תשעה באב

ערך זה עוסק ביום תענית. אם התכוונתם ליום בשנה העברית, ראו ט' באב.

תשעה באב

סוג	צום
מועד
תאריך	ט' באב[1] ה'תשפ"ה יום ראשון 3 באוגוסט 2025

תִּשְׁעָה בְּאָב הוא יום תענית מדרבנן ושיא תקופת האבלות של ימי בין המצרים. תענית זאת היא החמורה מבין ארבע התעניות על חורבן בית המקדש, ומתאבלים בה על אסונות שונים שאירעו לעם היהודי לאורך הדורות, בדגש על אסונות שהתחוללו סמוך ליום ט' באב. האירועים שהתחוללו, לפי המסורת, ביום זה, גרמו לגלות עם ישראל בתקופות שונות ולבסוף הובילו לגלות בת כאלפיים שנה.^[2]

תענית זו, בשונה משאר התעניות שמדרבנן, נמשכת משקיעת החמה ביום שלפניו ועד צאת הכוכבים למחרת, וכוללת את כל חמשת העינויים הנהוגים ביום הכיפורים. בנוסף, כוללת התענית מנהגי אבלות מיוחדים, כמו ישיבה על הרצפה ואיסור על לימוד תורה. עם תחילת התענית נהוג לקרוא בציבור את מגילת איכה, ולאורך היום לומר קינות על חורבן הבית ואסונות אחרים. במקרה שט' באב חל בשבת (כ־28% מהשנים^[3]), התענית נדחית מפניה לי' באב ומתחילה משקיעת החמה לקראת מוצאי שבת.

לפי המסורת, לאחר ביאת המשיח ובניית בית המקדש השלישי, יהפוך תשעה באב ליום של חג ושמחה, כשאר הצומות על החורבן.^[4] בתלמוד הירושלמי נאמר כי מלך המשיח נולד בתשעה באב.^[5]

הצום מוזכר שלוש פעמים בספר זכריה:

”לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר: הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי? הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?” (פרק ז', פסוק ג')

”אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי?” (פרק ז', פסוק ה')

”כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.” (פרק ח', פסוק י"ט)

המונח "צום החמישי" מתייחס לחודש החמישי במניין החודשים המתחיל מניסן, הוא חודש אב.

הרקע לקביעת תענית בתשעה באב ודיני התענית מתוארים במשנה:

חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵרְעוּ אֶת אֲבוֹתֵינוּ בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, וַחֲמִשָּׁה בְּתִשְׁעָה בְּאָב...
בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ,
וְחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה,
וּבַשְּׁנִיָּה,
וְנִלְכְּדָה בֵּיתָר,
וְנֶחְרְשָׁה הָעִיר.

— משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו'

• נגזר שלא ייכנסו לארץ: על פי מסכת תענית, האירוע הראשון היה הגזירה על דור המדבר שלא יכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים. המדרש קושר חטא זה שהתקיים בליל תשעה באב לצרות לאומיות שאירעו דורות לאחר מכן: ”אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות” (תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א').

• חרב הבית בראשונה: בית המקדש הראשון נחרב בשנת ג'של"ח (422 לפנה"ס) לפי המסורת היהודית או בשנת ג'קע"ה (586 לפנה"ס) לפי הכרונולוגיה ההיסטורית,^[6] בידי צבאו של נבוכדנצר השני, מלך בבל.
• חרב הבית בשנייה: בית המקדש השני נחרב בתקופת המרד הגדול, בשנת ג'תת"ל (70 לספירה), בידי הצבא הרומי ובראשו המצביא טיטוס.
• נלכדה ביתר: שתי הצרות האחרונות התרחשו בימי מרד בר כוכבא, תחת שלטון האימפריה הרומית במאה ה־2 לספירה. בהסברו של הרמב"ם^[7]:

ונלכדה עיר גדולה ובית תור היה שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל. והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח. ונפל ביד גויים ונהרגו כולם, והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש.

• נחרשה העיר: על אירוע זה כותב הרמב"ם: ”...ובו ביום המוכן לפורענות, חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו, לקיים "צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ".^[8]” החוקרים טענו שאדמת ירושלים נחרשה לקראת הקמתה של עיר אלילית בשם איליה קפיטולינה על חורבותיה. רבי יצחק אייזיק הלוי חולק על זיהוי זה וטוען שחרישת העיר הייתה מספר שנים לאחר חורבן בית המקדש השני כסימן לכך שירושלים לא תבנה עוד.^[9]

לאורך ההיסטוריה היהודית התרחשו אירועים טרגיים נוספים בתשעה באב. בדומה לחורבן בתי המקדש, שהאירועים שהובילו אליהם החלו לפני תשעה באב עצמו ונמשכו לאחריו^[10] וכן בשל החשש מסכנה, מנהגי האבלות מתחילים בהדרגה לפני תשעה באב ונמשכים לתוך עשרה באב. לאורך השנים גם אירועים שקרו בסמוך ליום עצמו נתפסו כחלק מהצרות של תשעה באב. בין האירועים המאוחרים:

• גירוש יהודי אנגליה – בט' באב ה'ן' (18 ביולי 1290) הורה אדוארד הראשון מלך אנגליה לגרש את כל היהודים מארצו עד היום הראשון בחודש נובמבר 1290, וכי אלה שיישארו בה אחרי תאריך זה יוצאו להורג.
• גירוש צרפת הגדול – בי' באב ה'ס"ו (22 ביולי 1306) גזר פיליפ הרביעי על כל היהודים לעזוב את צרפת בתוך חודש.
• גירוש ספרד – בליל ח' באב ה'רנ"ב (31 ביולי 1492) הסתיימו ארבעת החודשים שניתנו ליהודים כדי לעזוב את ספרד.
• פרוץ מלחמת העולם הראשונה – בט' באב ה'תרע"ד (1 באוגוסט 1914) הכריזה הקיסרות הגרמנית מלחמה על האימפריה הרוסית, שבה חיו אז כמחצית מיהודי העולם, זאת לאחר שיומיים קודם לכן (ז' באב) הכריזה רוסיה מלחמה על האימפריה האוסטרו-הונגרית.
• אישור השמדת יהודי אירופה – בט' באב ה'תש"א (2 באוגוסט 1941) קיבל מפקד האס אס היינריך הימלר את מכתבו של הרמן גרינג (מיום ז' באב) בדבר אישור המפלגה הנאצית לפתרון הסופי לשאלת היהודים ובקשתו לקבל תוכניות ביצוע מפורטות בהקדם.^[11]
• גירושים של יהודים בתקופת השואה – בב' באב ה'תש"ב (16 ביולי 1942) כלא משטר וישי 13,000 מיהודי פריז בתנאים איומים, ובז' באב גירשם למחנות ריכוז. למחרת, בח' באב, החלה האקציה הגדולה מגטו ורשה אל מחנה ההשמדה טרבלינקה.

בכמה קינות לתשעה באב, לפי מנהגי העדות השונים, המקוננים מסבירים שרצוי שלא להוסיף "ימי צער", ולכן ביום זה בוכים על כל האסונות שקרו בעקבות החורבן והגלות, ובפרט על אסונות שהתחוללו בסביבת זמן זה.^[12]

בנוסחי מנהג האשכנזים צורפו קינות על סיפור עשרת הרוגי מלכות, על הריגת יהודי שפירא ורמיזא ומגנצא במסעי הצלב,^[13] על שריפת התלמוד, ומאוחר יותר על פרעות ת"ח ות"ט.^[14] בנוסחי מנהג הספרדים ועדות המזרח צורפו קינות על סיפור חנה ושבעת בניה, על גירוש ספרד, וכן קינות מקומיות על פרעות שאירעו במקומם.^[15]

כיום מקובל בקהילות רבות לומר קינות על השואה בתשעה באב.

בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות, שהחל במוצאי תשעה באב, חוברו קינות מתאימות, בין השאר על-ידי הרב משה ביגל, הרב שלום דב וולפא, הרב יהושע בוך, הרב גבריאל קדוש, הרב יואל אליצור, נעם ארנון ועוד.^[16][17][18] לעומתם, הרב חיים נבון^[19] והרב יובל שרלו^[20] התבטאו נגד מנהג זה.

בתשעה באב תשפ"ד, יש שקראו להוסיף קינה על מאורעות שמחת תורה. קינה מאת יגל הרוש על טבח בארי הופצה בכלי התקשורת.^[21]

קיומו של צום בחודש אב לאחר חורבן בית המקדש הראשון מוזכר כבר בספר זכריה, שזמנו מתוארך לסוף תקופת גלות בבל ותחילת ימי בית המקדש השני, אך ללא ציון היום בחודש. ההנחה היא שהצום התקיים בתשעה באב או בסמוך לו, בהתאם לתארוך יום חורבן בית המקדש הראשון לז' באב בספר מלכים ולי' באב בספר ירמיהו.

בספר זכריה מתוארת משלחת מבבל שנשלחה אל כהנים ונביאים בארץ ישראל עם שאלה לגבי עצם התענית בחודש אב, לאור המגמה של שיבת ציון ובניית בית המקדש השני: ”הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי, הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים?” (זכריה, ז', ג') התשובה למשלחת היא סדרת נבואות ארוכה הכוללת דברי מוסר על חשיבות תיקון המעשים הרעים העולה בהרבה על חשיבות הצום, ונבואות נחמה על בניין ירושלים ויהודה. בסיום מופיעה נבואה על הפיכת הצומות לימי שמחה: ”כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת: צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים, וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.” (זכריה, ח', י"ט)

הדעות חלוקות בשאלה האם צום התקיים בשנות קיומו של בית המקדש השני. בתקופה זו מוזכר התאריך תשעה באב בהקשר של יום קורבן עצים, אשר נחשב יום שמחה, ומאוחר יותר נדחה לט"ו באב מסיבות שונות.^[22] יש שכתבו שקרבן העצים נקבע ליום זה בכוונה, על מנת לקיים את נבואת זכריה על הפיכת ימי צום לימי שמחה.^[23] הרמב"ם כותב בפירוש המשנה^[24] כי צום התקיים גם בזמן שבית המקדש השני עמד על תילו, אך רבים חלקו על דעה זו.^[25] יש שהסבירו כי גם לשיטת הרמב"ם לא היה צום קבוע בתקופת בית שני, אלא קיום הצום היה תלוי בנסיבות המדיניות, כפי שמופיע בגמרא בשמו של רב פפא:^[26] כאשר הייתה עצמאות לישראל לא נהג הצום, וכאשר אבדה העצמאות נהג הצום.^[27]

עם חורבן בית שני חידש רבי עקיבא את התעניות לזכר החורבן בקוותו כי יביאו להקמת הבית השלישי, כפי שהצומות לאחר חורבן בית ראשון הביאו להקמת הבית השני.

במשנה במסכת תענית, שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא וחורבן בית המקדש השני, מוזכר לראשונה תאריך מדויק לצום המתקיים בחודש אב. התלמוד הבבלי^[28] מביא ברייתא המסבירה כיצד הוחלט על תשעה באב כיום חורבן בית המקדש הראשון, לאור המקורות הסותרים המציינים את התאריך ז' באב בספר מלכים לעומת י' באב בספר ירמיהו:

בשבעה נכנסו נכרים להיכל.
ואכלו וקלקלו בו שביעי, שמיני.
ותשיעי, סמוך לחשכה, הציתו בו את האור.
והיה דולק והולך כל היום כולו.

— תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ט, עמוד א'

בניגוד להלכה שנקבעה, לדעת רבי יוחנן ראוי היה לקבוע את התענית בעשרה באב, "מפני שרובו של היכל בו נשרף". חכמים שחלקו עליו העדיפו לקבוע תענית ביום הצתת האש שהחריבה את בית המקדש, ולא ביום שבו נחרב בפועל. עם זאת, מנהגי אבלות מצומצמים נקבעו ליום י' באב. לאחר בירור ימי חורבן הבית הראשון, שאלו מניין ידוע שגם חורבן הבית השני אירע בימים אלה, וענו: ”מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב” (שם).

על פי סדרו של הלוח העברי הקבוע, ט' באב חל תמיד באותו יום בשבוע שבו חל יום ראשון של פסח שלפניו,^[29] ועל כן הוא יחול רק בימים ראשון, שלישי, חמישי או שבת (כאשר חל תשעה באב בשבת, הוא נדחה ליום ראשון). צום תשעה באב נמשך משקיעת החמה של היום שלפניו ועד צאת הכוכבים בסופו, כלומר כ־24 שעות וחצי. מאחר שצום זה הוא מדרבנן ולא מהתורה, אין בו חובת תוספת לעיקר היום, בניגוד לשבת ויום כיפור הקבועים מהתורה, ולהם תוספת שבת ותוספת יום כיפור עוד טרם שקיעת החמה.

ערך מורחב – ימי בין המצרים

ימי בין המצרים הם שלושת השבועות שמתחילים בתענית שבעה עשר בתמוז וממשיך בשבת חזון ומסתיימים בתשעה באב. במהלך תקופה זו נוהגים דיני אבלות שונים, שחומרתם משתנה בין מנהגי העדות והקהילות השונות ועולה ככל שקרב תשעה באב, החל מי"ז בתמוז, ראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ערב תשעה באב ולבסוף תשעה באב עצמו.

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה, אסור מלספר ומלכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת.
ערב תשעה באב לא יאכל אדם שני תבשילין, לא יאכל בשר ולא ישתה יין.

— משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ז'

ערך מורחב – סעודה מפסקת

חז"ל אסרו לאכול בשר ולשתות יין בסעודה המפסקת (סעודה הנערכת סמוך לתחילת הצום) בערב תשעה באב.^[30] ברוב עדות ישראל נהגו להחמיר ולא לאכול בשר או לשתות יין כבר מראש חודש אב (מנהג האשכנזים וחלק מהספרדים) או בשבוע בו חל תשעה באב (מנהג חלק מהספרדים). התימנים נמנעים מבשר ויין רק בסעודה המפסקת, כמו שכתוב במשנה.^[31]

בסעודה המפסקת אסור לאכול יותר מתבשיל אחד,^[32] וישנן דעות שונות להגדרת תבשיל בעניין זה. כמו כן יש להימנע מאכילה בקבוצה של שלושה אנשים ויותר ביחד, על מנת שלא להתחייב בזימון בברכת המזון.^[33] ישנם רבים הנוהגים לאכול ביצה קשה בסעודה זו, ולשים עליה אפר – כמנהג אבלים. הביצה נחשבת כתבשיל, לפיכך הנוהגים מנהג זה אינם אוכלים תבשיל נוסף בסעודה.^[34] אחרים נוהגים לאכול אורז עם עדשים, הן משום צורתם העגולה של העדשים המסמלת את מעגל החיים, והן משום שעדשים נחשבים למאכל אבלים. רבים נוהגים לאכול סעודה רגילה זמן מה לפני תחילת הצום, ומאוחר יותר, דקות לפני כניסת הצום, לאכול סעודה מפסקת סמלית לפי דיניה.^[35]

בשנה שבה חל תשעה באב במוצאי שבת (בין אם ט' באב חל ביום ראשון, ובין אם חל ביום השבת והצום נדחה למוצאי שבת), הסעודה המפסקת היא למעשה סעודה שלישית של שבת, ולכן מותר לאכול ללא כל ההגבלות הללו ואוכל "אפילו כסעודת שלמה בשעתו" - כלשון הגמרא, היות שאין נוהגים מנהגי אבלות בשבת.

ערך מורחב – חמשת העינויים

מאחר שתשעה באב הוא החמור מכל צומות האבל, חלים בו חמשת העינויים הנוהגים ביום הכיפורים, אף על פי שיום כיפור נוהג מדאורייתא ותשעה באב מדרבנן. האיסורים אומנם זהים בפועל, אך מהותם שונה בתכלית: בעוד שביום כיפור חלים העינויים משום קדושת היום וההתעלות הרוחנית המאפיינת את היום הקדוש, בתשעה באב מבטאים העינויים תחושת יגון וצער על גלות השכינה. שוני זה בא לידי ביטוי במימרה החסידית:

שני ימים יש בשנה שהאיסור לאכול בהם מיותר – תשעה באב ויום כיפור. בתשעה באב – מי יכול לאכול? וביום כיפור – מי רוצה לאכול?

— מיוחס לרבי לוי יצחק מברדיצ'ב^[36]

חמשת האיסורים כוללים הימנעות מהדברים הבאים:

• אכילה ושתייה – אסורה כל אכילה ושתייה. חולים פטורים מאיסור זה אך מצופה מהם ש"לא להתענג במאכל ובמשתה".^[37] יולדת (ב־30 ימים הראשונים לאחר לידה) פטורה מהצום, ונחלקו הדעות האם היא רשאית לצום כאשר מרגישה את עצמה כשירה לכך. מעוברות ומניקות חייבות בצום,^[38] אולם אם הן סובלות מחולשה נחשבות כחולות ואינן חייבות לצום, וכן אם על ידי התענית תיפסק משמעותית אפשרות ההנקה.
• רחיצה – רחיצה לשם הנאה אסורה, בין במים חמים ובין במים קרים.^[39] אולם מותר לשטוף ידיים כדי להסיר מהן לכלוך, וכן נוטלים ידיים שחרית ואחרי עשית צרכיו עד פרקי האצבעות,^[40] וכן מותר מעבר במים להולך בדרך להקביל פני רבו, כאשר אין לו אפשרות אחרת.^[41]
• סיכה – משיחת הגוף בתכשירים לטיפוח או הנאה. סיכה לצורך רפואי מותרת.
• נעילת הסנדל – נעילת נעליים העשויות מעור.^[42] יש מחמירים ולא נועלים שום נעל נוחה גם שאינה מעור.^[43]
• תשמיש המיטה – קיום יחסי אישות. ישנן דעות לפיהן בלילה גם נוהגים כל דיני הרחקות.^[44]

מאחר שמהותו של תשעה באב היא האבלות על החורבן, חלים בו מנהגי אבלות נוספים:

• נמנעים מישיבה על כיסא הגבוה משלושה טפחים (אך רק עד חצות היום).^[45]
• יש הנמנעים מהרחה של מיני בשמים.^[46]
• ממעיטים באמצעי הנוחות בשינה, כמו הפחתת מספר הכריות או שינה על מזרן המונח על הרצפה ולא על מיטה.^[47]

לימוד תורה נחשב ביהדות כפעילות משמחת, כדברי תהלים: ”פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים, מְשַׂמְּחֵי לֵב”.^[48] לפיכך לימוד תורה אסור בתשעה באב, שהוא יום אבלות. למרות האיסור, ספרים רבים הקשורים בחורבן מותרים בלמידה כל עוד היא נערכת בצורה שטחית וללא עיון. במסגרת זו ניתן ללמוד כתובים העוסקים בפורענות עם ישראל, כגון:

• תנ"ך: סיפור החורבן והגלות בספר מלכים ב' (פרקים כ"ד–כ"ה), חלקי הפורענות שבספר ירמיה (פרקים ל"ו–מ"ג), מגילת איכה (כולל איכה רבה ומדרש ילקוט שמעוני על איכה) וספר איוב.
• תושב"ע: אגדות החורבן במסכת גיטין (דפים נ"ה ב' עד נ"ח א', עם פירושים (כולל פירוש המהר"ל)^[49]), תיאור האירועים שהובילו לצומות במסכת תענית (דף כ"ו), אגדות החורבן שבתלמוד ירושלמי^[50] ומקורות אחרים בגמרא העוסקים בחורבן.^[51]
• הלכות היום: מותר ללמוד הלכות תשעה באב (אורח חיים תקמ"ט-תקס"א).
• ענייני אבלות: מותר בתשעה באב ללמוד גם ענייני אבלות יחיד ובהם את הפרק השלישי במסכת מועד קטן ('ואלו מגלחים') העוסק בדיני אבלות וכן הלכות קריעה ואבלות (יורה דעה, סימנים ש"מ–ת"ג).

רבים מהפוסקים מתירים ללמוד גם מוסר, אף על פי שיש בו פסוקים.^[52] בנוסף לכך נהגו רבים לקרוא בתשעה באב ספרים כלליים המתארים את צרותיו של עם ישראל בגלות. בין הספרים הללו מצויים בין היתר: ספר מלחמת היהודים שחובר בידי יוסף בן מתתיהו, חלקים מספר האגדה,^[53] ספרי היסטוריה של עם ישראל בזמן הגלות וספרות השואה.

לדעת חלק מהפוסקים, החל מחצות היום בערב תשעה באב, יש ללמוד רק דברים שמותרים ללמוד בתשעה באב,^[54] ויש מתירים ללמוד עד כניסת הצום בערב.^[55]

הגדרת מלאכה לעניין זה היא עבודה או עיסוק ממושך בדבר המסיח דעת מן האבלות, ואינה זהה להגדרת מלאכה לעניין שבת.^[56]

עבודה בתשעה באב תלויה במנהג המקום: במקום בו נהגו שלא לעשות מלאכה – אסור לעבוד, ובמקום בו נהגו לעשות מלאכה – הדבר מותר.^[57] חז"ל המליצו להימנע מעשיית מלאכה, ואמרו שהעושה מלאכה ביום זה אינו רואה בה סימן ברכה, מכיוון שהדבר מסיח את הדעת מהאבלות.^[58] בימינו נהוג שלא לעשות מלאכה לפחות עד חצות היום; לאחר חצות היום הדבר מותר אבל ממעטים.^[59]

תלמידי חכמים אסורים לעשות מלאכה בכל מקום.^[60]

על פי התוספתא,^[61] ה"חברים" כלומר תלמידי חכמים אינם שואלים בשלום חבריהם בתשעה באב, אך הם משיבים שלום בשפה רפה ובכובד ראש ל"הדיוטות" שאינם יודעים הלכה זו.

ערך מורחב – עשרה באב

נהוג להקל במנהגי אבלות רבים לאחר חצות היום. בחלק מקהילות צפון אפריקה נוהגים אף לעסוק לאחר חצות היום בסידור וניקוי הבית ואפילו בסיוד. מנהג זה מבטא הכנה לביאת המשיח, שצריך לבוא לפי האגדה בתשעה באב.

עם זאת, על פי המדרש רוב שרפת בית המקדש אירעה בי' באב,^[62] ועל כן ישנו מנהג להמשיך חלק ממנהגי האבלות גם בי' באב. גדריו המדויקים של מנהג זה שנויים במחלוקת. בתלמוד הירושלמי מובא כי אמוראים שונים נהגו לצום יומיים או עד בוקר עשרה באב.^[63] כאשר ט' באב חל בשבת ונדחה ליום א', שבפועל מוצאי תשעה באב הוא י"א באב, נוהגים לצמצם במנהגי האבלות שלאחר הצום.

ערך מורחב – תשעה באב שחל בשבת

כאשר חל תשעה באב בשבת, מנהגי האבלות נדחים ליום ראשון, עשרה באב. בשבת עצמה אין נוהגים דיני האבלות, אף שהיא חלה ביום ט' באב, ומותר לאכול אף בסעודה שלישית (הבאה במקום סעודה המפסקת) בשר ויין.

עם זאת, נחלקו הפוסקים לגבי לימוד תורה: לדעת הקיצור שולחן ערוך^[64] אסור ללמוד בכל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ולדעת המשנה ברורה, סימן תקנ"ג מותר ללמוד כל השבת דברים שאינם קשורים לחורבן הבית, ואסור רק מחצות יום השבת ואילך.

מחלוקת אחרת היא לגבי איסור תשמיש המיטה בליל שבת.^[65]

כאשר התענית נדחית ליום ראשון, יש בה קולות מסוימות: מעוברות ומניקות שהן חלשות מותרות לאכול ולשתות; 'בעל ברית', כלומר הורי התינוק הנימול, המוהל והסנדק – אינם משלימים תעניתם אלא אוכלים לאחר המנחה. ועושים הבדלה לפני שאוכלים כמו שכולם מבדילים על היין בצאת הצום.

ערך מורחב – קינות לתשעה באב

בקהילות רבות נהוג שלא יושבים על הספסלים אלא יושבים על הארץ. בקהילות הספרדים במערב אירופה נהוג אמנם לשבת על ספסלים אך אין יושבים במקום הקבוע. נהוג להסיר את הפרוכות מן ההיכל או ארון הקודש וכן נוהגים לעמעם את התאורה בבית הכנסת ולהשאיר רק מעט אור או להדליק נרות.

לאחר חצות היום נהוג להקל במנהג זה, ולהתיר ישיבה על כיסא ולא על הריצפה.^[66]

בקהילות ספרדיות מסוימות נהוג לקרוא לפני תפילת ערבית מספר קינות שהיו נאמרות בעבר בשבתות בין המצרים, מנהג שבוטל בשל האיסור לומר קינה בשבת. בכל הקהילות הספרדיות, וגם אצל יהודי תימן, אומרים את מזמור קל"ז ("על נהרות בבל"). יהודי תימן אף מוסיפים את מזמור ע"ט. בחלק מקהילות הספרדים קוראים לאחר מזמור קל"ז את הקינה "אוי כי ירד אש מן השמים לירושלים". לאחר מכן, בקהילות רבות אומרים את שירת האזינו, את "בצר לך", ואת "כי אל רחום". מנהג קדום אצל יהודי ארם צובא הוא לקרוא את מגילת איכה לאחר שירת האזינו ולפני תפילת ערבית, ולא אחרי תפילת העמידה כמו ברוב העדות.^[67] בקהילות אשכנז לא נהגו להוסיף כלל קטעים קודם תפילת ערבית.^[68]

בחלק מנוסחי התפילה, מוסיפים בתפילת שמונה עשרה של ערבית את תפילת עננו, ובחלק מן הקהילות מוסיפים גם את תפילת נחם. אשכנזים אומרים "עננו" רק במנחה. לאחר תפילת העמידה אומר החזן קדיש. בקצת קהילות אומר חצי קדיש, ובקצת קהילות אומר קדיש תתקבל, ובקצת קהילות אומרים "קדיש תתקבל בלא תתקבל". לאחר מכן עדות המזרח מקוננים בפיוט "למי אבכה וכף אכה".

אם תשעה באב חל במוצאי שבת, מבדילים באמירה בלבד ("ברוך המבדיל בין קודש לחול"), ללא ברכה וללא יין ובשמים. בתפילת העמידה מבדילים באמירת אתה חוננתנו בברכת "חונן הדעת", כמו בכל מוצאי שבת, אך אין אומרים "שובה ה' עד מתי" ו"ויהי נעם" הנאמרים בסוף תפילת ערבית של מוצאי שבת. לאחר אמירת קדיש בסוף תפילת העמידה, מברכים ברכת בורא מאורי האש על נר הבדלה.

במוצאי צום תשעה באב משלימים את ההבדלה עם ברכת היין וברכת ההבדלה, אך ללא בשמים, ורק לאחר מכן מותר לאכול.

ערך מורחב – מגילת איכה

לאחר תפילת העמידה, נהגו לקרוא את מגילת איכה. במרבית הקהילות קוראים את המגילה ללא ברכה, אמנם בהרבה קהילות בני אשכנז נהוג לברך לפניה הקריאה "על מקרא מגילה", על פי דעת הגר"א, ובתנאי שהיא כתובה על מגילה מקלף.^[69] ישנן קהילות בהן הקהל קורא את המגילה בשקט, כל אחד לעצמו, והחזן לא מגביה קולו.

לאחר המגילה נהוג לומר קינות נוספות. בתום אמירת הקינות נהוג לומר קדושה דסידרא (למעט מנהג תימן הבלדי) אך מתחילים מ"ואתה קדוש" (כמו בבית האבל) ואין אומרים את הפסוק "ואני זאת בריתי".^[70] לאחר מכן אומרים קדיש בלי המילים "תתקבל (צלותנא ובעותנא עם) צלותהון ובעותהון דכל (בית) ישראל..." בניגוד לשאר ימות השנה^[71] אך יש נוהגים בכל זאת לומר תתקבל.^[72] אצל הספרדים נהוג לומר קדיש מורחב עם הוספה של קטעים מסוימים, קדיש הנאמר גם בסיום מסכת ובעת ההלוויה, כאשר במקום "תתקבל" אומרים "תתכלי חרבא וכפנא ומותנא ומרעין בישין, יעדה מננא ומנכון ומעל עמיה ישראל ואמרו אמן" (תרגום: יכלו החרב והרעב והמגפה והמחלות הרעות. יסיר (השם) מאיתנו, ומכם ומעל עמו ישראל. ואמרו: "אמן!")

אצל הספרדים ובעוד קהילות נהוג להכריז את מספר השנים לחורבן בית המקדש השני.^[73] לפני הכרזה זו נהוג לכבות כמעט את כל הנרות בבית הכנסת ולהשאיר רק נר בודד דלוק.

בזמן אמירת מגילת איכה והקינות, היה מנהג באשכנז (במאה ה־17) שהנערים זרקו אבנים וצרורות זה על זה, מאוחר יותר ידוע על מנהג נוסף שזרקו 'חרולים' (פרחי לכיד הנחלים) זה על זה, החרולים הסתבכו בשערות הראש והזקן וכדי להפטר מהם היה צורך לתלוש מעט מהשערות. פוסקים רבים התנגדו למנהג זה, שהפך לשעשוע.^[74]

ברוב הקהילות האשכנזיות והתימניות, נוהגים שבתשעה באב בתפילת שחרית לא מתעטפים בטלית ולא מניחים תפילין, כדרך האבלים, ותחת זאת מתעטפים בטלית ומניחים תפילין בתפילת המנחה.^[75] מנהג זה החל לקראת סוף תקופת הראשונים, והוא הונהג כפשרה בין שיטות בהלכה שגרסו שאין להניח תפילין בתשעה באב כלל (כמו אבל ביום הראשון),^[76] לבין שיטות אחרות שסברו שיש להניחם כרגיל; בשולחן ערוך^[77] נפסק במפורש כמו הפשרה. בקהילות ספרדיות מעטות נהוג להניח טלית ותפילין בבית לפני תפילת שחרית, לקרוא בהם קריאת שמע ולחלוץ אותם, ולהתפלל תפילת שחרית בבית הכנסת בלי טלית ותפילין. הטעם למנהג זה הוא ההלכה האוסרת על אמירת קריאת שמע ללא טלית ותפילין.^[78] בקרב היישוב הספרדי הוותיק בארץ ישראל (בעיקר בירושלים) נהוג מתקופה קדומה להתפלל את תפילת שחרית עם טלית ותפילין, ולחלוץ אותם רק לפני אמירת הקינות. מנהג זה התפשט גם אצל יהודים ספרדים שאינם מוותיקי היישוב שרצו לקבל עליהם את מנהג ארץ ישראל. אף הרמב"ם שלא היה מתושבי ארץ ישראל מעיד שרק מעט חכמים נמנעו להניח תפילין של ראש בלבד,^[79] ומדבריו משתמע שבקהילות ספרד הניחו תפילין ביום זה.

ישנה מחלוקת בין הפוסקים אם מברכים בברכות השחר את ברכת "שעשה לי כל צורכי" שכן היא נתקנה על נעילת הנעליים ואין נועלים נעלי עור ביום זה, ולפיכך יש נוהגים לברך, יש נוהגים שלא לברך (כגון: בקהילות גאורגיה), ויש הנוהגים לברך במוצאי הצום בעת שנועלים נעליים. יש מיהודי תימן הנוהגים להשמיט אף את ברכת "המעביר שינה". בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לדחות את ברכת "עוטר ישראל בתפארה" עד שמניחים תפילין במנחה.^[80] כמו כן קיימת מחלוקת האם אומרים את פסוקי הקרבנות. האוסרים סוברים שכיוון שאסור ללמוד תורה אין לאומרם, והמתירים סוברים שהם ככל סדר התפילה ולכן אומרים אותם, ולמעשה נהוג ברוב הקהילות לאומרם, אך יש נוהגים לקצר ולומר פחות פרשיות מביום רגיל.

במרבית קהילות ספרד, וגם בתימן וגאורגיה, אומרים בשחרית את שירת האזינו במקום את שירת הים, ובקהילות איטליה משמיטים את שירת הים ואומרים ישתבח מיד.^[81] אך אצל האשכנזים וחלק מן הספרדים, אומרים את שירת הים כבכל יום. אצל הספרדים הנוהגים לומר את שירת הים, אומרים את שירת האזינו כפתיחה לקינות.

כבכל צום, אומרים בחזרת הש"ץ את ברכת עננו בין ברכת גואל לברכת רופא. בקהילות רבות נהוג להשמיט אמירת ברכת כהנים בחלק מקהילות הספרדים, ובקהילות גאורגיה וחלק מיוצאי מרוקו משנים את אמירת נוסח הקדושה בדומה לנוסח אשכנז ("נקדש את שמך בעולם" במקום "נקדישך ונעריצך"),^[82] ואף מקצרים את נוסח ברכת שים שלום לנוסח "עושה השלום ברכנו ברוב עוז ושלום, כי אתה אדון השלום. ברוך אתה ה' המברך את עמו ישראל בשלום. אמן" ואין אומרים את תפילת אלהי נצור. בתקופה קדומה נהגו לומר בחזרת הש"ץ קרובה לתשעה באב, מנהג שהשתמר רק בנוסח איטליה ובמנהג אשכנז המערבי; בשאר נוסחי התפילה התבטל או שנאמר לאחר החזרה כחלק מהקינות. בקהילות איטליה נהגו עד המאות האחרונות לומר את כל הקינות בברכת בנין ירושלים בחזרת הש"ץ.^[83]

ברוב הקהילות נהוג שאין אומרים תחנון בתשעה באב,^[84] אך אצל יהודי תימן אומרים אותו. ביחס למיקום אמירת הקינות ישנה מחלוקת: לפי מנהג רוב קהילות הספרדים וכן במנהג איטליה^[85] ותימן אומרים את הקינות מיד לאחר החזרה לפני הוצאת ספר תורה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני הקינות). לפי מנהג אשכנז וקצת מקהילות הספרדים אומרים את הקינות רק לאחר הקריאה בתורה. הספרדים שמניחים תפילין אומרים אותן לאחר חליצת התפילין. בתקופת הגאונים, אמרו את הקינות בתוך חזרת הש"ץ, וכך נהגו במנהג איטליה עד לזמן האחרון.^[86]

בחלק מהקהילות נהוג לקרוא את מגילת איכה גם ביום. אצל האשכנזים לא נהוג כך, אם כי יש מחזורים בנוסח אשכנז המציינים שראוי ליחידים לקרוא את איכה גם ביום, ובתקופה האחרונה הנהיגו בקצת קהילות אשכנזיות לקוראו בציבור.

ישנם מנהגים רבים ביחס לקריאת התורה הנהוגים בקהילות השונות. בין היתר קיימים המנהגים הבאים:

• לא שרים פסוקים בניגון בעת הוצאת ספר התורה.
• לעטוף את ספר התורה במפית שחורה, ואצל יהודי גאורגיה, עוטפים את ספר התורה בחלוק שחור;
• לא להגביה את הספר;
• לקרוא בפינה צדדית של בית הכנסת ולא מן הבימה;
• לומר לפני הברכה "ברוך דיין האמת" במקום אמירת "ה' עמכם";
• לקרוא בלי טעמים.^[87]
• לקרוא את רוב ההפטרה (מלבד שני הפסוקים האחרונים) בטעמי מגילת איכה.

קוראים בתורה בפרשת "כי תוליד בנים ובני בנים".^[88] ומפטירים בירמיה.^[89] בקהילות ספרדיות רבות נהוג לתרגם את ההפטרה לשפה המדוברת (לאדינו, ערבית יהודית ועוד), ואילו התימנים מתרגמים אותה לארמית. מברכים לאחר ההפטרה שלוש ברכות בלבד: ברכת האל הנאמן בכל דבריו, משמח ציון בבניה ומגן דוד. אצל יהודי תימן משנים את הברכה האמצעית ואומרים את הנוסח כמו בתפילת רחם, ובנוסח איטליה נוהגים לומר "ולעגומת נפש" במקום "ולעלובת נפש" ו"מנחם ציון בבניה" במקום "משמח ציון בבניה".^[90]

במנהגים שלא אמרו קינות קינות לתשעה באב לפני קריאת התורה, אומרים אותם לאחר ההפטרה. על פי ההלכה ראוי להאריך בקינות עד קרוב לחצות היום.^[91] לאחר הקינות אומרים אשרי וקדושה דסידרא, אלא שמשמיטים את הפסוק "ואני זאת בריתי"^[92] כיוון שהפסוק דן בלימוד תורה ואין לומדים תורה בתשעה באב. לאחר קדושא דסדרא, אומרים ברוב הקהילות "קדיש תתקבל בלא תתקבל". בקהילות תימן מוסיפים בקדיש את נוסח "יתכלי". בקהילות רבות נהוג להשמיט את סיום התפילה, או חלקים ממנו (שיר של יום, אין כאלהינו, עלינו לשבח וכו'), אך בכמה מקהילות הספרדים מסיימים כבכל יום.

אלו שלא הניחו טלית ותפילין בשחרית, על פי המנהג, מניחים בתפילת מנחה.

בכמה מקהילות צפון אפריקה אומרים לפני תפילת מנחה פיוטי נחמה, כדוגמת הפיוט "ארץ חפץ נדחיך"^[93] לריב"ש. בקהילות גאורגיה נוהגים לומר לפני תפילת מנחה, את "פרשת העקידה", ולאחר מכן את הקטע "ריבונו של עולם" עד המילים "והארץ אזכור". בקהילות אשכנז אומרים שיר של יום ושאר פסקאות שהושמטו משחרית. בשאר הקהילות מתחילים כבכל יום עד לאחר אמירת חצי קדיש שאחר אשרי. למנהג איטליה, אומרים ובא לציון כמו בכל תעניות, ואומרים בו את הפסוק "ואני זאת בריתי" שהושמט בשחרית. לאחר מכן מוציאים ספר תורה וקוראים את פרשת "ויחל משה"^[94] כבכל תענית ציבור. הספרדים, התימנים והאיטלקים מפטירים "שובה ישראל";^[95] הספרדים מוסיפים גם פסוקים ממיכה.^[96] האשכנזים מפטירים "דרשו יהוה בהמצאו"^[97] כפי מנהגם בכל תענית. אצל חלק מיהודי תימן נהוג כדעת הרמב"ם שלא להפטיר כלל במנחה של תשעה באב.

בתפילת שמונה עשרה מוסיפים בברכת "בונה ירושלים" בכל הקהילות את תפילת נחם, העוסקת בציפייה שבית המקדש השלישי יבנה במהרה. בקהילות הספרדיות בהן משנים את נוסח הקדושה וברכת שים שלום בשחרית, בתפילת מנחה אומרים את הנוסח הרגיל. כמו כן אומרים ברכת כהנים גם בקהילות שלא עושים בשחרית – ברוב המקומות נוהגים לעשות ברכת כהנים רק כשמתפללים סמוך לשקיעה,^[98] אבל נוהגים האשכנזים לומר על כל פנים "אלהינו ואלהי אבותינו ברכנו בברכה המשולשת...".^[99]

אחרי חזרת הש"ץ אומרים אצל הספרדים והתימנים פיוטי נחמה ופסוקים המלוקטים מנבואות הנחמה בספר ישעיה (אצל התימנים אומרים תחנון לפני כן) ואחר כך קדיש תתקבל, שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון (תהלים קכו) ועלינו לשבח (התימנים והאיטלקים לא אומרים עלינו לשבח, וכן במנהג אשכנז המקורי אם מתפללים מיד תפילת ערבית). בקצת קהילות אשכנז, אומרים את כל הקטעים שלא אמרו בשחרית בסוף התפילה במקום בהתחלתה. המנהג הקדום בנוסח איטליה היה לומר תחנון בתפילת מנחה, אף על פי שאין אומרים תחנון בשחרית, ונזכר בשבולי הלקט^[100] ובמחזורים העתיקים כמחזור קמחא דאבישונא ומחזור שד"ל, אבל במחזורים החדשים נכתב שאין אומרים תחנון גם במנחה.

הצום מסתיים בצאת הכוכבים בסיומו של יום תשעה באב. בסיום תפילת ערבית של מוצאי הצום, נהוג לערוך את ברכת הלבנה של חודש אב ברוב עם. [שכן נוהגים שלא לעשותה לפני כן. אמנם יש הנוהגים לעשותה במוצאי השבת הראשונה של החודש, כמו בשאר חודשי השנה] ויש מקפידים בדווקא שלא לומר ברכת הלבנה בסיום הצום,^[101] או על כל פנים לחכות עד אחרי שיאכלו בסיום הצום.^[102]

המרחב הציבורי במדינת ישראל מושפע מאווירת האבל של היום. רשויות מקומיות רבות התקינו חוקי עזר האוסרים פתיחת בתי עינוגים, ומשדרי הטלוויזיה מותאמים לאופיו של יום האבל. הבנקים ומקומות עבודה אחדים במגזר הציבורי סגורים בתשעה באב, ולעובדיהם זהו יום חופשה. בחלק ממקומות העבודה האחרים תשעה באב הוא יום בחירה. רוב פעילויות התרבות בישראל מתקיימות כסדרן בליל תשעה באב, כאשר ביום עצמו ניתן להצביע על סימפוזיונים מעטים ועצרות.

בימי המנדט הבריטי שרתה אווירת אבל בריכוזים יהודיים בארץ ישראל. בשנות ה־20 של המאה ה־20 לא יצאו מהדורות של העיתונים היומיים בתשעה באב.^[103][104] כך תוארה תל אביב של תשעה באב בשנת 1926^[105]:

בליל תשעה באב שבתו התנועה והמסחר בעיר. הרחובות לא הוארו. החנויות חוץ מבתי המרקחת היו סגורות. פורצי גדר מבין מוכרי הגזוז, הוכרחו אף הם על ידי הקהל לסגור את סוכותיהם.

בשנת 1934 כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, מאמר נזעם לעיתון דבר^[106] נגד החלטת מדריכי המחנות העולים, תנועת הנוער של תנועת העבודה, להוציא את חניכיהם לטיול ומחנה קיץ ביער בן שמן ביום תשעה באב. במאמר האיקוני, שכותרתו "חורבן ותלישות", טען כצנלסון כי ההחלטה מבטאת רדידות חינוכית וחוסר אחריות תרבותית כלפי מסורת ישראל,^[107] ותהה ”מה ערכה ומה פריה של תנועת שחרור שאין עמה שורשיות ויש עמה שכחה”.^[108]

כיום קיימת מחלוקת גלויה בין הציבור הדתי לחילוני בישראל על אופיו של תשעה באב. במאמר תגובה למאמרו המפורסם של כצנלסון, כתב פרופ' משה שנר ממכללת אורנים שתשעה באב תקוע בעבר וזר להווה.^[109] בעוד שבציבור הדתי ישנה דרישה שאופיו הציבורי של תשעה באב יהיה דומה לזה של יום הזיכרון לשואה ולגבורה, כפי שדרש חבר הכנסת שאול יהלום מהמפד"ל, מנגד רוב החילונים וחלק ניכר מהמסורתיים^[109] רואים בו יום רגיל לגמרי ולא רואים צורך לציינו. רבים בציבור החילוני רואים בתקנות האוסרות על פתיחת מקומות בילוי בערב תשעה באב כפייה דתית.^[110] הניכור בקרב הציבור החילוני כלפי תשעה באב מוסבר לרוב בריחוק הכללי באותו ציבור כלפי בית המקדש, לצד העובדה שתשעה באב חל תמיד באמצע החופש הגדול ולכן לא נלמד במערכת החינוך הממלכתית, בניגוד לשאר מועדי ישראל.^[109][111]

חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב (הסמכה מיוחדת), תשנ"ח־1997 קובע כי רשות מקומית מוסמכת להתקין חוק עזר שיאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל בליל תשעה באב.

בשיח הציבורי יום תשעה באב נמצא תחת דיון סביב חוקי העזר העירוניים האוסרים על הפעלת בתי עינוגים. עיקר החיכוך נסב סביב פתיחת בתי עינוגים בעיר תל אביב. בשנת 2001, החלטה של עיריית תל אביב שלא לקנוס בתי אוכל שיהיו פתוחים ביום זה, עוררה דיון סוער בתקשורת ובכנסת.^[112] דיונים שמאז התקיימו בכל שנה.^[113] בעת כהונת אברהם פורז כשר הפנים, הוא הודיע כי לא יאכוף את החוק נגד רשויות שלא יפעילו את חוק העזר העירוני בנוגע לבתי עינוגים בערב תשעה באב. אמירתו העלתה מחדש את הדיון הציבורי בשאלת צביונו של תשעה באב. בפועל, מרבית בתי העינוגים בעיר תל אביב סגורים במועד זה.

בימי המנדט הבריטי היו מגיעים המונים מירושלים ומחוצה לה אל הכותל המערבי בליל תשעה באב. קריאת איכה המונית, עם נאומים, התקיימה מחוץ לבית הכנסת ישורון ואלפים השתתפו בסיור סביב חומות העיר העתיקה.^{[114][115][116]} החל ממלחמת ששת הימים, הפעילות הציבורית המרכזית בתשעה באב היא התכנסות בסביבת הכותל המערבי, תוך קריאת מגילת איכה ואמירת תחנונים וקינות; ההתכנסות סביב הכותל מתרכזת בהתייחסות לחורבן בית המקדש הראשון והשני, ועיקר הנוכחים הם חרדים ודתיים לאומיים. דרומית לרחבת הכותל מתקיים אירוע אמירת הקינות של התנועה הקונסרבטיבית והתנועה הרפורמית. במשך השנים התקיימו תפילות בבית כנסת שגררו ציבור רב, הכולל דתיים ומסורתיים. לאחר העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, החלו לקיים במתנ"סים ברחבי הארץ, במסגרת פרויקט "יהדות לכולם", פעילויות בהם הוקראה מגילת איכה ולאחריה הרצאות.

לאחר רצח רבין ובעקבותיו, ארגוני התחדשות יהודית החלו לערוך בערב תשעה באב פעילות העוסקת בדיאלוג בין דתיים וחילוניים ובשסעים החברתיים השונים המפלגים את החברה הישראלית. הבחירה בערב תשעה באב נובעת מהמסורת היהודית כי בית המקדש השני נחרב בשל שנאת חינם. האגדה התלמודית על קמצא ובר קמצא מהווה סיפור מכונן למורשת זו. על כן בנוסף לציון האבל על החורבן באופן המסורתי על ידי קריאת מגילת איכה, מתקיימת גם פעילות שמטרתה בחינת המחלוקות והפערים בין חלקי העם היהודי היום. כמו כן נבחנים מושגים כמו בית המקדש וחורבן ומשמעותם בעידן המודרני. הפעילויות המרכזיות מתקיימות החל משנת 1998 תחת הכותרת "הלילה לא לומדים תורה". המוקד הגדול מתקיים בכיכר רבין בתל אביב. בשנים 2011–2010 האירועים התקיימו בחסות כנס שדרות לחברה, החברה למתנ"סים ומרכז תאיר אשר יזם את האירועים.^[117] הפעילות מתחילה בקריאת מגילת איכה, ובהמשך עולים נואמים ואישים מרכזיים בחברה הישראלית המפתחים ביניהם שיחה סביב נושאי המחלוקת. עם תום הדיונים נפתחים מעגלי עיון בטקסטים. את כלל האירועים פוקדים אלפי אנשים מכל המגזרים בחברה היהודית.

בירושלים החל משנת 2005 נערכת פעילות "תשעה באב בסגנון אחר" בשיתוף ארגון זוכרים ועיריית ירושלים. פעילות זו עוסקת במוטיבים של השכול והאבל האישיים והלאומיים הקשורים בתשעה באב; הפעילות מעניקה מענה גם לציבור חילוני שלא מזדהה עם העיסוק בבית המקדש ובחורבן, אך שואף להתחבר לתחומים נוספים בתשעה באב. בריאיון לכל העיר ציטט מנכ"ל הארגון את דברי יוסף בן מתתיהו^[118]:

כאשר כבשו הרומאים את החומה... פרצו כנחל ברחובות, והכו בחרב את כל הנופל בידם, והמיתו אנשים לאין־מספר, ושרפו את הבתים באש על הנמלטים בתוכם. ואחרי אשר הרבּו להרוס ולנתּוץ את הבתים, באו בתוכם לשלוח ידם אל הבזה, ומצאו את החדרים מלאים חללי רעב ושׂערו שׂער למראה ויצאו בידם ריקות. אך אם גם נרתעו אנשי־הצבא מפני המתים האלה, הנה לא חסה עינם על החיים, וכל הנמצא נדקר בידיהם. הם הקימו תלי חללים ברחובות והציפו את כל העיר במצולת דם, עד אשר כּבּה הדם את הלהבה במקומות רבים.

מנכ"ל הארגון אמר גם כי "תשעה באב במשך השנים נקשר לגירוש ספרד, לשואה, ולכלל הפרעות והרציחות ורציחות העם שהתרחשו במהלך ההיסטוריה; אך אל לנו לשכוח שבפרעות אלו מתו אנשים, אל לנו לשכוח את הפרצופים, את השמות ואת מעשיהם. ואם כבר איננו יודעים את פרצופיהם, לפחות נזכירם ונביט בעיניהם על עתידנו".^[119]

בירושלים, בעיקר, מתקיימים טקסים אלטרנטיביים נוספים, ביניהם טקס "כיבוי משואות" בכיכר ציון, בשנת 2004.

בעשורים האחרונים, בעיקר בעקבות השיבה לארץ ישראל, תקומת מדינת ישראל והצלחתה, בניין ירושלים ואיחודה תחת ריבונות ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, קולות שונים קראו לבחינה מחדש של מנהגי תשעה באב.

ביהדות האורתודוקסית היו שהציעו לשנות את תפילת נחם הנאמרת בתפילת מנחה, בה מתוארת ירושלים (בניסוחים שונים) כ"בזויה ושוממה ומושפלת עד עפר, מבלי בניה בתוכה". בין המצדדים בשינוי נוסח תפלת נחם היו הרב של תל אביב, הרב חיים דוד הלוי, והרב הראשי לישראל שלמה גורן.^[120] מרבית הרבנים, כמו הרב עובדיה יוסף והרב יוסף דב סולובייצ'יק, טענו שיש להמשיך עם הנוסח המסורתי והתנגדו לכל שינוי, וכך מקובל ברוב בתי הכנסת.

ביהדות הקונסרבטיבית נוהגים להפחית את מנהגי האבלות במידה ניכרת לעומת דורות קודמים.

קהילות רפורמיות ברחבי העולם שינו את מנהגי תשעה באב בצורות שונות.^[121]

בשנותיה המוקדמות של התנועה הרפורמית, חלק מחבריה באירופה ובצפון אמריקה ביטלו את תשעה באב לגמרי. אחרים נקטו בגישה הפוכה וטענו כי יש לשנות את סדרי התפילה לתיאטרליים יותר, על מנת להגביר את החיבור הרגשי של המתפללים לחורבן הבית. בעקבות תפילה רפורמית כזאת, שהתקיימה עם לפידים בוערים, מוזיקת אבל ורצפה שכוסתה באפר, התנערו יהודים בחלק ממדינות אירופה מהקהילות הרפורמיות שהתהוו בקרבם.

במאה ה־20 השתנתה מגמה זו, וכמעט כל התנועות הרפורמיות בעולם טענו כי אין לבטל את תשעה באב לחלוטין, אלא לשנות את מנהגיו. חידוש ליטורגי בולט שהופיע הוא ציון אסונות וחורבנות שהתרחשו בקרב העם (פרעות, גירושים, מלחמות וכדומה) בתוך סדר התפילה של תשעה באב.^[122]

בעשורים האחרונים היו רבנים ששמרו על מנהגי צום שלמים, בעוד שרבנים רפורמיים רבים קראו לצום עד לזמן מנחה בבחינת 'חצי הגאולה כבר בידינו', ורבנים אחרים קראו לביטול הצום ולהפיכת תשעה באב ליום שמחה בשל תקומת עם ישראל ושיבתו לארצו.

עיינו גם בפורטל:
	פורטל שבת ומועדי ישראל

• בית המקדש
• אגדות החורבן
• קינות לתשעה באב
• תלת דפורענותא
• המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)
• המצור על ירושלים (70)

• יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, באתר דעת
• מסכת גיטין מן תלמוד בבלי, סיפורי החורבן, באתר פשיטא

• יום־טוב לוינסקי, ספר המועדים, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ם־1980.
• ניר מן, ילקוט תשעה באב, ירושלים: מכון החגים הבין-קיבוצי והוצאת קשרים, תשנ"ז-1997
• יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, ירושלים: הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, תש"ס־2000.
• מ' אביעוז, התאריך של חורבן בית המקדש הראשון במקרא ובמקורות הבתר־מקראיים, חידושים בחקר ירושלים, יא, תשס"ו, עמ' 23–34.
• אהרן אופנהיימר, רבי יהודה הנשיא, ירושלים: מרכז זלמן שזר, 2007. עמ' 56–58.
• ישי רוזן-צבי, ההיסטוריה הסודית של חגי ישראל, כנרת, זמורה - מוציאים לאור, 2023, הפרק "צום או חג?", עמ' 185–191.

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: תשעה באב
ציטוטים בוויקיציטוט: תשעה באב
טקסט בוויקיטקסט: תשעה באב
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: תשעה באב

חוק איסור פתיחת בתי עינוגים בתשעה באב, באתר ויקיטקסט

• תשעה באב, דף שער בספרייה הלאומית
• מאמרים בנושא תשעה באב, באתר ספריית אסיף
• תשעה באב, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• תשעה באב באתר משרד החינוך
• תשעה באב, בתוך: ד"ר לאה מזור – על מקרא הוראה וחינוך
• שיעורים לתשעה באב, באתר כיפה
• אורי שרקי, שיעורים על ט' באב ותקופת בין המצרים, סדרת שעורים, מתוך האתר של הרב אורי שרקי ואתרים אחרים
• מקורות להעמקה בשאלה האם יש להתאבל בט' באב גם לאחר הקמת מדינת ישראל
• תשעה באב – היסטוריה, סיפורים ושימושון, אתר בית חב"ד
• כתבות בנושא תשעה באב בבלוג "הספרנים" מבית הספרייה הלאומית
• טקסטים והקלטות של קינות ותפילות לימי בין המיצרים ותשעה באב. אתר הפיוט והתפילה, הספרייה הלאומית
• תשעה באב, באתר כל זכות
• משמעות תשעה באב, שיחה עם רחל אליאור
• ערן סבאג, "חיים של אחרים" על תשעה באב‏, 4 באוגוסט 2014
• אילון גלעד, למה באמת צמים דווקא בתשעה באב?, באתר הארץ, 10 באוגוסט 2016
• מתי נבחר תאריך תשעה באב ליום האבל הדתי? בפודקאסט עושים תנ"ך בהשתתפות דוקטור שחר ענבר
• תכנים על תשעה באב באתר של סיון רהב־מאיר
• מבט עדכני על ימי החורבן באתר ערוץ מאיר (מכון מאיר)
• צום תשעה באב 2024: זמני כניסת ויציאת הצום, באתר ‏מאקו‏, 27 ביולי 2023

• הלכות תשעה באב בקיצור שולחן ערוך
• זמיר כהן, הלכות תשעה באב, אתר הידברות
• מידע על הלכות תשעה באב בקטלוג הספרייה הלאומית
• קיצור הלכות תשעה באב באתר כיפה
• הלכות תענית לרמב"ם במכון ממרא, באתר מכון ממרא
• שאלות ותשובות בהלכה על תשעה באב באתר דין
• הרב אליעזר מלמד‏, תקנת צום תשעה באב, באתר פניני הלכה
• הרב אליעזר מלמד‏, קריאת איכה והחשכת האור, באתר פניני הלכה
• הרב אליעזר מלמד‏, צומות החורבן, באתר פניני הלכה
• מנהגי תשעה באב באתר משרד החינוך
• הלכות תשעה באב(הקישור אינו פעיל), ספר ילקוט יוסף
• הלכות ט' באב באתר כיפה
• הרב דוד סתיו, הרב שמואל שפירא, קובי נחשוני, הרב מרדכי אפרתי, ההלכות, המנהגים, ההקלות: איך נראה תשעה באב שנדחה משבת למוצ"ש? | המדריך המלא, באתר ynet, 5 באוגוסט 2022

ימי האבלות לציון חורבן בית המקדש
ארבע תעניות	עשרה בטבת • שבעה עשר בתמוז • תשעה באב • צום גדליה
ימי בין המצרים	תלת דפורענותא • תשעת הימים • שבת חזון • שבוע שחל בו תשעה באב • שבע דנחמתא
סיפורים וקינות	אגדות החורבן • קינות לתשעה באב • מגילת איכה

חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה	ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת	אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים	שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה	צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • י"ז בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות	יום כיפור קטן • תענית בכורות • כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • ז' באדר
שבתות מיוחדות	שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מדינת ישראל	חגים לאומיים ממלכתיים יום העצמאות • יום ירושלים ימי זיכרון ממלכתיים יום הזיכרון לשואה ולגבורה • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע • יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל • יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל • יום גירוש היהודים מארצות ערב
מועדי עדות	יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון • חג הבנות • סעודת יתרו • ליל הבסיסה
פורטל שבת ומועדי ישראל