|
מוחמד עלי (שליט מצרים)
מוחמד עלי פאשא (בערבית: محمد علي باشا; תעתיק מדויק: מחמד עלי באשא; בטורקית עות'מאנית מבוטא כמהמט עלי פאשה; 4 במרץ 1769 – 2 באוגוסט 1849) היה המשנה למלך מצרים ונחשב למייסד מצרים המודרנית ולדמות העיקרית בהסדרת ריבונותה של מצרים מהאימפריה העות'מאנית. שושלת מוחמד עלי שנקראה על שמו שלטה במצרים מעלייתו לשלטון בשנת 1805 ועד למהפכת הקצינים החופשיים בשנת 1952. מוחמד עלי, שהחל דרכו בתור מגויס אלבני צעיר יליד חבל מקדוניה בשורות צבא האימפריה העות'מאנית, נעזר במאבקים השלטוניים בתוך מצרים בין הממשל העות'מאני וההנהגה המקומית הממלוכית שפרצו לאחר נסיגת הכוחות הצרפתים בסוף מסע נפוליאון בחבל הלבנט, כדי להפוך לשליטה בפועל של מצרים. על ידי הוצאה לפועל של רפורמות מרחיקות לכת למען המודרניזציה של מצרים והנהגת מסעות צבאיים ברחבי המזרח התיכון, מוחמד עלי תכנן להפוך את מצרים לממלכה ריבונית מערבית באופייה שתשתווה בכוחה למעצמות אירופאיות. מוחמד עלי הכיר לאורך כל שנותיו בשלטון במצרים בעליונותו ההלכתית של הסולטאן העות'מאני עליו, אם כי דה פקטו שלט על מצרים באופן ריבוני ואף היה מעורב במלחמות נגד הממשל העות'מאני. במהלך המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה והשנייה הצליח להביא להכרה של מעצמות אירופאיות ב"אוטונומיה" המורחבת של מצרים מהאימפריה העות'מאנית. מסעותיו הצבאיים הביאו לכיבוש סודאן, חצי האי סיני, חבל חג'אז, צפון תימן ואף לכיבושים זמניים של דרום יוון, כלל חבל הלבנט, חבל נג'ד (מרכז חצי האי ערב) וקיליקיה (דרום אסיה הקטנה). ביוגרפיהשנותיו הראשונותמוחמד עלי נולד בקוואלה, באימפריה העות'מאנית (נמצאת ביוון המודרנית)[1], למשפחה מוסלמית ממוצא אלבני. אביו היה סוחר טבק בשם אבראהים אע'א, שנפטר כאשר מוחמד היה נער מתבגר. דודו (אח אימו) האע'א חוסיין שהיה הצ'ורבאג'י של קוואלה נטל אותו תחת חסותו, העניק לו דרגת בולוק-באשי (אנ') ומינה אותו כגובה מיסים בשטח שהיה תחת שלטונו של הדוד, בכך החל את דרכו הצבאית. בצעירותו לא ידע מוחמד עלי קרוא וכתוב אך קיבל מביתו ניסיון מסחרי בשוק הטבק. בהמשך נישא מוחמד עלי לאחייניתו, אמינה חאנים, ולזוג נולדו שישה ילדים, בהם אבראהים פאשא וטוסון פאשא. בהמשך חייו נישא מוחמד עלי מספר פעמים נוספות ומנישואיו נולדו לו עוד ארבעה ילדים, בהם מוחמד סעיד פאשא. עלייתו לשליט מצריםבעקבות הצלחתו בתפקיד גובה המס, הועלה בדרגה וצורף לכוח צבא האימפריה העות'מאנית שנשלח למצרים לשם הכנעת שארית צבאו של נפוליאון בונפרטה במסגרת מסעו הכושל של האחרון לכיבוש מצרים והלבנט. המשלחת הצבאית נחתה באבו קיר (אנ') באביב של 1801. כוחות הצי המלכותי הבריטי פעלו לצד הצבא העות'מאני נגד הצבא הצרפתי ומוחמד עלי נוכח בהפרש הצבאי האדיר בין הצבאות האירופאים לבין הצבא העות'מאני. לאחר נפילת הכוחות הצרפתים היה בין היתר היה מעורב במאבק שהתנהל בשנים 1801–1805 בין ההנהגה הממלוכית המקומית לבין הרשויות השלטוניות מטעם האימפריה העות'מאנית על השליטה במצרים. במרץ 1803 פרץ מרד ממלוכי מזוין נגד הרשויות העות'מאניות בעיר אל-מניא על גדות נהר הנילוס. בהמשך, הכוחות הלא-סדירים בצבא העות'מאני (באשי-בוזוק) תחת הנהגתו של תאהיר פאשא, מרדו בקהיר נגד המושל המכהן חורשיט אהמט פאשא ותאהיר פאשא מונה למושל בפועל של מצרים העות'מאנית. האלבנים מרדו בשלטון המושל המכהן עקב פיגורים בתשלום בשכר. במקביל למאורעות בקהיר השתלטו מורדים ממלוכים על העיר גיזה עם המטרה הראשית להשיב לידיהם את השליטה במצרים מהאימפריה העות'מאנית.  מוחמד עלי זכה בתמיכת פוליטיקאים מצרים והעולמא בשאיפתו לעלות להנהגת הכוחות האלבנים בקהיר ובמושלות על מצרים העות'מאנית לאחר פטירתו של תאהיר פאשא שבועות ספורים לאחר שעלה לשלטון בקהיר. הממשל העות'מאני עוד תמך במושלות חורשיט ועל כן החלו האלבנים והממלוכים במקביל לכבוש את מצרים מידי השלטון העות'מאני התומך בחורשיט. עד אוגוסט 1803 שלטו האלבנים בראשות מוחמד עלי ברוב הדלתא של הנילוס. מטעם הצי העות'מאני יצאה משלחת שמטרתה הייתה לכבוש את קהיר מידי השלטון האלבני ולהשיב את הסדר השלטוני העות'מאני למצרים. המשלחת הימית העות'מאנית נעה דרך נהר הנילוס לעבר קהיר ואחרי קרב בו הופגזה העיר קהיר, הכוחות האלבנים בפיקודו של מוחמד עלי יצאו במתקפת נגד ודחקו את חיל המשלוח העות'מאני אל מחוץ למי הנילוס. ההנהגה הממלוכית בראשותו של מוחמד ביי אל-אלפי החלה בניסיון לכבוש את הדלתא מידי הכוחות האלבנים אך ללא הצלחה. במסגרת המאבק הפכה העיר גיזה למוקד קרבות ראשי בין הממלוכים לאלבנים. קהיר לנוכח המצב החלה להתעורר לתוך מאבק פנימי בין תומכי המושל לשעבר הפרו-עות'מאני חורשיט אהמט פאשא לבין תומכי מוחמד עלי וקרבות פרצו ברחובות העיר. במאי 1805 מוחמד עלי פיקד על מצור שהוטל על קהיר בידי תומכיו האלבנים נגד מושלות חורשיט אהמט פאשא. באוגוסט העיר נכבשה ומוחמד עלי מונה למושל מצרים בידי תומכיו, אם כי באותה העת מצרים הייתה ברובה תחת שלטון הכוחות הממלוכים אשר הקיפו את השטח של הדלתא שהיה נתון לשליטה האלבנית בראשות מוחמד עלי. לאחר מכן הגיע האדמירל העות'מאני, קבודן פאשא, עם פירמאן של הסולטאן סלים השלישי שמינה את מוחמד עלי כמושל (ואלי) העות'מאני של מצרים בשנת 1805 והעיר עקבה כמו גם צפון חבל חג'אז הועברו מהשליטה העות'מאנית לשליטה ישירה של המחוז המצרי. מוחמד עלי החל בהמשך במערכה צבאית ממושכת נגד ההנהגה הממלוכית לכיבוש כל מצרים. במסגרת השתלטותו על המדינה הזמין ב-1 במרץ 1811 מנהיגים ממלוכים למצודת קהיר, בתואנה כי הוא מקיים מסיבת פרידה מבנו, טוסון פאשה (אנ'), שעמד לצאת בראש כוח הצבאי לכיבושים נרחבים בחצי האי ערב לחופי ים סוף. כאשר התכנסו המנהיגים הממלוכים במצודה, אנשי מוחמד עלי הרגו אותם. לנוכח משבר הנהגה, הכוחות הממלוכית הפסיקו להוות גורם פוליטי מרכזי המפריע במנהל מצרים בידי מוחמד עלי. מוחמד עלי היה כעת, לפי מינויו מידי הסולטאן העות'מאני, הואלי (תפקיד שלטוני המקביל למושל) של מצרים, אשר רשמית הייתה מחוז בתוך האימפריה העות'מאנית. על כן, מבחינה הלכתית היה נתון מוחמד עלי לרצונו של הסולטאן העות'מאני. בפועל, כל הכוחות העות'מאנים הנאמנים ישירות לסולטאן הוצאו ממצרים, ומוחמד עלי שלט באופן עצמאי לגמרי מלבד העובדה שהיה עליו לשלם מס חודשי לסולטאן העות'מאני בקונסטנטינופול במטרה להדגיש את נאמנותו אל הסולטאן, שהיה גם הח'ליפה, ראש הדת המוסלמית. רפורמותמטרתו של מוחמד עלי הייתה להקים מדינה חזקה בסגנון אירופאי. במהלך שנות שלטונו פעל להביא למודרניזציה נרחבת של מצרים כך שתוכל להשתוות למעצמות אירופאיות במעמדה הבינלאומי. לשם כך, היה עליו לארגן מחדש את החברה המצרית, לייעל את הכלכלה, להכשיר ביורוקרטיה מקצועית ולבנות צבא מודרני. לשם מימוש מטרותיו מוחמד עלי ביצע רפורמות מקיפות במדינה. בשנות ה-20 של המאה ה-19 מצרים שתחת שלטונו הפכה למדינה חזקה, מתועשת ולמעצמה אזורית. לאורך שנותיו בשלטון שם מוחמד עלי דגש על ארבעה תחומים מרכזיים בנושא תפקוד המדינה: חקלאות, מנהל, חינוך ותעשייה, ארבעתם היוו את הבסיס לפיתוח שהביאו מוחמד עלי ויורשיו למצרים[2]. במהלך התקופה העות'מאנית המאוחרת, שלטו בעלי קרקעות מקומיים, דרך מס נוסף, ברוב שטחיה של מצרים העות'מאנית, אם כי רשמית היו כל שטחיה תחת חסות המדינה העות'מאנית. מוחמד עלי ביטל מצב זה והסדיר מס אחיד בכל נחלות מצרים. הקהילה המקומית נרשמה כבעלת הקרקע האזורית ועלייה הוטלה האחריות להעביר מיסים ישירות לאוצר המדינה בקהיר. בתוך עשור שנים לשלטונו, מוחמד עלי צלח בפירוק המערכת של השליטה הפרטית בנחלות והביא בפועל להלאמה של כל הקרקעות במצרים. לשם ייעול השליטה חילק את המדינה ל-10 פרובינציות. הוא הביא לרפורמות סוציאליות משמעותיות, בהן יצירת מוסדות לימוד מודרניים וכן שלח צעירים ללמוד בארצות אירופה מתוך תקווה שכשיחזרו יוכלו לתרום מידיעותיהם. אולם את עיקר מאמציו הפנה לחיזוק הכוחות המזוינים. מוחמד עלי הקים צבא שהתבסס על גיוס חובה של האיכרים, שבו השתמש כדי להרחיב את גבולות מצרים, רכש באיטליה ספינות עליהן ביסס צי מודרני, הקים מספנה באלכסנדריה, בתי חרושת לייצור נשק ותחמושת וניסה להקים תעשיית טקסטיל. אולם, מצרים נקלעה למשבר כלכלי שנבע מהגדלת ההוצאות והקטנת ההכנסות. כמו כן, המערכות הצבאיים דרשו גיוס נרחב של האוכלוסייה הכוללת ובכפרים רבים גיוס זה גרם להתרוקנות האוכלוסייה ובתגובה גם לפיגור בתשלום המיסים אל האוצר המדיני. הסולטאן העות'מאני קבע כי טבק יגודל רק בבקעת הלבנון ובכך הפסידה מצרים ענף חקלאי רווחי. מחיר הכותנה בשוקי העולם ירד בגלל גידול היצע מהודו ומדרום ארצות הברית (בעיקר ממדינות אלבמה ומיסיסיפי). הייתה בריחת איכרים בהיקף גדול, בגלל חובת גיוס לצבא ומיסוי גבוה. חלק מהפלאחים הללו הגיעו לארץ ישראל. במקביל, קיום הרפורמות, קיום הצבא ורכישת הצי דרשו סכומים גבוהים. כמו כן הייתה מצרים זקוקה לעץ לצורך בניית ותחזוקת הצי, עץ שלא היה במצרים אבל היה בארץ ישראל. עד שנת 1820 היה הצבא המצרי מורכב מסדרה של חילות לא-סדירים. מוחמד עלי כשל בניסיון לבצע אימונים חדשים ויחידות בלתי - ממושמעות בצבא לעיתים ערקו והחלו לשדוד ולבזוז כפרים ויישובים ברחבי מצרים. מוחמד עלי בתמורה העניק תשלומים כספיים למשפחות שנפגעו מהבזיזות הללו. תשלום זה, בתגובה, האדיר את שמו של מוחמד עלי ואת התמיכה העממית בשלטונו. הודות לתמיכה העממית בו, יכול היה מוחמד עלי להרחיק את הכוחות הלא-סדירים והבלתי-ממושמעים משדרת ההנהגה הצבאית. הוא הקשה על יחידות אלו ליצור כוח מורד אחיד וסדיר בכך שפיזר אותם בין מוצבים ברחבי מצרים לכדי יחידות קטנות. כמו כן, במטרה למנוע מאלו להצית מרידות, מוחמד עלי שלח שניים מבניו לפקד על המוצבים הלא-סדירים בערי הנמל לחופי הים התיכון: טוסון פאשא ואסמאעיל קאמיל פאשא. בהמשך הקים מוחמד עלי אקדמיה צבאית באסואן והחל לגייס קצינים מהגרנד ארמה הצרפתי שפורק לתפקידי הדרכה באקדמיה הצבאית. בהמשך הקים מוחמד עלי את משרד המלחמה המצרי, אשר היה בעל אחריות על המטה הכללי, הפיקוד הצבאי העליון וכל הכוחות המגויסים. במטרה להביא לפיתוח מואץ של מצרים בתחומי החברה והכלכלה, מוחמד עלי פעל להקים אליטה משכילה בחברה המצרית אשר תעמוד בראש הפיתוח התעשייתי שאליו הוא שאף להגיע. בתי ספר ממלכתיים בסגנון אירופאי החלו להיבנות תחת הנהגתו והחינוך הדתי שהונהג זה מאות שנים בידי אל-אזהר, החל לאבד מסמכותו ומהשפעתו על האוכלוסייה המצרית הכוללת. בשנת 1816 החלה שליחה של סטודנטים מצרים למדינות אירופאיות, עם המטרה להשיג חינוך מועדף ובסופו של דבר לשוב למצרים. מוחמד עלי שלח את בנו, מוחמד סעיד פאשא, להתחנך בפריז, במהלך תקופת המונרכיה של יולי. בתוך המסגרת החינוכית תמך מוחמד עלי בתרגום שלל כתבים מאנגלית, צרפתית ואיטלקית (שהייתה השפה האירופאית המדוברת ביותר במצרים עד סוף המאה ה-18) לערבית ולטורקית[3]. פיתוחים חינוכיים לצד פיתוחים תעשייתיים ומנהליים תרמו רבות להקמתו של גרעין מנהל במדינה המצרית שהורכב מהצבא, הצי והפקידות האזרחית. מושלים שקדמו למוחמד עלי הנהיגו מדיניות של פשרות עם כוחות פוליטיים פנימיים כגון הממלוכים, מוחמד עלי בשונה מהם שלט על מצרים ביד ברזל והסדיר את מרותו על כל תושבי מצרים. בתקופה הקצרה של השלטון הצרפתי על מצרים, הוצאו רשמים אודות הפוטנציאל התעשייתי של מצרים. רישומים אלו שומשו מאוחר יותר בידי מוחמד עלי במטרה לפתח את המדינה המצרית מבחינה תעשייתית. בשנת 1820 החל מוחמד עלי, לאחר ייצוב הכלכלה החקלאית העצמאית של מצרים, להפוך את מדינתו למייצאת מרכזית של יבולים חקלאיים לאירופה. במידה רבה היה מוחמד עלי אחראי להפיכתה של מצרים לאחת המובילות ביצור הכותנה, שנית אך ורק לארצות הברית מבחינת ייצוא כותנה ליבשת אירופה. במקביל, מוחמד עלי ביטל את ארגוני הגילדות במסגרת הפיתוח של הכלכלה התעשייתית במצרים. מוחמד עלי השקיע בתשתית ובנה תעלות ודרכים, בעיקר במטרה לספק את הדרישה לנוכח גדילת סחר החוץ הבינלאומי. בין השנים 1816 - 1850, עלתה כמות עובדי התעשייה במצרים כמעט בחצי מיליון איש[4]. מסעותיו הצבאייםבחסות העות'מאניםבמרץ 1807, במסגרת המלחמה האנגלו-עות'מאנית, כוחות האימפריה הבריטית החלו בניסיון לכיבוש צבאי של מצרים במטרה להקים בסיס מבצעי באלכסנדריה. המלחמה הייתה מקושרת למלחמות הנפוליאוניות שכן הסולטאן העות'מאני סלים השלישי חידש את הברית הפרנקו-עות'מאנית עם הקיסרות הצרפתית הראשונה שהייתה במלחמה ממושכת נגד האימפריה הבריטית. הבריטים השיגו עליונות ימית והשתלטו על אלכסנדריה ללא קרב שכן תושבי העיר התנגדו לשלטון מוחמד עלי אך לא היו מסוגלים להתקדם מעבר לה. הכוחות הבריטים הוציאו לפועל שני ניסיונות כושלים לכבוש את העיר רשיד (רוֹזֵטָה כפי שנודעה באותם הימים) אשר הייתה השער לתנועה דרך נהר הנילוס. לאחר התבוסה המכרעת בקרבות על רשיד, הכוחות הבריטים נסוגו חזרה לאלכסנדריה. כוחות הצבא המצרי תחת מוחמד עלי הטילו מצור על העיר ומנעו התקדמות של הכוחות הבריטים. כמו כן, הכוחות הבריטים לא היו מצוידים כראוי למערכה ארוכה ועל כן היה על חיל המשלחת לעזוב את העיר ולוותר על המערכה הכושלת לכיבוש מצרים. בית סעוד השתלט על חצי האי ערב, הקים את אמירות א-דרעיה (המדינה הסעודית הראשונה) והפיץ וריאציה קיצונית ופוריטאנית של האסלאם, הווהאביזם, סיעה דתית שהתנגדה לכל שינוי באורח החיים והשבת המצב החברתי לזה של תקופת הקמת האסלאם. כחלק מהמלחמה הווהאבית-עות'מאנית, ביקש הסולטאן מוסטפא הרביעי ממוחמד עלי לצאת למסע צבאי נגד בית סעוד. רק ב-1811 היה צבאו של מוחמד עלי מוכן לצאת לקרב, בפיקודו של טוסון, בנו הבכור של מוחמד עלי. צבאו של מוחמד עלי נחל הצלחה חלקית אולם לא הצליח להכניע את בית סעוד, ואלו נסוגו לנג'ד והתיישבו בא-דרעיה וסביבתה ומשם המשיכו להטריד את הכוחות העות'מאנים (כולל הצבא המצרי). מוחמד עלי שלח כוח צבאי נוסף, בפיקודו של בנו הבכור, אבראהים פאשא. צבא זה נע דרך מדבריות חבלי חג'אז ונג'ד וכבש לבסוף את א-דרעיה, מושב ההנהגה הסעודית. לאחר הנחלת ההצלחה, שבה אבראהים פאשא את מנהיג בית סעוד, עבדאללה בן סעוד, שנשלח לקונסטנטינופול, שם הוא הוצא להורג בהוראת הסולטאן העות'מאני. במקביל למערכה הראשונה בחצי האי ערב תחת טוסון פאשא, מוחמד עלי הורה על משלחת נוספת לכיבוש חופי ים סוף ביבשת אפריקה. הכוחות המצריים כבשו עד לאזור באב אל-מנדב (ג'יבוטי של היום) המקשרים את ים סוף עם מפרץ עדן וכלל האוקיינוס ההודי. בשנת 1820 מוחמד עלי שיגר לסודאן צבא של 5,000 חיילים בפיקודם של בנו השלישי, אסמאעיל, ושל המצביא עאבדין (عابدين بك) שהיה מושל אל-מניא במצרים העליונה, הצבא המצרי הצליח להתגבר על התנגדותם של השבטים המקומיים וכבש את השטח. המטרה העיקרית של המערכה בסודאן הייתה העבדת האוכלוסייה המקומית לצורכי כוח אדם לקראת מסעות המלחמה הבאים וחיפוש אחר מחצבים טבעיים שישומשו למען מטרות כלכליות. כמו כן, מוחמד עלי השתמש בעבדים מסודאן כדי להוציא לפועל פשיטות דרומה לאזור שמדרום לסאהל במטרה למנוע מעלייתה של ישות פוליטית העלולה לאיים על מצרים מדרום וכדי להסדיר את השלטון המצרי על אורכי נהר הנילוס. הפשיטות הללו בדרום נמשכו בתקופת יורשיו של מוחמד עלי והגיעו לשיאן בעת שלטונו של אסמאעיל פאשא, כאשר גררו אחריהן מאבק טריטוריאלי שהסלים לכדי מלחמה בין מצרים והאימפריה האתיופית. מלחמה ביוון מלחמת העצמאות היוונית התפרצה בתחילת 1821. הסולטאן מהמוט השני ביקש ממוחמד עלי עזרה בדיכוי המרד ובתמורה הבטיח לו את השליטה באי כרתים. מוחמד עלי ארגן כוח צבאי בן 16,000 לוחמים שנשלח בפיקודו של בנו אבראהים פאשה. ב-24 בפברואר 1825 נכנסה מצרים למלחמה נגד הרפובליקה ההלנית הראשונה. במהלך חודש מרץ התרחש כיבוש מצרי של האי כרתים ולאחריו החלה פלישה לתוך יוון עצמה והחל כיבוש מצרי של חצי האי פלופונסוס ומצפון לו. עם תחילת הכיבוש של יוון עצמה, התרכז אבראהים פאשא בכיבוש העיר מיסולונגי. הכוחות היוונים בתוך העיר החזיקו מעמד במשך כמעט שנה שלמה עד אשר נפלו לכוחות הברית המצרית-עות'מאנית. בהמשך החל כיבוש של חצי האי מאני בדרום פלופונסוס. במהלך המערכה על פלופונסוס היה הצבא המצרי במאבק ממושך נגד כוחותיו של תיאודורוס קולוקוטרוניס אשר מנעו את התנועה המצרית לעבר הבירה הזמנית היוונית בנאפפליו. בתגובה למאבק היווני לעצמאות, המעצמות האירופאיות המובילות (בריטניה, רוסיה וצרפת) התערבו לטובת הכוחות היוונים במטרה להחליש את מעמדה של האימפריה העות'מאנית ולחזק את השפעתם על שטחיה. ב-20 באוקטובר 1827, במהלך קרב נאווארינו הוטבע רוב הצי המצרי בידי כוחות ברית בריטית-צרפתית-רוסית תחת פיקודו העליון של אדוארד קודרינגטון. ללא תמיכת הצי לא הייתה לכוח הצבאי אפשרות לחימה ואבראהים פאשה הסיג את הכוחות חזרה למצרים. ללא התמיכה המצרית ולנוכח פתיחת חזית מלחמה נוספת נגד האימפריה הרוסית, האימפריה העות'מאנית נכנעה והכירה בהסכם השלום בריבונותה של יוון, אשר מאוחר יותר הפכה לממלכת יוון. המלחמה הייתה יקרה במיוחד לכוחות המצריים אשר לא השיגו דבר ממנה. בסופה של המלחמה סירב הממשל העות'מאני להכיר בכרתים תחת חסות מצרית של מוחמד עלי (אף על פי שבפועל היו כוחות הצבא המצרי בכרתים ושלטו על האי בכל מקרה) כפי שהובטח קודם לכן. כפיצוי על אובדן הצי וכתמורה על הסיוע, מוחמד עלי ביקש מהשער הנשגב את סוריה וארץ ישראל והבין שיש נכונות להיענות לבקשתו. מלחמות בעות'מאניםההתנגדות העות'מאנית להעברת כרתים לממשל המצרי של מוחמד עלי עוררו משבר ביחסי קהיר - קונסטנטינופול וכאמור לא היה להנהגה העות'מאנית כל סמכות פנימית על מצרים מלבד ההכרה ההלכתית של הסולטאן העות'מאני כשליט על מצרים. עד 1831 הקים מוחמד עלי צי חדש, גייס ואימן צבא חדש ושלח את בנו, אבראהים פאשא, להוביל את צבא היבשה לכיבוש ארץ ישראל וסוריה בתמיכת הצי בפיקודו של אבראהים יקאן, ובכך פתח את המלחמה המצרית-עות'מאנית הראשונה. לדעתו של מוחמד עלי, הנסיבות היו לטובת מהלך זה. הצבא העות'מאני היה חלש בגלל פירוק צבא היניצ'רים ב-1826 על ידי הסולטאן מהמוט השני בגלל מעורבתם במרידות נגד המשטר. במקביל הוואלי של דמשק היה נטול כוח מעשי ומוחמד עלי קנה את תמיכת משפחות האליטה בהרי שכם ובירושלים. לטענתו של מוחמד עלי, ארץ ישראל הובטחה לו על ידי הסולטאן כתמורה על עזרתו בדיכוי המרד היווני ולפיכך כיבושה היה מימוש זכותו. בנוסף, שליט עכו עבדאללה פאשא, לווה ממנו סכום כסף משמעותי והתחמק מלהחזיר את ההלוואה ואף לא הסכים להחזיר למצרים כמה אלפי פלאחים שנמלטו מעול המיסים והגיוס לצבא אל ארץ ישראל.  כיבוש ארץ ישראל נועד ליצור חיץ בעל עומק אסטרטגי כהגנה מפני הצבא העות'מאני ובמקביל לאפשר למוחמד עלי לגבות מיסים מתושבי הארץ ולנצל את אוצרות הטבע שלה. ארץ ישראל וסוריה היו גם יעד מסחרי, כשוק לרכישת סחורות מצריות וכמקור למצרכים נדרשים (ובעיקר עץ). מוחמד עלי הכין את המסע על ידי כך שתרם כסף למבנים על הר הבית, שלח שליחים שהבטיחו למנהיגי הקהילות כי מצבם יוטב תחת שלטונו וכינס קונסולים של המעצמות באלכסנדריה, שם הבטיח להם כי תחת שלטונו מצבם של נתיני המעצמות יהיה טוב יותר וביקש מהם כי יפנו אל שליטיהם ויבקשו מהם לא להתערב. מוחמד עלי במקביל ניהל קשרים עם מנהיגים מקומיים בתוך חבל הלבנט אשר בתמורה להבטחותיו העניקו לצבאו מעבר בטוח דרך שטחם ללא התנגדות. ב-29 באוקטובר 1831 התחיל המסע הצבאי. הצי המצרי הגיע ליפו והכניע אותה, אבראהים פאשה בראש 30,000 חיילים הכניע את צבאו של עבדאללה פאשא והמשיך צפונה. על עכו הוטל מצור שנמשך כ-7 חודשים והיא נכנעה בסוף מאי 1832. צבאו של מוחמד עלי, בהנהגת אבראהים פאשא, הגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מקונסטנטינופול. התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833, לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל והיה במעמד שיכול היה לאיים על אסיה הקטנה. המעצמות האירופאיות פעלו להיעזר בהיחלשות האימפריה העות'מאנית לאינטרסים לאומיים ועלה חשש שכיבוש האימפריה העות'מאנית בידי מוחמד עלי ישנה את סדר הכוחות בעד מצרים. בשנת 1834 פרץ מרד הפלאחים אשר כלל בתוכו את מרד האיכרים בארץ ישראל לאור התמרמרות האוכלוסייה הערבית על חובת הגיוס לצבא המצרי שהחיל מוחמד עלי. כמו כן, מוחמד עלי פעל נגד הסולטאן העות'מאני שהיה גם הח'ליפה האסלאמי, ועל כן היה לפי ההלכה בוגד בהנהגת האסלאם. המורדים הצליחו להשתלט תחילה על שטחים ניכרים בארץ, וניסו ללא הצלחה לתקוף את מטה הפעולה של אבראהים פאשא ביפו. מוחמד עלי עצמו הגיע ליפו עם תגבורת שנועדה להביא להפסקת המרידות ברחבי השטחים הכבושים בחבל הלבנט. במשך חודשיים הצבא המצרי נע דרך ארץ ישראל ממערב למזרח עד לעבר הירדן והפיל מרידות נפרדות שפוקדו בידי מנהיגים ערביים מקומיים. לבסוף הופלו המרידות בארץ, כמו גם המרידות הערביות ברחבי סוריה והמרידות של האוכלוסייה הדרוזית באזור הר הלבנון. באותן השנים ששלט בלבנט פעל מוחמד עלי בעיקר כדי להסדיר את מעמדה הבינלאומי של מצרים. תחילה ניסה לחבור בברית לבריטניה וצרפת נגד רוסיה ובהמשך ניסה להסדיר ברית עם ממלכת פרס שהונהגה בידי מוחמד שאה קאג'אר, ראש השושלת הקאג'ארית, נגד האימפריה הרוסית שחיזקה את מעמדה בעבר הקווקז דרך מלחמות רוסיה–פרס. בשנת 1839 חידש הסולטאן מהמוט השני את הלחימה והביא לפרוץ המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה, אך הובס על ידי אבראהים פאשא בנציבין ומת זמן קצר לאחר מכן. הכוחות המצרים עמדו להתחיל במתקפת נגד לעבר הבירה העות'מאנית קונסטנטינופול אך נעצרו בשל התערבות אירופית בינלאומית. הפעם האימפריה הבריטית הצטרפה לאימפריה העות'מאנית במלחמה הודות להבטחה עות'מאנית כי בתמורה קפריסין תעבור לשליטה בריטית. כמו כן, האימפריה העות'מאנית נתמכה מבחינה דיפלומטית ובידי יועצים צבאיים מממלכת פרוסיה, האימפריה הרוסית והאימפריה האוסטרית. במהלך המלחמה הייתה למערכה הימית לבעלת חשיבות גדולה יותר מלמערכה היבשתית. בספטמבר 1840 כוחות הצי המלכותי הבריטי השיגו עליונות ימית לחופי לבנון, כבשו את ג'וניה ואיימו על ביירות. בהמשך החל כיבוש של חוף הלבנט מג'וניה דרומה. בנובמבר התרחשה הפגזת עכו בידי כוחות הברית האנטי-מצרית וההנהגה המצרית איבדה שליטה על חלק נרחב מחופי הלבנט. בהמשך, במטרה להביא לסוף מהיר של המלחמה, כוחות הברית האנטי-מצרית הטילו מצור ימי על אלכסנדריה אשר הקשה על הפעילות הכלכלית במצרים. מוחמד עלי, ממושבו בקהיר, החל במשא ומתן להגיע להסדר שיסיים את המלחמה לפני שתגרור פגיעה חריפה בכלכלה המצרית. משא ומתן זה הביא לחתימת הסכם לונדון, שבסופו של דבר דרש ממוחמד עלי ואבראהים פאשא לוותר על כל תחום השליטה שלהם בחבל הלבנט (שכללה את שטחי ארץ ישראל) ולהשיב את כרתים לידי השלטון העות'מאני במהלך שנת 1841. הגבול המצרי-עות'מאני שקדם למלחמה הראשונה הושב. עם זאת, במהלך המשא ומתן, מוחמד עלי הביא את המעצמות האירופאיות ואת ההנהגה העות'מאנית להכיר בחופש הפעולה הנרחב שלו על מצרים שהיה עצמאי בפועל מהאימפריה העות'מאנית. שנים אחרונות לאחר המלחמה המצרית-עות'מאנית השנייה העביר מוחמד עלי את רוב התרכזות מדיניותו להמשך הרפורמות הפנימיות שהנהיג בתוך מצרים, שהיו בסופו של דבר פרי עבודתו המרכזי. בשנת 1837 הסדיר שישה משרדי ממשלה שנועדו לחלק ביניהם את סמכויות ההנהגה במצרים. משרדים אלו היו: משרד הפנים, המשרד לחינוך הציבור, משרד המלחמה, משרד האוצר, המשרד לענייני חוץ ולמסחר ומשרד הצי. מוחמד עלי ביטל את מועצות המחוקקים והמיעצים שהוקמו בידי הממשל הצרפתי והחליפם במועצת המדינה והמועצה הפרטית (שמילאה תפקיד מייעץ בעיקרו). שתי המועצות הללו תופעלו בידי פקידי ממשל בכירים ושרים שפעלו כעוזריו של מוחמד עלי ולא בתור נציגי הציבור. מוחמד עלי לא פעל להבדיל את מצרים מבחינה תרבותית מהאימפריה העות'מאנית והמנהל המדיני המשיך לעבוד בשפה הטורקית. כמו כן הוטל פיקוח על מנהיגים ציבוריים שלא היו מקושרים ישירות למעגל השלטוני של מוחמד עלי, דוגמת ההנהגה הדתית. רק משנת 1845 החלו מצרים ילידי הארץ דוברי ערבית להחליף אלבנים, ממלוכים וטורקים דוברי טורקית במשרות השלטון וההנהגה. לאורך שנותיו בשלטון במצרים, מוחמד עלי פעל מתוך הבנה כי המודרניזציה המואצת נדרשת והכרחית להקמת שושלת שלטונית יציבה שתחזיק זמן רבב. הוא לא נהג להתרברב בפוליטיקה או באידאולוגיה כגורמים למדיניותו. מוחמד עלי לא ייחס כל חשיבות לרגשות לאומיים, כפי שניתן לראות בעובדה שחצר המלוכה שלו דברה טורקית. הוא התבסס על שלטון שבמסגרתו השליט ואנשיו חלקו ביניהם רק את אותה הדת בכל הקשור לאמצעים לפיתוח רגש לאומי. מוחמד עלי נאלץ לוותר על כיסאו ביולי 1848 בשל תשישות נפש וסניליות, ומת באוגוסט בשנה שלאחר מכן. שלטונו הועבר לבנו אבראהים פאשא, אך הלה מת ממחלה בנובמבר 1848. את מקומו תפס נכדו של מוחמד עלי, עבאס חלמי הראשון, שהיה שליט חלש וביטל רבים מחידושי סבו. תחת שלטונו התגברה השפעתה של אירופה על מצרים. עבאס חלמי לא ירש רשמית את הכתר עד לפטירתו של מוחמד עלי, וכיהן בין 1848 ל-1849 בתור עוצר (שליט). לקריאה נוספת
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
