מקורם של כ-50% מאזרחי ישראל היהודים הוא ממדינות ערב ואיראן.[דרוש מקור]
החלטת החלוקה לשתי מדינות התקבלה פה אחד על ידי מוסדות היישוב והתנועה הציונית ונדחתה פה אחד על ידי מדינות ערב והנהגת ערביי ישראל.
היהודים חיו ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה במאות קהילות שחלקן התקיים עוד מימי חורבן בית ראשון לפני כ-2,500 שנה, כאלף שנים לפני ייסוד האסלאם. עד לסוף האלף הראשון לספירה, מרבית היהודים בעולם חיו ברחבי המזרח התיכון ובצפון אפריקה.
החל מימי הנביא מוחמד ו״אמנת עומר״ היהודים הוגדרו כבני חסות של המוסלמים במעמד הדִ'מי הנדרש לשלם מס גולגולת ובתמורה זכאי לביטחון אישי ורשאי לקיים את אמונתו בכפוף למגבלות שהוטלו עליו, במטרה לעודד קבלה הדרגתית של האסלאם. הדִ'מי לא היה רשאי לקיים טקסים דתיים בפומבי או לשאת אישה מוסלמית וחלו עליו עוד מגבלות כגון קוד לבוש מיוחד (טלאי צהוב, חבל במקום חגורה ועוד), איסור רכיבה על סוס או גמל, איסור על בניית בתי תפילה גבוהים מהמסגדים המקומיים, איסור לתקוע בשופר ואיסור להעיד בבתי משפט מוסלמים. במאות ה-12 וה13 שושלת האל-מוואחידון ששלטה במערב מהסהרה המערבית ועד מצרים במזרח ועד ספרד המוסלמית העמידה את היהודים בצפון אפריקה ודרום ספרד בפני הברירה, התאסלמות, מוות או גירוש. במאות ה-19 וה20, תחילה העות'מאניים ובהמשך צרפת, אנגליה ואיטליה ששלטו במספר מדינות במזרח התיכון ובצפון אפריקה הביאו לביטול הדרגתי במעמד הד׳מי ואפשרו את השתלבותם של היהודים במגוון תפקידים בחברות בהן הם חיו. תקופה זאת הייתה תקופת פריחה למרבית היהודים, שתרמו משמעותית בחינוך, בתרבות, בכלכלה, בפוליטיקה, באדמיניסטרציה ועוד.
החל ממתן הצהרת בלפור, וביתר שאת החל משנות ה-30 בתקופת המרד הערבי, נוצר מתח בין הלאומיות הערבית לסוגיה והתנועה הלאומית היהודית. פרעות התחוללו סביב הימים לציון יום הצהרת בלפור, סביב אירועי מלחמת העולם השנייה, שבמהלכה המנהיג הראשי הגולה של ערביי ישראל חאג׳ אמין אל חוסייני חי בברלין וכרת ברית עם הנאצים, כמו גם סביב תוכנית החלוקה והקמת מדינת ישראל וסביב מלחמות ישראל.
בין ההצבעה באו״ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 ועד לסיום המנדט הבריטי והכרזת העצמאות במאי 1948 התחוללה בישראל בפועל מלחמת אזרחים. במהלך תקופה זאת וטרום ההכרזת העצמאות נציגי העולם הערבי הזהירו פומבית שהכרזה על מדינה יהודית תוביל לסכסוך ערבי יהודי ולפגיעה ביהודי מדינות ערב. ב-14 במאי 1948, יומו האחרון של המנדט הבריטי, הכריזה הנהגת היישוב על הקמת מדינה יהודית. למחרת פלשו לתחומי ארץ ישראל המנדטורית הצבאות הסדירים של סוריה, עיראק, עבר הירדן, מצרים וכוחות צבא קטנים יותר מלבנון וערב הסעודית.
ערב הקמת מדינת ישראל חיו במדינות ערב ואיראן כמיליון יהודים שמספרם מוערך כיום בכ-6 מיליון. כתוצאה מהסכסוך ערבי ישראלי, יהודים אלו נעקרו מארצות ערב והפכו לפליטים על פי החוק הבינלאומי על רקע רצף צעדי רדיפה יזומים שנועדו להביא להדרה ולגירוש היהודים ובכלל זה מעשי טבח וטרור פסיכולוגי, התנכלויות, פרעות, גירוש יזום, חקיקה מפלה, החרמת רכוש פרטי וקהילתי והלאמתו, ופגיעה בזכויות אזרחיות וכלכליות שבוצעו על ידי ההמון המוסת והשלטונות עצמם. תהליך זה החל בשנות ה-30 של המאה ה-20 התעצם בעקבות תוכנית החלוקה ב-1947 ומלחמת העצמאות ונמשך בשנות ה-50 וה 60 בעקבות מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. יהודי מדינות ערב ואיראן נאלצו להותיר רכוש רב ערך שנתפס על ידי השלטונות וכן נכסים קהילתיים.
על אף האמור לעיל אין להתעלם מכך שיחסם של מנהיגי מדינות ערב והאוכלוסיות השונות היה שונה ממדינה למדינה ומתקופה לתקופה. בחלק מהמדינות היהודים עלו לישראל יותר מטעמים ציונים או כמיהה דתית לציון, בחלק מהמדינות הם הודרו ובחלק הם גורשו. בסוריה, למשל, היהודים הוחזקו כבני ערובה ולא הורשו לעזוב עד לשנים מאוחרות יחסית. במדינות אחרות כגון מצרים חלק מהיהודים גורש בשלושה גלים: ב-1948/1949, ב-1956 גירוש מסיבי יותר ושלילת אזרחות, וב-1967 מעצרים אכזריים, שלילת אזרחות וגירוש. במדינות אחרות כמו בעיראק היהודים נאלצו לעזוב בהמוניהם. במדינות אחרות כגון אלג׳יריה ומרוקו היהודים חיו בשלום יחסי, עד לסיום הקולוניאליזם הצרפתי. היסטורית, ראוי לציין שהאימפריה העות'מאנית קיבלה אליה את מגורשי ספרד. אך באנליזה היסטורית רחבה יותר, נראה שלאחר התעוררות הלאומיות היהודית וביתר שאת לאחר הקמת מדינת ישראל, באזור שרובו ככולו מוסלמי, הפור נפל והיהודים נדחקו בשיטתיות ממדינות צפון אפריקה והמזרח התיכון.
לאור התהליכים שהוצגו לעיל, כיום נותרו במרחבים העצומים המזרח התיכון וצפון אפריקה פחות מ-1 אחוז מהיהודים ילידי האזור (להוציא את ישראל). יתרת ה-99 אחוז יצאו, הודרו וגורשו. מאות קהילות שאכלסו את צפון אפריקה ואת המזרח התיכון, חלקן במשך 2500 שנה, אלף שנה לפני ייסוד האסלאם, אינן שם עוד. כ-70% מהם הגיעו לישראל והיתרה היגרו בעיקר לאירופה וצפון אמריקה.
שורה של החלטות בינלאומיות הכירו ביהודים כפליטים, כמו כן שורה של החלטות של ממשלת ישראל התקבלו כדי לשמר את זכויותיהם, כולל בהסכמי השלום עם מצרים וירדן.
תחושת רבים שהסבל של היציאה, הדרה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן נזנחו לטובת הדימוי ההרואי של עלייתם והתגייסותם של יהודי מדינות ערב ואיראן למפעל של בניין מדינת ישראל.
למרות שמרבית יהודי מדינות ערב התקבלו תחילה בישראל במעברות ובעיירות פיתוח, בהדרגה הם הפכו לשותפים בבניין מדינת ישראל וכיום הם מיוצגים ותורמים בכל מערכות החיים.
ב-23 ביוני 2014 חוקק, ביוזמת חברי הכנסת שמעון אוחיון וניסים זאב, חוק בשם "חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן"[7]. על פי החוק, ביום זה השר לאזרחים ותיקים יורה על קיום טקס מרכזי לפתיחתו, שר החינוך יעודד קיום פעילות חינוכית בקשר ליום האמור ושר החוץ יורה על קיום פעילויות, לרבות באמצעות נציגויות ישראל בחוץ לארץ, להגברת המודעת הבינלאומית בקשר לפליטים היהודים יוצאי ארצות ערב ואיראן ולזכויותיהם לפיצוי. גם הכנסת תקיים דיון מיוחד לציון יום זה.
האנדרטה הראשונה במדינת ישראל לזכר יציאתם וגירושם של יהודי ארצות ערב ואיראן הוקמה
ב-9 במאי2021. פסל הזיכרון ניצב בטיילת שרובר בשכונת ארמון הנציב בירושלים, תחת הכותרת "לציון היציאה והגירוש". הקמתו נעשתה במסגרת החוק שהועבר בכנסת לשם הגברת המודעות לפרק זה של ההיסטוריה בתולדות העם היהודי.
על האנדרטה נכתב:
"עם הקמת מדינת ישראל למעלה מ-850,000 יהודים גורשו מארצות ערב ומאיראן. רבים מהפליטים עזבו את מולדתם חסרי כל ומצאו מקלט במדינת ישראל. ה-30 בנובמבר כל שנה נקבע כיום הזיכרון לאומי. האנדרטה הוקמה באדיבות החברה היהודית האמריקאית לשימור ההיסטוריה בשיתוף הפדרציה הספרדית העולמית, עיריית ירושלים והקרן לירושלים."
האנדרטה הוקמה בהשראת התמונה המפורסמת של משפחת מורי חיים וסעדה זביב בזמן עלייתם ארצה מתימן.
האנדרטה היא פרי יצירתו של הפסל והאומן הירושלמי סם פיליפ, דור חמישי בעיר.
^לפי החוק (סעיף 1 (ב)) נקבע כי אם "חל 30 בנובמבר ביום שישי או שבת, יקוים היום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן ביום חמישי שלפניו".
^Jewish Refugees from Arab Countries: The Case for Rights and Redress, Co-authored by: The Hon. Irwin Cotler, David Matas, Stanley A. Urman, NOVEMBER 5, 2007, P -3,4,21
חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן, התשע"ד-2014, באתר ויקיטקסט
