אבראהים פאשא

ערך זה עוסק בקצין מצרי, בנו של שליט מצרים מוחמד עלי. אם התכוונתם לוזיר גדול של האימפריה העות'מאנית במאה ה-16, ראו פרגלי אבראהים פאשא.

אבראהים מחמד עלי פאשא
إبراهيم محمد علي باشا

לידה	1789 קוואלה, האימפריה העות'מאנית
פטירה	10 בנובמבר 1848 (בגיל 59 בערך) קהיר
מדינה	מצרים
מקום קבורה	קהיר
שושלת מוחמד עלי
אב מוחמד עלי צאצאים אסמאעיל פאשא Ahmad Rifaat Pasha Mustafa Fazl Pasha
ואלי מצרים ה־2 יולי 1848 – 10 בנובמבר 1848 (כ־133 ימים) → מוחמד עלי עבאס ה-1 ←
פרסים והוקרה
צלב גדול של לגיון הכבוד הצלב הגדול של מסדר המגדל והחרב מסדר יוסף הקדוש

אִבּראהים מחמד עלי פאשא (בערבית: إبراهيم محمد علي باشا; תעתיק מדויק: אבראהים מחמד עלי באשא; 1789–1848) היה קצין מצרי שנלחם בהצלחה נגד האימפריה העות'מאנית והשתלט על סוריה ועל ארץ ישראל. בנו (נטען גם שהיה בנו המאומץ) של שליט מצרים מוחמד עלי.

אבראהים ידוע בהיסטוריה היהודית בגלל מעורבותו בעלילת הדם של דמשק, שהייתה חלק מסכסוך בינלאומי גדול שבעקבותיו אולץ לעזוב את סוריה.

אבראהים נולד בעיר קוואלה (Kavala), הנמצאת באזור מקדוניה שביוון המודרנית והייתה אז חלק מהאימפריה העות'מאנית. גם אביו היה יליד אותה עיר.

בשנת 1805 בזמן שאביו נאבק להשתלט על מצרים, הוא שלח את בנו בן ה-16 להיות בן ערובה אצל הקפיטן פאשא העות'מאני (אדמירל הצי). אולם כאשר שלטון אביו במצרים הוכר על ידי השער הנשגב (השלטון העות'מאני), והוא אף הצליח להביס את חיל המשלוח הצבאי האנגלי בפיקודו של מייג'ור ג'נרל אלכסנדר מקנזי פרייזר, הותר לאבראהים לחזור למצרים.

כאשר יצא מוחמד עלי לחצי האי ערב להילחם בווהאבים, הוא השאיר את אבראהים לפקד על מצרים העליונה, שם המשיך במלחמתו נגד כוחם המדולדל של הממלוכים אותם הצליח לנצח. ב-1816 התמנה אבראהים כמפקד הצבא המצרי בחצי האי ערב.

אבראהים עמד בראש המערכה נגד הווהאבים שהשתלטו על ערי הקודש האסלאמיות מכה ואל-מדינה. ב-1816 נחת אבראהים בנמל ינבוע, נמלה של מדינה והשתלט חיש מהר על הערים הקדושות. משם יצא למסע אל מדבר נג'ד כדי לכבוש את המצודה הווהאבית א-דרעיה. החיילים המצריים, אף על פי שהיו מאומנים ומצוידים היטב, והחזיקו ביתרון גדול בארטילריה, התקשו, אולם אבראהים הוליך את צבאו בנחישות דרך המדבר, בתנאים קשים אותם חלק עם חייליו, עד שבספטמבר 1818 כפה על המנהיג הווהאבי להיכנע, כבש והרס את מצודתו.

ב-1819 חזר אבראהים פאשא במסע ניצחון לקהיר. בקהיר סייע אבראהים לקולונל הצרפתי סֶב הידוע גם כסוליימן פאשא, שנשכר כדי לאמן את הצבא המצרי בשיטות אירופיות. ב-1824 נתמנה אבראהים להיות מושל מוראה (השם שבו נקרא חצי האי פלופונסוס) על ידי הסולטאן מהמוט השני. אבראהים נתבקש לסייע לסולטאן במאבקו נגד היוונים במסגרת מלחמת השחרור היוונית (1821 - 1832). הוא יצא בראש שייטת וצבא בן 17,000 חיילים לפלופונסוס. מסעו נתקל בקשיים בגלל חששו מספינות האש היווניות ובשל התקוממות מלחיו היוונים, אולם לבסוף הצליח לנחות בפלופונסוס, להשתלט על שטחים נרחבים ביוון, ולפגוע בתושביה. הוא החריב שטחים נרחבים ומכר את תושביהם לעבדים במצרים. מעשי האכזריות והדיכוי שלו כנגד אוכלוסייה נוצרית עוררו זעזוע במערב, ומעצמות המערב התערבו במלחמה, אבראהים הובס בקרב נאווארינו וחיל משלוח צרפתי נחת ביוון ב-1827. לבסוף כפו עליו מעצמות המערב להיכנע באוקטובר 1828, ואבראהים נאלץ לעזוב את יוון.

הממשלה העות'מאנית ניסתה כנראה למנוע את חזרתו של אבראהים פאשא למצרים, מאחר שחששה מכוחו הצבאי הרב.

מוחמד עלי, שהיה מסוכסך עם השער העליון, שלח את בנו ב-1831 בראש צבא לכבוש את סוריה, מבצע אותו מילא בהצלחה רבה.

הוא כבש את עכו לאחר מצור קשה ב-27 במאי 1832, כבש את דמשק, הביס כוח של הצבא העות'מאני בחומס ב-8 ביולי, כוח-צבאי נוסף בביילן ב-29 ביולי, פלש לאסיה הקטנה, ולבסוף הביס את הווזיר הגדול ב-21 בדצמבר בקרב קוניה.

על פי תנאי אמנת קוטיה הפך אבראהים לשליט סוריה וארץ ישראל. בתחילה היה פופולרי מאוד בקרב התושבים, אולם הגזרות והמיסוי הכבד שהשית על התושבים המוסלמים בהוראת אביו, גרמו לתסיסה גוברת והולכת והביאו בסופו של דבר לפרוץ מרד הפלאחים. ב-1838 חידשו העות'מאנים את המלחמה באבראהים. תחילה זכה אבראהים בניצחון בקרב נזיב (אנ') ב-1839, אולם לאחר מכן התערבו בריטניה והאימפריה האוסטרו-הונגרית, בניסיון להציל את האימפריה העות'מאנית, וכפו על אבראהים לעזוב את סוריה ולהחזירה לשלטון עות'מאני.

ב-1840, בשלהי שלטונו של אבראהים בסוריה התחוללה עלילת הדם של דמשק. ככלל היה יחסו של אבראהים ליהודי סוריה טוב והם ציפו כי יושיע אותם מן הרדיפות שהיו מנת חלקם קודם לכן. בה בשעה שהשלטון המצרי התייחס ליהודים בסובלנות רבה, הרי מנהיגי הנוצרים היוונים, הארמנים והקתולים שבארץ -ישראל ובסוריה, היו "אויבים קשים ליהודים אפילו יותר מאשר המוסלמים"^[1]. בעלילת הדם של דמשק היה מעורב הקונסול הצרפתי. הקונסול שכנע את הפאשא לחקור בעינויים את יהודי דמשק ואף היה מעורב אישית בעינויים אלה.

באותו זמן התערבו הקונסולים של בריטניה ואוסטריה לטובת היהודים. התערבותו של הקונסול הבריטי נבעה גם מתוך אידאולוגיה פרוטסטנטית-מיסיונרית, ואולם בעיקר נבעה התערבותם של שני קונסולים אלו מתוך ההתחרות בהשפעה הצרפתית הגדולה בסוריה. בסופו של דבר הביאה התערבות זו, כאמור, לסילוק השלטון המצרי מסוריה.

לאבראהים פאשא מקום חשוב בהיסטוריה של ארץ ישראל. ב-1831 עלה אבראהים בראש צבא בן 40,000 חיילים על ארץ ישראל. הוא כבש את עזה, רמלה, יפו, חיפה וירושלים ללא קרב, ואת עכו לאחר מצור אכזרי של שישה חודשים.

כיבוש הארץ בידי אבראהים פאשא הביא לשינוי דמוגרפי מהותי. אבראהים פאשא הביא עמו עשרות אלפי מצרים, ביניהם גם פלאחים, לשם ביצוע עבודות שונות ועל מנת לקבץ סביבו נאמני שלטון. מצרִים אלה התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה, לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקווה), קובּיבה (כפר גבירול); תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בוואדי עארה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסווה, אום אל-פחם ואחרים. מאות אחדות של מהגרים ממצרים התיישבו בחיפה^{[דרוש מקור]}. כשיצא אבראהים למסע כיבוש נמל יפו מידי הסולטאן הטורקי הקים מפקדה צבאית על הרכס שמדרום לעיר העתיקה ותכנן להפוך את יפו לעיר נמל מרכזית. אבראהים פאשא הביא לארץ חיילים משוחררים ממצרים והושיב אותם בשכונות מסביב לחומות. לשכונות האלה קראו "סכנות" (לדוגמה סכנת א-טורקי) - ומכאן צמח המושג שכונה.

אבראהים התייחס באהדה לאוכלוסייה היהודית והנוצרית בארץ. הוא היה מיודד עם אליהו שלמה זלמן בסאן ואישר לאברהם שלמה זלמן צורף להקים את בית כנסת החורבה. על התושבים המוסלמים הוא ציווה לאסוף את הנשק מתושבי ארץ ישראל, שלל זכויות של נכבדיהם ודרש מהם לגייס לצבאו אחד מכל חמישה צעירים. כדוגמה ל"זכויות" שנשללו ניתן לציין את ה"מס" שמשפחת אבו גוש נהגה לגבות מכל מי שעבר בדרך לירושלים. גזרותיו של אבראהים, כמו גם עידוד עות'מאני מבחוץ וסיוע של האימפריה הבריטית, הביאו להתקוממות של המוסלמים בארץ ישראל נגד השלטון המצרי (מרד הפלחים). ההתקוממות פרצה במקומות רבים בארץ ישראל, בין היתר בבית ג'אלא, יפו, א-סאלט, שכם, בית לחם, שער הגיא, עזה וצפת. ב-1834 שלח אבראהים אזהרה חמורה למוסלמים לבל יפגעו בקדשיהם של הנוצרים והיהודים. המורדים צרו על מצודת ירושלים והתחוללו מהומות קשות במשך שישה ימים. הנוצרים התחבאו במנזרים והיהודים בבתי הכנסת אולם רבים מהם נרצחו בידי המורדים המוסלמים. אבראהים פאשא חזר לירושלים, עלה למסגד אל-אקצא והכריז על חנינה כללית, אולם המורדים סירבו להיכנע. בעקבות כך אבראהים פתח עליהם בעימות צבאי והביס אותם.

הרב צבי הירש קלישר ראה בכיבוש ארץ ישראל על ידי מוחמד עלי הזדמנות להשגת הארץ עבור העם היהודי. בשנת 1836 הוא פנה לברון אנשל מאיר רוטשילד בבקשה לרכוש את הארץ ולכל הפחות את ירושלים או את הר הבית. במכתב זה פירט הרב קלישר את השקפותיו על הגאולה ועל הקרבת קרבנות בזמן הזה. במקביל ניהל הרב קלישר משא ומתן הלכתי עם רבי עקיבא איגר וחתנו החת"ם סופר בעניין חידוש עבודת הקורבנות בזמן הזה. החתם סופר הסכים לחלק מהטענות אולם טען כי למעשה אין סיכוי להצעה כיוון שאבראהים פאשא "הוא קפדן גדול... לבל יקרב שם מי שאינו מאמונת ישמעאל, כי שם נבנה בית עבודה שלהם ואומרים שאבן שתייה באמצע כיפה ההיא, ולא יקרב שם איש זר שאינו מאמונתם"^[2].

אבראהים בילה את שנותיו האחרונות בשלווה אולם היה חולה מאוד, כנראה עקב משקל עודף. ביולי 1848 כאשר נעשה אביו סנילי, מונה אבראהים כעוצר אולם נפטר ב-10 בנובמבר 1848.

על שם תארו של פאשא, "אבראהים הראשון", נקראה הספינה המצרית אבראהים אל-אוול, אשר נלכדה על ידי חיל הים הישראלי במבצע סיני.

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אבראהים פאשא

• המרידה הערבית בימי אבראהים פאשא - בספר תבואות הארץ, יהוסף שוורץ.
• אבראהים פאשא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

שליטי מצרים המודרנית
שושלת מוחמד עלי	מוחמד עלי (1805–1848) • אבראהים פאשא (1848) • עבאס חלמי הראשון (1848–1854) • מוחמד סעיד פאשא (1854–1863) • אסמאעיל פאשא (1863–1879) • תאופיק פאשא (1879–1892) • עבאס חלמי השני (1892–1914) • חוסיין כאמל (1914–1917) • פואד הראשון (1917–1936) • פארוק (1936–1952) • פואד השני (1952–1953)
נשיאי מצרים המודרנית	מוחמד נגיב (1952–1954) • גמאל עבד אל נאצר (1954–1970) • אנואר סאדאת (1970–1981) • חוסני מובארכ (1981–2011) • מוחמד חוסיין טנטאווי (שליט בפועל, 2011–2012) • מוחמד מורסי (2012–2013) • עדלי מנסור (נשיא זמני, 2013–2014) • עבד אל-פתאח א-סיסי (2014 ואילך)