שבועות

שבועות

רות מפצירה בבעז בלקט השיבולים, ציור שמן על בד 1828 מאת יוליוס שנור פון קרולספלד (1794–1872)
שמות נוספים	חג השבועות, חג הקציר, יום הביכורים, חג המים, חג מתן תורה ועוד
סוג	חג
סיבה	”וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ, בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים.” (שמות, ל"ד, כ"ב)
סמלים	טנא ביכורים, תיקון ליל שבועות, מגילת רות, קישוט הבית בצמחים, מאכלי חלב, בגדים לבנים
מתקשר עם	חל אחרי ספירת העומר שמתחילה למחרת יום טוב ראשון של חג הפסח. שלושת הימים שלפני החג נקראים שלושת ימי ההגבלה
מועד
תאריך	ו' בסיוון ה'תשפ"ה יום שני 2 ביוני 2025 (בחוץ לארץ גם ז' בסיוון)

חַג הַשַּׁבוּעוֹת (המכונה במקרא גם חג הקציר או יום הביכורים) הוא חג ביהדות, השני מבין שלוש הרגלים. החג חל יום לאחר סיום ספירת העומר בת שבעת השבועות, ובלוח העברי הקבוע חל תמיד בו' בסיוון. החג חל יום אחד בארץ ישראל ויומיים בחוץ לארץ. בתורה מתואר חג השבועות כחג "בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים". במקומות נוספים הוא מכונה גם "יום הביכורים", בשל היותו היום הראשון בתקופת הבאת הביכורים לבית המקדש, שנמשכה עד סוכות.^[1]

נוסף למשמעות החקלאית המפורשת בתורה, זיהו חז"ל^[2] את חג השבועות עם זמן מתן תורה, בפירושם את שמות, י"ט, א'.^[3] בשל פירוש זה מציינים את קבלת התורה בתפילות ומזמורי חג, קוראים בתורה בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ומרבים בלימוד תורה. רבים נוהגים ללמוד תורה במשך כל הלילה של החג.

בספר היובלים יוחסו מאורעות אחרים למועד ביכורי קציר החיטים: ברית בין הבתרים, ברית המילה, לידת יצחק, לידת יהודה, מות אברהם, ברית יעקב ולבן וירידת יעקב למצרים. כמו כן נקשרה ברית הקשת לחג זה.

במקרא נודע לחג השבועות מקום מרכזי. הוא אחד משבת מועדי ה', אחד משלושה רגלים, וזוכה לפירוט ניכר.

לעומת זאת במסורות החכמים במשנה טושטשה חשיבותו, כפי שהראתה רחל אליאור.^[4] הוא אינו נזכר באף אחד משמותיו המקראיים, לא מיוחסת לו שום מצווה מיוחדת, ואף לא זכה למסכת משלו כמו שזכו מועדים אחרים, ומה גם משלושת הרגלים. שמו טושטש, מועדו הושכח ומשמעויותיו עורפלו.

בניגוד לכך, בספרות שבין תקופת המקרא לתקופת המשנה, החג תופס מקום מרכזי מאד. זאת בספר היובלים ובחלק מהמגילות הגנוזות, כגון מגילת המקדש ומגילת מקצת מעשי תורה, אשר המחקר הראה כי כולם מבטאים את השקפות הצדוקים, היינו של הכוהנים בני צדוק. אליאור תולה זאת בסכסוך בין הפרושים לצדוקים, שמקורו בתקופה בה הוחלף הכהן הגדול מבית צדוק בידי כהנים גדולים מבית חשמונאי.

אולם הסכסוך והטשטוש לא נבעו רק או בעיקר מסיבות אישיות, אלא משום שלצדוקים היו השקפת עולם ואפילו לוח שנה שונים מאלו של הפרושים, ומאלו שנהגו לדעתה רק מאז עברה הכהונה הגדולה מבית צדוק לבית חשמונאי. לחג השבועות הייתה משמעות מרכזית בלוח השנה הצדוקי, שהיה לוח שמשי בן 364 ימים, כלומר 52 שבועות בדיוק, ואשר המספר שבע וכפולותיו היו ציר מרכזי בו.

עם התרחבות המפעל הציוני והיישוב החדש, קיבל החג מעמד מרכזי בשל הקשר שלו לטבע ולעבודת האדמה. ראשי הציונות ראו בו חג המסמל את חזרתו של עם ישראל לארצו. חג השבועות החקלאי הראשון נחוג בשנת 1924 בעמק יזרעאל. בקיבוצים, בקבוצות ובכל ההתיישבות העובדת נהוג עד היום לחגוג אותו בטקסי הצגת הביכורים, תהלוכה של כלים חקלאיים ונשיאת טנא שבהם השתתף היישוב כולו. הממסד הדתי התנגד לחגיגה החקלאית ביום ו' בסיוון ואיים על "תנובה" בביטול הכשרות למוצריה החקלאיים אם לא יועבר החג החקלאי לתאריך אחר.^[5]

במאה ה-21 בארץ ישראל עבר חג השבועות מיתוג מחדש ל"חג החלב", ככל הנראה על ידי חברות וגופים בעלי אינטרסים מסחריים^[6]. על פי פרסום משרד החקלאות ופיתוח הכפר^[7], בשנת 2023 לקראת חג שבועות נרשמה עלייה של כ-60% בצריכת מוצרי החלב. כלומר בשבוע שקדם לחג עמדה צריכת מוצרי החלב ותחליפיו ברשתות השיווק על כ-307 מיליון ₪, (זוהי עלייה של 59% ביחס לצריכה שבועית ממוצעת בשנת 2023).

מהבחינה הסביבתית עדיף לצרוך חלבון מגוון מהצומח^[8] המעניק לנו נוסף על התועלת הסביבתית והחלבונים גם תועלת בריאותית, כמו סיבים תזונתיים, מינרלים ועוד. לכן נגה קרונפלד-שור, המדענית הראשית במשרד להגנת הסביבה, קראה להחזרת החג למקורו ולחגוג את קציר החיטים ואת שפע הפירות והירקות הקיציים, תוצרת הארץ^[6].

לחג מספר שמות, חלקם מהמקרא, חלקם מספר היובלים בו יש לחג חשיבות מיוחדת, וחלקם נוצרו במהלך הדורות:

• שָבוּעוֹת^[9]: על שם שבעת השבועות שסופרים מתחילת העומר עד חג זה. שם זה מופיע בתורה מספר פעמים, הראשונה שבהן היא ”וחג שבעת תעשה לך, בכורי קציר חטים”, המופיעה בשמות, ל"ד, כ"ב.
• חג הקציר: משום שבתקופה הסמוכה לחג זה היה מתבצע קציר החיטים. שם זה מופיע בשמות, כ"ג, ט"ז: ”וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה”.
• יום הביכורים: בחג זה היו מביאים בזמן המקדש את קרבן מנחת הביכורים, המכונה גם שתי הלחם, מהחיטה שמבכירה בתקופה זו של השנה. שם זה מוזכר בפרשת פנחס (במדבר כח, כו): ”וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים, בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה', בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה – לֹא תַעֲשׂוּ.” וכן בשמות לד, כב).
• עֲצֶרֶת: בתלמוד ובלשון חז"ל (משנה ראש השנה א ב), משום שהוא מהווה מעין השלמה לפסח, כלומר גמר של חג הפסח, בדומה לעצרת של סוכות.^[10]
• חג מתן תורה: שם זה אינו מופיע בתורה, והוא ניתן בעקבות המסורת בספר היובלים^[4] לפיה ביום זה נערך מעמד הר סיני, שבו אלוהים התגלה אל עם ישראל סביב להר במעמד נבואי-היסטורי חד־פעמי והורה להם את עשרת הדיברות. כמו כן, שלושת הימים המקדימים את שבועות נקראים "שלושת ימי ההגבלה", על שם הימים בהם התכוננו בני ישראל למעמד הר סיני.
• יום העֵדוּת: בספר היובלים, פרק ו פסוקים ו', י"ב.^[4]
• יום הקודש: בספר היובלים.^[4]
• חג הבריתות: בספר היובלים, כיוון שלפי המסורות בספר זה נכרתו בו שתי בריתות (לפחות): ברית הקשת בענן וברית בין הבתרים.^[4]
• חג שהמלאכים שומרים: בספר היובלים, פרק ו' פסוק י"ח.^[4]
• משנה חג: בספר היובלים, פרק ו', פסוק כ"א.^[4]
• יום החמישים: יום זה נקרא כך משום שהוא משלים את 49 ימי קציר העומר.
• יום הַקְּהֵל: על שם ההתקהלות (ארגון, אספה) של בני ישראל לקראת מעמד הר סיני.
• כינוי עממי נוסף שניתן לחג הוא חג המים, מכיוון שילדים ונוער נוהגים לעשות בו מלחמות מים, בעקבות מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. מקורו של המנהג הוא המדרש ולפיו נמשלה התורה למים.^[11]

ראשי התיבות של שמות החג הם חקת שבעה (חמישים, קציר, תורה, שבועות, ביכורים, עצרת, הַקְהֵל).

ערך מורחב – ממחרת השבת

שבועות הוא המועד היחיד שתאריכו אינו מצוין בתורה, ולפי האמור בתורה הוא חל ביום החמישים לתחילת ספירת העומר.

בימי בית שני היו מחלוקות בין הכיתות השונות באשר למועד החג המדויק. הבייתוסים חלקו על הפרושים לגבי זמן החג. הם פירשו את הפסוק: "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת..." כפשוטו, שמדובר ביום השבת ולא בחג הפסח. הגמרא מבארת שדעת הבייתוסים הייתה להתחיל בספירת העומר ממוצאי שבת חול המועד פסח.^[12]

בלוח השנה במגילות קומראן, הספירה מתחילה במוצאי השבת שאחרי שביעי של פסח וחג השבועות חל תמיד ב-15 בחודש השלישי.

הקראים והשומרונים חוגגים את חג השבועות תמיד ביום ראשון, כיוון שהם סופרים 50 יום מאחר השבת שבחול המועד.^[13]

על פי חז"ל, ספירת העומר מתחילה למחרת יום טוב הראשון של פסח, ובזמן שהיו מקדשים את החודש על פי ראיית הלבנה, היה החג יכול לחול בימים ה', ו' או ז' בסיוון (תלוי במספר הימים של ניסן ואייר באותה שנה).^[14] בלוח העברי הקבוע, חודש ניסן תמיד בן 30 יום וחודש אייר שלאחריו תמיד בן 29 יום, כך שחג השבועות חל תמיד בו' בסיוון. לפי הלוח העברי בימינו, לעולם יחול חג השבועות בארץ ישראל באחד מהימים ראשון, שני, רביעי או שישי, ואילו בחוץ־לארץ, יום זה יהיה היום הראשון לחג, ולאחריו יחול יום טוב שני של גלויות.

חג השבועות הוא החג היחיד מבין שלוש הרגלים שאין לו חול המועד. יש שהסבירו עובדה זו בכך שחג השבועות חל בתקופה בה יש עומס חקלאי רב, בקציר התבואה ועיבודה ולכן התורה קבעה לו יום אחד בלבד. עם זאת, בזמן המקדש היו מיועדים ששת הימים שלאחר החג להבאת קרבנות על ידי עולי הרגל, וכיום נוהגים חגיגיות מסוימת בימים אלו על ידי הימנעות מאמירת תחנון בתפילה.^[15]

ערכים מורחבים – יום טוב, שתי הלחם, ביכורים

בימינו מתקיימת בשבועות מצווה אחת בלבד מהתורה והיא לשבות ממלאכה, ודינה כשאר ימים טובים, שהותרה בהם מלאכת אוכל נפש. בתקופת בית המקדש התקיימו בחג מצוות נוספות המיוחדות ליום זה.

חג השבועות נקרא בתורה גם בשם "יום הביכורים" (במדבר כח, כו ושמות לד, כב). בזמן בית המקדש בחג השבועות התחילה תקופת הבאת הביכורים, טקס שיש עמו עלייה לרגל למקום המקדש, ובמהלכו העם מודה לאל על הארץ שניתנה לו, תוך הבאת ביכורי אדמתם למשכן ולבית המקדש (תקופה זו נמשכה עד חג הסוכות). טקס הבאת הביכורים מוכר מההגדה של פסח, כמתואר בפרשת כי תבא (דברים, כ"ו, א'–י"א).

וְהָיָה כִּי-תָבוֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה, וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ.
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל-פְּרִי הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
וּבָאתָ אֶל-הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם, וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי-בָאתִי אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ".
וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ, וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ:

"אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה [...] וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים [...] וַנִּצְעַק אֶל-ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ [...] וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם [...] וַיְבִאֵנוּ אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה, וַיִּתֶּן-לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה, הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת-רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-נָתַתָּה לִּי ה'."

וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל-הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּלְבֵיתֶךָ, אַתָּה, וְהַלֵּוִי, וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

— ספר דברים, פרק כ"ו, פסוקים א'–י"א

רש"י מסביר שהשם "יום הביכורים" נובע משני הקורבנות, המבטאים שתי צורות של הודיה לה' על הארץ הטובה.^[16] הראשון הוא שתי הלחם, קורבן ציבור, והשני הוא הביכורים, קורבן יחיד מהפירות הראשונים של שבעת המינים, המבשילים בין חג השבועות לחג הסוכות.^[17] כלומר, הבאת הביכורים מתחילה בחג השבועות עם קורבן ציבור של ביכורי חיטים, ואחרי החג מובאים ביכורי שאר פירות הארץ, עם הבשלתם, כקורבן יחיד.

במשנה יוחדה לעניין זה מסכת ביכורים הנמצאת בסדר זרעים ולא בסדר מועד כשאר המועדים.

בזמן שבית המקדש היה קיים, הוקרב בחג השבועות קורבן לחם מיוחד מביכורי החיטה, שנקרא "שתי הלחם". קורבן זה היה ייחודי בכך שהוא כלל לחם חמץ, בניגוד לרוב המנחות אותן היה אסור לאפות חמץ. יש מסבירים שקורבן זה מבטא נקודת שיא בתהליך שבין פסח לשבועות; ראשית, מפני שבפסח הביאו קרבן משעורים וכעת מביאים קרבן מהחיטה שהיא משובחת יותר, ושנית, מפני שבפסח היה אסור לאכול חמץ, וכעת לא רק שמותר לאכלו, אלא הוא אפילו רצוי כקורבן. בכך באה לידי ביטוי ההתקדמות במאבק נגד יצר הרע, המשול לחמץ, שבשלב ראשון היה צורך להתרחק ממנו ולבערו, ובסוף התהליך משתמשים בו לעבודת ה'. יום זה סימן את פתיחת עונת הביכורים, שנמשכה עד סוכות, ובמהלכה הובאו ראשית פירות הארץ אל בית המקדש, כל מין בזמנו.^[18]

ערך מורחב – מגילת רות

בנוסף לקריאת התורה, נהוג ברוב קהילות ישראל (הוזכר כבר במסכת סופרים^[19]) לקרוא במגילת רות העוסקת ברות, גיורת מואביה שהצטרפה לעם ישראל וממנה נולד דוד המלך. הסיבה הפשוטה היא שעיקר סיפור המגילה התרחש בתקופה זו של השנה, בימי קציר חיטים. יש הנוהגים גם לקשור את מלכות בית דוד שיצאה מרות אל מתן תורה, שבה הצטוו ישראל להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כמו כן, קריאתה דווקא בחג זה של קבלת תורה מדגישה את האוניברסליות של התורה, שכל הרוצה לקבל את התורה יוכל לעשות כן גם אם הוא ממואב, עם שהיה אויב מר וקשה לעם ישראל באותה תקופה.

טעם נוסף לקריאתה בשבועות משום שבו ניתנה התורה שיסוד עיקרי בה הוא החסד, וכך במגילת רות החסד הוא היסוד החורז את כל תרחישיה, וכנאמר במדרש: "אמר ר' זעירא: מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך שכר טוב לגומלי חסדים".^[20]

הראי"ה קוק מציין שמטרת התורה היא הקמת ממלכה שמונהגת על פיה בקדושה, כדברי הכתוב בפסוקים הקודמים למתן תורה^[21]: ”וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ.” לכן, הקריאה במגילת רות, המסיימת בהולדת דוד מבשרת את השלמת המטרה של מתן תורה, הקמת ממלכה המנוהלת בדרך התורה^[22].

מחוץ לישראל, שם חוגגים את חג השבועות במשך יומיים, נהוג בקהילות הספרדיות לקרוא את חצי המגילה ביום הראשון ואת היתר ביום השני, ויש שאף נוהגים לתרגם אותה ללאדינו. האשכנזים קוראים את המגילה כולה ביום השני, ללא תרגום. כמו כן נאמרת המגילה בחלק מן הסדרים של תיקון ליל שבועות.

בחלק מקהילות האשכנזיות, נוהגים לקרוא מתוך מגילה כשרה הכתובה על גבי קלף, ויש נוהגים לברך "על מקרא מגילה", ויש שמברכים גם "שהחיינו".

ערך מורחב – תיקון ליל שבועות

מנהג שהופץ בשלהי ימי הביניים בעקבות התפשטות ספר הזוהר. בליל החג נוהגים להישאר ערים וללמוד תורה במה שקרוי "תיקון ליל שבועות". על פי המסורת, בני ישראל האריכו בשינה ולא התעוררו בזמן למתן תורה, ומשה היה צריך לעבור ולעוררם, וכתיקון התקבל המנהג ללמוד כל הלילה ולהיות ערים בבוקר ומוכנים למתן התורה.^[23] על פי החסידות והקבלה, יש ערך מיוחד ללימוד התורה בלילה זה, ויש בכוחו להשפיע על איכות הלימוד במהלך כל השנה שאחריה.

האזכור הראשון למנהג הוא אצל פילון האלכסנדרוני.^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

מנהג שמוזכר החל מהמאה ה-14 בקרב קהילות אשכנז,^[24] על פי המדרש המספר שהר סיני לבלב במהלך מתן תורה. התפתח המנהג לשטוח עשבי נוי ולהעמיד אילנות בחג השבועות,^[25] אלא שבגלל הדמיון למנהגי חג הפנטקוסט הנוצרי המקביל לחג השבועות, פסקו חלק מהרבנים כי העמדת אילנות כרוכה באיסור חוקות הגויים (ביניהם הגר"א) ויש לבטל את המנהג. מנהג זה וביטולו הובא גם במשנה ברורה סימן תצ"ד סעיף קטן י: ”נוהגין להעמיד אילנות בבית הכנסת ובבתים, זכר שבעצרת נידונו על פירות האילן; והגר"א ביטל מנהג זה משום שעכשיו הוא חק העמים להעמיד אילנות בחג שלהם.”.

למעשה מנהג עמדת אילנות בבית כנסת אכן אינו נפוץ, אך מנהג שטיחת עשבי נוי נוהג במקומות רבים.

מנהג נוסף האופייני לחג השבועות הוא אכילת מאכלי חלב ודבש.^[26] מקור המנהג ככל הנראה ביהדות צרפת ואשכנז של שלהי ימי הביניים. המקור הידוע הראשון שמזכירו הוא רבינו אביגדור צרפתי, מבעלי התוספות אשר חי בצרפת במאה ה-13.^[27] כמו כן, מוזכר המנהג בחיבור אנונימי, ככל הנראה מהמאה ה-14, על מנהגי המהר"ם מרוטנבורג: "נהגו לאכול בו כל מיני מאכלים מתוקים כגון דבש וחלב משום ”דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ” (שיר השירים, ד', י"א), ונדרש על מתן תורה".^[28] המהרי"ל, המכונה "אבי מנהג אשכנז", מביא את המנהג לאכול מאכלי חלב בלבד, מבלי להזכיר מאכלי דבש.^[29] יתרה מזו, יש הבדל בין המנהג כפי שהתקיים בפרובנס לבין המנהג באשכנז. בפרובנס לא מדובר על אכילת חלב בלבד, אלא מאכלים שונים.^[30]

במקורות ספרדיים קדומים אין זכר לאכילת מאכלי חלב. על אף שהמקורות היהודים הספרדים הקדומים אינם מאזכרים את המנהג, הוא נפוץ כיום גם בקרב יהדות ספרד. אצל יהדות תימן חדר המנהג חלקית רק במאה ה-20.

למנהג אכילת החלב בשבועות ניתנו הסברים רבים^[31]:

• רמז מהתורה בפסוק "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם" – ראשי תיבות חלב בשבועות.
• במסורת היהודית נפוץ טקס חניכה שנערך לילדים קטנים המתחילים ללמוד תורה. בקהילות מסוימות נהגו בעבר להתחיל את הלימודים עם הילדים בבית הכנסת בבוקר חג השבועות, ובד בבד להאכיל אותם במאכלי חלב ודבש, שעל פי חז"ל נמשלו לתורה בפסוק "דבש וחלב תחת לשונך" שבשיר השירים. עם השנים הועתק מקום תחילת הלימודים של הילדים מבית הכנסת לבית ספר ייעודי,^[32] "תלמוד תורה", אך המנהג לאכול דבש וחלב בחג השתמר בבתי הכנסת בקרב המבוגרים, מטעמים דומים.^[30]
• רבי משה איסרליש כתב^[33] שנראה שהטעם הוא כדי שיאכלו שני לחמים זכר לקרבן שתי הלחם, ודבר זה מושג כשמקיימים ארוחה חלבית וארוחה בשרית המצריכות לפי ההלכה לחמים נפרדים.
• המשנה ברורה כותב בשם "גדול אחד" שכאשר בני ישראל ירדו מהר סיני לא היו ערוכים לאכילת בשר כשר, שדורש הכנות רבות כמו שחיטה והוצאת הדם.
• במתן תורה, בני ישראל מתעלים למדרגה הרוחנית הגבוהה של אדם הראשון קודם חטא עץ הדעת ואי אכילת בשר מסמל מעמד זה, שכן לפני ימי נח היה אסור על בני האדם לאכול בשר.
• החלב מסמל את הנתינה של הגדול לקטן, של אם לבנה, ובדומה לכך התורה היא מתנה של ה' לעמו.^[34]
• הרב מימון בספרו "למען ציון לא אחשה" טוען שבחג הביכורים עלינו להודות לה' על הארץ הטובה שנתן לנו, כנאמר "וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ", ולכן נהגו לאכול מאכלי חלב ודבש.
• יהודה דוד אייזנשטיין מביא את הטעם שהר סיני שבו ניתנה תורה נקרא גם הר גבנונים (תהילים סח, טז), מלשון גבינה.^[35][36]

בספרות ההלכה נשאל כיצד ניתן לקיים מנהג זה לצד מנהג אכילת בשר ביום טוב, באמצעותו מקיימים את מצוות שמחת החג. כדי לקיים את שני המנהגים, נהגו רבים לאכול מאכלי חלב בקידוש שלאחר תפילת היום (לעיתים כסעודת ארעי, ללא לחם וברכת המזון) ולאחר זמן מה לאכול גם סעודה בשרית. אחרים נהגו לאכול סעודה חלבית בליל החג וסעודה בשרית ביום החג.^[37] שיטה נוספת היא אכילת סעודה שחציה הראשון כולל מאכלי חלב, ולאחר הפרדה משמעותית, אכילת בשר.^[38]

בישראל מועצת החלב וחברות המוכרות מוצרי חלב יצאו במסעות פרסום כדי לקשר את חג השבועות למאכלי החלב. רשתות שיווק המזון הקימו אגפים מיוחדים למוצרי חלב יוקרתיים, וחנויות הספרים מוכרים ספרי מתכונים למאכלי חלב.^[39]

מראשית ימיה בקשה התנועה הציונית לחבר מחדש בין היהודים לאדמתם, חיבור שנותק עם היציאה לגלות. ארתור רופין כותב:

"עוד בתחילת התנועה היהודית־הלאומית נצבת ההכרה, כי החקלאות צריכה לשמש יסוד כלכלי ליהודים ההולכים להתיישב בארץ־ישראל...שיבת היהודים לארץ אבותם צריכה להיות בעת ובעונה אחת גם שיבה לעבודת האדמה".^[40]

ואכן, בתולדות המפעל הציוני היה לחקלאות מעמד ייחודי, והיא זכתה להערכה ויוקרה, ונתפסה כמבטאת יעדים וערכים בעלי חשיבות לאומית עליונה.^[41] בהתאם לכך, הוגי הדעות של המפעל הציוני ראו בחג השבועות חג המבטא את הקשר הקדום בין עם ישראל לארצו, על שום ההיבטים החקלאיים שלו.

בשנים הראשונות לחגיגות השבועות בקיבוצי העמק התעוררה התנגדות מצד הממסד הדתי ואף דרשו להפסיק את קיום החגיגות במתכונתן המחודשת. בתחילה דרשו להעביר את החגיגות ליום חול, אך לאור התנגדות הקיבוצים, גברה הדרישה לבטל את החגיגות. ^{[דרוש מקור]}

טקסי ביכורים נפוצים עד היום בכל ישובי ההתיישבות העובדת, בקיבוצים, במושבים, במושבות ובכפרים. בטקסים האלה לוקחת חלק כל קהילת היישוב, ומועלה בהם מופע חגיגי עם שירים וריקודים ותהלוכה של כלים חקלאיים מקושטים, ביניהם טרקטורים, וכן מוצגים התינוקות שנולדו במהלך השנה החולפת. טקסי ביכורים נוהגים לערוך גם במרבית הגנים ובבתי הספר היסודיים בכל רחבי הארץ. הילדים לובשים חולצות לבנות ונושאים טנא ובו פירות העונה, ומתקיימים אירועים שונים לכבוד החג.

ערך מורחב – חג המים

מנהג קדום בקרב יהודי צפון אפריקה לשפוך מים זה על זה ביום שבועות. המנהג מוזכר על ידי רבי משה בן מימון אלבאז, מקובל בן המאה השש עשרה, בספרו היכל הקודש, וכך הוא כותב: "נהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום שבועות, וגם כן טובלין בטבילה, או בטהרת תשעה קבין קודם שחרית, לזיכרון טל התחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה; כמו שאמרו רבותינו, בשעה ששמעו ישראל הדיבור מפי הגבורה פרחה נשמתן...".^[42]

במרוצת הדורות התפתחו צורות שונות וטעמים שונים למנהג. היו אף שהאמינו כי מי שהותז עליו מים לא יאונה לו רע לאורך השנה. יש המשערים כי המנהג הושפע מחגיגת מלחמות מים דומה בשם "אנסארה", שהייתה נפוצה בסביבה הנוכרית באזור צפון אפריקה.^[43] רבנים שונים, בהם הרב יוסף משאש והרב יעקב אריאל, ייחסו את המנהג ל"אנשים ריקים" וקראו לבטל את המנהג בשל האיסורים ההלכתיים הכרוכים בו.^[44]

כיום, המנהג פשט בשבועות לכלל ישראל והוא כולל משחקים וקרבות מים בעיקר בין ילדים.

בקהילות האשכנזים, נוהגים לקרוא את מגילת רות לפני קריאת התורה. קריאת התורה היא בפרשת יתרו, שבה מתואר מעמד הר סיני. המפטיר הוא בפרשת פינחס, והוא עוסק בחג הביכורים ובקורבנותיו. ההפטרה היא בתחילת ספר יחזקאל (מעשה מרכבה). ביום טוב שני של גלויות קוראים "כל הבכור" (ספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ט – פרק ט"ז, פסוק י"ז) (אם חל בשבת מתחילים "עשר תעשר" כדי שיהיו מספיק פסוקים, והאיטלקים מתחילים "כי ימכר לך אחיך העברי"), ומפטירים בחבקוק (ספר חבקוק, פרק ג', פסוק א' – פרק ג', פסוק י"ט, ויש מתחילים פסוק אחד קודם בספר חבקוק, פרק ב', פסוק כ').

מערבית: כמו בכל יום טוב, אומרים באשכנז פיוטים בברכות קריאת שמע של ערבית. בשני מנהגי אשכנז, בלילה הראשון אומרים "וירד אביר יעקב" לר' יוסף טוב עלם. ביום טוב שני, במנהג המערבי אומרים "א-ל א-להים ה' דבר ויקרא ארץ" לראב"ן, הכולל ביכור "אשריך ישראל" על הבאת ביכורים, ובמנהג המזרחי אומרים "וירד א-להים על הר סיני" מאת יצחק בן משה.

יוצרות (פיוטים הנאמרים בתוך ברכות קריאת שמע של שחרית): כמו בכל ימים טובים, נוהגים באשכנז ובאיטליה לומר פיוטי יוצרות בברכות קריאת שמע של שחרית. בשני מנהגי אשכנז אומרים ביום טוב ראשון יוצר "אדון אמנני", אופן "ועתה בנים שירו למלך", וזולת "אנכי שמעת ונתאימו", כולם לר' שמעון בן יצחק. בקצת קהילות המנהג המזרחי, אומרים גם מאורה "אמרות האל טהורות" לר' יהודה הלוי, שנוהגים לאומרו בכל יום שקוראים את עשרת הדיברות. ביום טוב שני, אומרים יוצר "אילת אהבים" החתום שמעון,^[45] לאופן ברוב הקהילות חוזרים על "ועתה בנים" כאתמול ובקצת קהילות אומרים "ארחות אראלים יקדישו" האנונימי, וזולת במנהג אשכנז המערבי אומרים "אנכי גדול בנועדים" האנונימי, ובמנהג המזרחי חוזרים על "אנכי שמעת ונתאימו" כאתמול. במנהג איטליה, אומרים ביום הראשון "אור ישראל קדושי",^[46] וביום שני אומרים "אלהים בהנחילך דת מורשה",^[47] ובארץ ישראל נוהגים לומר ביום טוב היחיד "אלהים בהנחילך דת מורשה".^[48]

קרובות (חזרת הש"ץ של שחרית): לפי מנהג אשכנז, כמו ברוב ימים טובים, אומרים פיוטים בחזרת הש"ץ של שחרית. הקרובות של שבועות ארוכות ביותר, וכוללות פיוט הנקרא סדר עולם, המתאר כמפי התורה עצמה, את סירובה של התורה להינתן לאבות העולם, ונתינתה בסופו של דבר למשה רבינו, ופיוט "סדר דברין" המייחד קטע ארוך ('רהיט') לכל אחת מן הדברות.^[49] שתי הקרובות יותר ארוכות מבשאר ימים טובים,^[50] וייתכן שהאריכו בפיוטים דווקא בשבועות משום שיש בו פחות מאפיינים לעומת שאר החגים. באשכנז, אומרים בשני ימי שבועות את הקרובות "ארץ מטה" לר' אלעזר הקליר ו"אורח חיים" לר' שמעון בן יצחק, ויש חילוקי מנהגים לגבי איזו קרובה לומר באיזה יום.^[51]

'הכתובה' – חלק מהספרדים נוהגים לומר לפני קריאת התורה את הפיוט המכונה "הכתובה" שחובר על ידי רבי ישראל נג'ארה. פיוט זה מתאר את ה"כתובה" כביכול, בין הקב"ה (החתן) לבין עם ישראל (הכלה).^[52]

אקדמות – מנהג האשכנזים לומר בתפילת שחרית את הפיוט אקדמות באמצע או לפני קריאת התורה.^[53] הפיוט נאמר בארמית, בליווי מנגינה מיוחדת.^[54] הוא פותח בבקשת רשות לקרוא בתורה, ועוסק במעלת התורה ובשכר הצפון ללומדיה. ברוב קהילות אשכנז מחוץ לישראל (היום רק במנהג אשכנז המזרחי),^[55] אומרים באמצע הפטרת^[56] יום טוב שני את הפיוט "יציב פתגם" לרבנו תם.^[57]

מוציאים שני ספרי תורה, בראשון קוראים ביום הראשון לחמישה קרואים (כמו בכול יום טוב) במעמד הר סיני שאירע ביום שבועות, בספר שמות, פרק י"ט, פסוק א' עד פרק כ', פסוק כ"ב. בספר תורה השני עולה המפטיר בספר במדבר, פרק כ"ח, פסוקים כ"ו–ל"א, קוראים את הפטרת מעשה מרכבה האשכנזים והספרדים נוהגים לקרוא בספר יחזקאל, פרק א', פסוקים א'–כ"ח והתימנים מוסיפים עד פרק ב', פסוק ב', נהגו בכול קהילות ישראל להוסיף את פרק ג', פסוק י"ב. ביום טוב שני של גלויות, קוראים בספר הראשון בספר דברים, פרק ט"ו, פסוק י"ט עד פרק ט"ז, פסוק י"ז, כשחל בשבת מתחילים לקרוא כבר מפרק י"ד, פסוק כ"ב, כדי להשלים לשבעה קרואים הנקראים בשבת. בספר התורה השני קוראים כמו ביום הראשון ומפטירים בספר חבקוק, פרק ג'.

יזכור – בבתי הכנסת מנהג אשכנז המזרחי נוהגים לומר יזכור בשבועות (מחוץ לישראל ביום טוב שני), לפני שמכניסים את ספר התורה לארון הקודש. במנהג אשכנז המערבי, לא נוהגים לומר יזכור ברגלים כלל,^[58] אך הוא הונהג בכמה קהילות מנהג זה בתקופה מאוחרת.^[59] בקהילות אשכנז המערבי אומרים סדר "מתנת יד" שמברכים את הקהל ואת חשובי הקהל "בעבור שיתנו מתנת ידם", הקשור לקריאת התורה של יום טוב שני ("איש כמתנת ידו").

אזהרות – לפי מנהג אשכנז, אומרים אזהרות באמצע חזרת הש"ץ של תפילת מוסף.^[60] פיוטי האזהרות של קהילות אשכנז ("אתה הנחלת" ליום א' ו"אזהרת ראשית" יום ב') הם קדומים וממחבר לא ידוע; בסוף האזהרות, נוהגים בשני הימים לומר פיוט אז שש מאות. במנהג הקדום, גם הספרדים אמרו את האזהרות באמצע חזרת הש"ץ של מוסף,^[61] אך היום נוהגים לאומרם לפני תפילת מנחה. התימנים אומרים את האזהרות לאחר ההפטרה. ברוב קהילות הספרדים והתימנים אומרים את פיוט האזהרות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, ובחלק מקהילות צפון אפריקה אומרים פיוט אזהרות של רבי יצחק בן ראובן אלברגלוני, ובקהילות מרוקו נוהגים לקרוא את שני פיוטי האזהרות.

כד יתבין ישראל – קצת בני עדות אשכנז נוהגים לזמר את הפזמון (שמקורו אינו ידוע) 'כד יתבין ישראל', משום שהוא עוסק בעניין שמחת התורה.

יום טְבוֹחַ (או "ימי טבוח"), הוא הזמן להקרבת קורבנות שהיה אסור או שלא הספיקו להקריב בחג השבועות ושאותם הביאו מיד לאחר שבועות. בשל הקורבנות הרבים שהיו מובאים באותו זמן, התקבל הכינוי – "יום טבוח".

בכל אחד משלוש הרגלים היו מביאים עולי הרגל, קורבנות יחיד, כגון עולת ראיה, שלמי חגיגה ושאר קורבנות שאין מקריבים ביום טוב. בפסח וסוכות הקריבו את הקורבנות שהביאו האנשים בשאר ימי החג שהם חול המועד, ובכל מקרה הם ימי חג ושמחה, אולם חג השבועות הוא יום אחד בלבד. לכן הימים שלאחריו שימשו להשלמת הבאת אותם קורבנות ולאכילתם של שלמי החגיגה (לפי דעת בית הלל), כך שבמיוחד ביום שלמחרת חג השבועות היו מובאים קורבנות רבים, ונחשבים ששת הימים שלאחר השבועות כימים מיוחדים. יש נוהגים שלא לומר בהם תחנון.^[62] ומפני שיום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה נוהגים לייחס ליום שלאחר שבועות יותר שמחה מימי אסרו חג האחרים, חשיבות זו באה לידי ביטוי באיסור להספיד ולהתענות בו.^[63]

כאשר שבועות חל בשבת (מה שאף פעם לא מתרחש בלוח הקבוע), אז ישנם קורבנות נוספים שלא ניתן להקריב וגם אז אפשר להקריבם עד שישה ימים לאחר שבועות.^[64]

בימי בית שני הייתה רגישות מיוחדת לימים שלאחר שבועות מפני המחלוקת עם הצדוקים שטענו בניגוד למסורת התורה שבעל פה שחג השבועות תמיד יהיה ביום ראשון. לכן היו דעות בחז"ל שאפשר לקבוע ביום ראשון שלאחר שבועות יום תענית כדי לבטל את דעת הצדוקים בנושא.^[65]

עיינו גם בפורטל:
	פורטל שבת ומועדי ישראל

ערך מורחב – פנטקוסט

פֶּנְטֵקוֹסְט (מיוונית: Πεντηκοστή, החמישים במספר) הוא חג בדת הנוצרית המציין את ירידת רוח הקודש על שליחיו של ישו חמישים ימים לאחר חג הפסחא, ומתקשר לחג השבועות ביהדות. הפנטקוסט מסיים את עונת הפסחא.

• סלינו על כתפינו (לוין קיפניס/ידידיה אדמון)
• חג שבועות תעשה לך (ידידיה אדמון)

• ארץ זבת חלב (לחן אליהו גמליאל,לחן עמנואל עמירן)
• ניצנים נראו בארץ (שרה לוי-תנאי/עממי אוקראיני)
• שיבולת בשדה (מתתיהו שלם)
• מלאו אסמינו בר (פנחס אלעד-לנדר / דוד זהבי)
• שיבולי פז (עמירם קופר^[66] / יעקב שגיא)

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: שבועות
ערך מילוני בוויקימילון: חג הבכורים
ערך מילוני בוויקימילון: חג הקציר
ערך מילוני בוויקימילון: חג מתן תורה
ציטוטים בוויקיציטוט: שבועות
טקסט בוויקיטקסט: חג שבועות
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שבועות

• שבועות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

• מאמרים ועיון
  • שבועות, דף שער בספרייה הלאומית
  • אוסף מקורות בנושא חג השבועות באתר ספריא
  • יום-טוב לוינסקי (עורך), ספר המועדים – שבועות, הוצאת אגודת עונג שבת (אהל שם) בתל אביב על ידי דביר, באתר היברובוקס
  • חג השבועות: פריטי מקור ומשאבי הוראה, באתר החינוך של הספרייה הלאומית
  • חן מלול, כך גייסה הציונות את חג השבועות, בבלוג "הספרנים" של הספרייה הלאומית, 29 במאי 2017
  • שבועות ומגילת רות במאגר המידע של אתר מקראנט
  • אבא בנדויד, לשונות חג השבועות, לשוננו לעם, כרך כה חוברת ח (תשל"ד), עמ' 199–212, באתר האקדמיה ללשון העברית
  • אליעזר בנחיים, כל מדרשי חז"ל המתארים את "מעמד הר סיני" כולל ביאור הגר"א מווילנא למגילת רות ו"כתובה לחג השבועות" עם ביאור "נתיב מצוותיך" להרב שאול הכהן מג'רבא המהרש"ך, הודפס ירושלים 2 במאי 2002 ה'תשס"ב על ידי מכון אוצר הברכה
  • מידע על שבועות בקטלוג הספרייה הלאומית
  • מאמרים בנושא חג השבועות, באתר Aish
  • רחל אליאור, שמואל יוסף עגנון והמסורת המיסטית על חג השבועות
  • רחל אליאור, חג השבועות הנעלם: מברית הקשת בענן ועד ברית סיני, מהעלייה לרגל למקדש ועד מראה המרכבה, מ'רעדודיה' ועד גילוי שכינה בתיקון ליל שבועות
  • איתמר גרינולד, העמימות המסקרנת בנוגע לתאריך של חג השבועות, באתר הארץ, 22 במאי 2015
  • דליה מרקס, תוכני שבועות
  • מאכלי חלב וגבינה בשבועות – על שום מה?
  • תכנים על חג שבועות באתר של סיון רהב-מאיר
  • הָדי אור ודוד אסף, מן הגורן ומן היקב: וחג שבועות תעשה לך, בבלוג "עונג שבת", 14 במאי 2021
  • אילון גלעד, חג הביכורים | מה הקשר בין חג השבועות לגבינות ולימוד תורה? לא הרבה, באתר הארץ, 8 ביוני 2016
  • בִּכּוּרִים פְּרִי הִלּוּלִים – שַׁי הֵבֵאנוּ, שַׁי לָעָם, חלונות: צהר לתרבות יהודית-ישראלית, המרכז ללימודי רוח בספרייה הלאומית
  • אושי דרמן, כיצד זהותו של חג השבועות פשטה ולבשה צורה לאורך ההיסטוריה, בלוג באתר בית התפוצות, מאי 2021
  • מאמרים בנושא שבועות, באתר ספריית אסיף
• חג שבועות – אוסף תצלומים מהמחצית הראשונה של המאה העשרים, באתר הארכיון הציוני, מאי 2023

• פיוטים
  • פיוטים לשבועות – מילים, באורים, מאמרים מלווים, לחנים לכל מסורות ישראל וביצועים מגוונים, באתר הזמנה לפיוט
  • לקט פיוטים ושירים לשבועות באתר הספרייה הלאומית
• תיעוד הסטורי
  • ילדי הגן של ת"א מביאים בשבועות את הטנא הראשון, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1937
  • חגיגות שבועות בחדרה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1937
  • חג השבועת בפתח תקווה, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1939
  • הבאת ביכורים לקק"ל על ידי גני ילדים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1949
  • , יומני כרמל יוני 1951 (התחלה 0:19)
  • חג הביכורים לילדי המעונות של ויצו, יומני כרמל 1947 (התחלה 7:35)
  • טקס הבאת הביכורים בכפר הנוער הדסים, באתר ארכיון הסרטים הישראלי בסינמטק ירושלים, 1961
• הלכה ושו"ת
  • הרב אליעזר מלמד, דיני חג השבועות, באתר פניני הלכה
  • שאלות ותשובות בהלכה בנושא חג השבועות, באתר דין
  • דף מיוחד על שבועות, באתר ישיבה
  • כל ענייני חג שבועות באתר "ערוץ התורה"

חג השבועות
רקע	יום המיוחס • שלושת ימי ההגבלה • מעמד הר סיני • עשרת הדיברות • לוחות הברית
תפילות ופיוטים	קריאת ההלל • אקדמות • יציב פתגם • כד יתבין ישראל • אזהרות • אתה הנחלת • עליונים ששו
מנהגים	אכילת מאכלי חלב ודבש • מגילת רות • תיקון ליל שבועות • חג המים
שונות	שמחת הרגלים • ביכורים • שתי הלחם • הצעת התורה לאומות
חגי ישראל ומועדיו • שלוש רגלים

חגי ישראל ומועדיו
חגים מהתורה	ראש השנה • יום הכיפורים • סוכות • שמיני עצרת • ערב פסח • פסח • שביעי של פסח • פסח שני • שבועות • חול המועד
חגים מדרבנן או מסורת	אסרו חג • הושענא רבה • שמחת תורה • חנוכה • ט"ו בשבט • פורים • ל"ג בעומר • ט"ו באב
ימים מיוחדים	שבת • ראש חודש • חודש אלול • עשרת ימי תשובה • פורים קטן • ראש השנה למלכים ולרגלים • ספירת העומר • בין המצרים
תעניות חובה	צום גדליה • עשרה בטבת • תענית אסתר • י"ז בתמוז • תשעה באב
תעניות אחרות	יום כיפור קטן • תענית בכורות • כ' בסיוון • שובבי"ם • תענית בה"ב • תעניות גשמים • ז' באדר
שבתות מיוחדות	שבת מברכים • שבת שובה • שבת שירה • שבת שקלים • שבת זכור • שבת פרה • שבת החודש • שבת הגדול • שבת חזון • שבת נחמו
מדינת ישראל	חגים לאומיים ממלכתיים יום העצמאות • יום ירושלים ימי זיכרון ממלכתיים יום הזיכרון לשואה ולגבורה • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל • יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע • יום הזיכרון ליהודי אתיופיה שנספו בדרכם לישראל • יום הזיכרון לחללי מלחמת חרבות ברזל • יום גירוש היהודים מארצות ערב
מועדי עדות	יום שמחת כהן • סיגד • י"ט כסלו • פורים שני • בסיסה • סהרנה • מימונה • תענית כ' בסיוון • חג הבנות • סעודת יתרו • ליל הבסיסה
פורטל שבת ומועדי ישראל