית כצעד של תמיכה ביפן). רוזוולט הוביל את מחנה בעלות הברית, ביחד עם ראש הממשלה של הממלכה המאוחדת וינסטון צ'רצ'יל, מנהיג ברית המועצות יוסיף סטלין, והגנרליסימו הסיני צ'יאנג קאי שק, במלחמה מול גרמניה הנאצית, איטליה הפשיסטית והאימפריה היפנית במלחמת העולם השנייה. כמנהיג צבאי פעיל, דגל רוזוולט באסטרטגיה של לחימה בשתי חזיתות במקביל (נגד גרמניה הנאצית וגרורותיה באירופה, ונגד האימפריה היפנית בזירת האוקיינוס השקט ודרום מזרח אסיה), שהובילה לניצחון על מדינות הציר ולפיתוח פצצת האטום הראשונה בעולם. בנוסף, עבודתו השפיעה על יצירת ארגון האומות המאוחדות ועל חתימת הסכם ברטון־וודס. במהלך המלחמה, צנחה האבטלה בארצות הברית ל־2%, תוכניות הרווחה נגמרו, והמגזר התעשייתי גדל במהירות כשמיליוני אנשים גויסו לצבא או עבדו בתעשיות המלחמתיות. בריאותו של רוזוולט הידרדרה במהלך המלחמה והוא מת זמן קצר לפני סיומה, כשלושה חודשים לאחר שהחל את כהונתו הרביעית. בזכות הישגיו הוא זכור כאחד המנהיגים הבולטים במאה ה־20, וכאחד מגדולי נשיאיה של ארצות הברית בכל הזמנים. לעיתים קרובות מדורג רוזוולט על ידי היסטוריונים כאחד משלושת הנשיאים הטובים ביותר, לצד ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן.[1] חייו האישייםנעוריו וחינוכו פרנקלין דלאנו רוזוולט נולד ב־30 בינואר 1882 בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק (כיום אתר לאומי היסטורי). אביו, ג'יימס רוזוולט, איש עסקים אמיד, היה נצר לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות ביותר במדינה. אמו, שרה דלאנו רוזוולט, הייתה צעירה מג'יימס בעלה ביותר מ־20 שנה, והייתה גם היא נצר למשפחה מכובדת. פרנקלין היה בנם המשותף היחיד של בני הזוג (אחיו־למחצה מצד אביו, ג'יימס "רוזי" רוזוולט, נישא והוליד ילדים עוד לפני שנולד אחיו הצעיר פרנקלין). הוריו היו ממוצא אנגלי, אם כי סבא רבא של רוזוולט, ג'ייקוב רוזוולט השלישי, היה ממוצא הולנדי. אחד מאבותיו, אייזיק, שירת במיליציה של ניו יורק במלחמת העצמאות האמריקנית. משפחתו של רוזוולט שגשגה בעסקי הנדל"ן והסחר, ורוב העושר של המשפחה נבנה בידי סבו, וורן דלאנו הבן, שסחר באופיום ובתה עם סין. הוריו של רוזוולט היו בני דודים מדרגה חמישית. שם משפחתה של אמו היה "דלאנו". בנם היחיד היה אמור להיקרא "וורן", אולם לאחר מות אחיינה של שרה, שגם לו קראו וורן, הוחלט לקרוא לו על שם דודה של שרה, פרנקלין יוז דלאנו. רוזוולט גדל באווירה של שפע. כשג'יימס רוזוולט לקח את בנו בן החמש לבקר את הנשיא גרובר קליבלנד בבית הלבן, הנשיא אמר לפרנקלין שהוא מציע לו לעולם לא לכהן כנשיא. אמו, הכוח המניע בשנות חייו הראשונות, דאגה לגונן עליו מכל רע.[2] ג'יימס, שהיה בן חמישים וארבע בעת לידת בנו, נחשב לאב מרוחק. שרה הכריזה שבנה הוא דלאנו, ולא רוזוולט. במהלך ילדותו, בילו רוזוולט ושרה את חופשות הקיץ והחגים בבית דלאנו במסצ'וסטס. פרנקלין השתמש במגורים הללו כביתו בסופי השבוע בהם לא היה במכללות, שהיו באותה המדינה. את חינוכו קיבל רוזוולט הצעיר בבית הוריו באמצעות מורים פרטיים. בגילים 7–14 נלקח על ידי הוריו כל שנה לאירופה, שם קיבל אביו טיפול במרחצאות ובחלק מהזמן נשלח רוזוולט ללמוד בבתי ספר מקומיים, כתוצאה מכך דיבר רוזוולט גם גרמנית וגם צרפתית באופן שוטף. רוזוולט והמורה הפרטי שלו נעצרו בידי שוטרים ארבע פעמים במהלך טיול ביער השחור, על עבירות משניות. רבים טענו שבשל כך פיתח שנאה כלפי הגרמנים. הוא טען שהגרמנים היו חצופים ומתנשאים. כנשיא, טען שהחוויה גרמה לו להבין את הגרמנים טוב יותר מדיפלומטים. הוא למד לרכב, לירות, לחתור, ולשחק פולו וטניס. בשנות נעוריו למד גולף והצטיין בכך. בגיל שש עשרה למד להפליג בסירה של אביו. בגיל 14 התקבל לבית הספר גרוטון היוקרתי שבמסצ'וסטס. המנהל דרש מתלמידיו להיכנס לשירות הציבורי ולעזור לעניים, ודבר זה השפיע עליו כל חייו. רוזוולט היה תלמיד ממוצע יחסית, אולם בלט בהשתייכותו למפלגה הדמוקרטית, שהייתה המפלגה שאליה השתייך הענף המשפחתי שלו. רוזוולט טען שמדיניות הפנים שלו היא "מעט שמאלה מהמרכז". לאחר סיום לימודיו בגרוטון המשיך רוזוולט, כמו רוב בני המחזור שלו, ללמוד באוניברסיטת הרווארד, שם סייע לו מעמדו הרם לקבל מגורים יוקרתיים ולחיות חיי חברה תוססים. המגורים שלו נקראים כיום על שמו. אמו עברה לבוסטון ב־1900 כדי להתקרב לבנה. רוזוולט היה גם שם תלמיד ממוצע, והכריז על לימודי הכלכלה שלו שכל מה שלמד היה שגוי. הוא היה חבר באחוות הסטודנטים ובמועדון הטיס. כתלמיד בלתי בולט, הפך לעורך של עיתון יומי, מה שדרש ממנו אמביציה, אנרגיה ויכולת ניהולית. בתקופה זו מונה תאודור רוזוולט, שאר בשר רחוק שלו, לנשיא ארצות הברית, ומנהיגותו הנמרצת, כמו גם הרפורמות הרבות שביצע, הותירו רושם עז על רוזוולט הצעיר. למרות זאת, תמך רוזוולט בויליאם ג'נינגס ברייאן. מאוחר יותר אביו מת, ורוזוולט נשאר לבד עם אמו. הוא התרחק ממנה כדי להפוך לעצמאי. באמצע 1902, פגש את אשתו לעתיד, אנה אלינור רוזוולט, אחייניתו של תאודור, ברכבת לניו יורק. הם היו בני דודים מדרגה חמישית. היא הייתה בתם של אליוט רוזוולט ושל אנה רבקה הול. כשהתארסו, היה רוזוולט בן עשרים ושתיים, ואלינור בת תשע-עשרה. הוא סיים את לימודיו בהרווארד ב־1903, עם תואר בהיסטוריה. לאחר מכן קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מהרווארד ב־1929. בהמשך, החל רוזוולט ללמוד משפטים באוניברסיטת קולומביה שבניו יורק.[3] הוא עזב את הלימודים ב־1907 לאחר שעבר בהצלחה מבחני הסמכה של לשכת עורכי הדין של מדינת ניו־יורק. ב־1908 התקבל לעבודה בחברה יוקרתית בוול סטריט שבה עסק בעיקר בדיני חברות. באותה תקופה התקבל כחבר במסדר העצמאי של העמיתים יוצאי הדופן ולאחר מכן בלשכה מספר 8 של הבונים החופשיים בניו־יורק. חיי נישואיםב־17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור בניו יורק סיטי, למרות התנגדות אמו, שהאמינה שהיה צעיר מדי. דודה של אלינור, הנשיא תאודור רוזוולט, החליף את אביה המת של אלינור בחתונתה (אלינור איבדה את שני הוריה בגיל עשר). הזוג הצעיר עבר לספרינגווד, השטח המשפחתי בהייד פארק שבניו יורק, ושם, לצערה של אלינור, הייתה אמו של רוזוולט אורחת לעיתים קרובות. היא הייתה בעלת הבית עד מותה ב־1941. בנוסף, תכננו פרנקלין ואמו להקים בית חדש עבור הזוג בניו יורק סיטי, כך שהיא תגור לצידם. רוזוולט היה בטוח בעצמו בקרב המעמדות הגבוהים, אולם אלינור הייתה ביישנית והעדיפה לגדל את ילדיהם. היא סלדה ממין, אולם נולדו להם שישה ילדים: אנה (1906–1975), ג'יימס השני (1907–1991), פרנקלין (1909–1909), אליוט (1910–1990), פרנקלין דלאנו הבן (1914–1988), וג'ון השני (1916–1981). רוזוולט קיבל את האבהות, והוא ואלינור סבלו כשבנם השלישי, פרנקלין, מת ממחלת לב בהיותו תינוק. אלינור הצליחה ללדת בן נוסף תוך פחות משנה. ילדם החמישי ובנם הרביעי, שנולד ב־1914, נקרא גם הוא על שם פרנקלין. ילדם השישי, ג'ון, היה בנם החמישי. לרוזוולט היו כמה רומנים מחוץ לנישואים, אחד עם לוסי מרסר, מזכירתה של אלינור, שנשכרה ב־1914. בספטמבר 1918 מצאה אלינור מכתבים שתיעדו את הרומן במזוודתו של רוזוולט, שחזר ממלחמת העולם הראשונה. פרנקלין שקל להתגרש מאלינור, אולם לוסי סירבה להינשא לאיש נשוי עם חמישה ילדים. פרנקלין ואלינור נשארו נשואים, ופרנקלין הבטיח לא להתראות שוב עם לוסי. אלינור לא סלחה לו, והנישואים שלהם הפכו מאז לשותפות פוליטית. פרנקלין המשיך להתכתב עם לוסי, והם המשיכו להתראות ב־1941. השירות החשאי של ארצות הברית כינה אותה "גברת ג'ונסון", ולוסי הייתה איתו כשמת ב־1945. הרומן לא נחשף עד שנות השישים. בנו של רוזוולט, אליוט, טען שלאביו היה רומן בן עשרים שנה עם מזכירתו הפרטית, מרגרט לנד. בן אחר, ג'יימס, טען שכנראה היו יחסים רומנטיים בין אביו לבין מרתה, נסיכת שוודיה, שהתגוררה בבית הלבן במהלך חלק ממלחמת העולם השנייה. העוזרים קראו לה "החברה של הנשיא", ורכילות בנוגע לשניים הופיעה בעיתונות. קשה לדעת מה הייתה ההשפעה של הרומנים על אלינור. אלינור טענה שהיא יכולה לסלוח, אבל לא לשכוח. לאחר הרומן עם לוסי, כל אינטימיות במערכת היחסים שלהם נעלמה. אלינור גרה בנפרד מרוזוולט ובעיקר קידמה את ענייניה החברתיים והפוליטיים. השבר היה כה גדול עד שב־1942, כשרוזוולט ביקש מאלינור לחזור הביתה בגלל בריאותו המידרדרת, היא סירבה. הוא לא תמיד ידע מתי ביקרה בבית הלבן, ולעיתים לא יכלה לדבר איתו בטלפון ללא עזרת המזכירה שלו. הוא עצמו לא ביקר בדירתה בניו יורק עד סוף 1944. כשרוזוולט היה נשיא, נודע כלבו פאלא כבן הלוויה שלו. הוא נקרא "הכלב המצולם ביותר בעולם". משפחהפרנקלין הוא קרוב משפחתו של נשיא אמריקאי אחר תאודור רוזוולט וגם הוא קרוב משפחה של ווינסטון צ׳רצ׳יל ראש הממשלה הבריטי ודאגלאס מקארתור הגנרל והמדינאי האמריקאי. תחילת דרכו הפוליטיתסנאטור בניו יורק ומתנגד לטמאניבבחירות המקומיות בניו יורק ב־1910, התמודד רוזוולט מטעם מחוז הייד פארק לסנאט של ניו יורק. המחוז היה רפובליקני, ובחר בדמוקרט אחד בלבד מאז הקמת המפלגה הרפובליקנית. המפלגה המקומית בחרה בו כמועמד לא רציני, בעיקר משום שתאודור רוזוולט היה עדיין אחד מהפוליטיקאים הבולטים במדינה, ודבר זה הביא לרוזוולט יחסי ציבור טובים. הוא מימן את מסע הבחירות שלו, ובהפתעה מוחלטת, לאחר מסע בחירות אגרסיבי, נבחר לסנאט במהלך ניצחון דמוקרטי כולל באותה שנה. הוא נכנס לתפקידו בסנאט ב־1 בינואר 1911, ומיד הפך למנהיג הפלג שהתנגד לטמאני הול, המנגנון הפוליטי ששלט במפלגה הדמוקרטית במדינה. הבחירות לסנאט ב־1911, שהחלו במפקד דמוקרטי ב־16 בינואר, הפכו למאבק בין הפלגים. כיוון שהמועצה המחוקקת המקומית עדיין בחרה בסנאטורים, הטמאני תמך באופן מלא במועמדו, ויליאם שינן. ב־31 במרץ, נבחר מועמד פשרה בשם ג'יימס או'גורמן. רוזוולט קיבל חשיפה כפוליטיקאי מוצלח, וזכה להתנגדות הטמאני. רבים חששו שיפרוש מהמפלגה, כפי שעשה בן דודו תאודור במפלגה הרפובליקנית. רוזוולט עצמו עדיין לא נחשב לדובר רהוט. בעזרת מסע בחירות מוצלח, ולאחר שהתגבר על קדחת הטיפואיד, נבחר רוזוולט לכהונה שנייה ב־1912, והפך לדובר הוועדה לחקלאות. הוא העביר חוקים רבים לטובת החקלאים והפועלים, כצעד מקדים לקראת מדיניות הניו דיל כעבור עשרים שנה. באותה תקופה הפך לפרוגרסיבי כמו בן דודו, תמך בפועלים ובתוכניות רווחה למען נשים וילדים. בנוסף, תמך ב־1912, בניגוד לדעת הטמאני, בוודרו וילסון הדרומי שנבחר לנשיאות. הוא הפך למזוהה עם תומכי וילסון. תת מזכיר הצי התמיכה של רוזוולט בווילסון הובילה לכך שמונה ב־1913 לתפקיד תת־מזכיר הצי תחת המזכיר ג'וזפוס דניאלס. רוזוולט נמשך לצי כל חייו – הוא כבר אסף כ־10,000 ספרים על ימאות וטען שקרא את כולם – ותמך יותר מהמזכיר דניאלס בהרחבת הצי. בתפקידו זה פעל למען הרחבת הצי, והקים את עתודת המילואים של צי ארצות הברית. רוזוולט פיתח חיבה מיוחדת לצי, ופעל רבות בשמירה על תקציבו. בניגוד לשמרנים בצי, שלא ראו שום צורך בהשקעה באווירונאוטיקה, הקציב רוזוולט כסף להקמת מחלקת אווירונאוטיקה לאחר המלחמה, אף על פי שהתנגד לטענותיו של בילי מיטשל בנוגע ליכולתן של פצצות להטביע ספינות קרב. רוזוולט ניהל משא ומתן עם חברי קונגרס ומחלקות ממשלתיות כדי לאשר תקציבים. הוא התנגד לתוכניתו של פרדריק וינסלאו טיילור, שדרשה התקנת שעוני עצר במחלקות, בניגוד לדעת האיגודים. במהלך כהונתו של רוזוולט לא התרחשה שביתה. רוזוולט רכש ניסיון כמנהל עובדים, מנהל ממשלתי במהלך מלחמה, ניהול צי, ואחראי על לוגיסטיקה, תחומים שהיו חשובים להמשך הקריירה שלו. רוזוולט היה עדיין אלמוני יחסית, אולם בקרב חבריו כבר נחשב לנשיא פוטנציאלי. הוא עצמו דיבר על עצמו כעל נשיא לעתיד כבר ב־1907. ב־1914 ניסה רוזוולט להיבחר לסנאט מטעם ניו יורק. ממשל וילסון לא תמך בו. הממשל נאלץ להתפשר עם הטמאני כדי להבטיח את היבחרו של וילסון מחדש ולהעביר חוקים, ואילו רוזוולט רצה להתעמת מולם. הוא הובס בידי מועמד הטמאני בבחירות המקדימות במפלגה, וזכה רק לרבע מהקולות. רוזוולט למד לקח חשוב: משרה פדרלית, ללא גיבוי מהבית הלבן, לא תביס את הארגון המקומי החזק. במרץ 1917, לאחר שגרמניה החלה במלחמת צוללות בלתי מוגבלת, ביקש רוזוולט אישור מווילסון להכין את הצי למלחמה. וילסון סירב. רוזוולט היה לתומך נלהב בשימוש בצוללות, ובעת מלחמת העולם הראשונה פיתח מספר תוכניות שנועדו לעצור את איום הצוללות הגרמניות על חילות הים של מדינות ההסכמה. אחת התוכניות כללה בנייה של מחסום שתוכנן לכלול שורה של מוקשים ימיים שיונחו לאורך הים הצפוני, מנורווגיה עד סקוטלנד. התוכנית התקבלה, אך המלחמה הגיעה לסיומה לפני שניתן היה לממשה במלואה.[4] ב־1918 ביקר בסקוטלנד, באנגליה, בוויילס ובצרפת כדי לבחון את המתקנים הימיים. רוזוולט רצה לספק נשק לצי הסוחר. לאחר שהבין שאסור למכור להם נשק, הוא ביקש את אישורו של וילסון להחכיר נשק לסוחרים. וילסון אישר זאת בצו נשיאותי, וכך נקבע תקדים בו השתמש רוזוולט ב־1940. בשנות המלחמה התפייס רוזוולט עם הטמאני הול וב־1918 ניסתה הקבוצה לשכנע אותו לרוץ לתפקיד מושל ניו יורק. וילסון ביקש מרוזוולט לא להתפטר לאחר סיום המלחמה. בתום המלחמה, היה רוזוולט אחראי לפרק חלקים מהצי, אך התנגד לפירוקו המוחלט. רוזוולט חלה בשפעת שהתפשטה בארצות הברית ב־1918. ב־1919 הוא ספג ביקורת בעיתונות מאחר שלא טיפל ביחסים הומוסקסואליים בין חיילים בצי לבין אזרחים. בנוסף, רוזוולט ואשתו, שגרו בשכנות לצד התובע הכללי של ארצות הברית, אלכסנדר מיטשל פאלמר, כמעט נהרגו כשפצצות שהטמינו אנרכיסטים בביתו של פאלמר, בו היו מספר דקות קודם, התפוצצו. אחד מחלקי הפצצה נחת בשטח הבית שלהם. מסע בחירות לתפקיד סגן הנשיא רוזוולט התפטר מתפקידו ב־1920. באותה שנה נבחר כמועמדה של המפלגה הדמוקרטית לתפקיד סגן נשיא ארצות הברית לצד המועמד לנשיאות, המושל ג'יימס קוקס מאוהיו. אף על פי שמועמדותו הפתיעה את רוב האנשים, הוא נחשב כאדם שיוכל לאזן את קוקס: מתון, תומך בווילסון, ותומך בחוק היובש. רוזוולט היה בן 38, צעיר בארבע שנים מגילו של תאודור כשנבחר לסגן נשיא. המועמדות ספגה כישלון צורב, וקוקס ורוזוולט הובסו על ידי וורן הרדינג וקלווין קולידג' הרפובליקניים בהפרש גדול. מאוכזב מכישלונו פרש רוזוולט מהחיים הפוליטיים למשך שנים אחדות, ופנה לעסוק במשפטים במגזר האזרחי. נכות בעקבות מחלת שיתוק ילדים באוגוסט 1921, בעודו נופש באי קמפובלו שבניו ברנזוויק, קנדה, יצא רוזוולט לשיט עם חברים במפרץ פאנדי, ובמהלכו נפל למימיו הקפואים של המפרץ. באותו הלילה החל לחוש ברע, חום גופו עלה, והוא סבל מכאבים עזים ברגליו ובגבו. לאחר שהתעורר בבוקר שלמחרת גילה כי רגליו רדומות. מצבו המשיך להידרדר במהירות, ומספר ימים לאחר מכן הוא כבר היה משותק לחלוטין מהמותניים ומטה. רופאים שבדקו את רוזוולט קבעו כי הוא נפגע ממחלת שיתוק הילדים, מחלה נפוצה וחשוכת מרפא באותה העת, וכי השיתוק שנגרם לו הוא לצמיתות. רוזוולט סירב להשלים עם רוע הגזירה, ולמשך שארית ימיו האמין, כנגד כל הסיכויים, כי הוא יחזור לעשות שימוש ברגליו. בתקווה להביא להקלה במצבו, הוא החל לעבור טיפולי הידרותרפיה, וב־1926 רכש לשם כך את בית הנופש בוורם ספרינגס, מקום בו יסיים את חייו קרוב ל־20 שנים מאוחר יותר. בסיועם המסור של אלינור וחברים קרובים הצליח רוזוולט להשתקם מעט ואף למד ללכת מספר צעדים בסיועו של אדם נוסף, תוך שהוא נעזר בברזלים מיוחדים שהוצמדו לרגליו ובמקל הליכה. רוזוולט עמל קשה בניסיון לשכנע אנשים כי מצבו משתפר, מכיוון שהאמין כי דבר זה יסייע בידו להתמודד על משרה ציבורית בעתיד. עובדת היותו נכה רגליים המשתמש בכיסא גלגלים לא הוחצנה מעולם על ידי התקשורת. רוזוולט גם דאג שלא להצטלם כשהוא יושב על כיסא גלגלים. בפני הציבור הוא היה מופיע כשהוא עומד ונתמך על ידי אדם נוסף (לרוב היה זה בנו או אחד מעוזריו), ואת נאומיו היה נושא כשהוא נשען על דוכן שהוקם במיוחד למענו. מאמציו אלה נשאו פרי, ובמהלך שנותיו הרבות בפוליטיקה, רוב אזרחי ארצות הברית לא היו מודעים לחומרת מצבו. לפני היבחרו לנשיא, רוזוולט היה אחד האישים הראשונים שסייעו לקהילה הסובלת מלקויות מחלת שיתוק הילדים. הוא היה הראשון שהקים מוסדות שיקום ואיסוף תרומות למחקר המחלה. רוזוולט השקיע מממונו האישי בהקמת מוסדות אלה ובניהולם, וקבע גם מי ינהל אותם אחרי פרישתו. מוסדות אלה תרמו רבות לשיפור איכות חייהם של הלוקים בהשפעות מחלת שיתוק הילדים, לחקר המחלה ולמציאת חיסון כנגדה.[א][5] מחקר מדעי היסטורי מקיף שהוכן בשנת 2003 ושבדק ביסודיות את נתוני מחלתו של רוזוולט מצא סבירות גבוהה לכך שהסיבה לשיתוקו לא אובחנה נכון בשעתה ונגרמה כנראה כתוצאה מתסמונת גייאן־בארה ולא משיתוק ילדים,[6] אולם המסקנה לא נתמכת בידי היסטוריונים.[דרוש מקור] באותם הימים תסמונת גייאן־בארה לא הייתה מוכרת היטב לרופאים בארה״ב, והן לה והן לשיתוק ילדים לא היה מרפא. מושל ניו יורק רוזוולט המתין לשעת הכושר הנכונה לחזור לפעילות ציבורית, וגם בתקופת פרישתו המשיך לשמור על קשרים טובים עם דמויות מפתח במפלגה הדמוקרטית, בעיקר בניו יורק. אף על פי שבתחילה נודע כמתנגד למנגנון הטמאני הול, הוא נאלץ למתן את גישתו כלפי הקבוצה. ב־1922 תמך במועמדותו של אל סמית' בבחירות לתפקיד מושל ניו יורק, וסייע לו בניצחונו ב־1924 מול בן דודו, תאודור רוזוולט, הבן. רוזוולט גם תמך בסמית' כראש המשלחת הדמוקרטית בניו יורק ב־1924 וב־1928, בה נבחר סמית' להיות מועמדה של המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית. נאום התמיכה שלו בסמית' ב־1924 סימן את חזרתו לחיים הפוליטיים. בחירותלאחר שסמית' החליט להתמודד על הנשיאות, הוא פרש מתפקיד המושל. כחודש לפני הבחירות, הדמוקרטים עדיין לא הצליחו למצוא מחליף לסמית'. כמה מועמדים שהוצע להם לרוץ במקום סמית' סירבו או פרשו מטעמים שונים. הדבר היה חשוב, שכן מושל דמוקרטי יוכל לעזור לסמית' לזכות ב־47 האלקטורים. בתור פרוטסטנטי כפרי שלא נודע בעמדותיו כלפי חוק היובש ותמך בוודרו וילסון, נחשב רוזוולט כמחליף אידיאלי, אולם הוא לא היה בטוח בניצחונו. הרופאים ביקשו ממנו לחכות. בנוסף, התחושה הייתה שהרברט הובר, שינצח את סמית' בקלות בבחירות, יבחר לכהונה נוספת ב־1932. ב־1932, כך נטען, יוכל רוזוולט להיבחר לתפקיד המושל, ולהתמודד על תפקיד הנשיא בבחירות של 1936. לבסוף, הסכים רוזוולט להתמודד, לאחר שהדמוקרטים במדינה תמכו בו ותוך שהוא נאלץ להתפייס עם הטמאני הול. בעוד שסמית' עצמו כשל בבחירות לנשיאות, רוזוולט זכה בבחירות למושלות ניו יורק בהפרש של פחות מאחוז אחד, 25,608 קולות מתוך יותר מארבעה מיליון. מנהלת הבחירות שלו הייתה אנה רוזנברג, שהחלה אז בנסיקתה. ב־1 בינואר 1929 הוא מונה למושל ניו יורק. הוא כיהן בתפקיד זה עד שנבחר לנשיא ארצות הברית ב־1932. כהונתו כמושל שימשה כפלטפורמה ממנה יוכל לעבור לתפקיד הנשיא. כהונה ראשונה, 1929–1931רוזוולט נודע כמושל רפורמיסט, ובמהלך כהונתו הוא ביצע שינויים ארגוניים רבים בתשתיות החשמל ובשירות בתי הסוהר. הוא היה אחד המתנגדים החריפים ביותר של השחיתות של הטמאני הול, אך מכיוון שנזקק לתמיכתו של הגוף, אולץ למתן את דעותיו ונמנע מלפעול נגדו בגלוי. הוא פיטר עובדים שהואשמו בשחיתות והקים ועדה לשירות הציבור. לאחר נפילת בורסת המניות של ניו יורק באוקטובר 1929 ושקיעת המדינה בשפל הגדול, החל רוזוולט לנקוט במדיניות שנועדה להקל על האוכלוסייה שנפגעה מהמשבר, ופיתח תוכנית רווחה מקיפה. בעצת הנשיא הרברט הובר הוא פנה לבית המחוקקים של ניו יורק, וביקש הקצאה של 20 מיליון דולר, אותם השקיע ביצירת מקומות עבודה בתקווה להמריץ את הביקוש ולהילחם באבטלה. הצעדים השפיעו על תוכניות הניו דיל. המאבק בשפל הגדול הביא את רוזוולט למסקנה כי רק על ידי חיזוק כוחו של הממשל הפדרלי והתערבות בשווקים הפיננסים תוכל המדינה להיחלץ מהמשבר. מדיניות כלכליתרוזוולט התייעץ עם אקדמאים ועובדים סוציאליים, וגם עם אלינור, שהיו לה חברים טובים שעסקו בתחומים. בהמלצתה, הוא מינה את אחד מחברותיה, פרנסס פרקינס, לתפקיד נציבת התעשייה, והיא העבירה חוקים רבים לטובת הפועלים. הוא פיתח את אחת התוכניות המקיפות לטיפול במשבר מבין כל מדינות ארצות הברית, לחץ על המועצה המחוקקת להעביר חוקי פנסיה וביטוח אבטלה. רוזוולט, שנכנס לתפקידו בעת שהמדינה הייתה בעודף תקציבי של 15 מיליון, עזב אותו עם גירעון עצום של 90 מיליון דולר. הטמאני הול ובחירה מחדשאחת מחולשותיו הגדולות של ממשל רוזוולט הייתה השחיתות של הטמאני הול, וראש עיריית ניו יורק, ג'ימי ווקר, היה בובה של הטמאני. רוזוולט נאלץ לזכות בתמיכת הטמאני הול כדי להיבחר מחדש, וגם כדי להפוך לנשיא בעתיד. הוא נאלץ לא להתערב בענייני העירייה. לקראת הבחירות לתפקיד המושל, הוא הנהיג חקירה בנוגע לשוחד בעירייה. צעדיו של רוזוולט התבררו כפופולריים בקרב הציבור, והוא נבחר מחדש לתפקיד ב־1930 בהפרש של כ־14%. הרפובליקנים עדיין נחשבו למפלגת השפל הגדול. מערכת הבחירות לנשיאות
 לאור הצלחתו והפופולריות הרבה שלו כמושל ניו יורק, עלה שמו של רוזוולט, באופן טבעי, כאחד המועמדים האפשריים של המפלגה הדמוקרטית לבחירות לנשיאות ארצות הברית ב־1932. המאבק על המינוי היה סוער במיוחד, שכן ברור היה כי הנשיא הרפובליקני המכהן, הרברט הובר, סובל מחוסר תמיכה בולט וכי סיכויו להיבחר מחדש קלושים. האמונה הרווחת הייתה כי האדם שיזכה במינוי במפלגה הדמוקרטית יהיה ככל הנראה נשיא ארצות הברית הבא. אל סמית' זכה לתמיכת מנהיגים מסוימים במפלגה, אולם רוזוולט שלט במפלגה בניו יורק. לאחר מאבק פנים־מפלגתי עיקש זכה רוזוולט במינוי, לאחר שהצליח לקבל את תמיכתם של אישים רבי השפעה, בהם איל התקשורת ויליאם רנדולף הרסט ומספר פוליטיקאים מרכזיים כג'וזף קנדי, ויליאם גיבס מקאדו וג'ון גארנר. רוזוולט בחר בגארנר לרוץ עמו כמועמד לסגן הנשיא. בניגוד למסורת באותה התקופה, נסע רוזוולט אל הוועידה הדמוקרטית הלאומית בשיקגו כדי לקבל את המועמדות. בנאומו הבטיח לספק "עסקה חדשה (ניו דיל New Deal) לעם האמריקני". במערכת הבחירות עצמה שיגר רוזוולט מסרים מעורבים, כשמחד גיסא תקף את הובר על היעדר ריסון תקציבי ומאידך גיסא הבטיח את שלושת ה־R־ים: הקלה (Relief), שיקום (Recovery) ורפורמה (Reform), אבל הבחירות, הפעם, לא נסובו סביב הבטחותיו של המועמד, אלא סביב כישלונו של הנשיא המכהן לעצור את המשך הידרדרותה של הכלכלה האמריקאית. רוזוולט יצר ברית בין העניים, איגודי העובדים, המיעוטים, העירוניים והלבנים בדרום. שחורים רבים בדרום עדיין לא יכלו להצביע באותה התקופה, כיוון שהמדינות הכריחו אותם לעבור מבחנים שמנעו מהם לבחור. כלכלנים טענו שרוזוולט והובר דיברו אחד בשביל השני. רוזוולט היה זה שגינה את כישלונו של הובר ליצור שגשוג או לעצור את הנפילה בכלכלה, וצחק על הגירעון הענק מתקופת הובר. הוא דרש הגבלה מידית לכל הוצאה ציבורית, לבטל ועדות ומשרדים חסרי תועלת, למזג בין משרדים ומחלקות, ולהגביל את ההוצאות. הוא גם דרש מטבע יציב. רוזוולט גם הצליח להשיג את קולות המתנגדים לחוק היובש, לאחר שטען שביטול החוק יוביל להכנסות ממסים. בבחירות, שנערכו בנובמבר 1932, ניצח רוזוולט ברוב של 57% מהקולות וזכה באלקטורים של כל המדינות פרט לשש. ההנחה המקובלת בקרב ההיסטוריונים כיום היא כי הבחירות הללו שינו את פני המפה הפוליטית במדינה, והיוו את תחילתה של המערכת המפלגתית החמישית. הקואליציה הדמוקרטית, שהורכבה מעובדים מאוגדים, שחורים בצפון, ומיעוטים כאיטלקים, פולנים ויהודים, השיגה רוב. לאחר הבחירות סירב רוזוולט להיפגש עם הובר לניסוח תוכנית משותפת לטיפול בשפל המתמשך, בטענה כי הדבר יביא להגבלתו. רוזוולט חשש כי הובר, שהתנגד לניו דיל, ינצל את הפגישה על מנת לנסות לשכנעו לבטל את התוכנית, ולהמשיך במקום זאת במדיניות הכלכלית שהוא דגל בה. בין ניצחונו של רוזוולט בבחירות לבין כניסתו לתפקיד, במרץ 1933, המשיך המצב הכלכלי להידרדר באופן קשה, כשמערכת הבנקאות קרסה כמעט לחלוטין, והציבור הרחב איבד את אמונו בבנקים. המונים החלו למשוך את פיקדונותיהם, דבר שהביא להתמוטטותם של בנקים רבים עד אשר כשני שלישים מהבנקים במדינה נסגרו כדי למנוע מהם פשיטת רגל.[7] רוזוולט סירב לבקשתו של הובר לצאת בהצהרת הרגעה לציבור המשקיעים, ולא עשה דבר כדי לנסות ולרסן את משבר הבנקים. המשבר החריף, וסכומי הכסף שהציבור החזיק הגיעו ל־6.3 מיליארד דולר, יותר מכפול משיעור הכסף במחזור לפני המשבר. הובר, שנתפס כאחראי העיקרי למשבר, סיים את כהונתו כאחד האנשים השנואים ביותר בארצות הברית. מספר פרשנים טענו כי זה בדיוק הלך הרוח הציבורי שאותו ביקש רוזוולט להשיג.[8] עוד לפני שהספיק להיכנס לתפקידו החדש, כמעט ומצא רוזוולט את מותו בהתנקשות. בעת שהתכונן לשאת נאום בעצרת במיאמי שבפלורידה, ירה לעברו מתנקש, הרג את ראש עיריית שיקגו, אנטון קרמרק, ופצע חמישה אנשים אחרים. רוזוולט לא נפגע והמתנקש נידון למוות והוצא להורג בכיסא חשמלי זמן קצר לאחר מכן. תקופת נשיאותו .jpg) רוזוולט החל את כהונתו ב־4 במרץ 1933, וסיים אותה כשמת ב־12 באפריל 1945. סך הכל כיהן במשך שתים עשרה שנים ושלושים ותשעה ימים. התיקון ה־20 לחוקת ארצות הברית, שאושרר ב־1933, העביר את יום ההשבעה מ־4 במרץ ל־20 בינואר. השבעתו ב־1937 התרחשה בתאריך החדש. כתוצאה מכך, כהונתו הראשונה נמשכה רק 1,418 ימים, ארבעים ושלושה ימים פחות מכהונה רגילה. בעת השבעתו של רוזוולט לתפקיד הנשיא ה־32, היה ברור לכול כי ארצות הברית נמצאת בעיצומו של אחד המשברים הכלכליים הגדולים בתולדותיה. חקלאים מצאו עצמם במצוקה קשה בעקבות ירידה חדה במחירי הירקות והפירות, הייצור צנח ביותר ממחצית וכך גם התוצר הלאומי הגולמי, שיעור האבטלה עמד על 25 אחוזים מכוח העבודה, ואילו ההשקעות בהקמת עסקים חדשים התכווצו בקרוב ל־85 אחוזים. משבר הבנקים המשיך להחריף, וכשני מיליון אמריקאים, שהיוו קרוב לשני אחוזים מכלל האוכלוסייה באותה תקופה, הפכו לחסרי בית. רוזוולט פנה לטפל במשבר, וכבר בעת נאום ההכתרה שלו התייחס לחששות הציבור מן השפל המתמשך באומרו את המשפט שהיה למטבע לשון ברבות השנים: ”אין לנו לפחד מדבר, לבד מהפחד עצמו”. רוזוולט האשים את הבנקאים ובעלי ההון, וטען כי רדיפתם אחר רווחים קלים היוותה את אחד הגורמים להתמוטטותה של הכלכלה. רוזוולט פנה גם לציבור ואישש את הבטחת הבחירות שלו – להוציא את תוכנית "הניו דיל" לפועל במהירות האפשרית. בעת כהונתו מינה הנשיא רוזוולט שמונה שופטים לבית המשפט העליון של ארצות הברית, יותר מכל נשיא אחר מלבד ג'ורג' וושינגטון, שמינה עשרה. בשנת 1941, שמונה מתוך תשעת השופטים בבית המשפט העליון היו מינויים של רוזוולט. כהונה ראשונההמשימות בפניהן ניצב ממשל רוזוולט ביומו הראשון היו ברורות וכללו: הקטנת שיעור האבטלה, חיזוק הבנקים, הורדת עלות המחיה, הגדלת ההשקעות והרחבת הסחר הבינלאומי. פעולתו הראשונה של רוזוולט, מיד עם כניסתו לתפקיד, הייתה טיפול בבעיית "פניקת הבנקים" שהחלה להתפשט בכל רחבי המדינה. כ־32 מדינות סגרו את הבנקים שלהן, בנוסף למחוז קולומביה. הפדרל ריזרב בניו יורק לא הצליח להיפתח לאחר שלקוחות מבוהלים משכו סכומים גדולים מתוכו. התוכנית של רוזוולט כללה הקלה – לעשרות מיליוני האמריקנים המובטלים; שיקום – לכלכלה המידרדרת; ורפורמה – תיקונים בכלכלה האמריקנית, ובעיקר במערכת הבנקאות והכספים. בתוכנית הרדיו שיחות ליד האח, הוא הציג את הצעותיו ישירות לציבור. הניו דיל הראשון (1933–1934)
במאה הימים הראשונים בתפקידו, התמקד רוזוולט בהקלה מידית. מ־9 במרץ עד 16 ביוני, העביר מספר חסר תקדים של חוקים, כשהוא מסתמך על הרוב שהדמוקרטים זכו לו בקונגרס. רוזוולט הסתמך על יועציו האקדמיים ועל סנאטורים בולטים, שטענו שהשפל נגרם מפני שהאנשים לא השקיעו או קנו דברים מתוך חשש. בנושא הבנקים, כינס רוזוולט מושב מיוחד של הקונגרס, ובו העביר הקונגרס חוק חירום לבנקים. החוק היה השלב הראשון בדרך לשיקום. כדי להחזיר את ביטחון הציבור בבנקים, חתם רוזוולט על חוק גלאס־סטיגל, שהקים את התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות, שיפקח על ההפקדות בבנקים. אחרי שיושבה בעיה ראשונית זו, פנה רוזוולט לבניית תוכניותיו הכלכליות במפורט. נאמן להבטחת הבחירות שלו, ובעזרת הצוות שלצידו, שכונה "טראסט המוחות" (Brain Trust), יועצים ואנשי אקדמיה כגון ריימונד מולי והכלכלן רקספורד גאי טגוול, החל רוזוולט להאיץ בקונגרס, וזה חוקק חקיקה חברתית רחבה וחסרת תקדים שביססה את "הניו דיל". חוקים רבים הביאו להקמת גופים ממשלתיים שנועדו להוציא את ארצות הברית מהשפל. בנושא השיקום, המשיך רוזוולט את תוכניותיו של הובר למובטלים תחת שם חדש: מנהל השיקום הלאומי. הרשות האהודה ביותר בקרב הציבור ולדעתו של רוזוולט הייתה חיל השימור האזרחי, שהעסיק 250,000 נערים מובטלים לצורך עבודה בפרויקטים כפריים. הקונגרס העניק לוועדת הסחר הפדרלית סמכויות חדשות וסיפק הקלות במשכנתה למיליוני חקלאים ובעלי בתים. רוזוולט הרחיב את הרשות שהקים הובר, איגוד המימון השיקומי, והפך אותו למקור מרכזי למימון תעשיות ומסילות ברזל. רוזוולט הקדיש מאמץ לנושא השיקום החקלאי והקים את מנהל התיאום החקלאי, שניסה לשמור על מחירים גבוהים בכך ששילם לחקלאים על מנת שישמידו יבולים. הרפורמה בכלכלה הייתה מטרת חוק השיקום התעשייתי הלאומי (National Industrial Recovery Act) שעבר ב־1933. החוק כונן את "מינהל השיקום הלאומי" (National Recovery Administration), וניסה לעצור את התחרות בין חברות ועסקים על ידי כבילתם לכללים קבועים שנגעו למחירי מכירה מינימליים, הגבלת הייצור, והסכמה שלא להתחרות האחד בשני. התעשיינים המובילים נאלצו להעלות שכר כדי לאשר את התוכנית שתהיה לטעמם. החוק עודד איגודי עובדים וביטל חוקים נגד מונופולים. ב־27 במאי 1935 פסק בית המשפט העליון של ארצות הברית שהתוכנית אינה חוקתית. התוכנית לא הייתה פופולרית מתחילתה ונחלה כישלון חרוץ. ב־1933, חוקי בנקים חדשים עברו. ב־1934, הוקמה הרשות לניירות ערך (Securities and Exchange Commission), שנועדה להסדיר את פעולתן של הבורסות האמריקאיות ולמנוע את הישנות המשבר. בראש הרשות הוצב תורם מרכזי למסע הבחירות, ג'וזף קנדי. רוזוולט רצה להנהיג שכר מינימום, בטענה שלשום עסק שמשלם פחות משכר הולם לעובדיו אין זכות להתקיים. הייתה זאת הרפורמה המשמעותית האחרונה בניו דיל. את השיקום הוביל רוזוולט בעזרת השקעות פדרליות. מנהל השיקום התעשייתי הלאומי השקיע 3.3 מיליארד דולרים במנהל עבודות ציבוריות, כדי להתניע את הכלכלה. הוא גם הקים את רשות עמק טנסי (Tennessee Valley Authority), שהייתה החברה הממשלתית ורשות התכנון הגדולה ביותר בארצות הברית עד היום. הרשות בנתה סכרים ותחנות כוח, הגנה מפני שיטפונות, והפכה את החקלאות בעמק טנסי מוכה העוני למודרנית. בנוסף, ביטל הממשל בראשות רוזוולט את חוק היובש, ובכך הגדיל את ההכנסות ממסים. אחת הפעולות הכלכליות הזכורות ביותר של רוזוולט התרחשה ב־5 באפריל 1933 עת הוציא הכרזה ההופכת החזקת זהב לבלתי חוקית: כל אדם שהחזיק במטבעות או מטילי זהב היה חייב להעבירם לידי הממשלה בתמורה לכסף מזומן. הצעד היה שנוי במחלוקת, שכן מעשית, הייתה פעולה זו שקולה להפקעת הזהב שבידי האזרחים. ההשלכה המשתמעת הייתה נטישה של תקן הזהב, שכן המירות דולרים לזהב היא ביסוד התקן. מאוחר יותר באו תקנות שאסרו על תשלום חובות בזהב ושחררו את הממשל מחובתו לשלם בזהב.[9][10] החוק נועד לשחרר את הכלכלה מפני הדפלציה. רוזוולט ניסה למלא את הבטחת הבחירות שלו, והביא גם לקיצוץ נרחב בהוצאות הממשלה. הוא הקטין את תקציב הביטחון מ־752 מיליון דולר ב־1932 ל־531 מיליון ב־1934, וקיצץ 40% מההטבות ליוצאי צבא בכך שהסיר 500,000 יוצאי צבא ואלמנות מזכאות לפנסיה והקטין את ההטבות לשאר, ובנוסף קיצץ במשכורות העובדים הממשלתיים והקטין השקעות במחקר ובחינוך. המחאה המאורגנת של יוצאי הצבא הובילה להחזרת ההטבות ב־1934, אולם רוזוולט מנע מהם לקבל בונוס במזומן. הקיצוצים בהטבות לא שרדו, וביוני 1933 החזיר רוזוולט 50 מיליון דולרים לתקציב הפנסיה, והקונגרס הוסיף עוד 46 מיליון דולר. יוצאי הצבא הצליחו לזכות בהטבות שיועדו להגיע אליהם ב־1945, לאחר שהקונגרס ביטל את הוטו של הנשיא בינואר 1936. כ־2% מהתוצר נכנסו לכלכלה, והתניעו אותה. ב־23 במרץ 1933, חתם רוזוולט על חוק שהתיר צריכה של משקאות חריפים עם 3.2% אלכוהול. זאת לאחר העברת התיקון ה־21 לחוקת ארצות הברית, שאושרר מאוחר יותר באותה השנה. הניו דיל השני בעקבות הבחירות לקונגרס ב־1934, שבהן זכתה המפלגה הדמוקרטית ברוב מכריע בשני בתי הקונגרס, החל ממשל רוזוולט בפעילות חקיקתית ומנהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו דיל השני. בין התוכניות המרכזיות בניו דיל השני נכללו: מינהל קידום העבודות (Works Progress Administration) שסיפק עבודה למיליוני אנשים, והפך לאחד הגופים הגדולים שהוקמו במסגרת הניו דיל. הגוף, בשיאו ב־1938, הצליח להוריד את האבטלה מ־20.6% ב־1933 ל־12.5% בלבד. חוק הביטוח הלאומי (Social Security Act) שהעניק עזרה לכל אדם מעל גיל שישים וחמש באמצעות קצבה, ביטוח בריאות בסיסי, וסיוע תעסוקתי לנכה. הסנאטור רוברט וגנר הוביל לחוק שהפך לחוק יחסי עבודה לאומי (National Labor Relations Act) שבמסגרתו ניתנה למועסקים ממשלתיים הזכות להתארגן, להקים איגודים מקצועיים לנהל משא ומתן קולקטיבי ולשבות.  בעוד שהניו דיל הראשון זכה לתמיכה רחבה, הניו דיל השני נחשב לפוגע בעסקים. הדמוקרטים השמרנים בהנהגת אל סמית' ו"ליגת החירות האמריקנית" השוו בין רוזוולט לבין קרל מרקס וולדימיר איליץ' לנין. אולם רוזוולט הוביל לזיהוי יריביו עם העשירים שהתנגדו לניו דיל, וחיזק את מעמדו. איגודי העובדים החדשים, שחוזקו בידי חוק וגנר, גדלו במיליונים והפכו לתומכים מרכזים של רוזוולט ב־1936, 1940 ו־1944. כהונה שנייה
 בבחירות של 1936, תמך רוזוולט בתוכניות הניו דיל אל מול מושל קנזס, אלף לנדון, שקיבל את רוב תוכניות הניו דיל אולם טען שהוא היה עוין לעסקים ובזבזני. רוזוולט וגארנר השיגו 60.8% מהקולות וניצחו בכל המדינות פרט למיין ולורמונט. הדמוקרטים השיגו רוב גדול בקונגרס. רוזוולט זכה לתמיכה מצד דמוקרטים מסורתיים, חקלאים קטנים, הדרום הדמוקרטי הלבן, קתולים, מנגנונים פוליטיים בערים הגדולות, איגודי עובדים, שחורים בצפון (אלו שבדרום לא יכלו להצביע), יהודים, אינטלקטואלים וליברלים פוליטיים. קואליציית הניו דיל נותרה חזקה עד לשנות השישים. בניגוד לכהונתו הראשונה, לא העביר רוזוולט יותר מדי חוקים משמעותיים בכהונתו השנייה. הוא העביר את חוק הדיור של 1937, חוק תיאום חקלאי שני, וחוק תקני עבודה הוגנים מ־1938, שהנהיג שכר מינימום והיה הרפורמה המשמעותית האחרונה בניו דיל. כשהכלכלה שוב החלה להידרדר ב־1937, ביקש רוזוולט מהקונגרס חמישה מיליארד דולרים למינהל קידום העבודות ולעבודות ציבוריות. הוא הצליח ליצור כ־3.3 מיליון משרות במנהל עד 1938. הפרויקטים שהנהיג המנהל היו בתי משפט ומשרדי דואר חדשים, מתקנים ותשתיות בפארקים לאומיים, גשרים ותשתיות חדשות בכל רחבי המדינה, וחפירות ארכאולוגיות. בנוסף העביר חוק חקלאים לאומי קבוע, ארגון מחדש של הממשל ותוכניות תכנון אזוריות. חלקים גדולים מהחקיקה הכלכלית של רוזוולט הותקפו בטענה שהם גוזלים מהמדינות את סמכותן החקיקתית. בית המשפט העליון של ארצות הברית, שארבעה משופטיו היו שמרנים, ביטל את "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" ובשנים 1935 עד 1937 ביטל גם חלקים מרכזיים מחקיקת ה"ניו דיל", בדרך כלל ברוב של 5 כנגד 4, ואיים לבטל את "חוק הביטוח הלאומי" ואת "חוק יחסי עבודה לאומי". מנגד, היו שופטים כמו קארדוזו וברנדייס, שהביעו תמיכה בצעדי הנשיא. רוזוולט, שעד אז לא עלה בידו למנות אפילו שופט אחד, החליט להסיר את המכשול המשפטי מעל דרכו בכל מחיר. הוא הציע לקונגרס "להזרים דם חדש" לבית המשפט, באמצעות סילוקם של השופטים שהגיעו לגיל 70. כדי שהתוכנית תהיה חוקתית, הסכים רוזוולט ששופטים שירצו להישאר, יישארו, אך יתווסף שופט חדש כנגדם, ובית המשפט יורחב במספר שופטיו. הקונגרס לא אישר את התוכנית "להעמסת בית המשפט", אך היא שירתה את מטרתו של רוזוולט – שני שופטים שנבהלו הצטרפו למחנה הליברלי, ויצרו רוב של 4–5 בעד הניו דיל. שופט אחר, ואן דוונטר, שלא היה מסוגל לעמוד בלחץ הציבורי, פרש מבית המשפט.[11] החל מ־1937, החל בית המשפט לתמוך יותר בחקיקה הכלכלית, ורוב השופטים השמרניים כבר פרשו. עד 1941, שמונה מבין תשעת השופטים בבית המשפט העליון היו מינויים של רוזוולט. מתוכם רק שניים נשארו בבית המשפט לאחר מותו. רוזוולט זכה לתמיכה מאיגודי העובדים החדשים, אולם התנגדותם לפדרציה האמריקנית לעבודה ולקונגרס הארגונים התעשייתיים פגעה בתמיכה שלו. המפלגה נחלשה בקרב הפועלים בין 1938 ל־1946. מדיניות כלכליתההוצאה הממשלתית עלתה מ־8% מהתוצר תחת הובר ב־1932 ל־10.2% מהתוצר ב־1936. החוב הלאומי, כאחוז מהתוצר, הוכפל תחת הובר, ועלה מ־16% עד ל־40% מהתוצר בתחילת 1933. הוא נותר קרוב ל־40% עד לסתיו 1941, ואז החל לגדול כתוצאה מהמלחמה.  כמה כלכלנים, בעיקר ג'ון מיינרד קיינס הבריטי, המליצו ליצור גירעון שיאושש את הכלכלה. התוצר ב־1936 היה גבוה ב־34% מ־1932 וב־1940, לקראת המלחמה, היה גבוה יותר ב־58%. כלומר, הכלכלה גדלה ב־58% במהלך תקופת רוזוולט, בשנות השלום, ועד 1945, במלחמה, גדלה ב־56%. האבטלה צנחה באופן דרסטי בכהונתו הראשונה של רוזוולט, מ־25% כשנכנס לתפקיד עד ל־14.3% ב־1937. לעומת זאת, ב־1938 היא עלתה ל־19%, וירדה ל־17.2% ב־1939. האבטלה צנחה שוב ל־14.6% ב־1940 ולבסוף צנחה ל־1.9% ב־1945, במלחמה. מספר המועסקים בכהונתו עלה ב־18.31 מיליון, והעלייה השנתית בשיעור העבודות הסתכמה ב־5.3% בממוצע בשנה. ב־1944, בנאום מצב האומה, טען שזכויות כלכליות בסיסיות הן מגילת זכויות שנייה. רוזוולט לא העלה את מס ההכנסה לפני המלחמה. לעומת זאת, מיסים על השכר הונהגו כדי לממן את הביטוח הלאומי ב־1937. הוא גם שכנע את הקונגרס להשקיע יותר כסף בתוכניות רבות שלא היה להן תקדים בתולדות המדינה. בגלל הלחץ להשיג הכנסה במהלך השפל, רוב המדינות העלו והוסיפו מיסים, כולל מסי מכירה ומסי הכנסה. הצעתו של רוזוולט לגבות מס על חסכונות תאגידים הייתה שנויה במחלוקת בין 1936 ל־1937, והקונגרס דחה אותה. במהלך המלחמה הוא ניסה להגיע למס הכנסה גבוה יותר ליחידים (כולל שיעור מס שולי של 91%) ותאגידים ולהגביל את שכר הבכירים. הוא גם פרסם צו נשיאותי באוקטובר 1942, שהקונגרס ביטל, שהעלה את שיעור המס השולי על משכורות שמעל 25,000 דולר (לאחר מס) ל־100%, וכך הגביל את המשכורות ל־25,000 דולרים (שווה ערך ל־366,000 דולרים כיום[דרוש מקור: נכון לאיזו שנה?]). כדי לממן את המלחמה, הקונגרס לא רק הרחיב את בסיס המס כדי שכמעט כל עובד ישלם מס, אלא גם הנהיג ניכוי מס במקור ב־1943. שימור וסביבהרוזוולט התעניין במשך שנים באיכות הסביבה ובשימור. הוא התעניין ביערנות בשטחי המשפחה שלו. כמושל וכנשיא, הנהיג פרויקטים רבים לשימור, בשם הגנת הסביבה. הוא הושפע בעיקר מבן דודו תאודור. אף על פי שלא היה בליין או ספורטאי כמו בן דודו, הוא ביצע תוכניות שימור לאומי כמוהו. הוא יצר מאה וארבעים שמורות טבע (בעיקר לציפורים) והקים עשרים ותשעה יערות לאומיים ועשרים ותשעה פארקים לאומיים. חזונו היה לפעול לשימור כל היערות הקיימים וליצור חדשים. כנשיא היה פעיל בהרחבת, מימון וקידום תוכנית היערות והפארקים הלאומיים. ברשויות שהקים במהלך הניו דיל, השתמש לצורך שיפור התשתיות. ב־1930 ביקרו ביערות כשלושה מיליון מבקרים בשנה. ב־1939, המספר כבר היה 15.5 מיליון. חיל השימור האזרחי הרחיב את תחומי אחריותו לפרויקטים של איכות הסביבה. במשך שתים עשרה שנים, הועסקו כ־3.4 מיליון צעירים, שבנו 13,000 שבילים, שתלו שני מיליארד עצים ושיפרו כ־201,168 קילומטרים של דרכי עפר. לכל מדינה היו פארקים משלה, ורוזוולט וידא שחיל השימור ישפר אותם. הוא מימן מערכת של סכרים שתוכל לשלוט בשיטפונות, לייצר חשמל, ולגרום למודרניזציה בקהילות הכפריות שנפלו בסמכותה של רשות עמק טנסי. בניית הסכרים ספגה ביקורת בטענה שהיא הייתה כנגד איכות הסביבה. מדיניות חוץתחת הנשיא וודרו וילסון, נכנסה ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בצד ההסכמה המשולשת, אולם דחיית הסכם חבר הלאומים ב־1919 סימנה את תחילת מדיניות הבדלנות. למרות הרקע שלו כתומך בוילסון, הוא ומזכיר המדינה של ארצות הברית, קורדל הול, ניסו למנוע פגיעה בבדלנות. רוזוולט תמך בסחר חופשי והתנגד לאימפריאליזם. אחת ממטרותיו הייתה סיום הקולוניאליזם האירופאי. השפל הגדול בארצות הברית החל כאירוע מקומי, אך השפעותיו ניכרו במהירות בכל העולם והניעו משבר כלכלי עולמי שבעקבותיו כונסה ועידה כלכלית בינלאומית בלונדון ב־1933. ארצות הברית השתתפה בוועידה, אולם כאשר הנציגים ניסו להגיע להסכמה על תוכנית בינלאומית לפתרון המשבר, הודיע רוזוולט במפתיע כי הוא אינו מכיר בוועידה, ודחה כל ניסיון להגיע להסכם שיחייב את ארצות הברית באופן שימנע ממנו לפעול ביד חופשית.[12] בעקבות דבריו של רוזוולט הפכה הוועידה לריקה מתוכן, ובסופו של דבר התמוטטה. הצהרתו של רוזוולט הייתה המשך ישיר למדיניות הבדלנות ששלטה בארצות הברית מאז המאה ה־19, ובאה לידי ביטוי מיוחד בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. מאז דחה הקונגרס את הצטרפותה של ארצות הברית לחבר הלאומים בסיומה של מלחמת העולם הראשונה, נמנעה ארצות הברית מלנקוט עמדה בעימותים ובמחלוקות בינלאומיות. רוזוולט נזהר מאוד לשמור על מדיניות זו, שזכתה לתמיכה רחבה בציבור ובכל קצות הקשת הפוליטית. עם כניסתו לתפקיד הוא הגה את מדיניות השכן הטוב, שנועדה לצמצם לאפס את התערבותה של ארצות הברית בענייניהן של מדינות אמריקה הלטינית שהיו תחת השפעתה מאז המאה ה־19. מאז הנהגת דוקטרינת מונרו ב־1823, נחשב האזור לאזור השפעה אמריקני. תחת מדיניות זו נסוגו כוחות הצבא האמריקני מהאיטי, והסכמים חדשים שנחתמו עם קובה ופנמה ביטלו את מעמדן כמדינות חסות של ארצות הברית. בדצמבר 1933 חתם על אמנת מונטווידאו על הזכויות והחובות של מדינות, שביטלה את הזכות להתערב בענייני מדינות אמריקה הלטינית.  עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב־1933 ופלישת איטליה לאתיופיה ב־1935 הביאו לחיזוק התנועה הבדלנית בארצות הברית. שיאה של גישה זו היה בקבלתם של חוקי הנייטרליות. הרוחות באירופה סערו עם התחמשותה מחדש של גרמניה הנאצית, מלחמת האזרחים הספרדית בה תמכו גרמניה ואיטליה בכוחותיו הלאומניים של הגנרל פרנקו, ונראה היה כי מלחמה חדשה היא בלתי נמנעת. ב־1936, חתמו גרמניה ויפן על הסכם אנטי־קומינטרן, אולם לא תיאמו אסטרטגיות. בינתיים העביר הקונגרס סדרה של חוקים שאסרו על העברת סיוע צבאי מארצות הברית לכל מדינה הנמצאת בעיצומה של לוחמה פעילה. החוק לא הבדיל בין תוקפן למתגונן, ולמעשה הפעיל את אותן סנקציות נגד שני הצדדים. רוזוולט התנגד נחרצות לחוק זה, שמנע ממנו לסייע למדינות ידידותיות כנגד תוקפנות, אך בגלל הלחץ הציבורי בעד החוק, תמך בו. זאת בעוד שהדיקטטורים באירופה ובאסיה החלו להתכונן למלחמת העולם השנייה. כשיפן פלשה לסין ב־1937, נטתה דעת הקהל לסין, ורוזוולט מצא כמה דרכים לעזור לה. בינתיים, הנהיג תוכנית לבניית צוללות שיוכלו לחסום את יפן.  בזמן שאירופה ניסתה למלא אחר דרישותיה הטריטוריאליות ההולכות וגדלות של גרמניה הנאצית, הודיע רוזוולט כי הוא לא יצטרף למלחמה נגדה וכי ארצות הברית תישאר נייטרלית בכל מצב שיהיה. עם חתימת הסכם מינכן, שלח רוזוולט לנוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה ואחד מחותמי ההסכם, איגרת בת שתי מילים: "איש טוב". רבים רואים בצמד מילים זה הבעת תמיכה במדיניות הפייסנות בעוד קיים מיעוט הטוען את ההפך.[13] רוזוולט סירב לפעול לטובת צ'כוסלובקיה והבהיר שארצות הברית תישאר נייטרלית. באביב 1939, אישר לצרפתים להזמין נושאות מטוסים אמריקניות, שלא הצליחו להגיע לשם בזמן לאחר נפילת צרפת ב־1940, ולכן מכר אותן לבריטים. באוגוסט 1939, שלחו לאו סילארד ואלברט איינשטיין את מכתב איינשטיין־סילארד לרוזוולט, בו הזהירו את ארצות הברית מפני תוכנית גרמנית לפיתוח נשק גרעיני. סילארד הבין שתגלית הביקוע הגרעיני תוכל ליצור תגובת שרשרת גרעינית שתיצור נשק להשמדה המונית. רוזוולט הקים בתגובה את הוועדה המייעצת לאורניום, שלבסוף החלה בפרויקט מנהטן, שיצר את הנשק הגרעיני הראשון. פרוץ מלחמת העולם השנייה הביא את רוזוולט לשנות את מדיניותו. נאמן להבטחתו, נמנע מלצרף רשמית את ארצות הברית למלחמה, אך עם זאת היה נחוש לעזור לבריטים במלחמתם נגד הנאצים. בעוד מרבית הקולות בארצות הברית המשיכו לקרוא לבדלנות, החל רוזוולט בהתכתבות חשאית עם וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה החדש, בניסיון למצוא דרכים לסייע לבריטניה שמשאביה הידלדלו במהירות. כיבושן המהיר של מדינות סקנדינביה ומערב אירופה בידי גרמניה הנאצית הביא לשינוי ראשון בדעת הקהל בארצות הברית ולסדק ראשון בחזית הבדלנית. נפילת צרפת וכיבוש פריז גרמו לזעזוע עמוק בחברה האמריקנית, ולהחלשה משמעותית נוספת של הקולות הבדלניים במדינה. רוזוולט ניצל את ההזדמנות והגה את תוכנית "השאל־החכר", שבעקבותיה החלה ארצות הברית להעביר כמויות גדולות של אספקה וציוד צבאי לבריטניה בתמורה להלוואות ולזכויות נוכחות אמריקאית בבסיסים צבאיים בריטיים. ככל שהמשיכה והתקדמה הלחימה באירופה, החל רוזוולט להאמין בחשאי כי לארצות הברית לא תהיה בסופו של דבר ברירה אלא להצטרף למלחמה. בריטניה ומושבותיה הפכו לכוח הבודד שלחם מול גרמניה בין 1940 ל־1941. בספטמבר 1940, חתמו גרמניה, יפן ואיטליה על ההסכם התלת־צדדי, ונודעו כמדינות הציר. רוזוולט, שלא רצה בתבוסת בריטניה, ניצל את השינוי בדעת הקהל. הציבור דרש הגדלת תקציב הביטחון, אף על פי שלא הייתה הסכמה בנוגע למידת ההתערבות האמריקנית. ביולי 1940, מינה שני מנהיגים רפובליקניים שצידדו בהתערבות, פרנק נוקס והנרי סטימסון, לתפקיד מזכירי הצי והמלחמה. שתי המפלגות תמכו בהגדלת הצבא, אולם הבדלנים הזהירו מפני מלחמה בלתי נחוצה. רוזוולט השתמש בכריזמה שלו כדי להשיג תמיכה במעורבות בינלאומית. הוא טען שעל אמריקה להיות "מחסן הנשק של הדמוקרטיה". ב־2 בספטמבר 1940, הודיע שהוא מתנגד לחוקי הנייטרליות. הוא העניק 50 משחתות אמריקניות ממלחמת העולם הראשונה לבריטניה. במדיניות חוץ, התייעץ רוזוולט עם הארי הופקינס, יועצו הבכיר. הם חשבו על דרכים יצירתיות לסייע לבריטניה ללא מלחמה. עד לסוף 1941, סירב רוזוולט לשלוח ספינות אמריקניות שיסייעו לבריטניה, והתעקש לשלוח אותן לסיורי ביטחון במערב האוקיינוס האטלנטי. בחירות 1940
 כהונתו של רוזוולט עמדה בפני סיום ב־1940. לאחר שנבחר מחדש ברוב סוחף לכהונה שנייה ב־1936, היה ברור לכל כי תהיה זו כהונתו האחרונה של רוזוולט בתפקיד הנשיא. מאז שג'ורג' וושינגטון, נשיאה הראשון של ארצות הברית, סירב לרוץ לכהונה שלישית ב־1796, נשמרה המסורת, ואף נשיא לא נבחר לכהונה שלישית מעולם. שני הנשיאים היחידים שניסו לזכות בנשיאות בפעם השלישית, יוליסס ס. גרנט ותאודור רוזוולט, זכו לגינויים חריפים. רוזוולט אמר תחילה כי אין בכוונתו לרוץ בפעם השלישית, אולם בעוד מדינות מערב אירופה החלו ליפול זו אחר זו לידי צבא הוורמאכט, הוא הגיע למסקנה כי רק ביכולתו להוביל את המדינה בתקופה קשה זו. רוזוולט לא בטח מספיק באף אדם כדי להעביר לידיו את שרביט המנהיגות, ולכן שאף לזכות בכהונה שלישית. המכשול היחיד שעמד בדרכו היה, כיצד לזכות בכך ללא קבלת ביקורת מבית כפי שקרה בעבר. בצעד אסטרטגי נועז, הצליח רוזוולט לגרום ליריבים בולטים בתוך מפלגתו שלא להתמודד נגדו על המועמדות לתפקיד. הוא גם העביר את ועידת המפלגה הדמוקרטית לשיקגו שם ידע כי יזכה לתמיכה גדולה. האהדה הרבה שרכש במהלך שנות נשיאותו פעלה לטובתו, ובוועידה עצמה נבחר להיות מועמדה של המפלגה ברוב גדול, לקול הקהל שצהל "אנו רוצים את רוזוולט, העולם רוצה את רוזוולט". רוזוולט זכה לתמיכת 946 צירים בסיבוב הראשון. סגן הנשיא החדש היה הנרי וולאס, אינטלקטואל ליברל שהיה מזכיר החקלאות. בעת מערכת הבחירות, הצהיר רוזוולט כי לא ישלח נערים אמריקנים להילחם במלחמות זרות, ועל בסיס הצהרה זו נבחר מחדש בבחירות לנשיאות, שנערכו בנובמבר 1940. הוא ניצח את המועמד הרפובליקני ונדל וילקי, ברוב של 55% מהקולות וזכה באלקטורים של 38 מדינות מתוך 48. מאוחר יותר הצטער רוזוולט על מתן הצהרה נחפזת כל כך. מיד עם היבחרו הורה על התחמשות מסיבית של צבא ארצות הברית, למורת רוחם של הבדלנים בהנהגת צ'ארלס לינדברג, שקראו לרוזוולט מחרחר מלחמה חסר אחריות. כהונה שלישיתכהונתו השלישית של רוזוולט נשלטה בידי מלחמת העולם השנייה. רוזוולט החל בחימוש מחודש ב־1938, למרות התנגדות מצד סנאטורים כמו רוברט טאפט. ב־1940, שתי המפלגות תמכו בהגדלת הצבא והצי. רוזוולט החל לנקוט בעמדה נוקשה כלפי הנאציזם, והחל בפיתוח דוקטרינה מדינית חדשה. באחד מנאומיו לעם האמריקני אמר כי הוא מאמין שארצות הברית צריכה להיות "ארסנל הדמוקרטיה", ולהגן על מדינות חופשיות מפני תוקפנות הטוטליטריזם.[14] שבוע מאוחר יותר נשא את נאום ארבע החירויות שבו קרא לשאוף ליצירת עולם המבוסס על ארבע חירויות של חופש הביטוי, חופש הדת והפולחן וחירות ממחסור ופחד. רוזוולט החל להבין יותר ויותר כי גרמניה הנאצית ובעלות בריתה מהוות סכנה לא רק לשלום באירופה אלא לעולם כולו, אולם נראה היה כי הוא נמצא בדעת מיעוט. קולם של הדוגלים באי התערבות במלחמה המשיך להישמע באופן בולט וחזק, ולרוזוולט לא הייתה ברירה אלא להסתפק בשמירה על מוכנות הצבא ומתן סיוע צבאי גדול לבעלות הברית מצד אחד, והקפדה על עקרונות הבדלנות מאידך. לפני המלחמה כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ביוני 1941, הסכים רוזוולט להרחיב את תוכנית השאל־החכר גם לסובייטים. הוא התחייב לבעלות הברית ב"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה". מאוחר יותר באותה השנה, ירתה צוללת גרמנית על משחתת אמריקנית, ורוזוולט הכריז שהצי האמריקני ילווה את ספינות בעלות הברית אל המזרח הרחוק, כשבריטניה תתקוף ספינות גרמניות אם יכנסו לאזור השיט האמריקני. באופן מעשי, הוא הכריז על מלחמת צוללות מול הגרמנים, בה תמכו כשני שלישים מהציבור. עד 1941, תוכניתו של רוזוולט ל"סיוע מלא ללא כניסה למלחמה" הצליחה מעל המצופה.[15] חיל הים האמריקני ליווה ספינות אספקה לבריטניה, נושאות מטוסים אמריקניות העבירו מטוסי קרב בריטיים בין נקודות לחימה שונות, וספינות הצי המלכותי הבריטי תוקנו בבסיסים אמריקניים. ב־14 באוגוסט 1941, נפגש רוזוולט בסודיות עם וינסטון צ'רצ'יל על סיפונה של אוניית מלחמה באוקיינוס האטלנטי, והשניים חתמו על מה שנודע בשם האמנה האטלנטית. האמנה הייתה למעשה הצהרת עקרונות משותפת למען השלום, והיוותה צעד נוסף בהתקרבות בין המדינות והתחייבות מוסרית של ארצות הברית להצטרף למלחמה. רוזוולט הורה למזכיר המלחמה, הנרי סטימסון, להתחיל בהכנות לוגיסטיות נרחבות לגיוס מיליוני חיילים אמריקנים ולמעורבות ארצות הברית במלחמה כוללת.[16] בשלב זה הכל היה מוכן לכניסתה של ארצות הברית למלחמה מלבד עילה מתאימה שתהיה מקובלת גם על מחנה המתנגדים. עילה זו הגיעה בהפתעה עם המתקפה היפנית על פרל הארבור. הקונגרס התווכח על שינוי חוקי הנייטרליות לאחר תקיפה גרמנית על נושאת מטוסים אמריקנית. התיקון החדש עבר על חודו של קול, ואפשר חימוש צי הסוחר. בתפקידו כמנהיג ארצות הברית לפני המלחמה ובמהלכה, ניסה רוזוולט להימנע מטעויותיו של וילסון במלחמת העולם הראשונה. וילסון דרש נייטרליות במחשבה ובמעשים, ואילו רוזוולט הבהיר שהוא תומך בבריטניה. בניגוד להלוואות במלחמת העולם הראשונה, ארצות הברית העניקה סיוע לבעלות הברית ללא ציפייה לתשלום. וילסון לא הגדיל את התעשייה המלחמתית לפני הכרזת המלחמה, בניגוד לרוזוולט. וילסון חיכה להכרזת המלחמה כדי לגייס חיילים, ואילו רוזוולט החל בגיוס עוד ב־1940. וילסון לא הפך את ארצות הברית לבעלת ברית רשמית, אולם רוזוולט כן. וילסון לא נפגש עם מנהיגי בעלות הברית אולם רוזוולט כן. וילסון דרש מדיניות חוץ עצמאית, כתוכנית ארבע עשרה הנקודות, אולם רוזוולט דגל בשיתוף פעולה בינלאומי. ב־1917, הכריזה ארצות הברית מלחמה על גרמניה. ב־1941, חיכה רוזוולט עד לתקיפה על פרל הארבור. וילסון סירב לשתף פעולה עם רפובליקנים, ואילו רוזוולט מינה רפובליקנים מובילים לתפקידים בכירים. וילסון סמך על הגנרלים הצבאיים במלחמה, ואילו רוזוולט היה זה שהחליט את ההחלטות החשובות. הוא דחה את רעיון שביתת הנשק ודרש כניעה חסרת תנאים. המתקפה על פרל הארבור
שאיפותיה האימפרליסטיות של יפן הקיסרית הביאו לפלישתה לסין ולפתיחת מלחמת סין–יפן השנייה ב־1937, וזאת למורת רוחה של ארצות הברית. תוקפנותה של יפן פגעה באינטרסים של ארצות הברית, וגרמה להגברת המתיחות בין שתי המדינות בעלות איבה רבת שנים האחת לשנייה. פרישתה של יפן מחבר הלאומים וחתימתה על ההסכם התלת־צדדי, שהביא להצטרפותה לברית מדינות הציר, הוסיפה שמן למדורה, והיטתה את דעת הקהל בארצות הברית כנגדה. רוזוולט החל לראות ביפן איום משמעותי, ושאף לרסן את שאיפותיה האימפריאליסטיות. מלבד הצעדים המדיניים שביצע, הוא אישר גם אספקת ציוד צבאי לסין, במסגרת חוק השאל־החכר, בתקווה כי הדבר יסייע לה בהדיפת הפולש היפני והחלשתו. במהלך שנת 1941 הגיעה המתיחות בין יפן לארצות הברית לשיא חדש ורוחות מלחמה החלו לנשב באוויר. ביולי של אותה שנה, כתגובה להמשך מגמות הכיבוש היפני בסין ובהודו־סין, החליטו רוזוולט וצ'רצ'יל על הטלת שורה של סנקציות כלכליות על יפן, בהן אמברגו על ייצוא נפט, סגירת תעלת פנמה לספינות יפניות והקפאת נכסים. רוזוולט האמין כי מעשים אלה יביאו לריסונה של יפן, אך הוא לא השכיל לחזות את ההשפעה הקיצונית שהייתה למהלכים אלה על הלך הרוח בהנהגה היפנית. יפן זעמה על התערבותה של ארצות הברית במה שנתפס אצלה כאינטרס לאומי. הסנקציות שהטילו ארצות הברית ובריטניה הביאו לפגיעה קשה בצבאה והביאו אותה למסקנה כי היא חייבת להשתלט על המושבות העשירות בחומרי גלם על מנת להשתחרר מהתלות במערב, וכי יש להילחם בארצות הברית, שהיא המכשול העיקרי להקמת האימפריה היפנית.     בבוקר 7 בדצמבר, הפציצו מטוסי הצי הקיסרי היפני את כל בסיסי הגיס האווירי של צבא ארצות הברית בפרל הארבור שבהוואי ואת כל ספינות המלחמה האמריקניות שעגנו במקום. חמש אוניות מערכה, שולת מוקשים אחת ושלוש משחתות טבעו, וחמש אוניות נוספות ניזוקו; 188 מטוסים הושמדו, ו־2,345 חיילים אמריקאיים נהרגו. מתקפת הפתע היפנית שיתקה את כוחה של ארצות הברית באזור, וחיסלה לזמן מה את יכולתה לשלוט במרחב הימי ואפשרה ליפנים לשלוט במרחבי האוקיינוס השקט. לאחר המתקפה, כבש הצבא היפני את גואם, וייק, הונג קונג, סיאם, הפיליפינים, מלאיה, בורמה וסינגפור. יום לאחר המתקפה, נשא רוזוולט את "נאום הקלון" בפני מושב משותף של שני בתי הקונגרס שבו כינה את מתקפת הפתע היפנית ”יום שייזכר לדיראון עולם”. המתקפה תפסה בהפתעה את הציבור בארצות הברית, ועוררה זעם עצום בכל רחבי המדינה. קריאות לנקמה הגיעו מכל הפלגים, החזית הבדלנית התפרקה כליל, והמדינה כולה התאחדה סביב מנהיגותו של רוזוולט שהכריז על מלחמה כוללת נגד האימפריה היפנית. ב־11 בדצמבר, שלושה ימים לאחר המתקפה, הכריזו גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בנות בריתה של יפן, מלחמה על ארצות הברית. לאחר למעלה משנתיים, נכנסה ארצות הברית עמוק לתוך הבוץ של מלחמת העולם השנייה. ישנם כותבים אשר טוענים כי רוזוולט וחברי ממשל היו מודעים מראש לתקיפה היפנית בפרל הארבור, ונתנו לה להתרחש כדי להוביל את ארצות הברית למלחמה. טענות אלו נחשבות כתאוריית קשר על ידי רוב ההיסטוריונים.[17]  לאחר ההתקפה על פרל הארבור, וכיבוש הפיליפינים, קטעה יפן את מסלול האספקה לסין. רוזוולט נפגש עם צ'רצ'יל בסוף דצמבר ותכנן ברית רחבה בין ארצות הברית, בריטניה, סין וברית המועצות. הברית כללה את תוכניתו של צ'רצ'יל לפלוש לצפון אפריקה (מבצע לפיד) ותוכנית של גנרלים אמריקניים לפלוש למערב אירופה, בעיקר לגרמניה (מבצע סלדג'האמר). בנוסף נוצר הסכם ליצור פיקוד ריכוזי התקפי שיורכב מנציגים אמריקניים, בריטים, הולנדיים ואוסטרליים, שיוכלו להציל את סין ולנצח את יפן. בערב השנה החדשה של 1942, הכריזו צ'רצ'יל ורוזוולט על שיתוף פעולה מלא, שייצג עשרים ושש מדינות שהתנגדו להסכם התלת צדדי. מעצר היפנים, האיטלקים והגרמנים
כשהמלחמה החלה, הסכנה שבתקיפה יפנית הובילה ללחץ להעביר אנשים ממוצא יפני שגרו באזורי החוף. הלחץ גבר בגלל חבלות וטרור. ב־19 בפברואר 1942, נאלץ רוזוולט לחתום על צו שהעביר ממקומם מאות אלפי מהגרים יפניים מדור ראשון, שלא הייתה להם אזרחות, וילדיהם, בעלי האזרחות הכפולה. הם נאלצו לוותר על רכושם ועסקיהם, והועברו למחנות מעצר שנבנו במקומות לא ראויים למגורים. לאחר שגרמניה הנאצית ואיטליה הפאשיסטית הכריזו מלחמה על ארצות הברית בדצמבר, 1941, רוזוולט נאלץ גם לעצור אזרחים גרמניים ואיטלקיים ללא אזרחות אמריקנית. מלחמת העולם השנייהרוזוולט רצה בפעולת תגמול מהירה על המתקפה היפנית, ודרש את הפצצת יפן עצמה במהירות האפשרית. בקשתו מולאה עם יציאתה לפועל של הפשיטה של דוליטל, מספר חודשים לאחר מכן. הפשיטה הייתה זריקת מרץ לציבור האמריקאי והביאה להרמת המורל הצבאי. אולם למרות זעמו על יפן, החליט רוזוולט כבר בתחילת המלחמה, לרכז את מרב המאמצים בחזית האירופית מתוך הערכה כי האיום הממשי האמיתי נובע מגרמניה הנאצית, והכנעתה תוביל בסופו של דבר גם לניצחון על יפן. בדיונים שהתקיימו בין "שלושת הגדולים" רוזוולט, צ'רצ'יל וסטלין הוחלט כי ארצות הברית ובריטניה ירכזו את מרב מאמציהם בזירת צפון אפריקה ובזירת האוקיינוס השקט בעוד שברית המועצות תמשיך להילחם בחזית המזרחית. "שלושת הגדולים" בצוותא עם צ'יאנג קאי שק, מנהיג הרפובליקה הסינית, המשיכו לתאם ביניהם את אסטרטגיית המלחמה, בסדרה של ועידות מתוקשרות שהתקיימו לסירוגין לכל אורך המלחמה. בין היתר הורה רוזוולט על הקמת המשרד לשירותים אסטרטגיים ומינה את ידידו ויליאם ג'יי. דונובן לעמוד בראשו. ב־1942 חל מפנה במלחמה לטובת בעלות הברית. כוחות בריטים ואמריקאים נחלו הצלחה בכמה זירות עיקריות שהסבו נזק רב ואבדות כבדות למדינות הציר. הוורמאכט נחל הפסד צורב בקרב אל־עלמיין השני והרוסים ניצחו בקרב סטלינגרד והחלו בהדיפת כוחות מדינות הציר. גם בחזית האוקיינוס השקט חל מפנה כשארצות הברית ניצחה בקרב מידוויי. בעקבות נטיית המלחמה לטובת בעלות הברית, החלו להופיע חילוקי דעות אסטרטגיים בין בעלות הברית, שנסובו סביב נושא הפלישה לצרפת ופתיחת חזית שנייה באירופה. סטלין דרש להוציא את הפלישה לפועל במהירות כדי להסיט את הוורמאכט לחזית השנייה ולהקל על הצבא האדום שהיה מותש וספוג אבדות. צ'רצ'יל העדיף קודם פלישה לאיטליה הפאשיסטית, שלהערכתו הייתה נקודת תורפה של הרייך השלישי ובמבצע לפיד נחתו כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה. בינואר 1943 כינס צ'רצ'יל את ועידת קזבלנקה בהשתתפות צ'רציל ורוזוולט. סטלין הוזמן גם הוא, אך לא הגיע. בוועידה זו הסכימו בעלות הברית להמשיך לתת דגש ללחימה באגן הים התיכון. בפגישה זו רוזוולט גם תמך באנרי ז'ירו כמנהיג של צרפת החופשית במקום הגנרל שארל דה גול. רבים בהנהגה הצבאית בארצות הברית היו בדעתו של סטלין, והאמינו כי פלישה לצרפת תביא לסיום מהיר של המלחמה. למרות זאת, רוזוולט תמך בתוכניתו של צ'רצ'יל, ובקיץ של שנת 1943 פלשו בעלות הברית לסיציליה וממנה פלשו לאיטליה עצמה. הקרב שהתפתח היה קשה מאוד ונמשך למעלה משנה וחצי. בוועידת טהראן, שהתקיימה בסוף אותה שנה, הוחלט סופית לרכז את מרב המאמצים בפתיחת חזית שנייה בצרפת. רוזוולט הבטיח לסטלין להביא להאצת ההכנות למבצע ולהוציאו לפועל במהירות האפשרית. לקראת בוא הקיץ בשנת 1944 תמו ההכנות למבצע. רוזוולט בחר בגנרל דווייט אייזנהאואר על פני ג'ורג' מרשל לעמוד בראש כוח הפלישה המשותף של בעלות הברית. הפלישה קיבלה את הקוד מבצע אוברלורד ויצאה לפועל ב־6 ביוני 1944 בנחיתתם של למעלה מ־300 אלף חיילי בעלות הברית בחופי נורמנדי, במה שנחשב לפלישה הימית הגדולה בהיסטוריה. עם שוך הקרבות הראשונים ברור היה כי המבצע נחל הצלחה רבה. גרמניה אולצה לפצל את כוחותיה לשניים דבר שהחליש את כושר עמידתה. בעלות הברית השתלטו על חופי צרפת והחלו בהדיפת גרמניה הנאצית ובעלות בריתה אט אט מאירופה. בשלב זה ניצחונן של בעלות הברית היה ברור לכול, וזמנם של הרייך השלישי והאימפריה היפנית היה קצוב.[18] פרויקט מנהטן
ב־2 באוגוסט 1939 פנה אלברט איינשטיין במכתב אל רוזוולט, ובו התריע על יכולתה של גרמניה הנאצית לפתוח נשק גרעיני. בעקבות מכתב זה הורה הנשיא להגביר את המחקר בפיזיקה גרעינית. ב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון.[19] רוזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942, חמישה חודשים לאחר כניסתה של ארצות הברית למלחמה, קיבל רוזוולט החלטה להוציא את התוכנית אל הפועל בהיקף מלא. למטרה זו הוקם פרויקט מנהטן, שקיבל בהוראתו של רוזוולט הקצאת משאבים גדולה ועדיפות גבוהה, ובמסגרתו פותחו פצצות גרעיניות ששתיים מהן הוטלו על יפן עוד במהלך המלחמה. כהונה רביעית וההידרדרות בבריאותו  ,_14_February_1945_(USA-C-545).jpg) בריאותו של רוזוולט החלה להידרדר במהירות החל מ־1940, ועד הבחירות לנשיאות ארצות הברית שנערכו ב־1944 הוא אובחן כסובל מבעיות בריאותיות רבות, שכללו לחץ דם גבוה, נפחת, טרשת עורקים ותעוקת לב. למרות זאת, מנהיגותו של רוזוולט בזמן המלחמה שימרה את הפופולריות שלו, ובניגוד לבחירות ב־1940, שבהן התמודדותו הייתה נושא שנוי במחלוקת, למעטים היה ספק הפעם כי רוזוולט ינסה לזכות בכהונה רביעית. לאורך כל מערכת הבחירות ניסו הרפובליקנים לנצל את בריאותו הרופפת, וטענו כי הוא חולה מדי ואינו כשיר לשמש כנשיא. חששות אלה לא היו רק נחלתם של הרפובליקאים, וגם קולות מתוך מפלגתו של רוזוולט הביעו דאגה שמא לא יחיה עד סיום כהונתו. רק ביום האחרון של הוועידה הדמוקרטית (אנ'), ב־21 ביולי 1944, הודיע רוזוולט סופית כי הסכים להיות המועמד מטעם הדמוקרטים לבחירות הקרובות וזכה ב־92% מהקולות. בהתאם לחוקת ארצות הברית, במקרה בו הנשיא המכהן נפטר, סגנו מושבע לנשיאות במקומו. לחץ כבד הופעל על רוזוולט להחליף את סגנו, הנרי ואלאס, שנתפס כבעל דעות שמאליות קיצוניות מדי, באדם מתון יותר. לאחר לבטים בחר רוזוולט בסנאטור האלמוני הארי טרומן ממיזורי כשותפו למרוץ, וועידת המפלגה הדמוקרטית אישרה את המינוי. למרות החששות, ניהל רוזוולט מערכת בחירות נמרצת. הוא התמודד מול המועמד הרפובליקני, תומאס דיואי, שהיה מושל ניו יורק וליברל. האופוזיציה תקפה את ממשל רוזוולט על שחיתות, ביורוקרטיה, סובלנות כלפי קומוניזם ומחדלים צבאיים. איגודי העובדים, שגדלו במהלך המלחמה, תמכו ברוזוולט. לבסוף הצליח רוזוולט לזכות בכהונה רביעית כאשר ניצח בבחירות שנערכו ב־7 בנובמבר את דיואי, ברוב של 53.4% מקולות הבוחרים, כשהוא סוחף אחריו 36 מדינות שהעניקו לו 432 אלקטורים. במהלך מסע הבחירות תמך בהקמת ארגון האומות המאוחדות, וניצחונו סימל תמיכה במעורבותה של ארצות הברית בעניינים בינלאומיים. ימיו האחרונים ועיצוב העולם שלאחר המלחמהלאחר שהניצחון בחזית האירופאית נראה מובטח, החל רוזוולט במאמצים להביא את בעלות הברית לידי הסכמה באשר למדיניות המשותפת שבה יש לנקוט לאחר סיום המלחמה. בוועידת יאלטה הצליח רוזוולט לקבל את הסכמתו של סטלין להצטרף לארגון האומות המאוחדות שאותו יזם. הוא גם קיבל ממנו הבטחה להצטרף למלחמה נגד יפן 90 יום לאחר סיום המלחמה באירופה. מנגד, הסכימו צ'רצ'יל ורוזוולט לדרישתו של סטלין לספח לברית המועצות את השטחים שנכבשו בזמן המערכה בפולין. הוחלט כי פולין, כתמורה על אובדן השטחים במזרח, תפוצה בשטחים ממערב לה. סטלין הבטיח עצמאות ועריכת בחירות חופשיות בכל מדינות מזרח אירופה שנכבשו על ידי הצבא האדום, אך הבטחה זו לא קוימה וסטלין הקים את הגוש המזרחי. היסטוריונים רבים מחזיקים בדעה כי רוזוולט ידע על כוונותיו האמיתיות של סטלין במזרח אירופה, אך התעלם מהן. אחת הסיבות שנתנו לכך הייתה שרוזוולט ביקש לפייס את ברית המועצות שספגה את מלוא עוצמתו של הוורמאכט במשך קרוב לשלוש שנים, ונפגעה מהמלחמה בצורה הקשה ביותר. סיבה אפשרית נוספת, הייתה רצונו של רוזוולט לשמור על יחסים טובים עם סטלין, דבר שהוא ראה כחשוב על מנת לשמור על שלום עולמי גם לאחר המלחמה. רוזוולט לא החזיק בגישה תקיפה כלפי ברית המועצות, והאמין כי ניתן יהיה להביא לריסונה בעזרת ארגון האומות המאוחדות ושותפות דיפלומטית. באותה תקופה העיר רופאו האישי של צ'רצ'יל על מצבו של רוזוולט, ואמר כי הוא גוסס, והעריך שנותרו לו רק מספר חודשים לחיות.[20] מקורבים לרוזוולט התנגדו לסברה זאת וטענו שהוא היה צלול לחלוטין. לאחר ועידת יאלטה, יצא רוזוולט למסע דילוגים ברחבי העולם שבמהלכו נפגש עם פארוק, מלך מצרים, היילה סלאסי קיסר אתיופיה ואבן סעוד מלכה הראשון של ערב הסעודית. במרץ 1945 נאם רוזוולט בפני הקונגרס בעודו יושב על כיסא, דבר שהיווה עדות נוספת למצב בריאותו הקשה. על ארגון האומות המאוחדות, אותו שאף להקים, אמר: ”אנו מציעים ארגון כלל־עולמי שבו לכל מדינה שוחרת שלום תהיה האפשרות להצטרף”. זמן קצר לאחר מכן, שלח רוזוולט מכתב זועם לסטלין שבו האשים אותו בהפרה בוטה של התחייבויותיו בוועידת יאלטה. סטלין בתגובה שלח מכתב זועם משלו שבו האשים את רוזוולט בכך שהוא מנסה לחתום על הסכם שלום נפרד עם גרמניה הנאצית. על כך הגיב רוזוולט באומרו: ”איני יכול שלא לחוש כעס כלפי המודיעים שלך על כך שסילפו את פעולותיי בצורה כה זדונית”.[21] היו אלה ניצניה הראשונים של המלחמה הקרה העתידה לבוא בסיום מלחמת העולם השנייה. עד אפריל 1945, כבר היו בעלות הברית עמוק בתוך שטח גרמניה והצבא האדום החל להקיף את ברלין כהכנה לקרב על ברלין, שהיה אחד הקרבות האחרונים במלחמת העולם השנייה. מותו בסוף מרץ 1945, נסע רוזוולט לביתו שבוורם ספרינגס, ג'ורג'יה, מקום שמאז 1932 שימש לו כמפלט למנוחה ולהסדרת מחשבותיו. בית זה זכה, במהלך השנים, לכינוי "הבית הלבן הקטן". בעודו שם, ב־12 באפריל, הוא התיישב לצורך ציור דיוקנו על ידי הציירת אליזבת שומטוף. שומטוף לא השלימה את הדיוקן, שכן לאחר זמן מה אמר רוזוולט פתאום כי הוא סובל מכאב ראש קשה והתמוטט. כפי שהתברר מאוחר יותר, לקה רוזוולט בדימום תוך־גולגולתי ונפטר מספר שעות לאחר מכן. סגן הנשיא טרומן הושבע לנשיאות במקומו עוד באותו יום.  הידיעה על מותו של רוזוולט התפשטה במהירות והתקבלה בהלם ובתדהמה על ידי הציבור בארצות הברית ובעולם כולו. חומרת מצבו הבריאותי לא הייתה ידועה לציבור הרחב מכיוון שהתקשורת ראתה את הנושא כטאבו ונמנעה מלדווח עליו. המעטים שבכל זאת הפרו את קשר השתיקה, וטענו כי הנשיא חולה ואינו מתפקד כהלכה, נתקלו בהכחשות נמרצות מצד הממשל. התגובות על מותו של רוזוולט הגיעו מכל העולם וחוללו הדים. ראש ממשלת הממלכה המאוחדת, וינסטון צ'רצ'יל תיאר את מותו של רוזוולט כמכה פיזית קשה, וגם מנהיג ברית המועצות, יוסיף סטלין הביע זעזוע עמוק. מנגד, היטלר הגיב על קבלת הבשורה בהתלהבות חסרת מעצורים. מאות אלפי אנשים נעמדו בצד הדרך בעוד התהלוכה הנושאת את ארונו של רוזוולט עשתה את דרכה אל עבר האחוזה המשפחתית שלו בהייד פארק שבעמק ההדסון במדינת ניו יורק. לבקשתו, הוא נקבר בגן ורדים הנמצא בשטח האחוזה. לאחר מותו: מורשתו והנצחתו  ב־8 במאי, פחות מחודש לאחר מותו, הגיע הרגע לו חיכה רוזוולט יותר מכל ואותו לא זכה לראות, כניעת גרמניה הנאצית. הנשיא הארי טרומן הקדיש את חגיגות יום הניצחון באירופה לזכרו של רוזוולט כאות כבוד לאיש שהקדיש את שנות חייו האחרונות לסיום המלחמה. סטלין עמד בהבטחה שנתן לרוזוולט בוועידת יאלטה וב־8 באוגוסט, שלושה חודשים בדיוק לאחר סיום המלחמה באירופה, הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ'וריה. ברם, הייתה זו מלחמה קצרת מועד מבחינתה של ברית המועצות, שכן ב־6 באוגוסט הטילה ארצות הברית פצצת אטום על העיר הירושימה, ושלושה ימים אחר כך הטילה פצצה נוספת על העיר נגסאקי. יפן נכנעה חמישה ימים לאחר מכן ב־15 באוגוסט. ההחלטה בדבר השימוש בפצצה נפלה לידי הנשיא טרומן, שהחליט להשתמש בפירותיו של פרויקט מנהטן, אותו יזם רוזוולט, ושאליו התוודע טרומן רק ב־25 באפריל 1945. בכך הביא לסיומה המהיר של המלחמה נגד יפן. ב־26 ביוני, חזונו של רוזוולט בדבר הקמת ארגון "האומות המאוחדות" (שאת שמו הגה) יצא לפועל, עם חתימתן של 50 מדינות על מגילת האומות המאוחדות (שהתבססה בין היתר על האמנה האטלנטית), שהביאה ליסודו של הארגון. רוזוולט נחשב על ידי רבים לאחד מטובי נשיאי ארצות הברית. בסקרים המבוצעים מדי מספר שנים בארצות הברית, הוא מדורג בקביעות בשלושת המקומות הראשונים, יחד עם ג'ורג' וושינגטון ואברהם לינקולן, כאחד מהנשיאים המוצלחים ביותר.[22] מרבית ההיסטוריונים מתארים את רוזוולט באופן חיובי, כאיש שהצליח לחלץ את ארצות הברית מהשפל הגדול, והוביל את המדינה בתקופה הקשה של מלחמת העולם השנייה עד לניצחון מכריע. רוזוולט עזר גם לבסס את ארצות הברית כמעצמת על, ובאמצעות נאום ארבע החירויות, מיצב אותה בחזית הזירה העולמית. אישים רבים בממשלו של רוזוולט מונו מאוחר יותר לתפקידי מפתח בממשלותיהם של הנשיאים טרומן, קנדי וג'ונסון שאימצו לחיקם את המורשת הפוליטית שהותיר אחריו. לאחר מותו של רוזוולט, אשתו, אלינור, המשיכה להיות דמות משמעותית בפוליטיקה של ארצות הברית ובעולם כולו, והיא שימשה, במשך מספר שנים, כנציגה בעצרת האומות המאוחדות ונשיאת ועדת זכויות האדם של האומות המאוחדות. אתרים רבים בחייו של רוזוולט כגון: ביתו בהייד פארק, ובית הנופש שלו בוורם ספרינגס[ב] הפכו עם השנים לאתרים היסטוריים. שמו של רוזוולט מונצח במאות מקומות שונים בארצות הברית ובעולם, ודמותו מונצחת על מטבע של עשרה סנט אמריקני. ב־1997 נחנכה אנדרטת פרנקלין דלאנו רוזוולט, שמהווה כיום מוקד משיכה תיירותי למיליוני אנשים מכל רחבי העולם. בשנת 2012 נחנך בניו יורק פארק ארבע החירויות על שמו. הפארק ממוקם באי רוזוולט הקרוי גם כן על שמו. כהונתו הארוכה במיוחד של רוזוולט הביאה את הקונגרס של ארצות הברית להעביר את התיקון ה־22 לחוקת ארצות הברית שהגביל את כהונת הנשיא לשתי קדנציות בלבד. חייו האישיים ב־17 במרץ 1905 נישא רוזוולט לאלינור רוזוולט, אחייניתו של הנשיא, תאודור רוזוולט, ובת דודתו הרחוקה.[23] פרנקלין היה כריזמטי, יפה תואר ופעיל חברתית. בניגוד אליו עמדה אלינור שהייתה אומנם דעתנית ופעלתנית אך סבלה מביישנות ושנאה אירועים חברתיים. לזוג נולדו שישה ילדים:
כל ארבעת הבנים שהגיעו לבגרות שירתו כקצינים בעת מלחמת העולם השנייה ועוטרו בעיטורים על אומץ לב. ג'יימס ופרנקלין דלאנו הבן (השני) נבחרו לבית הנבחרים של ארצות הברית. למרות מספר ניסיונות, הם לא הצליחו להיבחר לתפקידים בכירים יותר בממשל. המתיחות בנישואיהם של בני הזוג החלה כמעט מן ההתחלה. אמו השתלטנית של רוזוולט, שרה, לא חיבבה את אלינור, אותה ראתה כצעירה חסרת ניסיון שאינה מתאימה לשמש אישה לבנה, והביעה התנגדות לנישואים. לאחר החתונה נהגה שרה לבקר תכופות בביתם של בני הזוג, דבר שגרם לאלינור מפח נפש. יחסיהם של הזוג עלו על שרטון לאחר שב־1916 גילתה אלינור כי רוזוולט מנהל רומן עם מזכירתה לוסי מרסר. על פי הסברה המקובלת, אלינור הציעה לרוזוולט גירושים אך אמו התערבה מיד באומרה לבנה כי הדבר ימיט חרפה לשם המשפחה, וכי אם הוא לא יפסיק את יחסיו עם מרסר הוא ינושל מהירושה המשפחתית. רוזוולט התרצה והפסיק את יחסיו עם מרסר אך הנישואים מעולם לא חזרו להיות כשהיו. אלינור בחרה לעבור להתגורר בנפרד מרוזוולט, ויש שהגדירו את נישואיהם מאז "נישואים מטעמי נוחות".[25] פולמוסים על מעשיו הניו דיל ומדיניות הרווחהרוזוולט הותקף על מדיניותו הכלכלית שהביא למעבר מהגישה האינדיבדואליסטית, השמה את היחיד במרכז ונחשבת לאבן יסוד בחברה האמריקאית, לגישה המבוססת על קולקטיביזם. מעבר זה, שהתבטא בחיזוק מדיניות הרווחה והגברת הפיקוח על הכלכלה, ספג ביקורת נוקבת בחוגים רבים ובמיוחד בחוג הליברטריאנים. ביקורת זו על רוזוולט לא שככה גם לאחר מותו, והיא ממשיכה להישמע בחוגים רבים גם כיום. מבקריו מן הימין הכלכלי טוענים כי מדיניותו הכלכלית גרמה להארכה מיותרת של השפל הכלכלי, וכי יישום מדיניות המבוססת על לסה פר, הדוגלת בחוסר התערבותה של הממשלה, הייתה מביאה לסיום המשבר במהירות גבוהה הרבה יותר. הכלכלן תומאס דילורנזו מהאסכולה האוסטרית ביטא טענה זו באומרו כי "תוכנית הניו דיל של רוזוולט האריכה והעמיקה את השפל הכלכלי. הטענה כי רוזוולט הוציא את ארצות הברית מהשפל והציל את הקפיטליזם מעצמו היא מיתוס שנלמד בבתי הספר האמריקאים במשך עשרות שנים".[26] בשנים הראשונות לכהונתו של רוזוולט אחוז המובטלים אמנם ירד, אך מאוחר יותר עלה בחזרה מעט, ועמד על ממוצע של כ־16%. אולם, רמת האבטלה חזרה לרדת לאחר העלייה עוד בשנים שלפני המלחמה, והמשיכה לרדת בצורה דרסטית עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה, וארצות הברית יצאה מהשפל. ביקורת נוספת הנשמעת כלפי רוזוולט נוגעת לעלייה החדה במסים, שלטענת המבקרים הקשתה על מעסיקים לשכור עובדים, וליזמים לגייס הון ראשוני. נטען כי השמדת היבולים במסגרת חוק ההתאמה החקלאית (Agricultural Adjustment Administration) בתקופה שבה אחוז גדול מהציבור סבל מרעב הייתה שגויה, והביאה לפגיעה בשכבות החלשות. מנגד עומדים נתוני סקר שבוצע בזמן השפל, שהצביע על כך שבין 80% ל־90% מהאנשים מהמעמד הנמוך, שלפי טענת המבקרים היו צריכים להתנגד לרוזוולט, דווקא תמכו במהלכיו. תומכי הניו דיל טוענים עוד כי פעולותיו של רוזוולט היו נכונות ונחוצות, והם שהוציאו בסופו של דבר את ארצות הברית מהשפל הגדול. זכויות האזרח וכליאת היפניםרשמיו של רוזוולט בנושא זכויות האדם הוא נושא שנוי במחלוקת. רוזוולט היה חייב בתמיכתם של הדמוקרטים ממדינות הדרום, שהיוו רוב במפלגה באותה עת, על מנת להעביר את חקיקות הניו דיל. אפליה וחוקים גזעניים היו מקובלים במדינות הדרום של ארצות הברית באותה תקופה, והדמוקרטים ממדינות אלה התנגדו בתוקף לכל דרישה לשוויון גזעי. עקב חששו מהעלאת חמתם של נציגי המדינות הדרומיות, שעלול היה להביאם להתנגד לתוכניותיו הכלכליות, נמנע רוזוולט מלתמוך בגלוי בחקיקות בנושא זכויות האזרח, ואף תמך בהפרדה גזעית בתוכניות הניו דיל השונות. פעולות אלה של רוזוולט היו מקובלות בנוף הפוליטי של המחצית הראשונה של המאה ה־20. למרות זאת רוזוולט זכה לתמיכה רחבה מקרב מיעוטים רבים כגון אפרו־אמריקנים, יהודים וקתולים וזאת, בין היתר, בזכות מספר הישגים בולטים בנושא זכויות האזרח שהוא הצליח להעביר למרות הקשיים. עם כניסת ארצות הברית למלחמה הוציא רוזוולט את הצו הנשיאותי 8802. מטרות הצו היו להבטיח חלוקה הוגנת של מקומות העבודה החדשים שנוצרו בעקבות המלחמה גם למיעוטים, ולצורך כך הוקמה הוועדה להזדמנות שווה בתעסוקה (Fair Employment Practice Commission). רוזוולט גם הפעיל לחץ לקבלתם של אפרו־אמריקנים לתפקידים משמעותיים יותר בצבא וקירב אותם לתפקידי השפעה במפלגה הדמוקרטית. המבקרים לעומת זאת טוענים כי מהלכים אלה לא היו יוזמות אישיות של רוזוולט ובוצעו בעיקר בזכות השפעתה של אשתו, אלינור, וליברלים אחרים. הם טוענים עוד כי גם בזמן המלחמה המשיכה ההפרדה הגזעית בצבא האמריקאי בניגוד להנחיות, וכאשר פנו נציגי האפרו־אמריקנים בעניין לרוזוולט הוא הבטיח לעזור, אך למעשה לא עשה דבר לשינוי המצב.  ב־19 בפברואר 1942 חתם רוזוולט על הצו הנשיאותי 9066 שהביא לעקירתם של כ־120 אלף אזרחי ארצות הברית ממוצא יפני והכנסתם למחנות הסגר. הכליאה נעשתה בנימוק שהיפנים המתגוררים בארצות הברית עלולים להיות גיס חמישי ולסייע למדינת מוצאם, שלאחר התקיפה בפרל הארבור הפכה לאויבת ראשונה במעלה של האמריקנים. גם חלק מהאזרחים ממוצא איטלקי וגרמני זכו ליחס דומה. תומכי המהלך טוענים כי לרוזוולט לא הייתה ברירה אלא לבצעו לאחר שהובא לידיעתו חומר סודי שהצביע לכך שהציבור היפני בפיליפינים ובקליפורניה גילה תמיכה בצעדי יפן לאורך תקופה ארוכה, וכי מסרים סודיים שפוענחו על ידי מפענחי צפנים הצביעו על קיומם של מרגלים בתוך שטח ארצות הברית שהעבירו מידע ליפן לפני ואחרי המתקפה על פרל הארבור. בניגוד לכך טוענים המתנגדים כי הכליאה הייתה בלתי חוקתית ומיותרת מכיוון שהיא לא הצליחה לעמוד במטרתה העיקרית: לעצור את המרגלים שפעלו למען האימפריה היפנית. המתנגדים טוענים עוד כי הכליאה הייתה מושפעת בחלקה מגזענות, ומביאים כדוגמה את הדברים שכתב רוזוולט על הגירת היפנים ב־1925: "קליפורניה התנגדה (להגירה) ובצדק תוך שימוש בטענה הבסיסית כי המהגרים היפנים אינם מסוגלים להיטמע באוכלוסייה האמריקאית... כל אחד שזכה לטייל במזרח הרחוק יודע כי מיזוג דם אסיאתי ביחד עם דם אירופאי או אמריקאי מפיק, בתשעה מקרים מתוך עשרה, תוצאות מצערות ביותר".[27] פעולותיו של רוזוולט, על אף שנראות חריגות כיום, לא נראו כך באותה עת, כפי שניתן ללמוד מפסק דין קורמאטסו נגד ארצות הברית, שניתן ב־1944, בה קבע בית המשפט העליון של ארצות הברית כי כליאת היפנים חוקית. החלטה זו נהפכה רק בשנת 1983. כיום העקירה היא מושא לביקורת היסטורית ומגונה כגזענית באופייה. היא נחשבת לתמרור אזהרה לפגיעה בזכויות אדם שעלולה להתרחש בנסיבות קשות מבחינה ביטחונית. עם זאת, יש המגנים עדיין על העקירה ורואים אותה כהכרח בזמן מלחמה טוטאלית. לטענתם גיס חמישי הוא איום משמעותי, אף על פי שנראה כי היפנים לא היוו גיס שכזה. יחסו ליהודים ולשואהבתקופה שבין שתי מלחמות העולם היו רבים שהביעו התנגדות להגירה המונית למדינה, על אף שארצות הברית הייתה מדינת הגירה לאורך ההיסטוריה שלה, והיו אף גם כאלה שאחזו בדעות קדומות כלפי יהודים. אך הדעה הרווחת[דרוש מקור] היא שרוזוולט עצמו לא החזיק בדעות כאלה. ראיה לכך ניתן למצוא בעובדה שרבים מחבריו הפוליטיים הקרובים, כגון פליקס פרנקפורטר וברנרד ברוך היו יהודים, ואף סייעו לו רבות בקבלת תמיכת היהודים בעיר ניו יורק. רוזוולט גם מינה את פרנקפורטר לשופט בבית המשפט העליון ואת הנרי מורגנטאו (הבן) לשר האוצר היהודי הראשון בתולדות ארצות הברית. אישים יהודים רבים אחרים מונו לתפקידים בכירים בממשלו של רוזוולט, דבר שזיכה אותו לא פעם בביקורת קשה. קריאות ששיבשו את שמו של "הניו דיל" (New Deal) ל"הדיל היהודי" (Jew Deal) וטענות לכך שהוא "מעמיס" את הממשל ביהודים הן דוגמה טובה להלך הרוח ששרר בקרב חוגים רבים בארצות הברית באותה תקופה. רוזוולט גינה בחריפות את רדיפת היהודים שהחלה בגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. עם זאת, נטען כי הוא הלך שולל אחר הניצחון התעמולתי הגרמני עם הצלחת המשחקים האולימפיים של 1936. באוקטובר אותה שנה הוזמן הרב סטיבן וייז, נשיא הקונגרס היהודי העולמי, לפגישה עם רוזוולט, במהלכה סיפר הנשיא על שני אנשים ש"סיירו" לאחרונה בגרמניה וסיפרו ש"בתי הכנסת מלאים, ונראה שאין שום דבר רע במיוחד במצב היום".[28]  החל מ־1937 גדל בצורה חדה מספר היהודים שביקשו להימלט מגרמניה, ורוזוולט התבקש, על ידי ארגונים וחברי קונגרס יהודים, להרחיב את האפשרות לפליטים נוספים להתיישב בארצות הברית. רוזוולט סירב לבקשה ואמר כי הפליטים יתקבלו על פי מכסות ההגירה הקיימות. הוא הציע כי הפליטים הנוספים יתיישבו במדינות אחרות. לחצים מצד יהודים רבי השפעה כמו גם מצד אשתו, אלינור, לשנות את החלטתו לא נשאו פרי. רוזוולט יזם את ועידת אוויאן, שהתכנסה ביולי 1938 בהשתתפות 32 מדינות, כדי לדון בפתרון אפשרי לזרם הפליטים הגואה מגרמניה הנאצית, אלא שהוועידה כשלה, וכמעט כל המדינות המשתתפות בה, כולל ארצות הברית, לא הסכימו להגדיל את מכסות ההגירה לתחומן מעבר למכסות הקיימות. הדעה הרווחת[דרוש מקור] היא שרוזוולט חשש מלעורר את זעמם של אישים כמו צ'ארלס לינדברג שהיה אחד ממבקריו החריפים, ואשר נהג לנצל כל עלייה ברגשות אנטישמיים על מנת לתקוף את מדיניותו של רוזוולט. יחד עם זה ארצות הברית שימשה כיעד המרכזי לקליטתם של יהודים שברחו מגרמניה הנאצית, והיא קלטה עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה כ־100 אלף יהודים מגרמניה, יותר מכל מדינה אחרת בעולם. הספינה "סנט לואיס" ניסתה לקבל אישור להיכנס לארצות הברית. על סיפונה של הספינה היו כאלף יהודים שברחו מגרמניה וביקשו לקבל מקלט בארצות הברית מרדיפות הנאצים, שהתעצמו לאחר ליל הבדולח. רוזוולט לא נענה לבקשת הספינה ומחלקת המדינה שברשותו סירבה לאפשר את כניסה של הספינה לארצות הברית לא בדרך ההגירה הרגילה. הפליטים נאלצו בסופו של דבר לחזור לאירופה, וכתוצאה מכך רבים מהם נספו בשואה.[29] בשנת 1939 לא תמכו רוזוולט והקונגרס בהצעת חוק של אדית רוג'רס שניסתה לאפשר ל־20 אלף ילדים יהודים מתחת לגיל 14 להיכנס לארצות הברית, ובסופו של דבר הצעת החוק נכשלה. רוזוולט שאף להתערב צבאית לטובת יהודי אירופה[דרוש מקור], ומינה את מקורבו ברקינרידג' לונג לאחראי על עניין הפליטים. על רקע חוסר התמיכה הציבורית בהגירת יהודים נוספת, הורה לונג ביוני 1940 לקונסולי ארצות הברית באירופה לדחות מתן ויזות כניסה לארצות הברית, ועל כן מכסת ההגירה השנתית נוצלה רק בכ־10%. כאשר רוזוולט דן ב־1942 על השמדת היהודים באירופה עם אישים כסטיבן שמואל וייז הוא אמר שהפתרון הטוב ביותר לעצירת זוועות הנאצים הוא להביא להבסתה במלחמה של גרמניה הנאצית.[30] בין מאמציו של רווזלט היה שליחת מכתב תקיף ומאיים (דרך מזכיר המדינה קורדל הול) ב־26 ביוני 1944 לשליט הונגריה מיקלוש הורטי, ובו נכתב: ”איני סומך רק על שיקולים הומניטריים אלא גם על כוח הנשק... גורל הונגריה לא יהיה כמו אף אחת מן הארצות התרבותיות... אלא אם המשלוחים יופסקו מידית.” [31] מספר ימים לאחר מכן, הופצצה בודפשט קשות על ידי 600 מפציצים אמריקאים. המכתב (יחד עם מכתבים נוספים של מנהיגים כגון מלך שוודיה, האפיפיור) יחד עם ההפצצה שכנעו את הורטי להפסיק את המשלוחים לאושוויץ, וכך ניצלה שארית יהודי הונגריה (כ־200,000 נפש, בעיקר בבודפשט). למסעות רצח נוספים לא היה ה"הספק התעשייתי" של אושוויץ. ב־1945 החל להשתנות מוקד עניינים של רבים מהפליטים היהודים. רבים החלו לפתח שאיפות ציונית, ובמקום לנסות ולהגר לארצות הברית, החלו לנסות לעלות לארץ ישראל שהייתה נתונה תחת שלטון המנדט הבריטי. רוזוולט הביע תמיכה ברעיון הציוני, אך חשש שיישומו עלול להביא לעימות במזרח התיכון, וזמן קצר לפני מותו, שלח לאבן סעוד, מלך ערב הסעודית, איגרת בה הסתייג מרעיון המדינה היהודית באומרו שהממשלה שבראשותו לא תתמוך בשום פעולה באזור שלא תהיה מקובלת על הערבים והיהודים יחדיו.[32] הפרשנות המקובלת היא כי רוזוולט שלח איגרת זו על מנת לשאת חן בעיני אבן סעוד והערבים בכלל, אותם ראה כבעלי ברית חשובים בעתיד, מהם ניתן להשיג אינטרסים מדיניים וכלכליים רבים. דיוקניםתמונות
ציורים
ראו גםלקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
ביאוריםהערות שוליים
|
|||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
.jpg)
