מוסטפא א-נחאס פאשה

מוסטפא א-נחאס פאשה
مصطفى النحاس

לידה	15 ביוני 1879 Samannud, מצרים
פטירה	23 באוגוסט 1965 (בגיל 86) אלכסנדריה, מצרים
מדינה	מצרים
השכלה	אוניברסיטת קהיר
מפלגה	מפלגת אל-ופד
ראש ממשלת מצרים 16 במרץ 1928 – 27 ביוני 1928 (104 ימים) → ʿAbd al-Khaliq Tharwat מוחמד מחמוד פאשה ← 1 בינואר 1930 – 20 ביוני 1930 (171 ימים) → Adli Yakan Ismaʿil Sidqi ← 9 במאי 1936 – 29 בדצמבר 1937 (שנה) → עלי מאהר מוחמד מחמוד פאשה ← 6 בפברואר 1942 – 10 באוקטובר 1944 (שנתיים) → חוסיין סירי אחמד מאהר פאשה ← 12 בינואר 1950 – 27 בינואר 1952 (שנתיים) → חוסיין סירי עלי מאהר ← 12 בינואר 1950 – 27 בינואר 1952 (שנתיים) ראש הממשלה ושר הפנים 16 במרץ 1928 – 25 ביוני 1928 (102 ימים) 1 בינואר 1930 – 19 ביוני 1930 (170 ימים) 9 במאי 1936 – 1 באוגוסט 1937 (שנה) 1 באוגוסט 1937 – 30 בדצמבר 1937 (152 ימים) 4 בפברואר 1942 – 26 במאי 1942 (112 ימים) 26 במאי 1942 – 8 באוקטובר 1944 (שנתיים) שר החוץ של מצרים 4 בפברואר 1942 – 26 במאי 1942 (112 ימים) 26 במאי 1942 – 8 באוקטובר 1944 (שנתיים)

מוסטפא א-נחאס פאשה (בערבית: مصطفى النحاس باشا, 15 ביוני 1879^[1] - 23 באוגוסט 1965). היה משפטן ומדינאי מצרי, מנהיגה השני של מפלגת הוופד, וראש ממשלת מצרים המלוכנית במשך חמש קדנציות לא רצופות.

א-נחאס נולד בשנת 1879 בעיירה סמאנוד שבמחוז אל-ע'רביה (الغربية) במצרים לאב סוחר עצים. בשנת 1900 סיים את לימודי המשפטים בקהיר והחל לעבוד כעורך דין במשרדו של מוחמד פאריד, אחת מדמויות המפתח הידועות במצרים, ולאחר מכן פתח משרד פרטי באל-מנצורה. ב-1904 מונה לשופט בבית המשפט האזרחי בעיר טנטא, משרה בה נשא במשך חמש עשרה שנים.

עם הצטרפותו של א-נחאס במהלך מהומות 1919 למפלגה הלאומית הוופד, כנציג התנועה הלאומית המצרית חזב אל-ווטני של מוסטפא כאמל, פוטר ממשרתו. בשנת 1921 הוגלה א-נחאס על ידי השלטון הקולוניאלי הבריטי לאי סיישל, יחד עם מנהיג הוופד סעד זע'לול.

בעקבות המהומות העניק השלטון הקולוניאלי הבריטי ב-28 בפברואר 1922 הצהרה על עצמאותה של מצרים. ההצהרה כללה את סיום מעמדה כשטח כיבוש והכרזתה כמדינה מלוכנית ריבונית. לשם כך מינו הבריטים את הסולטאן פואד הראשון כמלך מצרים העצמאית, אולם היא נותרה מדינת חסות בריטית.

מתן העצמאות למצרים, גרם להשבתו של א-נחאס הגולה בשנת 1923, ומיד עם שובו נבחר כנציג עירו, סמאנוד, לבית המחוקקים הראשון שנבחר לאחר החתימה על החוקה המצרית. בשנת 1924 מונה א-נחאס כשר ההסברה של הממשלה באותו מושב.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1926, נבחר שוב א-נחאס מטעם מפלגת הוופד, כנציג מחוז אל-ע'רביה. אולם, נציגי שלטון הפרוטקטורט הבריטי, הטילו וטו על מינויו כשר בממשלה. עם זאת, מונה א-נחאס כסגן נשיא בית הנבחרים ובשנת 1927 התמנה לנשיאו.

לאחר מותו של מנהיג הוופד סעד זע'לול באוגוסט 1927, התמודד א-נחאס מול אחיינו של זע'לול על ראשות ה"וופד" וזכה ברוב קולות הבוחרים. ב-1928 התמנה לראש ממשלה, אולם ממשלתו נפלה כעבור מספר חודשים עקב נסיונותיו לצמצם את סמכויותיו של המלך. למרות זאת, ב-1930 הוא התמנה שוב לראשות הממשלה, לקדנציה בת שנתיים.

תוך כדי כהונתו של א-נחאס, התעוררו פילוגים פנים מפלגתיים בתוך הוופד, שגרמו לירידת הפופולריות שלה בקרב העם המצרי והובילו אותה להפסד בבחירות הכלליות שהתקיימו בשלהי 1932. לאחר התפטרות ממשלתו של מוחמד תאופיק נסים ב-1936, שוב זכתה מפלגת הוופד בבחירות וא-נחאס התמנה בשלישית לראש ממשלה. לאחר מינויו, חתם א-נחאס באותה שנה על ההסכם האנגלו-מצרי שקבע בין היתר כי באזור תעלת סואץ יוותרו כוחות צבא בריטיים, אולם לאחר מכן התחרט א-נחאס על ההסכם ונמנה עם מתנגדיו. במהלך אותה שנה מת המלך פואד ובנו פארוק הראשון הומלך תחתיו, ממשלה זו לא האריכה ימים והיא נפלה ב-1937.

במהלך התקוממויות ערביי ארץ ישראל במרד הערבי הגדול, בין השנים 1936–1939, נמנה א-נחאס בין יוזמי ומקימי הועדה הערבית העליונה.

בשל החשש מהיות המלך פארוק פרו-גרמני (ופרו-איטלקי), הציבו הבריטים ב-4 בפברואר 1942 אולטימטום למלך פארוק וכפו עליו את מינוי א-נחאס, שמפלגתו נחשבה כפרו-בריטית באופן יחסי, לראש הממשלה. כפיית האולטימטום, שהתבצעה כשמיילס לאמפסון, הנציב הבריטי במצרים, הגיע לארמון המלוכה בראש טור טנקים, עוררה אצל לאומניים מצריים רבים תחושות כעס ונחשבה כפגיעה בכבוד הלאומי.^[2]

ביולי 1942, כאשר נראה היה שמצרים נופלת בידי כוחות ה"ציר", קיבל הרב הראשי של הקהילה, הרב נחום אפנדי, הבטחה מנחאס, שאם הגרמנים יכבשו את מצרים, לא יחוקקו חוקים ולא ינקטו בצעדים אנטי-יהודיים.^[3]

במשך תקופת כהונתו זו, יזם א-נחאס את "ועידת הפדרציה"; ועידה כלל ערבית לקראת כינון קונפדרציה של כל מדינות ערב, ללא איחוד משטרים ומשקים. הוועידה כונסה באלכסנדריה בספטמבר 1944 והובילה להקמתה של הליגה הערבית. בסוף אותה שנה, תמה כהונתו של א-נחאס בראשות הממשלה.

הפשרה שהובילה לכהונתו הרביעית, התקבלה הרחק מעין הזרקורים ולא פורסמה בציבור, שלא היה מודע לתככים הפנימיים שהובילו למינויו המחודש של א-נחאס. עובדה זו התגלתה רק עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945, והצטרפה לשערורייה נוספת שעוררו א-נחאס ואשתו, זֵינַבּ אֶל-וַכִּיל (زينب الوكيل), שהייתה צעירה ממנו בשלושים שנה. שערוריות אלו ערערו עוד יותר את מעמדו של א-נחאס בדעת הקהל המצרית והחלישו את כוחה של הוופד כמפלגת שלטון.

בשנת 1950 שוב זכתה הוופד בבחירות הכלליות, וא-נחאס התיישב בחמישית על כס ראש הממשלה. ב-25 בינואר 1952 התחולל קרב בין חיילים בריטים לשוטרים מצרים באסמאעיליה. כ-50 שוטרים מצריים נהרגו באירוע וכ-100 מהם נפצעו. האירוע עורר זעם רב במצרים, והוביל לפריצת מהומות אלימות בעיר הבירה, קהיר. הפורעים התקיפו בתי עסק ואתרים השייכים לגורמים בריטיים, בין השאר בתי מלון, מקומות בילוי, חנויות, ומשרדים. בניסיון לשפר את מצבה הרעוע של המדינה, פיטר המלך פארוק את ממשלתו של א-נחאס, ומינה במקומו את עלי מאהר.

לאחר מהפכת הקצינים החופשיים בשלהי יולי של אותה שנה, בה הוגלה המלך פארוק ופורקה הממשלה המלוכנית, הוקמה "מועצת הפיקוד המהפכנית" ומנהיג המהפכה מוחמד נגיב מונה להיות מפקד הצבא. למרות נסיונותיו של א-נחאס לשאת חן בעיני נגיב ואנשיו, הוטלה מלאכת הרכבת הממשלה האזרחית על עלי מאהר.

ב-16 בינואר 1953, אסרה מועצת הפיקוד המהפכני על קיום מפלגות פוליטיות במצרים, ומפלגת הוופד חדלה מלהתקיים. א-נחאס ורעייתו הושמו במאסר למשך כשנה, אך לאחר הצהרתו מן הכלא כי הוא נוטש את החיים הפוליטיים, שוחררו בני הזוג א-נחאס ממאסרם ב-1954. ב-1960 הוחזרו לו הזכויות האזרחיות, אך הוא לא שב לפוליטיקה.

מוסטפא א-נחאס מת ב-23 באוגוסט 1965. השלטונות אסרו לקבור אותו לצד מייסד מפלגת הוופד סעד זע'לול. הלווייתו של א-נחאס הפכה להפגנת המונים סוחפת אך לא אלימה שבה השתתפו בין היתר אלפי סטודנטים מהאוניברסיטאות בקהיר. ההשתתפות ההמונית בלווייה התפרשה כקריאה להשבת הזכויות הפוליטיות והפרלמנטריזם למצרים. משטרו של גמאל עבד אל נאצר אמנם לא הפריע לקיום האירוע, אך הוא הביע את מורת רוחו לאחר קיומו ואסר על טקסי אשכבה נוספים.^[4]

• חגי ארליך, מצרים: האחות הבכירה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תשס"ד, עמודים 28–101

מדיה וקבצים בנושא מוסטפא א-נחאס פאשה בוויקישיתוף

• מוסטפא א-נחאס פאשה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

ראשי ממשלת מצרים
ח'דיוות מצרים	נובהר פאשא (1878–1879) • אסמאעיל פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוחמד שריף פאשא (1879) • תאופיק פאשא (1879) • מוסטפא ריאד פאשה (1879–1881) • מוחמד שריף פאשא (1881–1882) • מחמוד סאמי אל-בארודי (1882) • ראע'ב פאשא (1882) • אחמד עוראבי (1882) • מוחמד שריף פאשא (1882–1884) • נובהר פאשא (1884–1888) • מוסטפא ריאד פאשה (1888–1891) • מוסטפא פהמי פאשא (1891–1893) • חוסין פאחרי פאשא (1893) • מוסטפא ריאד פאשה (1893–1894) • נובהר פאשא (1894–1895) • מוסטפא פהמי פאשא (1895–1908) • בוטרוס ראלי (1908–1910) • מוחמד סעיד פאשא (ראש ממשלה) (1910–1914) • חוסיין רושדי פאשא (1914)
סולטנות מצרים	חוסיין רושדי פאשא (1914–1919) • מוחמד סעיד פאשא (1919) • יוסף ווהבה (1919–1920) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1920–1921) • עדלי יאקון פאשא (1921–1922)
ממלכת מצרים	עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1922) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1922–1923) • יחיא איברהים פאשא (1923–1924) • סעד זע'לול (1924) • אחמד זוהיר פאשא (1924–1926) • עדלי יאקון פאשא (1926–1927) • עבד אל ח'אלק סאוראט פאשא (1927–1928) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1928) • מוחמד מחמוד פאשא (1928–1929) • עדלי יאקון פאשא (1929–1930) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1930) • איסמעיל סידקי (1930–1933) • עבד-אל פתח יחיא פאשא (1933–1934) • מוחמד תאופיק נאסים פאשא (1934–1936) • עלי מאהר (1936) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1936–1937) • מוחמד מחמוד פאשא (1937–1939) • עלי מאהר (1939–1940) • חסן סברי פאשה (1940) • חוסיין סירי (1940–1942) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1942–1944) • אחמד מאהר (1944–1945) • מחמוד פהמי נוקראשי (1945–1946) • איסמעיל סידקי (1946) • מחמוד פהמי נוקראשי (1946–1948) • אבראהים עבד אל-האדי (1948–1949) • חוסיין סירי (1949–1950) • מוסטפא א-נחאס פאשה (1950–1952) • עלי מאהר (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • חוסיין סירי (1952) • אחמד נגיב אל-הילאלי (1952) • עלי מאהר (1952) • מוחמד נגיב (1952–1953)
הרפוליקה של מצרים	מוחמד נגיב (1953–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954) • מוחמד נגיב (1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1958)
הרפובליקה הערבית המאוחדת	גמאל עבד אל נאצר (1958–1962) • עלי סברי (1962–1965) • זכריא מוחי א-דין (1965–1966) • מוחמד סדקי סוליימן (1966–1967) • גמאל עבד אל נאצר (1967–1970) • מחמוד פאוזי (1970–1971)
הרפובליקה הערבית של מצרים	מחמוד פאוזי (1971–1972) • עזיז צדקי (1972–1973) • אנואר סאדאת (1973–1974) • עבדל עזיז מוחמד חיג'אזי (1974–1975) • ממדוח סאלם (1975–1978) • מוסטפא ח'ליל (1978–1980) • אנואר סאדאת (1980–1981) • חוסני מובארכ (1981–1982) • אחמד פואד מוחי א־דין (1982–1984) • כמאל חסן עלי (1984–1985) • עלי לוטפי מחמוד (1985–1986) • עאטף צדקי (1986–1996) • כמאל גנזורי (1996–1999) • עטאף עביד (1999–2004) • אחמד נזיף (2004–2011) • אחמד שפיק (2011) • עיסאם שרף (2011) • כמאל גנזורי (2011–2012) • הישאם קנדיל (2012–2013) • חאזם אל-בבלאווי (2013–2014) • אבראהים מחלב (2014–2015) • שריף אסמאעיל (2015–2018) • מוסטפא מדבולי (2018–מכהן)