|
פואד הראשון, מלך מצרים
פוּאַד הראשון (בערבית: فؤاد الاول; נולד כאַחְמַד פוּאַד; 26 במרץ 1868 - 28 באפריל 1936), מלך מצרים וסודאן, ריבון על נוביה, כורדופאן ודארפור, היה לסולטאן מצרים ב-1917, כשירש את אחיו, חוסיין כאמל. אחמד פואד היה למלך ב-1922, כאשר בריטניה העניקה עצמאות לממלכת מצרים. בתקופת שלטונו ידעה מצרים סדרת תהפוכות ממושכות כאשר היה ניסיון להסדיר ממשל חוקתי יציב לנוכח המאבקים הפוליטיים הפנימיים שפרצו בעיקר לאחר מהומות 1919. פואד פעל רוב שלטונו בניסיון להסדיר יציבות במדינה ובמותו ירש אותו בנו, פארוק, מלך מצרים. ביוגרפיהשנותיו הראשונותאחמד פואד נולד בארמון גיזה בקהיר, בנו השביעי של אסמאעיל פאשא. הוא היה בן שושלתו של מוחמד עלי, משפחה ממוצא אלבני שהגיעה לשליטה במצרים תחת סמכות הלכתית של האימפריה העות'מאנית אם כי בפועל הייתה מצרים ריבונית מהממשל העות'מאני. אביו היה אסמאעיל פאשא, שליט מצרים ואימו של פואד הייתה פאריאל קאדין. כשמלאו לו שבע שנים, פואד נרשם לבית הספר הפרטי שהקים אביו בארמון עבדין. בסופה של המלחמה האנגלו-מצרית בשנת 1882 הפכה מצרים בפועל מדינת חסות בריטית אם כי מוסד הח'דיו (המשנה למלך), שבו עמד ראש שושלת מוחמד עלי, נותר על כנו ונותר מבחינה רשמית בלבד תחת סמכות עות'מאנית. פואד יצא לגלות בממלכת איטליה ובשנת 1890, דרך תמיכתו של הסולטאן העות'מאני, עבד-אל חמיד השני, הותר לו לשוב למצרים[1]. פואד, דרך היותו בן לשושלת מוחמד עלי שמוצאה מאלבניה, ניסה ללא הצלחה להביא להכתרתו בתור הנסיך השלט של נסיכות אלבניה כשהאחרונה השיגה עצמאות מהאימפריה העות'מאנית. פואד גדל התחנך באירופה והגיע למצרים רק כשהיה כבר בן 40[2]. הוא דיבר בשפה הטורקית. הידע שלו בערבית היה מוגבל מאוד ונאומיו הפומביים התקבלו בלגלוג, אך הוא למד ערבית במהירות עד שדיבר היטב[3]. אף על פי כן, הוא המשיך להעדיף שימוש יומיומי בטורקית[4]. עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה והצטרפותה של מצרים לצד האימפריה הבריטית, הרשויות הבריטיות בקהיר הכריזו על ריבונותה המלאה של סולטנות מצרים מהאימפריה העות'מאנית[5]. המלחמה אמורה הייתה להגביר זמנית את סמכויות השלטון הבריטיות במצרים. כמעט באופן מיידי, הוטלה צנזורה נרחבת על העיתונות, ישיבות לאומיות נמנעו מלהתקיים או שפורקו והמועצה המחוקקת החדשה הושעתה. גורלה של תעלת סואץ היה חשוב מדי להנהגה הבריטית מכדי שיהיה אפשרי לקחת סיכונים כלשהם. על כן הודח עבאס חלמי השני מהשלטון בקהיר והוחלף בתומך הבריטים חוסיין כאמל אשר מונה לסולטאן הראשון של מצרים בהיותה ריבונית לחלוטין מהאימפריה העות'מאנית[6]. במקור לא צופה מפואד לרשת את המלוכה המצרית מכיוון שלא היה הבכור באחיו. עם זאת, ניתן לו חינוך במנהל מדיני והוא כיהן במספר תפקידים ציבוריים, החשוב בהם היה בין 1915 ל-1918 כאשר כיהן בתפקיד נשיא האגודה הגאוגרפית המצרית. כאשר בנו של הסולטאן חוסיין כאמל המכהן (אחיו הגדול של פואד), כמאל א-דין חוסיין, סירב להתמנות ליורשו של אביו וויתר על סמכויות הירושה המולדות שלו, ירושת העצר עברה לפואד שהיה מצופה לרשת את חוסיין בפטירתו של האחרון. סולטאן מצרים
חוסיין כאמל נפטר באוקטובר 1917 ופואד ירש את המלוכה המצרית בתור הסולטאן החדש. עת ירש את הכתר הייתה מצרים עודנה מעורבת בתוך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. ההנהגה הפוליטית המצרית תחת ראש ממשלת מצרים, חוּסֵיין רושׁדי פָּאשָׁא, נותרה פרו-בריטית לנוכח המלחמה ואף תנועות לאומיות עצרו חלקית את פעילותן לנוכח המלחמה. כאשר הופצו ארבע עשרה הנקודות של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון בנוגע לסדר העולמי שאליו יחלה ארצות הברית בסופה של המלחמה, הדבר נגע למצרים בהקשר לטענה שלכל העמים חופש ביטוי לאומי (אם כי במקור הכוונה בכך הייתה לעצמאות עמי מזרח אירופה). יומיים בלבד לאחר כניעתה של הקיסרות הגרמנית, אנשי הארגון הפוליטי הלאומי "אל-ופד" (המשלחת), בראשות סַעַד זַעְ'לוּל, הגיעו אל הנציבות הבריטית בקהיר ודרשו את עצמאות מצרים מהאימפריה הבריטית. גם הממשלה של רושדי הייתה מעוניינת במשא ומתן עם ההנהגה הבריטית לעצמאות בריטניה עוד לפני ועידת השלום בפריז (1919) אם כי הייתה במצב פוליטי מעורער. כאשר סירבו בנציבות הבריטית להכיר בדרישותיה של מפלגת "אל-ופד", החלו מהומות 1919 ברחבי מצרים שדרשו את עצמאותה של מצרים מהחסות הבריטית. במשך מספר שבועות הפגנות ושביתות ברחבי מצרים הוצאו לפועל על ידי סטודנטים, האליטות הפוליטיות והכלכליות, עובדי מדינה, סוחרים, איכרים, פועלים ומנהיגים דתיים. תנועה המונית זו התאפיינה בהשתתפות גברים ונשים כאחד ובפיזור הפילוג הדתי בתוך מצרים אשר שרר בין מוסלמים לנוצרים. המרד באזורים הכפריים במצרים היה אלים אף יותר בתחילת המאבק, וכלל התקפות על מוצבים צבאיים בריטיים, מתקנים אזרחיים ואזורים מיושבים, כפרים רבים הועלו באש ברחבי מצרים. עד 25 ביולי 1919, 800 מצרים נהרגו ו-1,600 אחרים נפצעו מהפרעות. הצבא הבריטי התקשה לטפל בפרעות הממושכות ומגויסים מצריים רבים בשורותיו החלו לערוק. המפלגה הלאומית תחת מוסטפא כמאל, שראשיה היו בגלות בשווייצריה, פעלה מרחוק להצית כמה שיותר מרידות נגד הממשל הבריטי. פלגים לאומיים מתוך חצר המלוכה דרשו ליטול על עצמם את הנהגת המשא ומתן עם הבריטים, דבר שגרר מאבקים פנימיים בתוך הארגונים הלאומיים שכן הסולטאן פואד נראה כתומך הממשל הבריטי. כמו כן, היה חשש בקרב ה"אל-ופד" והמפלגה הלאומית שפואד ישתמש במשא ומתן במטרה להגדיל את סמכויותיו השלטוניות ואת הפופולריות שלו בקרב העם המצרי[7]. הסולטאן פואד פעל דרך רושדי שהיה מקורב אליו ואל חצר המלוכה בכלל. הוא וידא שרושדי יתמוך במשלחת של זע'לול בניסיונה להעלות את נושא הריבונות המצרית בלונדון. לנוכח המשבר הפנימי רושדי הביא את דרישתו להתפטר מראשות הממשלה מספר פעמים, וכל פעם בקשתו נדחתה בידי פואד. לבסוף ב-1 במרץ, לאחר תסיסה אזרחית ממושכת, קיבל פואד את התפטרותו של רושדי. מפלגת "אל-ופד" מיהרה להאשים את הסולטאן דרך תוכני התעמולה שלה בניסיון לחבל במאמצי העצמאות של מצרים ועד לסוף החודש הפך ה"אל-ופד" לקול הלאומיות המצרית ולתנועה הפוליטית החזקה ביותר במצרים אשר גרמה לסולטאן פואד להיראות כמבודד מהעם[8]. גם לאחר שהרשויות הבריטיות במצרים עצרו את זע'לול ושלחו אותו, ביחד עם מספר מנהיגי מפלגה נוספים לגלות במלטה הבריטית, המשיכה התמיכה הנרחבת של תושבי מצרים במפלגה ופרצו ללא סוף מחאות נגד הרשויות הבריטיות[9]. במקביל התעמולה הפוליטית של מפלגת "אל-ופד" הציגה של הסולטאן פואד כפרו-בריטי המתנגד לעצמאות מצרים ולרצונו של העם המצרי בכלל. התסיסה האזרחית בתוך מצרים נגררה כאמור לכדי פרעות אלימות, בעיקר בערים הגדולות נגד הממשל הבריטי. כאשר לקראת סוף חודש מרץ מונה אדמונד אלנבי לנציב העליון במצרים, היה עליו להביא לסיום הפרעות. בעוד אלנבי פעל להרגיע את הרוחות, שר החוץ הבריטי ג'ורג' נתניאל קרזון הודיע כי הממשלה הבריטית תקבל משלחת של רושדי ובעלי בריתו הפוליטיים אך לא את אנשי "אל-ופד" מכיוון שאין להם מעמד רשמי, הודעה שרק הגבירה את התסיסה האזרחית הפנימית במצרים עקב התמיכה העממית הנרחבת במפלגת "אל-ופד". הסולטאן פואד לא צלח בהרכבת ממשלה יציבה לאחר נפילת ממשלתו של רושדי וחשש מההשלכות שהיו לכתר הסולטאני במצב אפשרי שמפלגת "אל-ופד" תעלה לשלטון. פואד החל לפעול למינוי ממשלות חדשות פרו-מלוכניות שיביאו לסיום הפרעות והתסיסה האזרחים אך הממשלות הללו התפרקו זו אחר זו עקב משברים פנימיים וחוסר תמיכה עממית. ממשלתו הזמנית של מוחמד סעיד פאשא התפרקה תוך מספר חודשים. לאחר מכן, התמנה בידי הסולטאן יוסף ווהבה לראשות הממשלה, אשר היה נוצרי קופטי. ווהבה פגש בהתנגדות לממשלתו בעיקר מצד הקהילה הנוצרית קופטית של מצרים, אשר חששה כי תמיכתו בפואד שנראה כמתנגד לעצמאות המצרית עלולה להוביל לפרעות של מוסלמים בנוצרים. בפועל, רוב האוכלוסייה הנוצרית של מצרים תמכה גם היא ב"אל-ופד" ולצד הרוב המוסלמי יצגה התנגדות לשלטון הבריטי הזר. עם נפילת ממשלתו של ווהבה בשנת 1920 המשיכו לקום וליפול ממשלות נוספות כאשר מטרתם העיקרית הייתה למנוע סיפוח מלא של מצרים לתוך האימפריה הבריטית, להסדיר את המערכת הפוליטית ולמנוע את עליית "אל-ופד" ולסיים את הפרעות. במהלך שנת 1920 הכירה הממשלה הבריטית בפארוק, בנו הבכור של פואד שזה עתה נולד, בתור יורש העצר המצרי וזאת במטרה למנוע מהח'דיו המודח עבאס חלמי השני מלטעון לבעלות על הכתר. היה זה רק בפברואר 1921 כאשר ההנהגה הבריטית מאסה במאבק הפנימי במצרים ואלנבי דרש מפואד להסדיר משלחת פוליטית באשר היא אשר תישלח לדיונים בלונדון עם ממשלת דייוויד לויד ג'ורג'[10]. במרץ הגיע הסדר פוליטי כאשר זע'לול, אשר שב למצרים מהגלות, הסכים לממשלה פרו-מלוכנית שהורכבה בידי עַדְלָי יַאְקוֹן פָאשָׁא (יאקון היה מקורב לחצר המלוכה והיה נכדו של אחד מאחייניו של מוחמד עלי אבי שושלת המלוכה). יאקון היה מודע לכך שעליו להשיג את תמיכתו של זע'לול כדי להשיג תמיכה עממית. עם זאת, זע'לול דרש סיום מידי של המשטר הצבאי הבריטי לפני כל משא ומתן והשפעתו הפוליטית על החברה המצרית הקשתה על המנהל של יאקון. זע'לול סירב להתפשר על דרישותיו ובכך הגיעו המחאות ברחבי מצרים לשיאן. כאשר יאקון הכריז על הסדר משלחת שלא תכלול את זע'לול, החלו פרעות נגד רובע הקהילה הבינלאומית באלכסנדריה. זע'לול על כן נשלח פעם נוספת לגלות, הפעם באיי סיישל. לאחר כישלון המשלחת של ממשלת יאקון להגיע להסדר, אלנבי ופואד התערבו ישירות אל מול הממשלה הבריטית. אלנבי אך איים להתפטר אילולא תוענק ריבונות למצרים. לבסוף, בפברואר 1922, הממשלה הבריטית פרסמה הצהרה חד-צדדית על דעת עצמה אשר קבעה - ריבונות מצרית מלאה מבריטניה עם הקמתה של ממלכת מצרים בתמורה לארבעה נושאים מרכזיים הנוגעים ליחסי הממלכה המאוחדת–מצרים: הסדר ביטחון על דרכי התחבורה של גופים בריטיים במצרים; הרשאה לתמיכה בריטית צבאית במצרים אל מול כל גוף המאיים על ריבונות מצרים; הגנה של ממשלת קהיר במיעוטים המצרים ובאינטרסים חיצוניים וחלוקתה של סודאן בין השפעה שלטונית בריטית למצרית[11]. כמו כן, ההצהרה הותירה סמכות בריטית במצרים והמשיכה את פעילותו של הנציב העליון במצרים אם כי היו לה מבחינה מעשית סמכויות מועטות. ההצהרה לא כוונה אל הממשלה המצרית אלא אל מוסד הסולטנות ואחמד פואד בראשו[12]. פואד הכיר בהסכם ובכך חתם על עצמאותת מצרים. בהמשך בוטל תוארו של הסולטאן ופואד הוכתר מחדש תחת התואר ”מלך מִצְרַיִם וסוּדָאן וריבון על נוּבִיהָ, כּוֹרְדּוֹפָאן וְדַארְפוּר”. מלך מצרים לאחר קבלת העצמאות נקבעה ממשלה זמנית של הממלכה המצרית אשר קדמה בחירות כלליות במדינה. בימיה בשלטון, תפקידה העיקרי של הממשלה הזמנית היה להסדיר חוקה חדשה אשר תהיה מסוכמת על הפלגים הפוליטיים הגדולים. הוועדה שמונתה על כתיבת החוקה פגשה בהתנגדות מרובה מצד מפלגת "אל-ופד" שאף אחד מחבריה לא היה מעורב בתוכה. מבין המעורבים בוועדה היה חוסיין רושדי פאשא. בחוקת 1923 שנקבעה הסמכויות השלטוניות חולקו בין גופי הממשל ולמלוכה הוסדר מעמד רב סמכויות. להלן רשימת הסעיפים החוקתיים של מוסד המלוכה המצרית, מסעיף 32 בחוקה ועד סעיף 56 בחוקה: סעיף 32: ירושת הכתר המצרי שושלתית ורק בני שושלת מוחמד עלי רשאיים לרשת את הכתר; 33: המלך הוא ראש המדינה והסמכות העליונה ואין לערער על מעמדו; 34: על המלך לאשר את כל החקיקות; 35: אילולא יתנגד המלך להעברת תקציב ממשלתי, עליו להעביר את טענותיו אל הממשלה בתוך חודש, אם יאחר מתאריך זה יחשב תקציב כמוסכם; 36: אילולא יתנגד המלך להעברת תקציב ממשלתי, על התקציב לעבור הצבעה עם תמיכה של יותר משני שלישים מהפלרלמנט כדי לעבור את סמכות המלך; 37: המלך יקבע את התקנות הדרושות לאכיפת חוקים; 38: למלך הסמכות לפזר את בית הנבחרים; 39: במקרה של התנגדות להחלטה ממשלתית, על המלך להטיל וטו על החלטות ממשלה בטווח של חודש אחד מקבלת ההחלטה; 40: המלך רשאי, במידת הצורך, לקרוא לפרלמנט לישיבות יוצאות דופן, והוא רשאי גם לכנס את הפרלמנט לצורך ברוב מוחלט של חבריו לקבלת החלטות; 41: במצב חירום בסמכות המלך לשנות החלטות חוקתיות כל עוד אלו לא משנות את פני החוקה; 42: המלך יפתח דיוני פרלמנט בנאום מלוכני רשמי; 43: בסמכות המלך ליצור ולהעניק תארים אזרחיים וצבאיים; 44: על המלך למנות ולהדיח עובדי מדינה לפי החוק; 45: בסמכות המלך להכריז מלחמה; 46: המלך הוא מפקדם העליון של חילות היבשה והים; 47: אין על המלך לפעול למען אינטרסים חיצוניים; 48: סמכויות המלך מועברות דרך שרי הממשלה; 49: בסמכות המלך למנות או להדיח שרים ודיפלומטים; 50: לפני לקיחת סמכויות השלטון ישבע המלך כי יכבד את החוקה; 51: עוצרים לא יקבלו סמכויותיהם אילולא ישבעו אמונים לפרלמנט ולמלוכה; 52: במות המלך יעברו 10 ימים עד להכתרת יורשו; 53: במצב ולמלך אין יורש ישיר, הוא ימנה יורש דרך הסכמת הבית העליון בפרלמנט; 54: (המשך מסעיף 53) עם ימות המלך בלי שמינה יורש יהיה על הבית העליון לקבוע יורש; 55: בזמן בין העברת הסמכויות ממלך ליורשו יהיו סמכויות המלוכה בידי הממשלה; 56: עם ירושתו של מלך, תקציב המלוכה יקבע על פי חוק[13]. לנוכח ארבע הדרישות של הממשלה הבריטית והחוקה המשיכה התסיסה האזרחית הפנימית בתוך מצרים. ההנהגה הבריטית וידאה כי שמה של סודאן לא יוזכר בתוך החוקה והתעמולה הפוליטית של מפלגת "אל-ופד" חיממה את האוכלוסייה המצרית לדרוש בחירות כלליות דמוקרטיות ולהדיח את הממשלה הזמנית הקיימת שהייתה אחראית על הסדר החוקה המדינית. ב-30 בנובמבר 1923 מינה המלך פואד את מקורבו, מֻחַמַּד תָּאוּפִיק נַאסִים פָּאשָׁא, לעמוד בראשות ממשלה חדשה. ממשלה זאת, שנותרה על כינה במשך שלושה חודשים בלבד, פעלה להרחיב את סמכויותיו השלטוניות של המלך מעבר לכתוב לפי החוקה. כמו כן, הממשלה פעלה להסדיר את היריבות עם בריטניה בנוגע לסודאן ופואד הציע להשמיט את התואר "מלך מִצְרַיִם וסוּדָאן" מהחוקה עד להסדר המצב הפוליטי הסובב את סודאן. במאי 1923 פרצו מרידות לאומיות בתוך סודאן נגד השלטון הבריטי אשר דרשו סיפוח רשמי לתוך מצרים. בעוד מבחינה רשמית הייתה מחולקת שלטונית בתור מושבה בין בריטניה למצרים, הממשל הבריטי אחז בפועל בסודאן[14][15]. מהפך במצב החברתי-פוליטי הפנימי במצרים הגיע באוגוסט 1923, כאשר הכריז זע'לול על כוונתו לשוב למצרים ולשרת את המדינה לצדו של המלך פואד. בין סוף 1923 לתחילת 1924 התרחשו לראשונה בחירות כלליות דמוקרטיות במצרים. הבחירות עבדו על מערכת שלפיה תחילה התרחשו בחירות כלליות דמוקרטיות לבחירת 38,000 נציגים להנהגת המדינה ובהמשך נציגים אלו בחרו מתוכם צירים לפרלמנט. הבחירות הסתיימו בניצחון אדיר של מפלגת "אל-ופד", אשר הביא למינויו של סעד זע'לול לראש ממשלת מצרים. ב-15 במרץ 1924 פתח פואד את הפרלמנט הראשון בהיסטוריה המצרית שנבחר דמוקרטית. פרלמנט זה החזיק בשלטון לתשעה חודשים בלבד עד אשר פורק בסוף אותה השנה. הסיבות המגוונות לנפילת הממשלה נעות מהסמכות הרבה של המלך והנציב העליון הבריטי ועד למדיניות של זע'לול שמשל ביד ברזל והיה בעל אופי שלטון סמכותני. הממשלה המצרית נכנסה רבות למאבקים נגד הממשלה הבריטית של רמזי מקדונלד בנוגע למעמד ארבעת הנושאים שנקבעו בהצהרת העצמאות הבריטית למצרים, לחוק שילומים שזע'לול ניסה להוציא מההנהגה הבריטית ועוד[16]. בנובמבר מאס המלך פואד בחוסר היכולת הניהולית של ממשלת "אל-ופד". בנובמבר פיזר את הפרלמנט לחודש ימים לפי צו רשמי ובסופו של החודש הכריז על פירוק הפרלמנט ויציאה לבחירות כלליות חדשות. הגורם לפירוק הפרלמנט היה משבר ביחסים עם בריטניה שסבב את מעמדה של סודאן. פלגים לאומניים בריטים נחשדו בתמיכה בפעולות טרור נגד הכוחות הבריטים בסודאן ועל כן הוצב אולטימטום בריטי. הממשלה הזמנית קדם הבחירות אשר הונהגה בידי נשיא הסנאט אַחְמַד זֶוהַיר פָּאשָׁא, נכנעה לאולטימטום הבריטי. במסגרת האולטימטום כל החשודים במעורבות לאומנית בסודאן מקרב ההנהגה המצרית נעצרו בידי הצבא הבריטי וכל הכוחות של הצבא המצרי בסודאן הוצאו והוחלפו בכוחות הגנה סודאנים נפרדים שהיו תחת סמכות בריטית, על כן הפכה סודאן לישות פוליטית נפרדת מבחינה מלאה דה-פקטו ממצרים. המלך פואד התרכז באותה העת בניסיון למנוע ממפלגת "אל-ופד" לשוב להנהגת המדינה המצרית. מערכת בחירות עקיפה, למפלגות ולא לאישים, הוכזרה לפי פקודת הכתר. בהמשך תמך פואד בהקמת מפלגת "אל-איתיחאד" שהורכבה מתומכי חצר המלוכה ומפורשים מתוך מפלגת "אל-ופד" שפעלו להגדיל את הסמכויות השלטוניות של המלוכה. אף על פי שבבחירות נותרה מפלגת "אל-ופד" המפלגה הגדולה ביותר (זכתה ב-116 מתוך 214 מושבים בבית הנבחרים), פואד הטיל על אחמד זוהיר פאשא, חבר מפלגת "אל-איתיחאד", להרכיב את הממשלה החדשה. הממשלה החדשה יצאה בקמפיין פוליטי וביטחוני נגד האופוזיציה, חיזקה את סמכויות המלוכה ופעלה לוודא שמפלגת "אל-ופד" לא תוכל לשוב לשלטון ולהנהגת המדינה. המהלכים הפוליטיים הללו נחשבים לפגיעה הראשונה של המלוכה בחוקה[17]. במושב הפרלמנט הבא נבחר בשנת 1928 מוסטפא א-נחאס פאשה, יורשו של זע'לול מטעם מפלגת "אל-ופד" לראשות הממשלה[18]. ממשלת א-נחאס נכנסה תוך זמן קצר לחיכוחים עם בריטניה ולמאבקים פנימיים עם המלוכה על ירושת הנכסים של אחד מהנסיכים בחצר המלוכה. מאבק זה היה לאמתלה בשביל פואד כדי לפזר את הפרלמנט ולקרוא לבחירות חדשות. בחירות אלו הסתיימו בבניית ממשלה בידי מוחמד מחמוד מטעם מפלגת "אל-איתיחאד". פואד לא ראה בטוב את תוצאות הבחירות וסירב לפתוח את הפרלמנט למשך חודש. ב-19 ביולי פיזר את הפרלמנט הנבחר בלי שבכלל פתח אותו ודחה את הבחירות הבאות לעוד שלוש שנים, משמע שכל הסמכויות השלטוניות והחקיקות עברו במהלך שנים אלו אל מוסד המלוכה והמלך פואד שלט בצורה שדמתה לאבסולוטיזם פוליטי. החוקה המצרית משנת 1923 הושעתה וממלכת מצרים נוהלה דרך צווים מלכותיים שהועברו אך ורק דרך המלך פואד. בשנת 1930, מונה מוחמד מחמוד הליברל לראשות הממשלה מטעם חצר המלוכה, והנהיג מחדש את חוק הצנזורה על האופוזיציה והחלו לצאת צווים ממשלתיים סמכותניים. הוצא איסור על הפגנות סטודנטים ועל חקירות ממשלתיות של עובדי מדינה. לבסוף מינה פואד את איסמעיל סידקי לראשות הממשלה. סידקי, שבמקורו היה ממנהיגי "אל-ופד", ביצע בשנות העשרים פניית פרסה פוליטית ופנה למפלגת "אל-איתיחאד". עם מינויו לראשות הממשלה, מטרתו העיקרית הייתה למנוע ממפלגת "אל-ופד" לשוב לשלטון מחדש אי פעם. מצב זה גרר תסיסה אזרחית גדולה עוד יותר. הצווים הסמכותניים נגד האופוזיציה לא מנעו מחאות נגד הממשלה ואף אירע באוגוסט 1930 ניסיון להתנקש בחייו של סידקי. באוקטובר הוסדרה בידי הממשלה חוקת מצרים השנייה אשר חיזקה את סמכויות המלוכה המצרית. מחויבות השרים כלפי הפרלמנט הוחלפה במחויבות כלפי המלוכה וניתן למלך להטיל וטו על כל חוק שהוא ללא תנאים מגבילים. היה זה דרך משט סמכותני זה שעברה הממשלה המצרית את תקופת השפל הכלכלי הגדול. השפל החריף פגע קשות בהכנסות השוק החקלאי שעוד היווה את הבסיס לכלכלה המצרית גם לאחר הרפורמות הממושכות לגידול השוק התעשייתי. בין השנים 1930 - 1934 הייתה מצרים במשבר כלכלי חריף ביותר אשר השתמע בין לבין בחובות אדירים על חלק נרחב מהאוכלוסייה המצרית וריביות גבוהות במיוחד. בשנת 1932 הורה פואד בצו מלכותי על הקמתו של חיל האוויר המצרי והוסף לסמכותו של הפיקוד העליון גם כוחות האוויר. בשנת 1933, לאחר שממשלת סידקי, ככל קודמותיה, נחשלה בהסדר היחסים עם בריטניה, פואד פיזר את הפרלמנט ואלו הבאים שמינה לא החזיקו את הראש מעל המים לזמן רב. בהמשך ביטל פואד את חוקת 1930 אך לא השיב על כינה את חוקת 1923, במקום זאת משל באורח אוטוקרטי לתקופת זמן לא מוגבלת על מצרים[19][20]. עם שיבתו של מֻחַמַּד תָּאוּפִיק נַאסִים פָּאשָׁא לראשות הממשלה, נעתר המלך פואד להשיב את חוקת 1923 לתפקוד. מעמדה של מצרים החל להתערער מפנים ומחוץ, עם עליית המתיחות באירופה לקראת מלחמת העולם השנייה ועם המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה שהביאה לכיבוש צבאי של האימפריה האתיופית בידי איטליה הפשיסטית, פעולה שאיימה על ביטחונה של מצרים. בתחילת 1936, סדרת משברים פוליטיים הביאה להתפטרותו של נאסים פאשא מרשות הממשלה. פואד בהמשך מינה ממשלה זמנית בראשות עלי מאהר, פעיל בחצר המלוכה. לצד קיומה של הממשלה הזמנית, פואד החל בארגון משלחת לבריטניה שמטרתה הייתה להסדיר את יחסי המדינות. באוגוסט 1936 נחתם לבסוף ההסכם האנגלו-מצרי. ההסכם קבע ברית צבאית ומדינית בין המדינות, הכרה בריטית מחודשת בריבונות מצרית, המשך חלוקת השלטון על סודאן, הצטרפות מצרים לחבר הלאומים וצמצום מספר החיילים הבריטים במצרים[21]. פואד לא חזה בהצלחת המשלחת להגיע להסכם ונפטר ב-28 באפריל 1936, בגיל 68, חודש לפני ניצחון מפלגת "אל-ופד" בבחירות הבאות לממשלה. פואד נפטר בארמון קובה בקהיר, ונקבר במאוזוליאום הח'דיווי במסגד א-ריפאעי בקהיר. בנו פארוק מונה ליורשו בתור מלך מצרים. סדרת המטבעות היחידה שהנפיק בשנת 1920 בשמו ובתוארו "אלשלטאן פואד" היא יקרת המציאות. המטבע 20 "ע'רשא" קרי דומה ל"גרש (ן)" הונפק רק ב 2 יחידות ואין לו מחיר בקטלוג קראוזה. המטבעות 2 "גרשאן", 5, 10 "גרוש" غروش היו הילך חוקי גם בארץ ישראל בזמן המנדט עד לשנת 1927. נישואיןאשתו הראשונה הייתה שיבאקיאר ח'אנום אפנדי (1876–1947), בת דודתו ובתו של גנרל. החתונה נערכה בארמון עבאסיה בקהיר בשנת 1896. נולדו להם שני ילדים. אשתו השנייה הייתה נזלי סברי (1894–1978), בתו של מושל קהיר ושר החקלאות עבד א-רחים סברי פאשא. הם התחתנו בארמון בוסתאן בקהיר בשנת 1919. בנישואיו הראשונים לשיבאקיאר ח'אנום אפנדי, נולדו לו הילדים: בנישואיו השניים לנזלי סברי, נולדו לו הילדים: ראו גםקישורים חיצוניים
הערות שוליים
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
